ofek logo

דמעות של מנהלן
| אורי וייל |

More articles in the Issue

Issue #1 – October 2021

קו אפק מקוון 2021/1 – דבר המערכת

אנחנו שמחים להשיק את הגיליון הדיגיטלי הראשון של קו אפק.

בספטמבר 2000 יצא לאור הגיליון הראשון של קו אפק.
אבי נוטקביץ, שהיה אז יו”ר אפק, כתב בין השאר בדברי ברכתו:
“אפק כותבת” היא כמובן דרך נוספת לקדם את הרעיונות, אך היא בעיקר יצירת מרחב לייצור של רעיונות חדשים, להמשגות חדשות, לעיבוד נוסף של התנסויות; היא אפיק נוסף לתעל דרכו יצירתיות; היא גם אפיק נוסף של תקשורת ביננו לבין עצמנו, בינינו לבין העולם.

סילביה זילברמן ואילנה ליטוין בדבר המערכת כתבו:
אחרי לבטים שנעו בין צניעות מופרזת לשאפתנות גרנדיוזית, בין כוונה להוציא דף מידע אינפורמטיבי יבש, לבין רצון לגבש ז’ורנל מקצועי מהוקצע, החליטו חברי הוועדה להשיק עיתון שיעודד כתיבה חווייתית וספונטנית גם אצל אלה מאתנו שנרתעים מכתיבה עבור העיתונות המקצועית הממוסדת.

העיתון יצא כל שנה, עלה, התפתח והתרחב וגם חברי המערכת שלו התחלפו במהלך השנים. בדצמבר 2011 יצא גיליון מס’ 12 שהיה גם האחרון. מאז הוא נרדם לעשר שנים. במערכת עלה הדימוי של ‘היפיפייה הנרדמת’ שמחכה לנסיך שיבוא, ייתן לה נשיקה, ויעיר אותה מתרדמתה.

המחשבות הראשונות לחדש את קו אפק במתכונת דיגיטלית, בעידודה של הנהלת אפק, עלו לפני למעלה משנתיים, עוד טרם פרוץ מגפת הקורונה, והתחילו במפגשים בין סיווני שירן ובין ירמי הראל. סיווני נאלצה לפרוש והוקמה מערכת חדשה הכוללת את אליאת ארם, ירמי הראל ושלי זוסמן: מי שהייתה מעורכות הגיליונות הראשונים, מי שהיה מעורכי הגיליונות האמצעיים ומצטרפת חדשה למערכת, בתקווה לשילוב של ישן וחדש, מסורת וחדשנות, נושא חשוב בפני עצמו בתחום של יחסי קבוצות.

נושא הגיליון, המפנה את המבט לארגון ולהתארגנות בימי מגיפה, מזמין התבוננות בהשפעות המגיפה על המערכת החדשה שקמה בתקופה זו. ההאצה הדיגיטלית בימי קורונה והשינוי הטרנספורמטיבי בתפיסת מיקום ומרחב, הסירו מגבלות לחברות גלובלית, שהפכה “טבעית”. גם הכלים הטכנולוגיים הפכו “טבעיים”, והמערכת נעזרה בטכנולוגיה הזמינה של זום, וואטסאפ, דוא”ל וקבצים משותפים לעבודה השוטפת ולתקשורת עם כותבי המאמרים ואנשים נוספים שלקחו חלק וסייעו בהפקת הגיליון. תוכניות למפגש מערכת בישראל בוטלו עם הטלת הסגרים ומגבלות התנועה, כך שלמעשה, כמו צוותים רבים בתקופה זו, המערכת פעלה במרחב המקוון ולא נפגשה פיסית מאז הקמתה ולאורך תקופת העבודה על הגיליון.

מגפת הקורונה נתנה משנה תוקף לחידוש כתב העת במתכונת מקוונת, כזו שנגישה וזמינה מעבר לגבולות של זמן, מרחב ושפה, ומזמינה ביטוי במגוון כלי תקשורת וסגנונות, כמו וידיאו ודימויים חזותיים. כמו בחוליות הקודמות בשרשרת קו אפק, גם במהדורה הדיגיטלית המחודשת מקופלת המשאלה לספק מרחב יצירתי ומשחקי לעיסוק בתחומי הדעת של אפק, מרחב לביטוי רעיוני וחווייתי, לאיסוף ועיבוד התנסויות ולתקשורת בתוך קהילת החברים ובינה לבין העולם.

משימה זו חברה לאתגר העכשווי של חיפוש אחר דרכים חליפיות וערוצים נוספים למפגש ולשיח. כך למשל, הפלטפורמה הדיגיטלית של קו אפק מאפשרת תגובות בדף המאמר, כערוץ מסוג זה. האם ניתן לחשוב על “מודל היברידי” באפק, שחלקו מפגשים פיזיים, חלקו מפגשים מקוונים וחלקו בקו אפק המקוון? ימים יגידו.

חלקו הראשון של הגיליון מכיל שלושה מאמרים העוסקים, מזוויות שונות, בחוויית הלמידה מסדנאות או על-סדנאות דיגיטליות. כולן התרחשו במשך חודשי המגיפה. נפתח עם מאמרן של רונית קרק ומרים שפירא הבוחנות את ניסיונן כמשתתפות בכנס החלוצי של eGRC ב 2020. התמה המרכזית, סביב השאלה או התחושה של שמיטת האינטימיות בכנס עם סמכות דיגיטלית, עורר במערכת חשיבה מיידית ואכן כללנו תגובה על נושא השמיטה מירמי הראל.

ה”מאמר” השני הוא למעשה מארג של תרומות מהמנהל, אנשי צוות ומשתתפים, של הסדנה המקוונת שהתרחשה פברואר 2021 ושהוקדש לה ערב אפק ביוני השנה, אותו הובילו סמדר אשוח ואמיר שרף, שאת תוכנו ניתן למצוא כאן.

החלק הזה של הגיליון נחתם עם מאמר מטה-למידה מסדנאות דרך סדרת ערבי למידה בזום. המאמר הוא פרי עריכתה של מירה ארליך-גינור שניהלה שלושה ערבי אפק בזום בסתיו 2020, בין גלי הקורונה, עם המשימה המרכזית – למידה מסדנאות.
החלק השני של הגיליון גם הוא מכיל שלושה מאמרים, שעוסקים בשאלה שהצגנו ב’קול קורא’ על אפק כמתארגן ועל חוויית המנהיגות בצבעיה השונים בשנות המגיפה.
אנו פותחים במבט יושבת הראש, יעל שנהב שרוני, על ניהול אפק – הארגון כארגון – בימי מגיפה, ריחוק פיסי ואי וודאות.

ממשיכים במאמר חושב מחבר אפק, גבי בונויט, על הקבוצה מתוך חברי אפק לבחינת יחסי קבוצות וקורונה – בו הוא נוגע בנושאים שנחזור אליהם מאוחר יותר – זכרון, אחרות וזרות.

מסיימים בתרומתו של לזלי בריסט, מנהל התוכנית ליחסי קבוצות במכון טוויסטוק בלונדון, ששלח גם הוא מאמר חושב על זהות, השתייכות וחוויית הדיגיטאלי בימי מגיפה מזוויתו כמנהל. מאמר זה גם עורר תגובות עמוקות בקרב חברי המערכת ותמצאו כאן תגובה של שלי זוסמן לרעיון של “a person in a body”.
החלק השלישי והאחרון של הגיליון מוקדש לזכרה של חברתנו היקרה ג’ודי לוי שהלכה לעולמה בטרם עת ובטרום המגיפה. ערב הזיכרון למותה באוגוסט 2019 בביתו של יגאל גינת בירושלים הוא לכשעצמו אולי אחד הזיכרונות האחרונים לפני המגיפה של חברי אפק בצוותא, מדברים, בוכים, זוכרים ושרים את ג’ודי.

כאן תמצאו מקבץ ראיונות, חלקם מוקלטים, חלקם כתובים, של חברים שזוכרים את ג’ודי; את המאמר המקורי של ג’ודי מ 2011, Memory Lost and Memory Found, עם תגובתה המקורית ועם תוספת עכשווית מגבריאלה בראון, זיכרון שנעטף בעריכה רגישה, אחראית ואוהבת בידיהן של ליילה ג’מאל ומירי צדוק.

נראה לנו שאולי ג’ודי היא היפהפייה הנרדמת שלנו, שעוזרת לנו להתעורר ולעורר את קו אפק. למרות שלא כמו באגדות, איננו יכולים להחזיר אותה לנשום בתוכנו, אנו יכולים לנסות ולהמשיך תוך שהיא נושמת מתוך זיכרונותינו.

מקווים שתהנו מהגיליון ושנשיקותיו השונות יעוררו אתכם לתרומות בעתיד.

להתראות,
המערכת.
שלי, ירמי ואליאת. ספטמבר 2021.

המערכת רוצה להודות בראש ובראשונה לאילן קירשנבאום, על שותפות הדרך והסיוע במימוש המהדורה הדיגיטלית.
להנהלת אפק, שאישרה כספים שעזרו במימוש הגיליון, בעיקר בעריכה של הקטעים המוקלטים.
וכמובן לכל הכותבים והתורמים – הרי אין עיתון בלי תוכן.

Issue #2 – November 2022

Digital Kav OFEK#2

Editorial
We are delighted to put forward Kav OFEK’s 2022 – the second digital edition. In preparing this edition, we could identify characteristics of doing something for the ‘second time’. In the second edition of Kav Ofek in-print, in 2001, Ilana Litvin, Silvia Silberman and Eliat Aram, the then editors, wrote:
“we are all familiar with the burst of energy that comes with beginnings, with a genesis. It is much harder to generate energy in order to persevere in creating and invest in maintenance”.
These similar feelings, that accompanied the preparation of the second edition echoed the title: “on longing, movement and nevertheless”. Inspired by the famous lyrics* pointing to the “ongoing journey” and the necessity to relentlessly “keep on moving”, we have wondered – what is the meaning of ‘movement’ these days, when the journey seems to go on and on, regresses, comes to a stand-still – how do individuals, groups, organisations, societies, communities move? Where do longing for human touch and closeness meet movement and moving? Where do we find the resources to keep on moving nevertheless and despite it all?**
We have recognised the circularity of movement in OFEK in the very recent GRC which took place with TAU entitled “Being a Therapist at this time” under the leadership of Yosi Triest and Moshe Bergstein. The GRC was cancelled twice during the pandemic, the journey extended, and eventually it happened this last September with a significant number of participants. What has been the place of longing, perseverance, determination, in the success of this GRC, despite it all and nevertheless?
The articles in this edition are also characterised by the circular movement of back and forth. The first cluster includes two articles dealing with insights from the Corona years, and relate to loneliness, movement and stuckness. First, a thought piece from Shmuel Bernstein dealing with loneliness and lack of movement, and – through re-examining Baudelaire’s La Solitude- offers a new perspective to think of the “empty space”. In the second thought piece, Simon Western touches on questions of loneliness, isolation and melancholy in the digital age, and discusses them through a case study of drone pilots in the USA air force.
The second cluster includes three articles emerging directly from OFEK-related activities and Group Relations thinking. The first, by Hagit Shachar-Paraira and Eyal Etzioni, examines sensitively and from the perspective of the participant, the processes in a reading group of systemic-psychoanalytic papers, which took place over a period of four years (including during covid and lockdown and a return to in-person), suggesting a relationship between learning/study and food/feeding. In the paper “tears of an administrator” which also deals with the experience of participating, Ori Weyl shares his experience of being a GRC administrator this past July with a touching humorous style. This section concludes with a thought piece from Gilad Ovadia which examines the addition of a fourth T boundary, in addition to the original three of Task, Territory and Time. He suggests that of reality Testing, which contributes the strengthening of movement between the ideal and the real in organisational work.
This edition is sealed with the contributions of two guest writers, asking us – “moving – where to?”
Gili Yuval, poet and writer dealing with the world of work, points to the tension between loneliness and a road-trip type movement, to the longing for solitude and suggests a ‘solution’ of a journey-to-nowhere.
Coreene Archer’s thought piece responds to the ancient song “keep moving on the ongoing journey” with contemporary voices and songs and challenges us to examine for ourselves questions of choice and internal listening.
Happy reading and please do use the comment boxes to share your reflections, questions and thoughts.
The Editors
Yermi, Eliat and Shely
November 2022
* “Ze Kore” (It Happens) / Lyrics Shmulik Kraus
** Call for Papers Kav OFEK #2

Tear Drop

דמעות של מנהלן

אורי וייל

ביום חמישי, יומה האחרון של סדנת אפק הישראלית, עמד מנהלן הסדנה במרכז המסחרי של זכרון יעקב ופרץ בבכי.

זמן קצר קודם לכן עוד חכך בדעתו אם לצאת למרכז המסחרי . היה לו רעיון יצירתי לנסוע ברכב ולהביא לישיבת הצוות האחרונה פינוק מתוק. אבל החנייה היתה מלאה והוא חשש שלא ימצא מקום כשיחזור. הברירה היחידה שנותרה לו היתה להגיע לסופר ברגל. זה לא רחוק אבל גם לא קרוב. משהו כמו שלושה קילומטר צעידה. הוא אמר לעצמו “חום אימים בחוץ. זה חסר הגיון. טיפשות מוחלטת” אבל משהו נחמד, צעיר, רענן והרפתקני דחף אותו קדימה. התמונה של השוקולד על השולחן, עם ההפתעה, ועם קריאות השמחה וההתפעלות, והמתוק הזה מתפשט בפה הצוות, וימלא את כולם בתחושה של אושר ונחמה שהם משוועים לה אחריי ארבע ימים קשים. קוביית שוקולד. קובייה קטנה של אושר. הוא לא חייב לעשות את זה. אף אחד לא ביקש ממנו. זו מן ג’סטה קטנה. טאץ של תשומת לב. נכון מאמץ. אבל שווה את זה. ומה הסיפור ביננו. המנהלן אדם חזק, עושה הרבה ספורט. הליכה נמרצת, גם בחום, תעשה לו טוב. קדימה לדרך.

וכך מצא עצמו המנהלן בסיטואציה קצת קומית. צועד עם מכנסיים ארוכים, בלי כובע משקפי שמש או הגנה אחרת, בחום של 40 מעלות, לכוון המרכז המסחרי בשביל להביא שוקולד. תוך כדי הליכה, הוא צוחק על עצמו ועל הסיטואציה. בן אדם מבוגר, הולך ברגל בשמש באמצע היום רק כדי להביא משהו
מתוק לישיבת צוות. מה בדיוק עובר עליו. זה גובל בטמטום. הוא מגוחך. השוקולד הזה בטח יימס בדרך חזרה. אבל בפנים הוא יודע למה הוא עושה את זה. ארבעה ימים המנהלה עשתה כל מה שיכלה, כדי לתת לכולם הרגשה טובה ומוחזקת. השוקולד, יהיה אקורד סיום מנצח.

המנהלן צועד, וחולפות בראשו מחשבות על הסדנה. איך הכל התחיל, איך עבדו קשה על הרשימות, על הכספים, על המלון, על השיווק. איך סחבו מדפסות, כלי כתיבה, חומרים מודפסים ואוכל, איך ענו לכולם, איך חשבו קדימה ודאגו כל הזמן, כמו הורים טובים. איך עמדו בלחץ הבלתי פוסק, איך הצליחו להעתיק סדנה שהומצאה בלונדון לפני עשרות שנים, שכולה מופת של דיוק ועמידה בזמנים, למציאות הישראלית המחוספסת שכולה מופת של “הכל בסדר נשמה, תיכף יסדרו, הכל באהבה”. אבל גם על זה התגברו, ואיזה מחמאות קיבלו. ואיך משתתפים הודו מהלב. ואיזה אווירה היתה עם הצוות. ואיך כולם עזרו עם המדבקות על התיקיות. ואיזה שיחות מעניינות היו לו. ואיך הרגיש קרבה גדולה לצוות ולארוע. האמת שהתגעגע לאדרנלין הזה של הפקה שמרימים עם כל הצחוקים והלחץ. אפשר לטפוח על השכם. למה לא. מה שמגיע מגיע.

חולף הזמן. החום עולה, המרכז רחוק, הנשימה הופכת כבדה. הזיעה מתחילה לטפטף לו על העורף, החולצה נדבקת לו לגוף. הוא צמא. מתחיל להיות לו לא נוח. זה יותר רחוק ממה שהוא חשב. אבל לחזור כבר אין טעם. הוא ממשיך ללכת, וככל שהחום מתגבר והמאמץ עולה, את טעם ההצלחה תופסים רגשות
אחרים. הוא רואה את המכוניות טסות על פניו עם מזגנים מקררים. הוא מתחיל לחוש איזה זעם על כל עשירי זכרון, נוסעים להם במכוניות פאר ובכלל לא אכפת להם מהסביבה, וגם לא מאחרים באופן כללי.
נמאס מכולם. ואני כאן עושה איזה מאמץ על, שאף אחד בטח לא ישים לב אליו. אבל למה בכלל הוא עושה את זה? למה הוא פה? תמיד לרצות אחרים. קצת בזיון כל הדבר הזה.

פתאום צפה ועולה בדמיונו משתתפת מבוגרת שפנתה אליו בתסכול, וביקשה להבין, למה. איך אפשר ככה, הרי שוחחה אתך בטלפון קודם ולמה לא אמרת, למה לא הסברת, למה היועצים כל כך לא מסבירי פנים? למה היועצת אומרת שבקבוצה שלה יש תחרות, כשאין! אין! אין! באמת שאין! אז למה להגיד דבר כזה? והפה מדבר ומבקש הסברים, והעיניים מדברות כאב ובדידות. והלב יוצא אליה. מי אנחנו שנתאכזר ככה לאנשים? ומה שמו אותי להכיל את כל הבדידות הזו? ועוד במקביל למצוא דיו למדפסת? מה זה מן בדיחה כזו. ובשביל מה? “למידה מהתנסות”? האישה כבר לא קונה בננות ירוקות ואתה משווק לה למידה מהתנסות? אז הנה אני סובל פה בחום ולומד מהתנסות שאני אידיוט. ושיקפצו לי בפעם הבאה שמציעים לי עבודה תובענית כזו. מי הם חושבים שהם. ומה זה בכלל “מנהלן”. מה זה השטות הזו. עדיף שהיו קוראים לו “מלגזן”. זה שצריך לשאת הכל. והמנהלן חש פתאום שנאה לכל הארוע. כמה אפשר לשאת את זה. את הארגון, המלון הדפוק, ההנהלה , הציפיות, הנייר מדפסת התקוע, הקלקול קיבה, המאמץ להתרכז, להקשיב, להרגיש. איך אפשר לשאת את המשתתפים שמסתכלים אליך בערגה, תן חיוך, תן מבט, תראה שאני קיים. מה זה הגיהנום הזה. ואיפה לשים את המבטים של עובדי התחזוקה של המלון, ערבים מהסביבה שעושים את כל העבודות המטונפות ומביטים בך בשקט מחריד. איך דפקנו את העסק הוא חושב לעצמו. איך הכל הסתבך ככה.

הוא ממשיך ללכת. אבל משהו מאיט אותו. הצעדים שלו נהיים כבדים יותר ויותר. הכעס נמס ומפנה מקום למשהו אחר. ופתאום, כאילו משום מקום, הוא מרגיש שהוא לא יכול יותר. העומס בלתי נסבל. ואיזה לחץ בגרון עולה לו. ודמעות ממלאות את עיניו. ואיזה נחשול ענק של רגש עולה בתוכו. והוא בוכה. הדמעות זולגות ושוטפות אותו. כבר שנים שהוא לא בוכה. והנה פתאום, באמצע היום, עומד על המדרכה בצהרי היום בזכרון יעקב, ובוכה. על הכל. על המאמץ, על החיים, על חוסר המושלמות של הכל, על ההתבגרות, על הקרחת, על הכרס, על הילדים הפגיעים ,על ההורים שמזדקנים, על האהבה הגדולה, על הכתפיים הצרות שצריכות לשאת את כל הצער הזה. והדמעות זורמות, על הלחיים והפה. מתערבבות עם הזיעה. מאיפה זה בא? אולי מה”לא מודע” המהולל, הגיבור הבלתי מעורער של האירוע שצף ועלה על גדותיו. מי יודע. מה זה משנה.

וכך מגיע המנהלן למדף המתוקים בסופר כשפניו ספוגות דמעות. אישה אחת אפילו שמה לב ומסתכלת עליו במן פליאה מהולה בחשד. הוא מחייך אליה. הכל בסדר מנסה לשדר לה בעודו מנגב את הדמעות. אבל לך תסביר. הוא עומד שם רטוב מזיעה ודמעות. הוא מביט בשוקולד. והשוקולד מביט אליו. מתוק. פשוט. יודע בדיוק מה הוא שווה. המנהלן מכניס שלוש חבילות לשקית. ושם פעמיו חזרה לבית המלון.

חצי שעה מאוחר יותר, על שולחן הצוות מונחות שלוש חפיסות שוקולד משובח. תיכף הצוות ייכנס. ידברו בלהט על דברים שקרו בפגישה, יעלו השערות, מחשבות, יצחקו, והידיים הרעבות מבלי משים מושטות לעבר החפיסות. יקרעו את נייר הכסף ישברו קוביה, והשוקולד החום יזרום לו לורידים. הוא מביט סביבו. רואה את האור נופל מהחלון על השולחן, מריח את הדשא שגזמו בחוץ, שומע את קולות האורחים של המלון, מרגיש את פעימות הלב שלו, ואת האוויר כשהוא נכנס יוצא בקצב קבוע.

זהו . חושב המנהלן. נגמר. אפשר להתחיל לקפל.

Photo by Noah Grossenbacher on Unsplash

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *