המארגן הרביעי – המפגש עם המציאות
גילעד עובדיה
“כל התיאוריות הן אפורות ידידי. עץ הזהב של החיים ירוק הוא” ( ‘פאוסט’ גתה)
רבים מאיתנו נוהגים לציין שלושה איפיונים מארגנים לכל יחידת עבודה המגדירים בפועל את הגבולות שלה ומקנים תפיסה של סדר או מסגרת. הכוונה לשלושת ה-T : זמן Time -, מקום – Territory ומשימה מרכזית Task primary) Task – ). בטקסט זה אבקש להציע בקצרה את ה-T הרביעי כמארגן נוסף המתייחס למפגש ההכרחי עם המציאות – Testing of reality, אפשר לאמר המארגן של תפיסת ההקשר.
בבואנו להגדיר יחידת עבודה אנו שואלים שלוש שאלות סגורות: מהי הגדרת הזמן? היכן היא תתבצע? ומהי המשימה המרכזית של יחידת עבודה? שלוש התשובות על שאלות אלו מארגנות באופן ברור ככול האפשר של נקודת המוצא של תהליך העבודה. אולם שלוש שאלות אילו אינן מספיקות אלא כנקודת מוצא. השאלה שהתשובה עליה חלקה יש לתת עליה את התשובה מראש וחלקה תוך כדי עבודה היא מה ההיקשר של יחידת העבודה או מה המציאות שבתוכה יחידת העבודה הזו משתלבת?
ההצעה המובאת בטקסט זה להוסיף את מארגן ביקורת המציאות TESTING OF REALITY כ-T הרביעי בבחינת המשמעות של כל יחידת עבודה, לא נולדה ביום אחד. בעיקר מדאיגה אותי החוויה שלי באפק, אך גם במעט ההתנסות הבינ”ל שנטלתי בה חלק, של התפתחות של נורמה של שימוש בשפה ארגונית משטיחה, סגורה ומצמצמת. חלק מתחושה זו נובע מהקלות שבמעבר בין ביצוע של סדנאות למטרת למידה, לבין טקסיות שעשויה להיות או להתפתח לפעולה מרוקנת מתוכן, בבחינת “מצוות אנשים מלומדה”. יש חשש שהעיסוק בשאלה: האם דרך מסויימת היא לפי המסורת של טויסטוק או לא? האם נהוג לעשות כך או אחרת? שאלות כאלו עשויות לאבן את הדרך שבה אנו הולכים.
ביקורת המציאות TESTING OF REALITY – כעקרון המארגן הרביעי.
את המאפיינים המארגנים, הזמן, המקום והמשימה נוהגים לבחון במונחים של גבול ובמובן זה הם יציבים וקבועים מראש. לעומתם נדרש ממד מארגן של שאלה פתוחה. מי המשתתפים? מי בעלי התפקידים? מה האמצעים שעומדים לרשות יחידת העבודה? היכן היחידה ממוקמת ביחס ליחידות העבודה האחרות? מה ההקשרים שהולכים ומתפתחים תוך כדי יחידת העבודה? שאלות פתוחות כגון אלו משקפות את הפתיחות והזרימה שיש בין פנים יחידת העבודה לבין החוץ שלה.
במהלך השנים מצאתי כי בדיקת המציאות המתמדת מאפשרת לנוע בתוך גבולות הזמן, המרחב והמשימה באופן משוחרר יותר, תוך מודעות לנתקים המתרחשים כל העת בתוכנו ומסביבנו במאמץ לשמור על הכיוון כשנצמדים למשימה. המצפן האנליטי אמור לעזור לנו להתבונן פנימה לתוך התהליכים הקבוצתיים המודעים והבלתי מודעים. עלינו לשמור על הכיוון באמצעות החקירה של התנועה בין הנחות הבסיס לקבוצת העבודה וכיצד קבוצת הנחות הבסיס מסיטה את העבודה מדרכה הבלתי סלולה לעבר ביצוע המשימה המרכזית. אולם באותה עת עלינו לבחון היבטים ממשיים של המציאות המשפיעים על ההתרחשות מבפנים ומבחוץ ומשתנים כל העת.
