מאמרים נוספים בגיליון

קו אפק מקוון 2021/1 – דבר המערכת

אנחנו שמחים להשיק את הגיליון הדיגיטלי הראשון של קו אפק. בספטמבר 2000 יצא לאור הגיליון הראשון של קו אפק. אבי נוטקביץ, שהיה אז יו"ר אפק, כתב בין השאר בדברי ברכתו: "אפק כותבת" היא כמובן דרך נוספת לקדם את הרעיונות, אך היא בעיקר יצירת מרחב לייצור של רעיונות חדשים, להמשגות חדשות, לעיבוד נוסף של התנסויות; היא אפיק נוסף לתעל דרכו יצירתיות; היא גם אפיק נוסף של תקשורת ביננו לבין עצמנו, בינינו לבין העולם. סילביה זילברמן ואילנה ליטוין בדבר המערכת כתבו: אחרי לבטים שנעו בין צניעות מופרזת לשאפתנות גרנדיוזית, בין כוונה להוציא דף מידע אינפורמטיבי יבש, לבין רצון לגבש ז'ורנל מקצועי מהוקצע, החליטו חברי הוועדה להשיק עיתון שיעודד כתיבה חווייתית וספונטנית גם אצל אלה מאתנו שנרתעים מכתיבה עבור העיתונות המקצועית הממוסדת. העיתון יצא כל שנה, עלה, התפתח והתרחב וגם חברי המערכת שלו התחלפו במהלך השנים. בדצמבר 2011 יצא גיליון מס' 12 שהיה גם האחרון. מאז הוא נרדם לעשר שנים. במערכת עלה הדימוי של 'היפיפייה הנרדמת' שמחכה לנסיך שיבוא, ייתן לה נשיקה, ויעיר אותה מתרדמתה. המחשבות הראשונות לחדש את קו אפק במתכונת דיגיטלית, בעידודה של הנהלת אפק, עלו לפני למעלה משנתיים, עוד טרם פרוץ מגפת הקורונה, והתחילו במפגשים בין סיווני שירן ובין ירמי הראל. סיווני נאלצה לפרוש והוקמה מערכת חדשה הכוללת את אליאת ארם, ירמי הראל ושלי זוסמן: מי שהייתה מעורכות הגיליונות הראשונים, מי שהיה מעורכי הגיליונות האמצעיים ומצטרפת חדשה למערכת, בתקווה לשילוב של ישן וחדש, מסורת וחדשנות, נושא חשוב בפני עצמו בתחום של יחסי קבוצות. נושא הגיליון, המפנה את המבט לארגון ולהתארגנות בימי מגיפה, מזמין התבוננות בהשפעות המגיפה על המערכת החדשה שקמה בתקופה זו. ההאצה הדיגיטלית בימי קורונה והשינוי הטרנספורמטיבי בתפיסת מיקום ומרחב, הסירו מגבלות לחברות גלובלית, שהפכה "טבעית". גם הכלים הטכנולוגיים הפכו "טבעיים", והמערכת נעזרה בטכנולוגיה הזמינה של זום, וואטסאפ, דוא"ל וקבצים משותפים לעבודה השוטפת ולתקשורת עם כותבי המאמרים ואנשים נוספים שלקחו חלק וסייעו בהפקת הגיליון. תוכניות למפגש מערכת בישראל בוטלו עם הטלת הסגרים ומגבלות התנועה, כך שלמעשה, כמו צוותים רבים בתקופה זו, המערכת פעלה במרחב המקוון ולא נפגשה פיסית מאז הקמתה ולאורך תקופת העבודה על הגיליון. מגפת הקורונה נתנה משנה תוקף לחידוש כתב העת במתכונת מקוונת, כזו שנגישה וזמינה מעבר לגבולות של זמן, מרחב ושפה, ומזמינה ביטוי במגוון כלי תקשורת וסגנונות, כמו וידיאו ודימויים חזותיים. כמו בחוליות הקודמות בשרשרת קו אפק, גם במהדורה הדיגיטלית המחודשת מקופלת המשאלה לספק מרחב יצירתי ומשחקי לעיסוק בתחומי הדעת של אפק, מרחב לביטוי רעיוני וחווייתי, לאיסוף ועיבוד התנסויות ולתקשורת בתוך קהילת החברים ובינה לבין העולם. משימה זו חברה לאתגר העכשווי של חיפוש אחר דרכים חליפיות וערוצים נוספים למפגש ולשיח. כך למשל, הפלטפורמה הדיגיטלית של קו אפק מאפשרת תגובות בדף המאמר, כערוץ מסוג זה. האם ניתן לחשוב על "מודל היברידי" באפק, שחלקו מפגשים פיזיים, חלקו מפגשים מקוונים וחלקו בקו אפק המקוון? ימים יגידו. חלקו הראשון של הגיליון מכיל שלושה מאמרים העוסקים, מזוויות שונות, בחוויית הלמידה מסדנאות או על-סדנאות דיגיטליות. כולן התרחשו במשך חודשי המגיפה. נפתח עם מאמרן של רונית קרק ומרים שפירא הבוחנות את ניסיונן כמשתתפות בכנס החלוצי של eGRC ב 2020. התמה המרכזית, סביב השאלה או התחושה של שמיטת האינטימיות בכנס עם סמכות דיגיטלית, עורר במערכת חשיבה מיידית ואכן כללנו תגובה על נושא השמיטה מירמי הראל. ה"מאמר" השני הוא למעשה מארג של תרומות מהמנהל, אנשי צוות ומשתתפים, של הסדנה המקוונת שהתרחשה פברואר 2021 ושהוקדש לה ערב אפק ביוני השנה, אותו הובילו סמדר אשוח ואמיר שרף, שאת תוכנו ניתן למצוא כאן. החלק הזה של הגיליון נחתם עם מאמר מטה-למידה מסדנאות דרך סדרת ערבי למידה בזום. המאמר הוא פרי עריכתה של מירה ארליך-גינור שניהלה שלושה ערבי אפק בזום בסתיו 2020, בין גלי הקורונה, עם המשימה המרכזית – למידה מסדנאות. החלק השני של הגיליון גם הוא מכיל שלושה מאמרים, שעוסקים בשאלה שהצגנו ב'קול קורא' על אפק כמתארגן ועל חוויית המנהיגות בצבעיה השונים בשנות המגיפה. אנו פותחים במבט יושבת הראש, יעל שנהב שרוני, על ניהול אפק – הארגון כארגון – בימי מגיפה, ריחוק פיסי ואי וודאות. ממשיכים במאמר חושב מחבר אפק, גבי בונויט, על הקבוצה מתוך חברי אפק לבחינת יחסי קבוצות וקורונה – בו הוא נוגע בנושאים שנחזור אליהם מאוחר יותר – זכרון, אחרות וזרות. מסיימים בתרומתו של לזלי בריסט, מנהל התוכנית ליחסי קבוצות במכון טוויסטוק בלונדון, ששלח גם הוא מאמר חושב על זהות, השתייכות וחוויית הדיגיטאלי בימי מגיפה מזוויתו כמנהל. מאמר זה גם עורר תגובות עמוקות בקרב חברי המערכת ותמצאו כאן תגובה של שלי זוסמן לרעיון של "a person in a body". החלק השלישי והאחרון של הגיליון מוקדש לזכרה של חברתנו היקרה ג'ודי לוי שהלכה לעולמה בטרם עת ובטרום המגיפה. ערב הזיכרון למותה באוגוסט 2019 בביתו של יגאל גינת בירושלים הוא לכשעצמו אולי אחד הזיכרונות האחרונים לפני המגיפה של חברי אפק בצוותא, מדברים, בוכים, זוכרים ושרים את ג'ודי. כאן תמצאו מקבץ ראיונות, חלקם מוקלטים, חלקם כתובים, של חברים שזוכרים את ג'ודי; את המאמר המקורי של ג'ודי מ 2011, Memory Lost and Memory Found, עם תגובתה המקורית ועם תוספת עכשווית מגבריאלה בראון, זיכרון שנעטף בעריכה רגישה, אחראית ואוהבת בידיהן של ליילה ג'מאל ומירי צדוק. נראה לנו שאולי ג'ודי היא היפהפייה הנרדמת שלנו, שעוזרת לנו להתעורר ולעורר את קו אפק. למרות שלא כמו באגדות, איננו יכולים להחזיר אותה לנשום בתוכנו, אנו יכולים לנסות ולהמשיך תוך שהיא נושמת מתוך זיכרונותינו. מקווים שתהנו מהגיליון ושנשיקותיו השונות יעוררו אתכם לתרומות בעתיד. להתראות, המערכת. שלי, ירמי ואליאת. ספטמבר 2021. המערכת רוצה להודות בראש ובראשונה לאילן קירשנבאום, על שותפות הדרך והסיוע במימוש המהדורה הדיגיטלית. להנהלת אפק, שאישרה כספים שעזרו במימוש הגיליון, בעיקר בעריכה של הקטעים המוקלטים. וכמובן לכל הכותבים והתורמים – הרי אין עיתון בלי תוכן.

English follows the Hebrew

קו אפק המקוון #2

דבר המערכת שמחים להניח לפניכם את הגיליון השני של קו אפק המקוון. בהכנת הגיליון יכולנו לזהות את המאפיינים של לעשות דבר "בפעם השנייה". בגיליון השני של קו אפק בשנת 2001, אילנה ליטוין, סילויה זילברמן ואליאת ארם כתבו בדבר המערכת: "כולנו מכירים את פרץ האנרגיה המזין התחלה חדשה, ראשית יצירה. קשה הרבה יותר לגייס אנרגיה כדי להתמיד בעשייה ולהשקיע בתחזוקה". תחושות אלה שליוו את הכנת הגיליון "בפעם השנייה" התלכדו עם נושא הגיליון, שכותרתו "על כמיהה, תנועה ואף-על-פי-כן". בהשראת מילות השיר הידוע* המצביעות על "הדרך המתמשכת" וההכרח "לנוע-לנוע" בהתמדה ובנחישות, תהינו מה משמעות התנועה בימים אלה, בהם הדרך מתמשכת, נסוגה, עומדת במקום - איך נעים הפרטים, הקבוצות, הארגונים, החברות, הקהילות? היכן נפגשים הכמיהה למגע אנושי וקרבה עם תנועה ותנועתיות? ומהיכן המשאבים להמשיך למרות הכל ואף-על-פי-כן?** זיהינו את מעגליות התנועה באפק בקיומה של סדנת יחסי-קבוצות בשיתוף אוניברסיטת ת"א "להיות מטפל בעת הזו" בניהולם של יוסי טריאסט ומשה ברגשטיין. הסדנה בוטלה פעמיים בימי קורונה, הדרך התמשכה, ולבסוף התקיימה בספטמבר האחרון עם מספר משתתפים גבוה במיוחד. מה מקומן של הכמיהה, ההתמדה והנחישות בשגשוגה של הסדנה, למרות הכל ואף-על-פי-כן? אף המאמרים בגיליון זה מתאפיינים בתנועה מעגלית של חזרה לאחור והליכה קדימה. האשכול הראשון, ובו שני מאמרים, עוסק בתובנות משנות הקורונה, הקשורות לבדידות, תנועה ואי-תנועה. תחילה, מאמר חושב מאת שמואל ברנשטיין העוסק במצוקות הבדידות וחוסר-התנועה, ובאמצעות חזרה ל-"La Solitude" של שארל בודלר מציע דרך חדשה לחשוב את "החלל הריק". לאחריו, סיימון ווסטרן נוגע בשאלות של בדידות, נתק ומלנכוליה בעידן הדיגיטלי, ודן בהן באמצעות מקרה בוחן של טייסי מל"טים בחיל האוויר האמריקאי. האשכול השני בגיליון כולל שלשה מאמרים הנובעים ישירות מפעילות אפק וחשיבת יחסי-קבוצות. המאמר הראשון, מאת אייל עציוני וחגית שחר-פרירא חוקר ברגישות ומתוך חוויית ההשתתפות את התהליכים בקבוצת קריאה בטקסטים פסיכואנליטיים-מערכתיים שהתקיימה לאורך ארבע שנים, ומציע חיבור בין למידה לאוכל. במאמר "דמעות של מנהלן" העוסק אף הוא בחוויית ההשתתפות, אורי וייל פורש בהומור נוגע ללב את נקודת מבטו כמנהלן בצוות סדנת יחסי-קבוצות בחודש יולי האחרון. חלק זה מסיים במאמר חושב מאת גילעד עובדיה הבוחן הוספה של מארגן רביעי - Testing Reality - ל 3T המקוריים (Time, Task, Territory), שתרומתו חיזוק התנועה בעבודה ארגונית בין האידיאלי למציאותי. הגיליון נחתם בתרומתן של שתי אורחות השואלות "תנועה לאן"? גילי יובל, סופרת ומשוררת העוסקת בעולם העבודה, מצביעה על המתח שבין בדידות ותנועת-הדרך ועל הכמיהה לשימור הלבדיות, ומציעה פתרון לימינלי של נסיעה-לשום-מקום. קורין ארצ'ר מגיבה לשיר הקדום המצווה "לנוע-לנוע בדרך המתמשכת" עם שירים וקולות עכשוויים ומציבה בפנינו שאלות של קשב פנימי ובחירת הדרך. תודתנו לכל הכותבים והתורמים, ולאילן קירשנבאום על הנחת הגיליון באתר אפק החדש. מאחלים קריאה מהנה,

להתראות,
המערכת. ירמי, אליאת ושלי.
נובמבר 2022.
* "זה קורה" / מילים ולחן שמואל קראוס ** קול קורא לקו אפק המקוון #2

Digital Kav Ofek #2

Editorial

We are delighted to put forward Kav Ofek’s 2022 – the second digital edition. In preparing this edition, we could identify characteristics of doing something for the ‘second time’. In the second edition of Kav Ofek in-print, in 2001, Ilana Litvin, Silvia Silberman and Eliat Aram, the then editors, wrote: “we are all familiar with the burst of energy that comes with beginnings, with a genesis. It is much harder to generate energy in order to persevere in creating and invest in maintenance”. These similar feelings, that accompanied the preparation of the second edition echoed the title: “on longing, movement and nevertheless”. Inspired by the famous lyrics* pointing to the “ongoing journey” and the necessity to relentlessly “keep on moving”, we have wondered – what is the meaning of ‘movement’ these days, when the journey seems to go on and on, regresses, comes to a stand-still – how do individuals, groups, organisations, societies, communities move? Where do longing for human touch and closeness meet movement and moving? Where do we find the resources to keep on moving nevertheless and despite it all?** We have recognised the circularity of movement in OFEK in the very recent GRC which took place with TAU entitled “Being a Therapist at this time” under the leadership of Yosi Triest and Moshe Bergstein. The GRC was cancelled twice during the pandemic, the journey extended, and eventually it happened this last September with a significant number of participants. What has been the place of longing, perseverance, determination, in the success of this GRC, despite it all and nevertheless? The articles in this edition are also characterised by the circular movement of back and forth. The first cluster includes two articles dealing with insights from the Corona years, and relate to loneliness, movement and stuckness. First, a thought piece from Shmuel Bernstein dealing with loneliness and lack of movement, and - through re-examining Baudelaire’s La Solitude- offers a new perspective to think of the “empty space”. In the second thought piece, Simon Western touches on questions of loneliness, isolation and melancholy in the digital age, and discusses them through a case study of drone pilots in the USA air force. The second cluster includes three articles emerging directly from OFEK-related activities and Group Relations thinking. The first, by Hagit Shachar-Paraira and Eyal Etzioni, examines sensitively and from the perspective of the participant, the processes in a reading group of systemic-psychoanalytic papers, which took place over a period of four years (including during covid and lockdown and a return to in-person), suggesting a relationship between learning/study and food/feeding. In the paper “tears of an administrator” which also deals with the experience of participating, Ori Weyl shares his experience of being a GRC administrator this past July with a touching humorous style. This section concludes with a thought piece from Gilad Ovadia which examines the addition of a fourth T boundary, in addition to the original three of Task, Territory and Time. He suggests that of reality Testing, which contributes the strengthening of movement between the ideal and the real in organisational work.

This edition is sealed with the contributions of two guest writers, asking us – “moving – where to?” Gili Yuval, poet and writer dealing with the world of work, points to the tension between loneliness and a road-trip type movement, to the longing for solitude and suggests a ‘solution’ of a journey-to-nowhere. Coreene Archer’s thought piece responds to the ancient song “keep moving on the ongoing journey” with contemporary voices and songs and challenges us to examine for ourselves questions of choice and internal listening. Happy reading and please do use the comment boxes to share your reflections, questions and thoughts.

The Editors

Yermi, Eliat and Shely

November 2022

* “Ze Kore” (It Happens) / Lyrics Shmulik Kraus

** Call for Papers Kav OFEK #2

Banquet

רעב ויחסי תלות בקבוצת קריאה

אייל עציוני וחגית שחר-פרירא

המאמר מזמין התבוננות על חיבור בין למידה לאוכל הבא לידי ביטוי בקבוצת קריאה בטקסטים פסיכואנליטיים-מערכתיים אשר התקיימה במסגרת פעילות פנים ארגונית של אפק. אחד המאפיינים של קבוצה זו היה גילויי רעב למן רגע הלידה אשר באו לידי ביטוי בארוחות מזינות אשר הקדימו את מפגשי הלימוד ולעיתים אף "נגסו" בהם. אנו מציעים שתי השערות המציעות זיקה בין אוכל ללמידה סביב התהליכים הלא מודעים שלמידה יכולה לייצר בעיקר בהקשר של יחסי תלות והשנאה ללמידה מההתנסות.

המאמר מתבסס ברובו על טקסטים שנלמדו בקבוצת הקריאה תוך התייחסות אליהם כאובייקט אשר עורר תחושות מנוגדות של תשוקה וחרדה.
סיפור לידת הקבוצה וההשערות המובאות במאמר מוצגים מתוך החוויה הסובייקטיבית של הכותבים ואינו מתיימר להציג "אמת" המשקפת מציאות אובייקטיבית .
השמות המופיעים במאמר בדויים ומוצגים כדי להמחיש ולתמוך ברעיונות המרכזיים שלו.

לידת הקבוצה

בסתיו 2018 נולדה "קבוצת הקריאה הבית מדרשית של אפק" והיא התקיימה למשך ארבע שנים. הקבוצה נפגשה אחת לחודש בסלון ביתו של אחד המשתתפים, במושב במרכז הארץ. בתקופת הקורונה הקבוצה נפגשה לסירוגין וחלק מהזמן ב-זום, תוך חיפוש אחר הסטינג הנכון שיחזיק את המהות יחד עם החשש מהידבקות בנגיף, במרץ 2022 נפגשה הקבוצה בפעם האחרונה והחליטה לסיים את פעילותה.

ראשיתה של הקבוצה בהודעת מייל שנשלחה ברשימת התפוצה של הארגון על ידי רחל, חברה מוערכת הנתפסת כסמכות מקצועית, ובה הזמנה אישית להצטרף לקבוצה. משימת הקבוצה היה קריאה משותפת של טקסטים המחברים בין קבוצות לארגונים בגישה הפסיכואנליטית-מערכתית. מספר המשתתפים בקבוצה הוגבל לעשרה בשיטת "כל הקודם/ת זוכה", למרבה ההפתעה הרשימה נסגרה תוך שעתיים ולא מעט מתעניינים נכנסו לרשימת ההמתנה. ניתן לומר, בהקשר למאמר זה, כי ההצעה "נבלעה" בתיאבון רב על ידי חברי הארגון ופגשה כנראה רעב ותשוקה להזנה ומילוי.
לפני הפגישה הראשונה, נוצרו שני "מיכלי עבודה" עבור הקבוצה – קבוצת ווטסאפ להתכתבות שוטפת ותיקיה משותפת לאחסון מאמרים. הכותרת שניתנה לשני המיכלים היתה "אפק – קבוצת הקריאה הבית מדרשית בהנחיית רחל". בדיעבד, הכותרת נשאה משמעויות עומק הקשורות לחיבור בין למידה לדמות אשר הובילה את הקבוצה.

יציאה לדרך

לקראת הפגישה הראשונה, שלחה רחל הודעה בקבוצת הווטסאפ בה התייחסה למבנה המפגש, שיתפה במאמר הראשון והזמינה את חברי וחברות הקבוצה בזו הלשון: "לגבי החלק הגסטרונומי נראה לי מתאים שכל אחד יביא משהו קטן איתו". ההזמנה ל"משהו קטן" שהגיעה ממש על סף ההתחלה, נענתה בחיוב על ידי המשתתפים/ות ויצרה מסורת בה כל מפגש מתחיל בחצי שעה של ארוחה משותפת על שולחן עץ רחב אשר כללה ירקות חתוכים, פירות, גבינות, לחם ביתי ועוד מיני מטעמים, כאשר מרביתם מעשה ידיהם של המשתתפים. עם הזמן, הארוחה הפכה למרחב מעבר בו הקבוצה נפגשה באופן לא פורמלי תוך שיתוף בחיים האישיים והמקצועיים שמחוץ לקבוצה. בחלק גדול מהמפגשים, המעבר מהארוחה למשימת הלמידה של הקבוצה כלל משא ומתן על גבולות הזמן ובטא קושי להיפרד מהשולחן המזין. לקראת כל מפגש, קבוצת הווטסאפ המשותפת התמלאה בתאומים סביב המאכלים אשר יובאו לשולחן. ככלל ניתן לומר כי נכתבו יותר הודעות הנוגעות לאוכל מאשר הודעות המתייחסות ללמידה בקבוצה.

הסלון שבו התקיימה הלמידה היה רחב ומרווח עם חלונות גדולים אשר חיברו בין החוץ לפנים, ועשרה כסאות וכורסאות שסודרו במעגל. תנועת הישיבה בין משתתפי הקבוצה התאפיינה בהתחלפות ושינוי, אולם הכורסא של רחל נשמרה עבורה במשך כל מהלך הקבוצה והוטענה בהשלכות. חלק מההטענה באה לידי ביטוי בכך שלמרות נסיונות חוזרים ונשנים לשנות ולגוןן את האחריות על הובלת המפגשים וכך גם את מבנה הסמכות, ההובלה נשארה בידי רחל, כאשר בחלק ממפגשים הצטרף אליה אחד המשתתפים להובלה משותפת. כך, השם שניתן לקבוצה במעמד הלידה, נשאר תקף עד ליומה האחרון והיא נשארה המנחה והמנהיגה הבלתי מעורערת.

השאלה שאנו מניחים לפתחו של המאמר היא מהם החומרים הלא מודעים אשר הזינו את התרבות הקבוצתית לפיה נוצר סוג של מאבק בין האכילה לבין הלמידה, וכיצד הם קשורים למהלך הלידה של הקבוצה וליחסים האנכיים והאופקיים אשר נוצרו בה.
נציע כעת שתי השערות המציעות חיבורים בין האוכל, הלמידה והפנטזיות לגבי האוביקטים המזינים תוך התבוננות על הקבוצה כפה, אוכל כהגנה מפני תלות ואוכל כהגנה מחרדת הלמידה.

אוכל כהגנה מחרדת הלמידה

במאמר שבו נפתח המפגש הראשון של קבוצת הקריאה, מציע אוגדן כי הוראת הפסיכואנליזה היא "אומנות הלמידה לשכוח את מה שכבר למדת" (2013, עמ' 90) כאשר מבחינתו המשמעות היא שכדי ללמוד צריך לייצר מרחב פנימי אשר מאפשר להיות בעמדה של אי ידיעה לפני שנובטת ידיעה חדשה. עד כמה "לשכוח את מה שלמדת" היא פעולה פשוטה? עד כמה היא אפשרית בקבוצה בכלל ובקבוצת קריאה בפרט? ביון, אשר ממנו ינק אוגדן חלק מרעיונותיו, מציע בספרו "ללמוד מהניסיון" (1992) את מושג הלינק K המסמל את המילה knowledge (ידע) ומתייחס לחוויה הרגשית של הנסיון להבין ולדעת במובן העמוק של המילה, של האדם את עצמו ואת האחר/ת. תהליך הידיעה הוא כואב ומתסכל, מלווה בקנאה וכעס המחייבים מיכל אשר יאפשר להחזיק את התנועה בין ידיעה לאי ידיעה. המשאלה לדעת אשר ביון כינה K+ קשורה לסקרנות ולהסכמה להיות במצב של אי-ידיעה ומוכנות לספוג את החדש. עמדה כזו היא עמדה כואבת, כי היא מחייבת פרידה מהחזקה בחומרים מוכרים והמצאות במרחב מעורר חרדה של השתנות. לכן, ההתנהלות שלנו בעולם היא בתנועה בין המשאלה לדעת למשאלה לא לדעת (K-). המתח בין הרצון לדעת, לבין הפחד לדעת או בין התשוקה ללמידה מהנסיון לשנאה ללמידה מהנסיון קיימים כל העת, ובקבוצה הם מוחזקים על ידי המשתתפים/ות כפרטים וגם על ידי הקבוצה כשלם.

בהמשך לרעיונות של ביון ואוגדן, אנו מציעים כי לימוד וקריאה מחייבים תנועה של פינוי ומילוי, התרוקנות והתמלאות. פעולת אכילה יכולה להיות מהלך של הרגעה מפני חרדת ההתרוקנות אשר אי הידיעה מזמנת ולהוות הגנה אל מול חווית ההתקפה שהמפגש עם חומר הקריאה עשוי לעורר. ההשערה שאנו מציעים היא כי ההצמדות של חברי/ות הקבוצה לשולחן המזין והממלא והקושי לעבור אל המעגל המרוקן יכולה להיות עדות לחרדה אשר הלמידה עוררה והגנה קבוצתית אשר נוצרה אל מול החרדה. ניתן לשער כי הצורך להתמלא לפני המעבר למעגל הלמידה, החזיק את הפנטזיה לפיה אם נבוא "מלאים" אולי המפגש עם הריק יהיה פחות כואב ומפרק, וכי ההתמלאות באוכל הממשי יצייד אותנו טוב יותר ברגע שבו נצטרך לפגוש את אי הידיעה. השמירה על ריטואלים מוקפדים של "מי מביא/ה מה?" באיזון בין ירקות חלבונים ופחמימות אפשר לחברי/ות הקבוצה להכנס אל מעגל הלמידה עם הפנטזיה שהמרחב יהיה מאוזן ונקי מתחרות על הידע, השייכות והאהבה של מובילת הקבוצה שנתפסה כדמות שופעת ומזינה.

אוכל כהגנה מרגרסיה

השם שניתן לקבוצה ברגע היוולדה – "קבוצת הלמידה הבית מדרשית של אפק בהנחייתה של רחל" מחזיק דואליות מורכבת. מחד, המושג "בית מדרש" מתייחס למקום בו באופן מסורתי לומדים בקבוצה של שווים (חברותא) והוא מזמין לקשר שוויוני והדדי. מאידך, האזכור של רחל כמנחת הקבוצה יוצר מבנה היררכי, בו יש דמות המחזיקה תפקיד וניתן לשער שהיא בעלת ידע ויכולות. כלומר, השם של הקבוצה מנכיח שוויון, הדדיות ותלות אופקית לצד היררכיה ותלות אנכית.

מה קורה לקבוצה בוגרת כאשר היא פוגשת סיטואציה רגרסיבית של תלות בדמותה של אם מזינה?
בספרו "התנסויות בקבוצות" הציע ביון כי קבוצה נמצאת בפעילות מנטלית לא מודעת אשר נובעת מהנחות בסיסיות המשותפות לכל חברי הקבוצה. הנחת הבסיס "תלות" מציעה כי "הקבוצה נפגשת כדי להיעזר במנהיג שבו היא תלויה לשם הזנה חומרית ורוחנית ולשם הגנה" (ביון, 1992, עמ 115). נציע כעת שני דימויים מהחשיבה הפסיכואנליטית על קבוצות אשר מרחיבים את ההתבוננות על המרחב הרגרסיבי של הקבוצה .

הדימוי הראשון מתייחס למעגל הקבוצתי כמייצג רחם, בו מתרחשת הפרייה באמצעות המילים וההתערבויות של המנחה, פנטזיה זו מעוררת דינמיקה של תשוקה אל המנחה ותחרות בין אחאים על הזכות להיות מופרה ע"י המנחה. זהו דימוי אדיפאלי של תחרות בין אחאים, ודי לנו אם נזכר בסיפור של קין והבל אשר העדפה של המנהיג (אלוהים) את מנחתו של אחד על פני השני הביאה לרצח הראשון בתנ"ך. אם ניקח דימוי זה לשאלת הגבול בין האכילה ללמידה בקבוצת הקריאה, נוכל לשער כי המעבר משולחן האוכל השיוויוני למעגל בו מתקיימת תחרות על רחל, זימן חרדה מתחרות וקונפליקט אל מול הצורך להיבחר, אשר מהדהד את האחים אשר נותרו מחוץ לקבוצה, וחשש מדחפים תוקפניים ונקמניים אשר עשויים להתעורר עקב כך.

הדימוי השני מדמה את המעגל הקבוצתי לפה רעב המחפש סיפוק ורגיעה. במאמרו, The group as a mouth, מציע אנזיה (Anzieu,1975) כי הקבוצה מעודדת רגרסיה למצב של סאדיזם אוראלי. אז נוצרת חרדה מאובדן הזהות האישית וכפיצוי יש חיפוש אחר האם הטובה. אנזייה מדבר על הדמיון הקיים בנפשו של התינוק בין פטמת השד לבין פיה של האם, דימיון זה משחק תפקיד בהעלאה של פנטזיות אוראליות לא מודעות כלפי מנחה הקבוצה. דבריו של המנחה הם החלב אשר המשתתף רוצה למצוץ, במקביל, מתקיימים גם חלקים פנטזמטים תוקפנים וסדיסטים. לפי אנזייה הקבוצה היא פה אשר רוצה למצוץ, לקרוע ולבלוע את דברי המנחה, אך למעשה את המנחה עצמו. קונספטואליזציה של הקבוצה כפה מאפשרת להעלות השערה כי שולחן האוכל השיתופי היווה מרחב מווסת ומכיל של הצרכים האוראלים הרעבתניים של המשתתפים, כך שלא יתפתחו לכדי תחרות קניבליסטית במרוץ אחרי השד המזין של מנחת הקבוצה.

המשותף לשתי המטאפורות, הקבוצה כרחם והקבוצה כפה, הוא הרעיון של תחרות על משאב מוגבל אשר מעוררת תוקפנות אשר עשויה להיות רצחנית כלפי משתתפים אחרים וגם כלפי דמות הסמכות.
להבנתינו, האירוע המכונן של הקבוצה התרחש רגע לפני לידתה, והוא הישארותם של חלק מחברי הארגון (ה-"אחים") מחוץ לקבוצה, כך בא לידי ביטוי הפער בין התשוקה אל השד לבין היכולת שלו להשביע את כל הרעבים והרעבות בארגון, פער זה יצר חרדה מפני שד "רע" ולא מספק. אפיזודה זו הטעינה את הקבוצה ואת המנחה בחרדה הנובעת מהדינמיקה סביב משאב מוגבל, אשר קיבלה מענה דרך המבנה של ארוחה משותפת ושופעת. כך, הצעתה של המייסדת להקים "יחידת עבודה" לא פורמלית נוספת ומקדימה ללמידה, בדמות ארוחת בוקר משותפת, מהווה תגובה לא מודעת לחרדה אשר הוטענה לתוכה עוד לפני המפגש הפיזי הראשון.

מחשבות סיכום

אפק הוא ארגון אשר התרבות שלו מושפעת באופן ניכר ממסורת סדנאות יחסי קבוצות (טויסטוק). בסדנאות יחסי קבוצות מקובל כי המנהל/ת הממונה על ידי הנהלת הארגון מזמין את חברי/ות הצוות באופן אישי להשתתף בסדנה. נוהג זה יוצר יחס העברה חזק לסמכות ומבנה היררכי של הנהלה וצוות. באירוע המוצג במאמר זה, היוזמת של קבוצת הקריאה ניסתה להימנע מדינמיקה מסורתית זו, באמצעות הזמנה פתוחה על בסיס "כל הקודם זוכה". הזמנה פתוחה אמורה לצמצם את הדינמיקה של ההעדפה ע"י הסמכות. אנו מציעים כי למרות שהתהליך היה שונה, הדינמיקה לפיה חלק מחברי הארגון נשארו בחוץ, יצרה בלא מודע הקבוצתי פנטזיה אודות "חיסולם" של האחים האחרים בתחרות על משאבים מוגבלים, פנטזיה אשר עוררה חוויות של חרדה ואשמה על הרצחניות של המשתתפים, כמו גם אצל רחל.

הפתרון לחרדה היה ארוחה משותפת בה כולם תורמים ונתרמים. ארוחה בה לא יהיה חסר, בה כל אחד יאכל לשובע ע"פ צרכיו. ההזנה ההדדית בין האחים יחד עם דמות הסמכות, מהווה הגנה ואיזון לחרדות המתעוררות במצב של תלות. ארוחת הבוקר המשותפת היא ההגנה הארגונית אשר נותנת מענה לקונפליקט הקבוצתי. התרבות שהתפתחה בקבוצה לפיה האכילה "גלשה" אל תוך המפגשים יכולה להצביע על הצמדות אל אותו פתרון ארגוני אשר מגן מפני הפנטזיות אודות מה שעשוי להתרחש במהלך הלמידה עצמה, כמו גם על הצורך להגיע אל הלמידה שבעים ומדושנים במובן הקונקרטי על מנת לצמצם את הרעב המטאפורי והחרדה מפני ההתרוקנות.

ביבליוגרפיה

אוגדן,ת.ה (2013) על הוראת פסיכואנליזה, מתוך: לגלות-מחדש את הפסיכואנליזה, לחשוב ולחלום ללמוד ולשכוח, פרק 4, עמ 72-94, תולעת ספרים.
ביון, ו (2004) ללמוד מן הנסיון, תולעת ספרים.
ביון, ו (1992) התנסויות בקבוצות ומאמרים נוספים, דביר הוצאה לאור.

Anzieu, D (1975) The group is a mouth: oral phantasies in the group, from: The group and the unconscious, chap 8, pp 160- 170, Routledge.

איל עציוני (M.A) הוא פסיכולוג קליני ויועץ ארגוני, קליניקה פרטית ברמת-גן, חבר הנהלת אפק.

ד"ר חגית שחר-פרירא היא יועצת ארגונית ומנחת קבוצות, חוקרת בתחומים של מגדר, מנהיגות ותהליכים ארגוניים, מורה בתוכנית ליעוץ ארגוני: גישה פסיכואנליטית-מערכתית, מנהלת (בהקמה) של התוכנית להכשרת מנחי קבוצות באוניברסיטת חיפה, מנהלת ומייסדת של מקום לחיבורים בקרית טבעון, חברת אפק.

6 תגובות

  1. יופי של מאמר. הרגשתי חוויה של משתתפת בקבוצה. וסיימתי לקרוא שבעה וגאה: בקבוצה, ברחל, בכותבים, ובעורכי קו אפק.

  2. מעניין ויפה. כל הכבוד לכם שהתיישבתם לכתוב. בכך גם מימשתם למעשה את ההתבוננות וההבנות והתמודדתם עם החרדה מתחרות, מלבלוט..

  3. תודה אייל וחגית! הפלאתם להתבונן בתופעה כביכול צדדית ולקשר אותה לחיי אפק כמערכת דינמית. גם אני יצאתי שבעה ומדושנת

  4. תודה על המאמר
    הערות:
    האוכל מהווה גורם מרכזי בסדנאות דל יחסי קבוצות. ההחלטות והבחירה באיזה אוכל לקנות (בנוסף לאוכל שהמלון מספק) הם גורם משמעותי בדינמיקה הקדם סדנאית. חבל שאין התיחסות למימד התרבותי והזהותי שקשור באוכל שממלא תפקידים רבים וגורם לכולנו לאכול יותר ממה שאנחנו רגילים
    ההערה השניה היא עקרונית: השימוש המטאפורי באוכל כדי להסביר תהליכים דינמיים מעשה שכולנו שותפים לו הוא בעיני בעייתי כי הוא חושף את מגבלות השפה (אפרופו אוכל) בניסיון שלנו להסביר תהליכים מודעים ולא מודעים.
    הערה למגיבים: אני סקרן לדעת האם היו לכם מחשבות בעקבות קריאת המאמר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.