מאמרים נוספים בגיליון

גיליון מס. 1 - אוקטובר 2021

קו אפק מקוון 2021/1 – דבר המערכת

אנחנו שמחים להשיק את הגיליון הדיגיטלי הראשון של קו אפק.

בספטמבר 2000 יצא לאור הגיליון הראשון של קו אפק.
אבי נוטקביץ, שהיה אז יו"ר אפק, כתב בין השאר בדברי ברכתו:
"אפק כותבת" היא כמובן דרך נוספת לקדם את הרעיונות, אך היא בעיקר יצירת מרחב לייצור של רעיונות חדשים, להמשגות חדשות, לעיבוד נוסף של התנסויות; היא אפיק נוסף לתעל דרכו יצירתיות; היא גם אפיק נוסף של תקשורת ביננו לבין עצמנו, בינינו לבין העולם.

סילביה זילברמן ואילנה ליטוין בדבר המערכת כתבו:
אחרי לבטים שנעו בין צניעות מופרזת לשאפתנות גרנדיוזית, בין כוונה להוציא דף מידע אינפורמטיבי יבש, לבין רצון לגבש ז'ורנל מקצועי מהוקצע, החליטו חברי הוועדה להשיק עיתון שיעודד כתיבה חווייתית וספונטנית גם אצל אלה מאתנו שנרתעים מכתיבה עבור העיתונות המקצועית הממוסדת.

העיתון יצא כל שנה, עלה, התפתח והתרחב וגם חברי המערכת שלו התחלפו במהלך השנים. בדצמבר 2011 יצא גיליון מס' 12 שהיה גם האחרון. מאז הוא נרדם לעשר שנים. במערכת עלה הדימוי של 'היפיפייה הנרדמת' שמחכה לנסיך שיבוא, ייתן לה נשיקה, ויעיר אותה מתרדמתה.

המחשבות הראשונות לחדש את קו אפק במתכונת דיגיטלית, בעידודה של הנהלת אפק, עלו לפני למעלה משנתיים, עוד טרם פרוץ מגפת הקורונה, והתחילו במפגשים בין סיווני שירן ובין ירמי הראל. סיווני נאלצה לפרוש והוקמה מערכת חדשה הכוללת את אליאת ארם, ירמי הראל ושלי זוסמן: מי שהייתה מעורכות הגיליונות הראשונים, מי שהיה מעורכי הגיליונות האמצעיים ומצטרפת חדשה למערכת, בתקווה לשילוב של ישן וחדש, מסורת וחדשנות, נושא חשוב בפני עצמו בתחום של יחסי קבוצות.

נושא הגיליון, המפנה את המבט לארגון ולהתארגנות בימי מגיפה, מזמין התבוננות בהשפעות המגיפה על המערכת החדשה שקמה בתקופה זו. ההאצה הדיגיטלית בימי קורונה והשינוי הטרנספורמטיבי בתפיסת מיקום ומרחב, הסירו מגבלות לחברות גלובלית, שהפכה "טבעית". גם הכלים הטכנולוגיים הפכו "טבעיים", והמערכת נעזרה בטכנולוגיה הזמינה של זום, וואטסאפ, דוא"ל וקבצים משותפים לעבודה השוטפת ולתקשורת עם כותבי המאמרים ואנשים נוספים שלקחו חלק וסייעו בהפקת הגיליון. תוכניות למפגש מערכת בישראל בוטלו עם הטלת הסגרים ומגבלות התנועה, כך שלמעשה, כמו צוותים רבים בתקופה זו, המערכת פעלה במרחב המקוון ולא נפגשה פיסית מאז הקמתה ולאורך תקופת העבודה על הגיליון.

מגפת הקורונה נתנה משנה תוקף לחידוש כתב העת במתכונת מקוונת, כזו שנגישה וזמינה מעבר לגבולות של זמן, מרחב ושפה, ומזמינה ביטוי במגוון כלי תקשורת וסגנונות, כמו וידיאו ודימויים חזותיים. כמו בחוליות הקודמות בשרשרת קו אפק, גם במהדורה הדיגיטלית המחודשת מקופלת המשאלה לספק מרחב יצירתי ומשחקי לעיסוק בתחומי הדעת של אפק, מרחב לביטוי רעיוני וחווייתי, לאיסוף ועיבוד התנסויות ולתקשורת בתוך קהילת החברים ובינה לבין העולם.