בקבוצת חקירה על עבודה שיתופית שערכנו בחבל אילות עלתה השאלה המטפורית איך מנווטים בלילה חשוך נטול כוכבים? השאלה היכן אנחנו ביחס לעצמנו ולסביבה, הינו עקרון נוסף דרכו ניתן להתייחס לכל פעולה ופעולה במישור הארגוני והקהילתי. הצעה להוסיף את שאלת בדיקת המציאות, שיתכן והיא בבחינת המובן מאליו הלא מדובר, או אולי אפילו “הידוע שאינו נחשב” במונחיו של בולס, נבחנה כהתערבות מועילה בהקשרים שונים של חקירה ארגונית. אוסיף על כך עוד היבטים.
נניח וזה עתה סיימנו לתכנן את מסגרת הזמן, המקום והמשימה המרכזית של יחידת העבודה. אך האם בדקנו האם אכן היא עדיין אפשרית? האם עומדים לרשותנו המשאבים הנדרשים אליה? מה ההקשר שלתוכו אנחנו נכנסים, מהי ההיסטוריה הרלוונטית, כולל זו הטראומטית המשתלשלת כשובל, או חבל טבור מכל מה שקדם או עומד לצד המשימה?
בכל נקודת זמן שאנחנו מתבוננים בתהליך הוא כבר במצב עברי כלשהו . משהו התרחש קודם לכן. העבודה על המשימה אינה מנותקת “ממודיעין כוחותינו”. וכן, ככול שהלחצים הארגוניים כבדים יותר, הציפיות והמשאלות לתוצאה גדלים, המורכבות בביצוע המשימה הולכת ומסתבכת. כך, בהיעשר בחינה מתמדת של המציאות, והכנסת המידע לתוך השיח, הולך ומתפתח ערפל ארגוני מסיבי יותר. פעולת ביקורת המציאות המתמדת, יצירת עוגנים והישענות על עובדות היא בעלת חשיבות יתרה. כיוון שחלקים גדולים מההתרחשויות שסביבנו אינם לנגד עינינו הרי שאיסוף העובדות כבסיס להשערות הוא הכרחי. ככול שעברו השנים כמשתתף וכיועץ גיליתי שבדיקה מתמדת של המציאות המתחילב בבדיקת המסגרת: היכן אני נמצא? מה השעה? מה המשימה? ומה באמת קורה בפועל בקבוצה, איתי וסביבי הם כלי ההתמודדות של עם הכאוטיות המלווה כל התרחשות. השאלה האחרונה רלוונטית במיוחד כאשר על קבוצת העבודה להכין תוצר מוגדר שאינו רק רעיוני כגון ללמוד על תהליכים מודעים ולא מודעים…… . שאלת המציאות מתחדדת כאשר במקביל למשימת למידה נידרש תוצר כגון הכנה של ארוחה, הכנה של פעילות, ניהול תקציב או כל משימה מוגדרת וממשית אחרת כפי שקורה בכל מקום עבודה.
אין לי ספק שהתחדדות היחס לממשי, לקונקרטי ולהיבטים הלא מילוליים של תהליכי עבודה בקבוצה התפתח מאוד כתוצאה מההשתתפות החוזרת בסדנאות “ללמוד מהפעולה”. במציאות היומיומית לכל קבוצת עבודה יש ריבוי משימות המחייבת גמישות רבה בהתמודדות של מי שמנהיג, מנהל, מוביל וגם מייעץ. על עבודת היועץ בפעילות כתבתי את הפרק בספר על הסדנאות ללמוד מהפעולה בעריכת הינשלווד ומינגרלי.
כאמור, המחשבה על ה-T הרביעי הינה התפתחות של הבנה או הערכה, הולכת ומצטברת ששאלת ביקורת המציאות אינה חלק מהמתודולוגיה האנליטית-מערכתית באופן שיטתי. אנו אוהבים להשתמש במושג “ראיות” כבסיס להשערות העבודה על מצב הקבוצה. “הראיות” משקפות את התצפיות שלנו על תופעות שאנו משייכים כביטוי של התהליכים הלא מודעים בקבוצה. אך העובדות המצטברות כוללות סוגים שונים של ראיות: פערים ביחס לביצוע המשימה המרכזית, בחינת הקשר בין המשימה למשימות משנה או התפתחויות מהמשימה המרכזית, מצב המשתתפים והיבטים של המצב הכללי של “רעשי רקע” המשפיעים על ההתרחשות. בעידן הסלולר אין יותר מציאות “סטרילית” בעבודת הקבוצה והגבול בין התרחשויות פנימיות וחיצוניות הינו חדיר ומופר. יותר ויותר מופיעים רגעים בחיי הארגון והקהילה שבהם המנהיגות, ההנהלה והמשתתפים מתחילים להיות נגועים בנתקים ודיסוציאציות. יתכן וכי הדבר קשור להצפה של גירויים גלויים וסמויים, המעלים השפעות של חוויות טראומטיות, של דיסוציאציות אשר עשויים להיות מעין מחלה קוגניטיבית המתפשטת בתוך הארגון.
נראה כי אנו עדים יותר ויותר למצבים של הצפה ורוויה בתוך המערכות הארגוניות. מצבים אלו יכולים לנבוע משורה רחבה של תופעות הקשורות במורכבות, החל מטעויות של ההנהלה בתכנון, סתירות בטקסטים ובמסרים, בהגדרת משימות, בנהלים ובהנחיות. הדיסוציאציות יכולות לנבוע מהיעדר שיטתיות של ההנהלה בבניית תמונת המצב הארגוני. עיסוק של כל קבוצה, כולל ההנהלה בעולם הפנימי של כל יחידת עבודה יכולה לפרום את מערך העברת המידע בארגון המתפתח. לעיתים טעויות של בודדים עוברות כמידע אמיתי ומגבירות את הדיסאינפורמציה. יש להתפתחות היסודות הדיסוציאטיביים הללו סיבות מגוונות מאוד המתחילות ביחסי העצמי והתפקיד של המובילים, ועד לאופנים שבהם תופיעה חזרתיות של חווית טראומה ארגונית מפרקת, המותקת ונודדת מיחידת עבודה אחת לאחרת. מנהיגים הסובלים בעצמם מפוסט – טראומה עשויים ליצור ארגונים הנתונים לדיסוציאציות ופיצולים. למול המוצפות והרוויה ההולכת וגוברת, למול הנתקים והדיסוציאציות נידרשת כל העת ‘פעולה מתקנת’ בצורת בדיקת המציאות ובחינת ההיקשר.
שאלת ביקורת המציאות קשורה מאוד למשאבים, פרטניים וארגוניים. כחלק מהתפתחות הסדנה ללמוד מהפעולה, הוחלט על הכנסת כסף ממשי בצורת תקציב לפעילויות אותו נדרשים המשתתפים לבקש מהגזבר. הכנסת התקציב כמציאות קונקרטית הוביל לעלית חומרים חדשים ואיתם גם השלכות בעלות משקל. למשל כשמשתתף בישראל הינהיג את נושא בקשה וניהול התקציב בקבוצתו, עלה הדימוי השלילי, הגזעני יש לאמר, של שיילוק מה”סוחר מונציה”. ממשות הכסף העלתה מעל פני השטח חומרים שקודם היה קשה לזהותם.
זכורה לי התערבות קצרצרה של זהיד חוסיין בכנס שבו הייתי בהודו. היינו שלושה משתתפים בחדר, עבדנו על המשימה ופנינו בבקשה לייעוץ. זהיד הגיע לחדר ושאל אותנו מדוע פנינו לבקשת ייעוץ? האם אנחנו בטוחים שמיצינו את המשאבים העומדים לרשותנו? השבנו בחיוב ובתגובה הוא הסב את תשומת ליבנו שישבנו באפלולית כשמנורת החדר כבויה. צורכי התלות גברו ככול שהניתוק מהמציאות גדול. כשהלך, הדלקנו את האור, המשכנו לעבוד עי תכנון חלוקת העבודה בינינו, כך שהתפצלנו וחלקנו התחיל לתקשר עם שאר חלקי הארגון. באותה סדנה הזדמן לי לקחת חלק בקבוצה שחוסיין ייעץ לה באירוע הבין-קבוצתי. אחת מצורות הייעוץ היו הפנית תשומת לב הקבוצה לחלוקת תפקידים, לזמן החולף ואוזל תוך כדי העבודה כמימדים פרגמטיים. זכור לי שחוויתי זאת כהתיחסויות פותחות לחשיבה והתבוננות שלא עסקו באידאלים המתפתחים בקבוצה אלא בצד החיבור למציאות.
כדי להמחיש עוד התערבות המבוססת על מארגן בדיקת המציאות אביא דוגמה משל עצמי:
כיועצים באירוע ארגוני, נתבקשנו לייעץ למפגש בין הקבוצות. המפגש תוכנן והונהג בהובלת קבוצה שנקראה ה”מנהיגות”. כשהגעתי לאולם יחד עם יועץ מקבוצת האימון, התיישבנו והקשבנו למספר רגעים בהם עלה שהקבוצות ניסו לברר בינן לבין עצמן, איך יוכלו לשתף פעולה. אולם כצופה נראה היה שזו משימה קשה או בלתי אפשרית לנוכח כמות המשתתפים שנכחה באולם שהיתה של רוב משתתפי הסדנה. הקבוצה המזמינה התיישבה בשורה ישרה כאילו היו ההנהלה . שתי קבוצות נוספות הגיעו במלואן ושתיים אחרות כמחצית. נראה היה שהעודפות בחדר עצומה. אחד המשתתפים אמר שיש 39 משתתפים בחדר בעוד שבפועל לא יכלו להיות יותר מ 36 סך כל המשתתפים בכנס.
נראה היה לי שמבלי קשר למקום, לזמן ואפילו למשימה, האירוע היה כמו מפגש ניצולים מטראומה שככול הנראה התרחשה בראשית האירוע הארגוני. אחת הקבוצות קראה לעצמה פליטים קבוצה אחרת קראה לעצמה “שיבוש”. נראה היה שעד לאותו הרגע המציאות נהייתה כה כאוטית עד שאפילו תפיסת הכמות של המשתתפים נשארה לקויה לחלוטין, לא ברורה ולא מוגדרת.
בתגובה למצב הכאוטי העליתי בפני הנוכחים את האפשרות שמעבר להגדרת מסגרת הזמן של המפגש, המקום והמשימה ליצור שיח בין קבוצתי, לא נלקחה בחשבון התמונה המציאותית כגון: עם כמה נציגים מכל קבוצה אפשר לקיים דיאלוג? הצעתי להם את שלושת ה-T המוכרים בנוסף לשאלה האם הם בודקים את המציאות במובן זה שהמידע שמתקבל הוא אמין ומבוסס או לא? איך קורה שממשהו מדבר על 39 משתתפים ואיש לא מתקן אותו שיש לכל היותר בכנס 36. מובילת השיח באותו הרגע “המנהיגה שבחדר” חוזרת על הטעות. הוספתי ששתי קבוצות מהחמש הגיעו במלואן מה שאומר שכמות המשאבים המושבתים של הארגון עצומה.
משתתפת של קבוצת הטי, שייצגה לכאורה עמדה מרדנית כמנהיגת קבוצת ה”שיבוש”, תיקנה אותי. היא חידדה את תמונת המציאות בכך שהוסיפה שקבוצת “המנהיגות” זו שארגנה את כל המפגש ישבה גם היא כולה ללא התחשבות בעיקרון הייצוגיות, כך ששלוש מחמש קבוצות היגיעו במלואן.
עד לאותו הרגע המפגש עמד לכאורה בשלושת המארגנים של זמן, מקום ומשימה. אולם השאלה: האם זו פעולה מחוברת להיקשר, למשאבים, וליעילות השיח לא נשאלה. הכנסים כמו גם המציאות נגועים ברמות גבוהות של ביטויי נרקיסיסים: כגון איך אנחנו ניראים, הביצוע ועימו חרדת הביצוע, תחרותיות במגוון היבטים ועוד. הנרקיסיזם על מערכת האידאלים המכוונת אותו נמצא הפוך לקוטב המציאות. כך ככול שהתהליכים מתפתחים בכיוונים המונעים ע”י הנרקיסיזם כך גם החשיבות בשאלת ביקורת המציאות הולכת וגוברת.
מבלי להרבות בדוגמאות אסכם ואומר כי ה-T הרביעי הינו מארגן דינמי שאינו קבוע מראש. בדיקת המציאות הינו עקרון מארגן חי המתקיים כשאלה פתוחה המעמידה כל העת את יחידת העבודה למבחן המציאות. מהי בדיקת המציאות זו שאלה בפני עצמה. יש בה שילוב בין ראיית הפרט בקבוצה המבוססת על התבוננות עצמית, בדיקת החיבור שלנו להיותנו סובייקט בתוך תפקיד מצד אחד. מצד שני בממד הקבוצתי נדרשת התבוננות על מצב “כוחותינו” למול הזמן המקום והמשימה תוך הצבת שאלות לגבי ההיקשרים והמציאות הסובבת. קיים צורך בהתבוננות החוצה וראית המשימה בתוך רצף וסביבה לשם ויסות וניהול המשאבים וכן לזיהוי ההזדמנויות למול הסיכונים.
“תרבות ארגונית אידאלית” לעומת “תרבות ארגונית מציאותית”
“המשחק” “כנס יחסי קבוצות”, ככול משחק עשוי לפנות לקוטב האידאלי. יש לו כללים מוגדרים, הוא “מלאכותי” והשאיפה לשחק אותו ובו נכון, על פי הכללים, ניראת מובנית מאליו. “המשחק” מבוסס על יצירת מציאות נפרדת, מעין אי המופרד ממהלך החיים היומיומי של הצוות והמשתתפים. הארגון הזמני שואף לניתוק של הצוות והמשתתפים מ’החוץ’ שכאלו מפריע להתפתחות המואצת של היחסים ההשלכתיים בתוך הכנס, יחסים המהווים את חומר הגלם ללמידה האינטנסיבית.
מה קורה לתרבות אירגונית המתפתחת סביב “המשחק”? לא אחת אנו אומרים באפק, שאפק נבנה כאילו על בסיס המשאלה ל”משחק” מתמשך. כאילו הקהילה נבנתה כארגון ששואף להתנהל כאילו היה המשכו של הארגון הזמני בצורת כנס יחסי קבוצות שבו הנהלת אפק הינה מושא להשלכות כמו בהנהלה של כנס. ההשלכות שמיובאות משם, מכנסים בהם השתתפנו, יחסי ההעברה, מוכנסים לתוך הקהילה האפקית בלי גבול ברור. נראה כי בשנים האחרונות מגמה זו הולכת ופוחתת. נראה שההפרדה בין אפק כקהילה מקצועית לבין הכנסים כפעולה מקצועית מוגדרת ונקודתית, הולכת ומתפתחת ליחסים מורכבים יותר. מארגן המציאות קיים בסופו של דבר תמיד גם אם לא קראו לו כך. נראה כי בשנים האחרונות יש נכונות הולכת וגוברת לתת לו ביטוי גלוי ובפועל.
דומני שהשאיפה לקדם התפתחות מקצועית המבוססת על אידאלים ארגוניים “טהורים” היו חלק מהתרבות הארגונית שהתפתחה באפק. תרבות מקצועית השואפת לאיכות ומצוינות עשויה לרצות להתרחק משאלות של המציאות המפריעה כביכול ללמידה, ולהתמקד בעשיה איכותית שאינה רוצה להתפשר עם המציאות. נראה כי להתנגשות בין אפק כארגון עם תרבות ארגונית “אידאלית”, לבין המציאות, היו תוצאות מעניינות ופוריות.
לאפק היתה ויש משימה מרכזית – זו הכתובה באתר הבית שלנו. אולם איך קרה שמאז שאפק הוקם בשנת 1985 כאשר היצירתיות של חברי אפק פגשה את המציאות הפנימית שלו כארגון מצד אחד, ומצד שני במציאות החיצונית התגלו הזדמנויות ואתגרים המצריכים משאבים חדשים, התפתחו ענפים שנבעו מהמשימה המרכזית של אפק ויכלו להיות חלק ממנה אך נהפכו לפעילויות עצמאיות? האם מדובר בפרשנויות שונות למשימה המרכזית של אפק או שקורה משהו במפגש שבין רעיונות, מטרות, למימושם? עובדה שיוזמות חשובות מאוד שהיו לכאורה חלק מהמשימה המרכזית מצאו את מקומן מחוץ לאפק כארגון, ובמובן מסויים נשארו בתוך אופק כקהילת אנשי מקצוע הפועלים במקביל בתוך אפק ומחוצה לו. ארבעה פרויקטים חשובים וכבדי משקל צמחו במהלך השנים מתוך אפק ע”י או בשותפות מרכזית של חברי אפק. בשנת 1993 הוקמה עמותת “בסוד שיח” “לקידום דיאלוג בין קבוצות קונפליקט בישראל”. ב-1996 יצאה לדרכה התוכנית הראשונה לייעוץ ופיתוח ארגוני: בגישה פסיכואנליטית-מערכתית. בעקבות כנסי היהודים גרמנים בנצרת 1994 הוקם ב-2007 ארגון ה-PCCA. החל מ-2003 התחיל להתקיים הכנס המדעי של עולם יחסי הקבוצות אף הוא ביוזמה של חבר אפק. מדובר בארבע התפתחויות שלקחו מימדים חשובים בעולם הקבוצות ויצרו להם בתים נפרדים. בית לקונפליקטים בתוך החברה, בית לקונפליקטים בעיקר בין מדינות ועמים עם דגש על העיסוק בטראומה, בית להוראה ולמידה שיטתית של הדרך ובית לתוצרים המדעיים של עולם יחסי הקבוצות גם יחד.
אפשר היה לאמר שארבעת הפרויקטים כמו גם פעילויות אחרות הן נגזרות של המשימה המרכזית שהתפצלו מתוך המגע שלהם עם המעטפת האטמוספרית הסמויה שלו כארגון. המגע בין משימה למימוש שלה במציאות יצר הזדמנויות להתפתחות שלא היו אולי חלק מהתרבות הארגונית ששאפה להישאר “טהורה” או אידאלית. כך יוזמות אלו נדחפו החוצה תוך כדי שעליהן להתגבר על כוח הכבידה הארגוני כדי שתהיה להן תנועה וחיות משל עצמן.
כל הפרויקטים יכלו להיכלל תחת המשימה המרכזית של אפק אך תהליכים שונים הובילו אותם החוצה תוך שאפק במובן מסוים מוותר עליהם בהיותם מקור לקונפליקט, תחרות ועוד בין החברים. התנגשות זו עם המציאות כוללת את עולמם הפנימי של היוזמים, המשאבים האישיים ואחרים הדרושים לקידום יוזמה, כמו גם מגוון היבטים של ההקשר. האופנים שבהם דמיונות ומחשבות על מימוש היוזמה פוגשים את השותפים הפוטנציאליים, המכשולים, האיומים והסיכונים בניסיון לעבור באופן פשוט מרעיון לביצוע כל אלו מתרחקים מהתרבות הארגונית ה”אידאלית”.
אני מבקש להציע מה שקרה ליוזמות באפק אולי משקפת מסורת יהודית ארגונית רבת שנים ביחסי פנים וחוץ. אפק עצמו נשאר כמעין קהילה המהווה אבן יסוד בתנועת יחסי הקבוצות, אך גם ישות שיש בה משהו שאינו מתערבב, אולי בדומה לתנועה הפסיכואנליטית שגם בה דומני יש יסוד דומה. האם יתכן שהסיבות לכך הן מוצאנו כיהודים שמזה כאלפיים שנה פתחו מסורת ארגונית קהילתית שאינה מתערבבת בממסדים מקומיים שאינם יהודים? התפיסה היא שהמפץ גורם לתנועה החוצה כזו שתשמור על טוהרה פנימה. טוהרת הרעיון, הדרך והקבוצה. כך גם חוסר הרצון לגיור וגרים ביהדות – “קשים היו גרים לישראל כספחת”. היהודים קיימו מאז חורבן הבית השני, אורח חיים הכולל ממסדים קהילתיים שכללו בתי כנסת, בתי דין מקומיים, ישיבות ותלמודי תורה ומערכת לניהול חיי קהילה באמצעות מיסים מקומיים לצורכי קיום המנהיגות, טקסי מעגל החיים, עזרה הדדית ושמירה על דיני הכשרות. בשונה מהנצרות שלא אחת לקחה חלק בשלטון המדינתי עצמו, בדרגות חיבור ומעורבות שונות הרי שיהודים פתחו מתודולוגיה ארגונית קהילתית בלתי תלויה, זאת על בסיס בחינה מחודדת של הקשרים של המציאות. השאלה היהודית הקהילתית היתה תמיד: מה אפשרי ומה בלתי אפשרי? מה מקורות הכוח, המשאבים הכלכליים והיחס לחוקי המדינות שבהם היו יהודים היו עקרונות מנחים להישרדות רבת שנים צנועה לרוב, עם תלות חלקית בממסדים המקומיים.
העיקרון של ערנות, קרבה למקורות הכוח המקומיים ושמירה על נפרדות היו קו מנחה אצל יהודים. סבתי שהייתה הספרית של המלכה הבולגרית יחס עם עוד כמה יהודים יצאו מבולגריה תוך כדי המלחמה מתוך בהירות בתפיסת המציאות. רק בנס ניצלה יהדות בולגריה כתוצאה מקרבת מספר יהודים לשלטון בעוד שהמלך עצמו נירצח ע”י הגרמנים. במילות הפרידה שלו לסבתי בעמדו על גרם המדרגות האחורי בארמון הוא אמר לה: “את תצאי מכאן חיה , אני לא”, וכך היה.
אי התלות היה עקרון מארגן בקהילות של יהודים מה שתרם להישרדותם, או אולי גם לחולשתם בעת השואה. שיטת ביקורת המציאות היהודית היתה שמירה חזקה על גבול בין המציאות הקהילתית הפנימית לבין הקשר אל הסביבה. המשמעות של פעילות ייחודית זו שאין לה אח ורע בתרבויות העולם התבססה על ביקורת מתמדת של המציאות הסובבת, ויכולת לפענח היקשר. במקום שמבחן המציאות כשל כך גם נגרמו נזקים גדולים. דוגמה לזליגה של דבקות בעקרון המציאות הייתה תנועת השבתאות במאה ה-17. היא נחשבה לגורם מפרק של הקהילות היהודיות באירופה, בשל ההיבט המשיחי שלה המתרחק מהמציאות ולכן נלחמו בה. האם התפיסה שמה שחדש כדאי להפנות אותו החוצה אינה חלק מהתשוקה ל-EXIT על פני יצירת חברות ישראליות גדולות וגלובליות?
אם נשוב לאפק הרי שיצירתיות זו של חברי אפק התנגשה עם המודל הארגוני האידאלי והטהור של ה”משחק”. כך נוצר יחס כפול למציאות. היוזמות נידחו החוצה באופן פאסיבי ואולי “לא-מודע” עי הממסד הארגוני, בעוד שהיוזמים מצאו בקרב קהילת החברים שותפים לדרך. נדרשה תנועה והעברה של המנהיגות בין דורות כדי שהיחס למשימה המרכזית במפגש שלה עם מציאות פנימית וחיצונית יוביל לשינוי. נראה כי בעשור האחרון, אפק עוברת תהליך של שינוי שמכוון פניו בתנועה מה”משחק” למציאות כרצף ולא כהפרדה בין הקהילה האידאלית לבין החיים עצמם.
לסיום
בחינת הפעילות בכל יחידת עבודה באמצאות מארגן מבחן המציאות, ה-T הרביעי, מאפשר להתבונן בשאלה עד כמה הקבוצה בכל יחידת עבודה פונה למימוש המשימה המרכזית דרך הקוטב האידאלי או המציאותי. הצבת השאלות הנגזרות ממארגן המציאות תורמת בכך להבנה של אופן הפעולה של קבוצת העבודה.