מאמרים נוספים בגיליון

קו אפק מקוון 2021/1 – דבר המערכת

אנחנו שמחים להשיק את הגיליון הדיגיטלי הראשון של קו אפק. בספטמבר 2000 יצא לאור הגיליון הראשון של קו אפק. אבי נוטקביץ, שהיה אז יו"ר אפק, כתב בין השאר בדברי ברכתו: "אפק כותבת" היא כמובן דרך נוספת לקדם את הרעיונות, אך היא בעיקר יצירת מרחב לייצור של רעיונות חדשים, להמשגות חדשות, לעיבוד נוסף של התנסויות; היא אפיק נוסף לתעל דרכו יצירתיות; היא גם אפיק נוסף של תקשורת ביננו לבין עצמנו, בינינו לבין העולם. סילביה זילברמן ואילנה ליטוין בדבר המערכת כתבו: אחרי לבטים שנעו בין צניעות מופרזת לשאפתנות גרנדיוזית, בין כוונה להוציא דף מידע אינפורמטיבי יבש, לבין רצון לגבש ז'ורנל מקצועי מהוקצע, החליטו חברי הוועדה להשיק עיתון שיעודד כתיבה חווייתית וספונטנית גם אצל אלה מאתנו שנרתעים מכתיבה עבור העיתונות המקצועית הממוסדת. העיתון יצא כל שנה, עלה, התפתח והתרחב וגם חברי המערכת שלו התחלפו במהלך השנים. בדצמבר 2011 יצא גיליון מס' 12 שהיה גם האחרון. מאז הוא נרדם לעשר שנים. במערכת עלה הדימוי של 'היפיפייה הנרדמת' שמחכה לנסיך שיבוא, ייתן לה נשיקה, ויעיר אותה מתרדמתה. המחשבות הראשונות לחדש את קו אפק במתכונת דיגיטלית, בעידודה של הנהלת אפק, עלו לפני למעלה משנתיים, עוד טרם פרוץ מגפת הקורונה, והתחילו במפגשים בין סיווני שירן ובין ירמי הראל. סיווני נאלצה לפרוש והוקמה מערכת חדשה הכוללת את אליאת ארם, ירמי הראל ושלי זוסמן: מי שהייתה מעורכות הגיליונות הראשונים, מי שהיה מעורכי הגיליונות האמצעיים ומצטרפת חדשה למערכת, בתקווה לשילוב של ישן וחדש, מסורת וחדשנות, נושא חשוב בפני עצמו בתחום של יחסי קבוצות. נושא הגיליון, המפנה את המבט לארגון ולהתארגנות בימי מגיפה, מזמין התבוננות בהשפעות המגיפה על המערכת החדשה שקמה בתקופה זו. ההאצה הדיגיטלית בימי קורונה והשינוי הטרנספורמטיבי בתפיסת מיקום ומרחב, הסירו מגבלות לחברות גלובלית, שהפכה "טבעית". גם הכלים הטכנולוגיים הפכו "טבעיים", והמערכת נעזרה בטכנולוגיה הזמינה של זום, וואטסאפ, דוא"ל וקבצים משותפים לעבודה השוטפת ולתקשורת עם כותבי המאמרים ואנשים נוספים שלקחו חלק וסייעו בהפקת הגיליון. תוכניות למפגש מערכת בישראל בוטלו עם הטלת הסגרים ומגבלות התנועה, כך שלמעשה, כמו צוותים רבים בתקופה זו, המערכת פעלה במרחב המקוון ולא נפגשה פיסית מאז הקמתה ולאורך תקופת העבודה על הגיליון. מגפת הקורונה נתנה משנה תוקף לחידוש כתב העת במתכונת מקוונת, כזו שנגישה וזמינה מעבר לגבולות של זמן, מרחב ושפה, ומזמינה ביטוי במגוון כלי תקשורת וסגנונות, כמו וידיאו ודימויים חזותיים. כמו בחוליות הקודמות בשרשרת קו אפק, גם במהדורה הדיגיטלית המחודשת מקופלת המשאלה לספק מרחב יצירתי ומשחקי לעיסוק בתחומי הדעת של אפק, מרחב לביטוי רעיוני וחווייתי, לאיסוף ועיבוד התנסויות ולתקשורת בתוך קהילת החברים ובינה לבין העולם. משימה זו חברה לאתגר העכשווי של חיפוש אחר דרכים חליפיות וערוצים נוספים למפגש ולשיח. כך למשל, הפלטפורמה הדיגיטלית של קו אפק מאפשרת תגובות בדף המאמר, כערוץ מסוג זה. האם ניתן לחשוב על "מודל היברידי" באפק, שחלקו מפגשים פיזיים, חלקו מפגשים מקוונים וחלקו בקו אפק המקוון? ימים יגידו. חלקו הראשון של הגיליון מכיל שלושה מאמרים העוסקים, מזוויות שונות, בחוויית הלמידה מסדנאות או על-סדנאות דיגיטליות. כולן התרחשו במשך חודשי המגיפה. נפתח עם מאמרן של רונית קרק ומרים שפירא הבוחנות את ניסיונן כמשתתפות בכנס החלוצי של eGRC ב 2020. התמה המרכזית, סביב השאלה או התחושה של שמיטת האינטימיות בכנס עם סמכות דיגיטלית, עורר במערכת חשיבה מיידית ואכן כללנו תגובה על נושא השמיטה מירמי הראל. ה"מאמר" השני הוא למעשה מארג של תרומות מהמנהל, אנשי צוות ומשתתפים, של הסדנה המקוונת שהתרחשה פברואר 2021 ושהוקדש לה ערב אפק ביוני השנה, אותו הובילו סמדר אשוח ואמיר שרף, שאת תוכנו ניתן למצוא כאן. החלק הזה של הגיליון נחתם עם מאמר מטה-למידה מסדנאות דרך סדרת ערבי למידה בזום. המאמר הוא פרי עריכתה של מירה ארליך-גינור שניהלה שלושה ערבי אפק בזום בסתיו 2020, בין גלי הקורונה, עם המשימה המרכזית – למידה מסדנאות. החלק השני של הגיליון גם הוא מכיל שלושה מאמרים, שעוסקים בשאלה שהצגנו ב'קול קורא' על אפק כמתארגן ועל חוויית המנהיגות בצבעיה השונים בשנות המגיפה. אנו פותחים במבט יושבת הראש, יעל שנהב שרוני, על ניהול אפק – הארגון כארגון – בימי מגיפה, ריחוק פיסי ואי וודאות. ממשיכים במאמר חושב מחבר אפק, גבי בונויט, על הקבוצה מתוך חברי אפק לבחינת יחסי קבוצות וקורונה – בו הוא נוגע בנושאים שנחזור אליהם מאוחר יותר – זכרון, אחרות וזרות. מסיימים בתרומתו של לזלי בריסט, מנהל התוכנית ליחסי קבוצות במכון טוויסטוק בלונדון, ששלח גם הוא מאמר חושב על זהות, השתייכות וחוויית הדיגיטאלי בימי מגיפה מזוויתו כמנהל. מאמר זה גם עורר תגובות עמוקות בקרב חברי המערכת ותמצאו כאן תגובה של שלי זוסמן לרעיון של "a person in a body". החלק השלישי והאחרון של הגיליון מוקדש לזכרה של חברתנו היקרה ג'ודי לוי שהלכה לעולמה בטרם עת ובטרום המגיפה. ערב הזיכרון למותה באוגוסט 2019 בביתו של יגאל גינת בירושלים הוא לכשעצמו אולי אחד הזיכרונות האחרונים לפני המגיפה של חברי אפק בצוותא, מדברים, בוכים, זוכרים ושרים את ג'ודי. כאן תמצאו מקבץ ראיונות, חלקם מוקלטים, חלקם כתובים, של חברים שזוכרים את ג'ודי; את המאמר המקורי של ג'ודי מ 2011, Memory Lost and Memory Found, עם תגובתה המקורית ועם תוספת עכשווית מגבריאלה בראון, זיכרון שנעטף בעריכה רגישה, אחראית ואוהבת בידיהן של ליילה ג'מאל ומירי צדוק. נראה לנו שאולי ג'ודי היא היפהפייה הנרדמת שלנו, שעוזרת לנו להתעורר ולעורר את קו אפק. למרות שלא כמו באגדות, איננו יכולים להחזיר אותה לנשום בתוכנו, אנו יכולים לנסות ולהמשיך תוך שהיא נושמת מתוך זיכרונותינו. מקווים שתהנו מהגיליון ושנשיקותיו השונות יעוררו אתכם לתרומות בעתיד. להתראות, המערכת. שלי, ירמי ואליאת. ספטמבר 2021. המערכת רוצה להודות בראש ובראשונה לאילן קירשנבאום, על שותפות הדרך והסיוע במימוש המהדורה הדיגיטלית. להנהלת אפק, שאישרה כספים שעזרו במימוש הגיליון, בעיקר בעריכה של הקטעים המוקלטים. וכמובן לכל הכותבים והתורמים – הרי אין עיתון בלי תוכן.

English follows the Hebrew

קו אפק המקוון #2

דבר המערכת שמחים להניח לפניכם את הגיליון השני של קו אפק המקוון. בהכנת הגיליון יכולנו לזהות את המאפיינים של לעשות דבר "בפעם השנייה". בגיליון השני של קו אפק בשנת 2001, אילנה ליטוין, סילויה זילברמן ואליאת ארם כתבו בדבר המערכת: "כולנו מכירים את פרץ האנרגיה המזין התחלה חדשה, ראשית יצירה. קשה הרבה יותר לגייס אנרגיה כדי להתמיד בעשייה ולהשקיע בתחזוקה". תחושות אלה שליוו את הכנת הגיליון "בפעם השנייה" התלכדו עם נושא הגיליון, שכותרתו "על כמיהה, תנועה ואף-על-פי-כן". בהשראת מילות השיר הידוע* המצביעות על "הדרך המתמשכת" וההכרח "לנוע-לנוע" בהתמדה ובנחישות, תהינו מה משמעות התנועה בימים אלה, בהם הדרך מתמשכת, נסוגה, עומדת במקום - איך נעים הפרטים, הקבוצות, הארגונים, החברות, הקהילות? היכן נפגשים הכמיהה למגע אנושי וקרבה עם תנועה ותנועתיות? ומהיכן המשאבים להמשיך למרות הכל ואף-על-פי-כן?** זיהינו את מעגליות התנועה באפק בקיומה של סדנת יחסי-קבוצות בשיתוף אוניברסיטת ת"א "להיות מטפל בעת הזו" בניהולם של יוסי טריאסט ומשה ברגשטיין. הסדנה בוטלה פעמיים בימי קורונה, הדרך התמשכה, ולבסוף התקיימה בספטמבר האחרון עם מספר משתתפים גבוה במיוחד. מה מקומן של הכמיהה, ההתמדה והנחישות בשגשוגה של הסדנה, למרות הכל ואף-על-פי-כן? אף המאמרים בגיליון זה מתאפיינים בתנועה מעגלית של חזרה לאחור והליכה קדימה. האשכול הראשון, ובו שני מאמרים, עוסק בתובנות משנות הקורונה, הקשורות לבדידות, תנועה ואי-תנועה. תחילה, מאמר חושב מאת שמואל ברנשטיין העוסק במצוקות הבדידות וחוסר-התנועה, ובאמצעות חזרה ל-"La Solitude" של שארל בודלר מציע דרך חדשה לחשוב את "החלל הריק". לאחריו, סיימון ווסטרן נוגע בשאלות של בדידות, נתק ומלנכוליה בעידן הדיגיטלי, ודן בהן באמצעות מקרה בוחן של טייסי מל"טים בחיל האוויר האמריקאי. האשכול השני בגיליון כולל שלשה מאמרים הנובעים ישירות מפעילות אפק וחשיבת יחסי-קבוצות. המאמר הראשון, מאת אייל עציוני וחגית שחר-פרירא חוקר ברגישות ומתוך חוויית ההשתתפות את התהליכים בקבוצת קריאה בטקסטים פסיכואנליטיים-מערכתיים שהתקיימה לאורך ארבע שנים, ומציע חיבור בין למידה לאוכל. במאמר "דמעות של מנהלן" העוסק אף הוא בחוויית ההשתתפות, אורי וייל פורש בהומור נוגע ללב את נקודת מבטו כמנהלן בצוות סדנת יחסי-קבוצות בחודש יולי האחרון. חלק זה מסיים במאמר חושב מאת גילעד עובדיה הבוחן הוספה של מארגן רביעי - Testing Reality - ל 3T המקוריים (Time, Task, Territory), שתרומתו חיזוק התנועה בעבודה ארגונית בין האידיאלי למציאותי. הגיליון נחתם בתרומתן של שתי אורחות השואלות "תנועה לאן"? גילי יובל, סופרת ומשוררת העוסקת בעולם העבודה, מצביעה על המתח שבין בדידות ותנועת-הדרך ועל הכמיהה לשימור הלבדיות, ומציעה פתרון לימינלי של נסיעה-לשום-מקום. קורין ארצ'ר מגיבה לשיר הקדום המצווה "לנוע-לנוע בדרך המתמשכת" עם שירים וקולות עכשוויים ומציבה בפנינו שאלות של קשב פנימי ובחירת הדרך. תודתנו לכל הכותבים והתורמים, ולאילן קירשנבאום על הנחת הגיליון באתר אפק החדש. מאחלים קריאה מהנה,

להתראות,
המערכת. ירמי, אליאת ושלי.
נובמבר 2022.
* "זה קורה" / מילים ולחן שמואל קראוס ** קול קורא לקו אפק המקוון #2

Digital Kav Ofek #2

Editorial

We are delighted to put forward Kav Ofek’s 2022 – the second digital edition. In preparing this edition, we could identify characteristics of doing something for the ‘second time’. In the second edition of Kav Ofek in-print, in 2001, Ilana Litvin, Silvia Silberman and Eliat Aram, the then editors, wrote: “we are all familiar with the burst of energy that comes with beginnings, with a genesis. It is much harder to generate energy in order to persevere in creating and invest in maintenance”. These similar feelings, that accompanied the preparation of the second edition echoed the title: “on longing, movement and nevertheless”. Inspired by the famous lyrics* pointing to the “ongoing journey” and the necessity to relentlessly “keep on moving”, we have wondered – what is the meaning of ‘movement’ these days, when the journey seems to go on and on, regresses, comes to a stand-still – how do individuals, groups, organisations, societies, communities move? Where do longing for human touch and closeness meet movement and moving? Where do we find the resources to keep on moving nevertheless and despite it all?** We have recognised the circularity of movement in OFEK in the very recent GRC which took place with TAU entitled “Being a Therapist at this time” under the leadership of Yosi Triest and Moshe Bergstein. The GRC was cancelled twice during the pandemic, the journey extended, and eventually it happened this last September with a significant number of participants. What has been the place of longing, perseverance, determination, in the success of this GRC, despite it all and nevertheless? The articles in this edition are also characterised by the circular movement of back and forth. The first cluster includes two articles dealing with insights from the Corona years, and relate to loneliness, movement and stuckness. First, a thought piece from Shmuel Bernstein dealing with loneliness and lack of movement, and - through re-examining Baudelaire’s La Solitude- offers a new perspective to think of the “empty space”. In the second thought piece, Simon Western touches on questions of loneliness, isolation and melancholy in the digital age, and discusses them through a case study of drone pilots in the USA air force. The second cluster includes three articles emerging directly from OFEK-related activities and Group Relations thinking. The first, by Hagit Shachar-Paraira and Eyal Etzioni, examines sensitively and from the perspective of the participant, the processes in a reading group of systemic-psychoanalytic papers, which took place over a period of four years (including during covid and lockdown and a return to in-person), suggesting a relationship between learning/study and food/feeding. In the paper “tears of an administrator” which also deals with the experience of participating, Ori Weyl shares his experience of being a GRC administrator this past July with a touching humorous style. This section concludes with a thought piece from Gilad Ovadia which examines the addition of a fourth T boundary, in addition to the original three of Task, Territory and Time. He suggests that of reality Testing, which contributes the strengthening of movement between the ideal and the real in organisational work.

This edition is sealed with the contributions of two guest writers, asking us – “moving – where to?” Gili Yuval, poet and writer dealing with the world of work, points to the tension between loneliness and a road-trip type movement, to the longing for solitude and suggests a ‘solution’ of a journey-to-nowhere. Coreene Archer’s thought piece responds to the ancient song “keep moving on the ongoing journey” with contemporary voices and songs and challenges us to examine for ourselves questions of choice and internal listening. Happy reading and please do use the comment boxes to share your reflections, questions and thoughts.

The Editors

Yermi, Eliat and Shely

November 2022

* “Ze Kore” (It Happens) / Lyrics Shmulik Kraus

** Call for Papers Kav OFEK #2

Cactus

A Corona period commentary to Charles Baudelaire “La Solitude”

Shmuel Bernstein

In this period of the corona blockade which continues without knowing till when, and arouses complains about the solitude and lack of activity which bother so many of us reverberates the pessimistic lines of David Avidan in his poem “Power of attorney”:

“What justifies most of all the loneliness, the great despair, the strange caring of the great loneliness and the great despair is the simple indisputable fact that we don’t really have anywhere to go”.

But I preferred to come back to peruse Les poems en prose “La solitude” in “Le spleen de Paris” of Charles Baudelaire (I quote the poem and add my commentary).

“Un gazetier philanthrope me dit que la solitude est mauvaise pour l’homme ; et à l’appui de sa thèse, il cite, comme tous les incrédules, des paroles des Pères de l’Église”.

A philanthropic journalist tells me that solitude is bad for human-kind and, in support of his thesis, cites — as unbelievers generally do — the Church Fathers.

This opening, a declaration of the Church Fathers, vesting importance to the collective and presenting the solitude as negative serves Baudelaire as a base for discussing the solitude as positive and vital state.

Je sais que le Démon fréquente volontiers les lieux arides, et que l’Esprit de meurtre et de lubricité s’enflamme merveilleusement dans les solitudes. Mais il serait possible que cette solitude ne fût dangereuse que pour l’âme oisive et divagante qui la peuple de ses passions et de ses chimères.

I’m aware of how the Demon prefers arid places and how the Spirit of murder and lust, left in solitude, unaccountably ignites. But possibly such solitude is dangerous only for idle and incoherent souls, who populate it with their own passions, their own chimæras.

Baudelaire presents his thesis: the danger in solitude is to the empty psyche. This note reminds me what I heard years ago from the criminologist prof. S. G. Shoam, how criminals in prison who are sent to solitary confinement cannot contain the emptiness which takes over them, and to run away from its terror, they cut across their belly, and thus create a big drama around them and
displace the focus of experience from their inner psyche darkness to the external environment…

Il est certain qu’un bavard, dont le suprême plaisir consiste à parler du haut d’une chaire ou d’une tribune, risquerait fort de devenir fou furieux dans l’île de Robinson. Je n’exige pas de mon gazetier les courageuses vertus de Crusoé, mais je demande qu’il ne décrète pas d’accusation les amoureux de la solitude et du mystère.

Certainly a chatterbox, his supreme pleasure to spout from pulpit or rostrum, if put on Robinson Crusoe’s island is not at all unlikely to go raving mad. I don’t ask of my journalist the courageous stamina of Crusoe, but I insist he not condemn, out of hand, all those enamored of solitude and mystery.

Here, Baudelaire directs to the extravert man, who looks after stages, because he needs others attitude and relations like air for breathing. He cannot cope with solitude which might push him out of his mind. Baudelaire takes the opposite side of the journalist who quotes the church fathers – the man who can cope with solitude is brave and have good capacities – enriched psyche who might turn the solitude into space for creative activity.

Il y a dans nos races jacassières des individus qui accepteraient avec moins de répugnance le supplice suprême, s’il leur était permis de faire du haut de l’échafaud une copieuse harangue, sans craindre que les tambours de Santerre ne leur coupassent intempestivement la parole.

There are, in our garrulous tribe, some who would take on the supreme penalty with less repugnance, if only they were permitted, from the gallows itself, to harangue the .crowd of spectators without dread of their spiel being cut off by Santerre’s drums

Baudelaire refers to the extravert people who fear the terror (dread) of solitude. For them emptiness is worse than the example I brought above from prof. Shoam – they are ready to die for the sake of the drama that will eliminate (remove) their emptiness.

Je ne les plains pas, parce que je devine que leurs effusions oratoires leur procurent des voluptés égales à celles que d’autres tirent du silence et du recueillement ; mais je les méprise.

Not that I blame them, since I suppose they are as gladdened by oratorical overflow as others are by silence and meditation. Still, I do despise them.

Baudelaire counter the extraverts whom he despises, with the introverts who he sympathies and identify with.

Je désire surtout que mon maudit gazetier me laisse m’amuser à ma guise. Vous n’éprouvez donc jamais, – me dit-il, avec un ton de nez très-apostolique, – le besoin de partager vos jouissances ? Voyez-vous le subtil envieux ! Il sait que je dédaigne les siennes, et il vient s’insinuer dans les miennes, le hideux trouble- fête !

Mainly I want the damned journalist to let me enjoy myself my own way. “So you never feel the necessity,” he says, down his apostolic nose, “of sharing your pleasures?” See there, the subtle envy! He knows I disdain his pleasure and so wants to infiltrate mine, the wretched spoil-sport.

Here Baudelaire describes the extravert’s trial to compel his attitude to the world on the introvert, to his rich inner world, which makes him envious, he tries to pervade to be nourished by him as a parasite.

Ce grand malheur de ne pouvoir être seul !.. dit quelque part La Bruyère, comme pour faire honte à tous ceux qui courent s’oublier dans la foule, craignant sans doute de ne pouvoir se supporter eux-mêmes.

“The unfortunate inability to be alone! . . .” La Bruyère says somewhere, casting shame on those who rush into a crowd for forgetfulness, fearful no doubt of being unable to stand their own selves.

Baudelaire quotes here a French writer and moral man with whom he identifies: those who cannot cope with their being alone escape to the masses.

Presque tous nos malheurs nous viennent de n’avoir pas su rester dans notre chambre, dit un autre sage, Pascal, je crois, rappelant ainsi dans la cellule du recueillement tous ces affolés qui cherchent le bonheur dans le mouvement et dans une prostitution que je pourrais appeler fraternitaire, si je voulais parler la belle langue de mon siècle.

“Practically all our mishaps come from not staying in our room,” says another sage, Pascal I think, recalling thus to the cell of meditation all the fools searching for happiness in movement and in a prostitution I would call fraternalistic, if I wanted to speak in my century’s uppity tone.

Baudelaire ends with determined claim: the fast run to over-activity and to the collective is a self selling, sort of prostitution where the payments are the external stimuli which appease the dread of emptiness in the solitude of those with meager inner world.

We can recognize an affinity between the attitudes of Baudelaire and the British poet John Keats in his concept of Negative Capability, a concept adopted by W. R. Bion as demanded capability from a therapist for containment. Negative capability according to Keats is the capacity to cope with uncertainties, mysteries, doubts, without any irritable reaching after fact and reason. Creative genius, according to Keats, requires people to experience the world as an uncertain place that naturally gives rise to wide array of perspectives. The one with the negative capacity is the one who can be in his inner world, which creates contents leading to diverse and sometimes contradictory directions. And, he is not in hurry to escape toward the collective and the facts, the explanations and the justifications, as does the extravert man, who cannot cope with the inner uncertainty and looks for external anchoring points for certainty and logical explanations.

English translation:

LA Solitude by Charles Baudelaire

A philanthropic journalist tells me that solitude is bad for human-kind and, in support of his thesis, cites — as unbelievers generally do — the Church Fathers.
I’m aware of how the Demon prefers arid places and how the Spirit of murder and lust, left in solitude, unaccountably ignites. But possibly such solitude is dangerous only for idle and incoherent souls, who populate it with their own passions, their own chimæras.
Certainly a chatterbox, his supreme pleasure to spout from pulpit or rostrum, if put on Robinson Crusoe’s island is not at all unlikely to go raving mad. I don’t ask of my journalist the courageous stamina of Crusoe, but I insist he not condemn, out of hand, all those enamored of solitude and mystery.
There are, in our garrulous tribe, some who would take on the supreme penalty with less repugnance, if only they were permitted, from the gallows itself, to harangue the crowd of spectators without dread of their spiel being cut off by Santerre’s drums.
Not that I blame them, since I suppose they are as gladdened by oratorical overflow as others are by silence and meditation. Still, I do despise them.
Mainly I want the damned journalist to let me enjoy myself my own way. “So you never feel the necessity,” he says, down his apostolic nose, “of sharing your pleasures?” See there, the subtle envy! He knows I disdain his pleasure and so wants to infiltrate mine, the wretched spoil-sport.
“The unfortunate inability to be alone! . . .” La Bruyère says somewhere, casting shame on those who rush into a crowd for forgetfulness, fearful no doubt of being unable to stand their own selves.
“Practically all our mishaps come from not staying in our room,” says another sage, Pascal I think, recalling thus to the cell of meditation all the fools searching for happiness in movement and in a prostitution I would call fraternalistic, if I wanted to speak in my century’s uppity tone.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.