משימה זו חברה לאתגר העכשווי של חיפוש אחר דרכים חליפיות וערוצים נוספים למפגש ולשיח. כך למשל, הפלטפורמה הדיגיטלית של קו אפק מאפשרת תגובות בדף המאמר, כערוץ מסוג זה. האם ניתן לחשוב על "מודל היברידי" באפק, שחלקו מפגשים פיזיים, חלקו מפגשים מקוונים וחלקו בקו אפק המקוון? ימים יגידו.

חלקו הראשון של הגיליון מכיל שלושה מאמרים העוסקים, מזוויות שונות, בחוויית הלמידה מסדנאות או על-סדנאות דיגיטליות. כולן התרחשו במשך חודשי המגיפה. נפתח עם מאמרן של רונית קרק ומרים שפירא הבוחנות את ניסיונן כמשתתפות בכנס החלוצי של eGRC ב 2020. התמה המרכזית, סביב השאלה או התחושה של שמיטת האינטימיות בכנס עם סמכות דיגיטלית, עורר במערכת חשיבה מיידית ואכן כללנו תגובה על נושא השמיטה מירמי הראל.

ה"מאמר" השני הוא למעשה מארג של תרומות מהמנהל, אנשי צוות ומשתתפים, של הסדנה המקוונת שהתרחשה פברואר 2021 ושהוקדש לה ערב אפק ביוני השנה, אותו הובילו סמדר אשוח ואמיר שרף, שאת תוכנו ניתן למצוא כאן.

החלק הזה של הגיליון נחתם עם מאמר מטה-למידה מסדנאות דרך סדרת ערבי למידה בזום. המאמר הוא פרי עריכתה של מירה ארליך-גינור שניהלה שלושה ערבי אפק בזום בסתיו 2020, בין גלי הקורונה, עם המשימה המרכזית – למידה מסדנאות.
החלק השני של הגיליון גם הוא מכיל שלושה מאמרים, שעוסקים בשאלה שהצגנו ב'קול קורא' על אפק כמתארגן ועל חוויית המנהיגות בצבעיה השונים בשנות המגיפה.
אנו פותחים במבט יושבת הראש, יעל שנהב שרוני, על ניהול אפק – הארגון כארגון – בימי מגיפה, ריחוק פיסי ואי וודאות.

ממשיכים במאמר חושב מחבר אפק, גבי בונויט, על הקבוצה מתוך חברי אפק לבחינת יחסי קבוצות וקורונה – בו הוא נוגע בנושאים שנחזור אליהם מאוחר יותר – זכרון, אחרות וזרות.

מסיימים בתרומתו של לזלי בריסט, מנהל התוכנית ליחסי קבוצות במכון טוויסטוק בלונדון, ששלח גם הוא מאמר חושב על זהות, השתייכות וחוויית הדיגיטאלי בימי מגיפה מזוויתו כמנהל. מאמר זה גם עורר תגובות עמוקות בקרב חברי המערכת ותמצאו כאן תגובה של שלי זוסמן לרעיון של "a person in a body".
החלק השלישי והאחרון של הגיליון מוקדש לזכרה של חברתנו היקרה ג'ודי לוי שהלכה לעולמה בטרם עת ובטרום המגיפה. ערב הזיכרון למותה באוגוסט 2019 בביתו של יגאל גינת בירושלים הוא לכשעצמו אולי אחד הזיכרונות האחרונים לפני המגיפה של חברי אפק בצוותא, מדברים, בוכים, זוכרים ושרים את ג'ודי.

כאן תמצאו מקבץ ראיונות, חלקם מוקלטים, חלקם כתובים, של חברים שזוכרים את ג'ודי; את המאמר המקורי של ג'ודי מ 2011, Memory Lost and Memory Found, עם תגובתה המקורית ועם תוספת עכשווית מגבריאלה בראון, זיכרון שנעטף בעריכה רגישה, אחראית ואוהבת בידיהן של ליילה ג'מאל ומירי צדוק.

נראה לנו שאולי ג'ודי היא היפהפייה הנרדמת שלנו, שעוזרת לנו להתעורר ולעורר את קו אפק. למרות שלא כמו באגדות, איננו יכולים להחזיר אותה לנשום בתוכנו, אנו יכולים לנסות ולהמשיך תוך שהיא נושמת מתוך זיכרונותינו.

מקווים שתהנו מהגיליון ושנשיקותיו השונות יעוררו אתכם לתרומות בעתיד.

להתראות,
המערכת.
שלי, ירמי ואליאת. ספטמבר 2021.

