דמעות של מנהלן
אורי וייל
ביום חמישי, יומה האחרון של סדנת אפק הישראלית, עמד מנהלן הסדנה במרכז המסחרי של זכרון יעקב ופרץ בבכי.
זמן קצר קודם לכן עוד חכך בדעתו אם לצאת למרכז המסחרי . היה לו רעיון יצירתי לנסוע ברכב ולהביא לישיבת הצוות האחרונה פינוק מתוק. אבל החנייה היתה מלאה והוא חשש שלא ימצא מקום כשיחזור. הברירה היחידה שנותרה לו היתה להגיע לסופר ברגל. זה לא רחוק אבל גם לא קרוב. משהו כמו שלושה קילומטר צעידה. הוא אמר לעצמו “חום אימים בחוץ. זה חסר הגיון. טיפשות מוחלטת” אבל משהו נחמד, צעיר, רענן והרפתקני דחף אותו קדימה. התמונה של השוקולד על השולחן, עם ההפתעה, ועם קריאות השמחה וההתפעלות, והמתוק הזה מתפשט בפה הצוות, וימלא את כולם בתחושה של אושר ונחמה שהם משוועים לה אחריי ארבע ימים קשים. קוביית שוקולד. קובייה קטנה של אושר. הוא לא חייב לעשות את זה. אף אחד לא ביקש ממנו. זו מן ג’סטה קטנה. טאץ של תשומת לב. נכון מאמץ. אבל שווה את זה. ומה הסיפור ביננו. המנהלן אדם חזק, עושה הרבה ספורט. הליכה נמרצת, גם בחום, תעשה לו טוב. קדימה לדרך.
וכך מצא עצמו המנהלן בסיטואציה קצת קומית. צועד עם מכנסיים ארוכים, בלי כובע משקפי שמש או הגנה אחרת, בחום של 40 מעלות, לכוון המרכז המסחרי בשביל להביא שוקולד. תוך כדי הליכה, הוא צוחק על עצמו ועל הסיטואציה. בן אדם מבוגר, הולך ברגל בשמש באמצע היום רק כדי להביא משהו
מתוק לישיבת צוות. מה בדיוק עובר עליו. זה גובל בטמטום. הוא מגוחך. השוקולד הזה בטח יימס בדרך חזרה. אבל בפנים הוא יודע למה הוא עושה את זה. ארבעה ימים המנהלה עשתה כל מה שיכלה, כדי לתת לכולם הרגשה טובה ומוחזקת. השוקולד, יהיה אקורד סיום מנצח.
המנהלן צועד, וחולפות בראשו מחשבות על הסדנה. איך הכל התחיל, איך עבדו קשה על הרשימות, על הכספים, על המלון, על השיווק. איך סחבו מדפסות, כלי כתיבה, חומרים מודפסים ואוכל, איך ענו לכולם, איך חשבו קדימה ודאגו כל הזמן, כמו הורים טובים. איך עמדו בלחץ הבלתי פוסק, איך הצליחו להעתיק סדנה שהומצאה בלונדון לפני עשרות שנים, שכולה מופת של דיוק ועמידה בזמנים, למציאות הישראלית המחוספסת שכולה מופת של “הכל בסדר נשמה, תיכף יסדרו, הכל באהבה”. אבל גם על זה התגברו, ואיזה מחמאות קיבלו. ואיך משתתפים הודו מהלב. ואיזה אווירה היתה עם הצוות. ואיך כולם עזרו עם המדבקות על התיקיות. ואיזה שיחות מעניינות היו לו. ואיך הרגיש קרבה גדולה לצוות ולארוע. האמת שהתגעגע לאדרנלין הזה של הפקה שמרימים עם כל הצחוקים והלחץ. אפשר לטפוח על השכם. למה לא. מה שמגיע מגיע.
חולף הזמן. החום עולה, המרכז רחוק, הנשימה הופכת כבדה. הזיעה מתחילה לטפטף לו על העורף, החולצה נדבקת לו לגוף. הוא צמא. מתחיל להיות לו לא נוח. זה יותר רחוק ממה שהוא חשב. אבל לחזור כבר אין טעם. הוא ממשיך ללכת, וככל שהחום מתגבר והמאמץ עולה, את טעם ההצלחה תופסים רגשות
אחרים. הוא רואה את המכוניות טסות על פניו עם מזגנים מקררים. הוא מתחיל לחוש איזה זעם על כל עשירי זכרון, נוסעים להם במכוניות פאר ובכלל לא אכפת להם מהסביבה, וגם לא מאחרים באופן כללי.
נמאס מכולם. ואני כאן עושה איזה מאמץ על, שאף אחד בטח לא ישים לב אליו. אבל למה בכלל הוא עושה את זה? למה הוא פה? תמיד לרצות אחרים. קצת בזיון כל הדבר הזה.
פתאום צפה ועולה בדמיונו משתתפת מבוגרת שפנתה אליו בתסכול, וביקשה להבין, למה. איך אפשר ככה, הרי שוחחה אתך בטלפון קודם ולמה לא אמרת, למה לא הסברת, למה היועצים כל כך לא מסבירי פנים? למה היועצת אומרת שבקבוצה שלה יש תחרות, כשאין! אין! אין! באמת שאין! אז למה להגיד דבר כזה? והפה מדבר ומבקש הסברים, והעיניים מדברות כאב ובדידות. והלב יוצא אליה. מי אנחנו שנתאכזר ככה לאנשים? ומה שמו אותי להכיל את כל הבדידות הזו? ועוד במקביל למצוא דיו למדפסת? מה זה מן בדיחה כזו. ובשביל מה? “למידה מהתנסות”? האישה כבר לא קונה בננות ירוקות ואתה משווק לה למידה מהתנסות? אז הנה אני סובל פה בחום ולומד מהתנסות שאני אידיוט. ושיקפצו לי בפעם הבאה שמציעים לי עבודה תובענית כזו. מי הם חושבים שהם. ומה זה בכלל “מנהלן”. מה זה השטות הזו. עדיף שהיו קוראים לו “מלגזן”. זה שצריך לשאת הכל. והמנהלן חש פתאום שנאה לכל הארוע. כמה אפשר לשאת את זה. את הארגון, המלון הדפוק, ההנהלה , הציפיות, הנייר מדפסת התקוע, הקלקול קיבה, המאמץ להתרכז, להקשיב, להרגיש. איך אפשר לשאת את המשתתפים שמסתכלים אליך בערגה, תן חיוך, תן מבט, תראה שאני קיים. מה זה הגיהנום הזה. ואיפה לשים את המבטים של עובדי התחזוקה של המלון, ערבים מהסביבה שעושים את כל העבודות המטונפות ומביטים בך בשקט מחריד. איך דפקנו את העסק הוא חושב לעצמו. איך הכל הסתבך ככה.
הוא ממשיך ללכת. אבל משהו מאיט אותו. הצעדים שלו נהיים כבדים יותר ויותר. הכעס נמס ומפנה מקום למשהו אחר. ופתאום, כאילו משום מקום, הוא מרגיש שהוא לא יכול יותר. העומס בלתי נסבל. ואיזה לחץ בגרון עולה לו. ודמעות ממלאות את עיניו. ואיזה נחשול ענק של רגש עולה בתוכו. והוא בוכה. הדמעות זולגות ושוטפות אותו. כבר שנים שהוא לא בוכה. והנה פתאום, באמצע היום, עומד על המדרכה בצהרי היום בזכרון יעקב, ובוכה. על הכל. על המאמץ, על החיים, על חוסר המושלמות של הכל, על ההתבגרות, על הקרחת, על הכרס, על הילדים הפגיעים ,על ההורים שמזדקנים, על האהבה הגדולה, על הכתפיים הצרות שצריכות לשאת את כל הצער הזה. והדמעות זורמות, על הלחיים והפה. מתערבבות עם הזיעה. מאיפה זה בא? אולי מה”לא מודע” המהולל, הגיבור הבלתי מעורער של האירוע שצף ועלה על גדותיו. מי יודע. מה זה משנה.
וכך מגיע המנהלן למדף המתוקים בסופר כשפניו ספוגות דמעות. אישה אחת אפילו שמה לב ומסתכלת עליו במן פליאה מהולה בחשד. הוא מחייך אליה. הכל בסדר מנסה לשדר לה בעודו מנגב את הדמעות. אבל לך תסביר. הוא עומד שם רטוב מזיעה ודמעות. הוא מביט בשוקולד. והשוקולד מביט אליו. מתוק. פשוט. יודע בדיוק מה הוא שווה. המנהלן מכניס שלוש חבילות לשקית. ושם פעמיו חזרה לבית המלון.
חצי שעה מאוחר יותר, על שולחן הצוות מונחות שלוש חפיסות שוקולד משובח. תיכף הצוות ייכנס. ידברו בלהט על דברים שקרו בפגישה, יעלו השערות, מחשבות, יצחקו, והידיים הרעבות מבלי משים מושטות לעבר החפיסות. יקרעו את נייר הכסף ישברו קוביה, והשוקולד החום יזרום לו לורידים. הוא מביט סביבו. רואה את האור נופל מהחלון על השולחן, מריח את הדשא שגזמו בחוץ, שומע את קולות האורחים של המלון, מרגיש את פעימות הלב שלו, ואת האוויר כשהוא נכנס יוצא בקצב קבוע.
זהו . חושב המנהלן. נגמר. אפשר להתחיל לקפל.
Photo by Noah Grossenbacher on Unsplash