המערכת רוצה להודות בראש ובראשונה לאילן קירשנבאום, על שותפות הדרך והסיוע במימוש המהדורה הדיגיטלית.
להנהלת אפק, שאישרה כספים שעזרו במימוש הגיליון, בעיקר בעריכה של הקטעים המוקלטים.
וכמובן לכל הכותבים והתורמים – הרי אין עיתון בלי תוכן.

גיליון מס. 2 - נובמבר 2022

English follows the Hebrew

קו אפק המקוון #2

דבר המערכת
שמחים להניח לפניכם את הגיליון השני של קו אפק המקוון. בהכנת הגיליון יכולנו לזהות את המאפיינים של לעשות דבר "בפעם השנייה". בגיליון השני של קו אפק בשנת 2001, אילנה ליטוין, סילויה זילברמן ואליאת ארם כתבו בדבר המערכת:
"כולנו מכירים את פרץ האנרגיה המזין התחלה חדשה, ראשית יצירה. קשה הרבה יותר לגייס אנרגיה כדי להתמיד בעשייה ולהשקיע בתחזוקה".
תחושות אלה שליוו את הכנת הגיליון "בפעם השנייה" התלכדו עם נושא הגיליון, שכותרתו "על כמיהה, תנועה ואף-על-פי-כן". בהשראת מילות השיר הידוע* המצביעות על "הדרך המתמשכת" וההכרח "לנוע-לנוע" בהתמדה ובנחישות, תהינו מה משמעות התנועה בימים אלה, בהם הדרך מתמשכת, נסוגה, עומדת במקום – איך נעים הפרטים, הקבוצות, הארגונים, החברות, הקהילות? היכן נפגשים הכמיהה למגע אנושי וקרבה עם תנועה ותנועתיות? ומהיכן המשאבים להמשיך למרות הכל ואף-על-פי-כן?**
זיהינו את מעגליות התנועה באפק בקיומה של סדנת יחסי-קבוצות בשיתוף אוניברסיטת ת"א "להיות מטפל בעת הזו" בניהולם של יוסי טריאסט ומשה ברגשטיין. הסדנה בוטלה פעמיים בימי קורונה, הדרך התמשכה, ולבסוף התקיימה בספטמבר האחרון עם מספר משתתפים גבוה במיוחד. מה מקומן של הכמיהה, ההתמדה והנחישות בשגשוגה של הסדנה, למרות הכל ואף-על-פי-כן?
אף המאמרים בגיליון זה מתאפיינים בתנועה מעגלית של חזרה לאחור והליכה קדימה. האשכול הראשון, ובו שני מאמרים, עוסק בתובנות משנות הקורונה, הקשורות לבדידות, תנועה ואי-תנועה. תחילה, מאמר חושב מאת שמואל ברנשטיין העוסק במצוקות הבדידות וחוסר-התנועה, ובאמצעות חזרה ל-"La Solitude" של שארל בודלר מציע דרך חדשה לחשוב את "החלל הריק". לאחריו, סיימון ווסטרן נוגע בשאלות של בדידות, נתק ומלנכוליה בעידן הדיגיטלי, ודן בהן באמצעות מקרה בוחן של טייסי מל"טים בחיל האוויר האמריקאי.
האשכול השני בגיליון כולל שלשה מאמרים הנובעים ישירות מפעילות אפק וחשיבת יחסי-קבוצות. המאמר הראשון, מאת אייל עציוני וחגית שחר-פרירא חוקר ברגישות ומתוך חוויית ההשתתפות את התהליכים בקבוצת קריאה בטקסטים פסיכואנליטיים-מערכתיים שהתקיימה לאורך ארבע שנים, ומציע חיבור בין למידה לאוכל. במאמר "דמעות של מנהלן" העוסק אף הוא בחוויית ההשתתפות, אורי וייל פורש בהומור נוגע ללב את נקודת מבטו כמנהלן בצוות סדנת יחסי-קבוצות בחודש יולי האחרון. חלק זה מסיים במאמר חושב מאת גילעד עובדיה הבוחן הוספה של מארגן רביעי – Testing Reality – ל 3T המקוריים (Time, Task, Territory), שתרומתו חיזוק התנועה בעבודה ארגונית בין האידיאלי למציאותי.
הגיליון נחתם בתרומתן של שתי אורחות השואלות "תנועה לאן"?
גילי יובל, סופרת ומשוררת העוסקת בעולם העבודה, מצביעה על המתח שבין בדידות ותנועת-הדרך ועל הכמיהה לשימור הלבדיות, ומציעה פתרון לימינלי של נסיעה-לשום-מקום.
קורין ארצ'ר מגיבה לשיר הקדום המצווה "לנוע-לנוע בדרך המתמשכת" עם שירים וקולות עכשוויים ומציבה בפנינו שאלות של קשב פנימי ובחירת הדרך.
תודתנו לכל הכותבים והתורמים, ולאילן קירשנבאום על הנחת הגיליון באתר אפק החדש.
מאחלים קריאה מהנה,

להתראות,

המערכת.

ירמי, אליאת ושלי.

נובמבר 2022.

* "זה קורה" / מילים ולחן שמואל קראוס

** קול קורא לקו אפק המקוון #2

Digital Kav Ofek #2

Editorial

We are delighted to put forward Kav Ofek’s 2022 – the second digital edition. In preparing this edition, we could identify characteristics of doing something for the ‘second time’. In the second edition of Kav Ofek in-print, in 2001, Ilana Litvin, Silvia Silberman and Eliat Aram, the then editors, wrote:
“we are all familiar with the burst of energy that comes with beginnings, with a genesis. It is much harder to generate energy in order to persevere in creating and invest in maintenance”.
These similar feelings, that accompanied the preparation of the second edition echoed the title: “on longing, movement and nevertheless”. Inspired by the famous lyrics* pointing to the “ongoing journey” and the necessity to relentlessly “keep on moving”, we have wondered – what is the meaning of ‘movement’ these days, when the journey seems to go on and on, regresses, comes to a stand-still – how do individuals, groups, organisations, societies, communities move? Where do longing for human touch and closeness meet movement and moving? Where do we find the resources to keep on moving nevertheless and despite it all?**
We have recognised the circularity of movement in OFEK in the very recent GRC which took place with TAU entitled “Being a Therapist at this time” under the leadership of Yosi Triest and Moshe Bergstein. The GRC was cancelled twice during the pandemic, the journey extended, and eventually it happened this last September with a significant number of participants. What has been the place of longing, perseverance, determination, in the success of this GRC, despite it all and nevertheless?
The articles in this edition are also characterised by the circular movement of back and forth. The first cluster includes two articles dealing with insights from the Corona years, and relate to loneliness, movement and stuckness. First, a thought piece from Shmuel Bernstein dealing with loneliness and lack of movement, and – through re-examining Baudelaire’s La Solitude- offers a new perspective to think of the “empty space”. In the second thought piece, Simon Western touches on questions of loneliness, isolation and melancholy in the digital age, and discusses them through a case study of drone pilots in the USA air force.
The second cluster includes three articles emerging directly from OFEK-related activities and Group Relations thinking. The first, by Hagit Shachar-Paraira and Eyal Etzioni, examines sensitively and from the perspective of the participant, the processes in a reading group of systemic-psychoanalytic papers, which took place over a period of four years (including during covid and lockdown and a return to in-person), suggesting a relationship between learning/study and food/feeding. In the paper “tears of an administrator” which also deals with the experience of participating, Ori Weyl shares his experience of being a GRC administrator this past July with a touching humorous style. This section concludes with a thought piece from Gilad Ovadia which examines the addition of a fourth T boundary, in addition to the original three of Task, Territory and Time. He suggests that of reality Testing, which contributes the strengthening of movement between the ideal and the real in organisational work.

This edition is sealed with the contributions of two guest writers, asking us – “moving – where to?”
Gili Yuval, poet and writer dealing with the world of work, points to the tension between loneliness and a road-trip type movement, to the longing for solitude and suggests a ‘solution’ of a journey-to-nowhere.
Coreene Archer’s thought piece responds to the ancient song “keep moving on the ongoing journey” with contemporary voices and songs and challenges us to examine for ourselves questions of choice and internal listening.
Happy reading and please do use the comment boxes to share your reflections, questions and thoughts.

The Editors

Yermi, Eliat and Shely

November 2022

* “Ze Kore” (It Happens) / Lyrics Shmulik Kraus

** Call for Papers Kav OFEK #2

Presence and Absence: Melancholia and confusion in the digital age

A psychoanalytic perspective drawing on the experience of US drone pilots

Drone Control Room

Simon Western

Introduction

This essay draws attention to how today’s digital society transforms not only the material world (how wars are fought), but it also changes our psycho-social world i.e. how people relate emotionally to their inner-selves, to each other, and to the social contexts in which they live and work. It offers a psychoanalytic interpretation of how working across the virtual and physical realms, creates dissonance, melancholy and confusion in the digital age.

The essay draws on the example of US Air force drone pilots, operating from a home base in the USA, attacking and killing enemies ‘virtually’ then returning to their homes after their ‘killing work’. As reported in a recent NY Times article1 (cited in this essay in italics) drone operators are suffering stress on an epidemic scale so that flights are being cut back.

Our affective and emotional states, are not simply a soft after-effect of experiencing the material world, they are symbiotic to each other. The material world shapes our affective state and vice versa. In this case drone pilots are impacted by the work, families are affected, in turn flights are seriously reduced due to high stress levels, (and perhaps the errors made by pilots are also linked to their high stress levels, which is ignored in the NY article). Emotions and affects are a life and death matter. In particular the essay reveals the problematic of working between the virtual and real world, and how this complicates our emotional and psychological experience of being present and absent.

The experience of drone operators

Drone pilots are worn down by the unique stresses of their work “We’re at an inflection point right now,” said Col. James Cluff, the commander of the Air Force’s 432nd Wing”

Putting aside the question of whether or not USA drone attacks are ethical, rational or desirable, I want to explore the impact of using computer technologies and operating in the virtual domain, and how easily we make wrong assumptions about the psycho-social dynamics that occur. This recent NY times article challenges 3 assumptions that are made, and two other points are raised by myself.

Point 1. Assumption Physical distance from the warzone makes the killing less real, and more easily dealt with for the ‘pilot’

Correction 1. Physical distance doesn’t make any significant difference, in fact it may be worse. In some ways the drone operator is closer to the killing and gore, because unlike an airline pilot who sees the damage from a great height and speed whilst flying over the strike area, the drone operator revisits the site and the video replays are studied in close up detail to assess the strike. Whilst the drone operator is thousands of miles away, emotionally they may be a lot closer to the consequences and violence inflicted on others by their actions. This is particularly horrifying when innocent civilians and children or their own men get killed in error.

Point 2: Assumption . ‘Virtual’ killing mediated through a computer screen is less ‘real’ and therefore less stressful than when in the warzone.

Correction 2. The killing appears to be no-less real in its impact on the operators.

A Defense Department study in 2013, the first of its kind, found that drone pilots had experienced mental health problems like depression, anxiety and post-traumatic stress disorder at the same rate as pilots of manned aircraft who were deployed to Iraq or Afghanistan.

As mentioned in point 1. the close up reviewing of the killing can make it more real, and the assumption that it’s like a fantasy war-game seems to underestimate our human capacity to differentiate between reality and fantasy games. Perhaps in reverse when a susceptible person plays fantasy war games they may be more vulnerable to shoot up a school, or commit a terrorist act because their real and virtual worlds are blurred, but mature drone operators seem as equally vulnerable to stress as ‘real’ pilots, suggesting that they know the difference at a deep level.

Point 3:. Assumption Being close to family and community gives the drone operator more support.

Correction 3. The stress of transitioning on a daily basis between war and Walmart’s, killing at work and the kids school run; seems far too difficult to manage psychologically. The problem is increased a) because whilst air pilots are deployed to a war zone for a limited time period, the drone operators are ‘perpetually deployed’ there is no looking forward to an end or a break, b) because being deployed with ‘a band of brothers/sisters’ in a war zone provides certain rituals and camaraderie that helps contain the stress.

Having our folks make that mental shift every day, driving into the gate and thinking, ‘All right, I’ve got my war face on, and I’m going to the fight,’ and then driving out of the gate and stopping at Walmart to pick up a carton of milk … and the fact that you can’t talk about most of what you do at home….

Point 4. The impact of killing whilst being free from danger oneself

This final point isn’t mentioned in this NYT article, but I hypothesize that it might also be a factor in the drone operator’s stress. Pilots and soldiers in a warzone put their lives at risk and see colleagues at risk. Drone operators unleash violence upon others (and sometimes on innocent others) when their lives are free from danger. Does this make the killing more difficult to rationalize internally? Even if consciously they believe their killing is an act of a ‘just war’, perhaps unconsciously it is less easy to psychologically adjust to killing from afar. Does killing in rational, clinical circumstances, without the danger and risk, without the adrenalin of being in the warzone, without fear, make those doing the killing more psychologically vulnerable to an unacknowledged guilt, a dissonance between what is believed and what is felt, leading to anxiety, stress and depression?

Point 5. Techno-Utopian War without Casualties
The Drone operators may also be experiencing the fall out from the techno-utopian idea that a clean, digital war can be fought without casualties (‘our’ side) which represses and disavows the reality that war is always ugly and violent. When something is repressed it always returns, but not in obvious ways. The return of the repressed here may occur in three ways: 1) ‘Friendly fire’ and killing of their own soldiers by error, 2) the unleashing of arbitrary terrorist acts on civilians back home, that are almost impossible to defend against. 3) the repression returns in the form of internalised ‘violence’ i.e. stress, depression, anxiety and other forms of mental illness as seen in the drone operators. There are always casualties!

Discussion: Melancholia, presence and absence
Critics against drone attacks, and those who planned the drone operations believed that drone operators are less psychologically present due to their physical absence, but it seems much more complex than this. Freud writing about melancholia says;

“It must be admitted that a loss has indeed occurred, without it being known what has been lost”2

Freud theorized that when mourning and grieving doesn't get fully processed, this leaves the person in a debilitating state of melancholia. This might help us understand the psycho-social dynamics that occur when we are constantly working between the real and virtual. When working in the virtual domain, loss occurs in many ways sometimes due to physical separation and sometimes due to more nuanced factors. Whilst we feel the affect of the loss, we rarely recognize what is actually lost in translation between the virtual and physical domain. As Freud says ‘we experience the feeling of a loss but are not sure what has actually been lost’ and therefore we cannot mourn it, leaving us with the experience of melancholia.
Loss can also be enhanced by presence. Just because we are not physically present, doesn't make us absent. Physical absence can also enhance our emotional presence, and our virtual presence can evoke an affect of loss. For example the teenager in constant contact with parents or friends on cell phones and social media are virtually more present but may experience the loss of autonomy, freedom and personal space to be themselves. Another example is when talking to my children on video links when working abroad. Our live presence on the screen to each other is both a joy, but at the same time it enhances the absence i.e. the loss we feel because we are apart and know it more because of the screen presence. This experience of loss and absence of a physical presence, in turn paradoxically enhances their emotional presence within me. My children become more present to me and I then experience greater loss of not being able to hug them or be with them, and of my absence from the family and home is ever-more present in me and in them. This cyclical reinforcing of emotions that dance between presence and absence, virtual and real is a condition of our digital times.
It seems the drone operators are also experiencing a loss and melancholia that becomes somatised to depression or other mental health conditions. Perhaps a pilot fighting in the warzone processes their killing and their own personal losses of being absent from family more fully because they have a tangible context to work this i.e. they share an experience of killing, danger and loss of fallen comrades which they collectively mourn (and if they don't they often suffer when returning to civilian life).
The drone pilots loss is unrecognized and unnamed; they are at home so it’s easier right? I would suggest their loss is of being active with comrades the warzone- the adrenalin, the fear, the danger, the comraderie and the rituals that enable soldiers at war to contextualize the meaning. Also they experience the loss of being separate from civilian life during their ‘war work’, freed from some of the intimacies of family and home life The absence of the family is tough when deployed, but perhaps the presence of the family is tougher as it raises such inner conflicts and tensions. The Air Force didn't account for this in their planning. The assumption was that their absence from the war zone would make their killing work less stressful, so they planned perpetual deployment, which meant relentlessly flying drones on potential killing operations. It seems the reverse may be true; their absence from the warzone may make the killing more present to them. Finally; the unconscious guilt or dissonance that occurs when killing the other, when not in danger one-self perhaps inflicts another hidden loss. A loss of humanity and of self-esteem at an unconscious level, that cannot be integrated or spoken of, as it breaches the agreed narrative of fighting righteous war.
We have a lot of work to do on understanding the dynamics of our unfolding digital world and the psycho-social meanings and implications it evokes. The blurring between the real and the virtual worlds are creating new dynamics that are not easy to read. Assumptions about our emotional and psychological experience of physical distance and virtual engagement need constantly re-working in this digital age. The meaning of presence and absence are key to our understanding of the fluid boundaries between virtual and real.

1 http://www.nytimes.com/2015/06/17/us/as-stress-drives-off-drone-operators-air-force-must-cut-flights.html?hp&action=click&pgtype=Homepage&module=second-column-region&region=top-news&WT.nav=top-news

2 Sigmund Freud, ‘Mourning and Melancholia’, in Collected Papers, Vol. XIV, trans. James Strachey (London: Hogarth Press and the Institute of Psycho-Analysis, 1957) p. 252.

Image by S. Hermann / F. Richter from Pixabay

תגובה אחת

  1. thank you Simon. Such an important paper.
    The fact that this paper was written by someone who is not Israeli, says it all. THE taboos and the self cencorship is very much at presence

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *