מאמרים נוספים בגיליון

קו אפק מקוון 2021/1 – דבר המערכת

אנחנו שמחים להשיק את הגיליון הדיגיטלי הראשון של קו אפק. בספטמבר 2000 יצא לאור הגיליון הראשון של קו אפק. אבי נוטקביץ, שהיה אז יו"ר אפק, כתב בין השאר בדברי ברכתו: "אפק כותבת" היא כמובן דרך נוספת לקדם את הרעיונות, אך היא בעיקר יצירת מרחב לייצור של רעיונות חדשים, להמשגות חדשות, לעיבוד נוסף של התנסויות; היא אפיק נוסף לתעל דרכו יצירתיות; היא גם אפיק נוסף של תקשורת ביננו לבין עצמנו, בינינו לבין העולם. סילביה זילברמן ואילנה ליטוין בדבר המערכת כתבו: אחרי לבטים שנעו בין צניעות מופרזת לשאפתנות גרנדיוזית, בין כוונה להוציא דף מידע אינפורמטיבי יבש, לבין רצון לגבש ז'ורנל מקצועי מהוקצע, החליטו חברי הוועדה להשיק עיתון שיעודד כתיבה חווייתית וספונטנית גם אצל אלה מאתנו שנרתעים מכתיבה עבור העיתונות המקצועית הממוסדת. העיתון יצא כל שנה, עלה, התפתח והתרחב וגם חברי המערכת שלו התחלפו במהלך השנים. בדצמבר 2011 יצא גיליון מס' 12 שהיה גם האחרון. מאז הוא נרדם לעשר שנים. במערכת עלה הדימוי של 'היפיפייה הנרדמת' שמחכה לנסיך שיבוא, ייתן לה נשיקה, ויעיר אותה מתרדמתה. המחשבות הראשונות לחדש את קו אפק במתכונת דיגיטלית, בעידודה של הנהלת אפק, עלו לפני למעלה משנתיים, עוד טרם פרוץ מגפת הקורונה, והתחילו במפגשים בין סיווני שירן ובין ירמי הראל. סיווני נאלצה לפרוש והוקמה מערכת חדשה הכוללת את אליאת ארם, ירמי הראל ושלי זוסמן: מי שהייתה מעורכות הגיליונות הראשונים, מי שהיה מעורכי הגיליונות האמצעיים ומצטרפת חדשה למערכת, בתקווה לשילוב של ישן וחדש, מסורת וחדשנות, נושא חשוב בפני עצמו בתחום של יחסי קבוצות. נושא הגיליון, המפנה את המבט לארגון ולהתארגנות בימי מגיפה, מזמין התבוננות בהשפעות המגיפה על המערכת החדשה שקמה בתקופה זו. ההאצה הדיגיטלית בימי קורונה והשינוי הטרנספורמטיבי בתפיסת מיקום ומרחב, הסירו מגבלות לחברות גלובלית, שהפכה "טבעית". גם הכלים הטכנולוגיים הפכו "טבעיים", והמערכת נעזרה בטכנולוגיה הזמינה של זום, וואטסאפ, דוא"ל וקבצים משותפים לעבודה השוטפת ולתקשורת עם כותבי המאמרים ואנשים נוספים שלקחו חלק וסייעו בהפקת הגיליון. תוכניות למפגש מערכת בישראל בוטלו עם הטלת הסגרים ומגבלות התנועה, כך שלמעשה, כמו צוותים רבים בתקופה זו, המערכת פעלה במרחב המקוון ולא נפגשה פיסית מאז הקמתה ולאורך תקופת העבודה על הגיליון. מגפת הקורונה נתנה משנה תוקף לחידוש כתב העת במתכונת מקוונת, כזו שנגישה וזמינה מעבר לגבולות של זמן, מרחב ושפה, ומזמינה ביטוי במגוון כלי תקשורת וסגנונות, כמו וידיאו ודימויים חזותיים. כמו בחוליות הקודמות בשרשרת קו אפק, גם במהדורה הדיגיטלית המחודשת מקופלת המשאלה לספק מרחב יצירתי ומשחקי לעיסוק בתחומי הדעת של אפק, מרחב לביטוי רעיוני וחווייתי, לאיסוף ועיבוד התנסויות ולתקשורת בתוך קהילת החברים ובינה לבין העולם. משימה זו חברה לאתגר העכשווי של חיפוש אחר דרכים חליפיות וערוצים נוספים למפגש ולשיח. כך למשל, הפלטפורמה הדיגיטלית של קו אפק מאפשרת תגובות בדף המאמר, כערוץ מסוג זה. האם ניתן לחשוב על "מודל היברידי" באפק, שחלקו מפגשים פיזיים, חלקו מפגשים מקוונים וחלקו בקו אפק המקוון? ימים יגידו. חלקו הראשון של הגיליון מכיל שלושה מאמרים העוסקים, מזוויות שונות, בחוויית הלמידה מסדנאות או על-סדנאות דיגיטליות. כולן התרחשו במשך חודשי המגיפה. נפתח עם מאמרן של רונית קרק ומרים שפירא הבוחנות את ניסיונן כמשתתפות בכנס החלוצי של eGRC ב 2020. התמה המרכזית, סביב השאלה או התחושה של שמיטת האינטימיות בכנס עם סמכות דיגיטלית, עורר במערכת חשיבה מיידית ואכן כללנו תגובה על נושא השמיטה מירמי הראל. ה"מאמר" השני הוא למעשה מארג של תרומות מהמנהל, אנשי צוות ומשתתפים, של הסדנה המקוונת שהתרחשה פברואר 2021 ושהוקדש לה ערב אפק ביוני השנה, אותו הובילו סמדר אשוח ואמיר שרף, שאת תוכנו ניתן למצוא כאן. החלק הזה של הגיליון נחתם עם מאמר מטה-למידה מסדנאות דרך סדרת ערבי למידה בזום. המאמר הוא פרי עריכתה של מירה ארליך-גינור שניהלה שלושה ערבי אפק בזום בסתיו 2020, בין גלי הקורונה, עם המשימה המרכזית – למידה מסדנאות. החלק השני של הגיליון גם הוא מכיל שלושה מאמרים, שעוסקים בשאלה שהצגנו ב'קול קורא' על אפק כמתארגן ועל חוויית המנהיגות בצבעיה השונים בשנות המגיפה. אנו פותחים במבט יושבת הראש, יעל שנהב שרוני, על ניהול אפק – הארגון כארגון – בימי מגיפה, ריחוק פיסי ואי וודאות. ממשיכים במאמר חושב מחבר אפק, גבי בונויט, על הקבוצה מתוך חברי אפק לבחינת יחסי קבוצות וקורונה – בו הוא נוגע בנושאים שנחזור אליהם מאוחר יותר – זכרון, אחרות וזרות. מסיימים בתרומתו של לזלי בריסט, מנהל התוכנית ליחסי קבוצות במכון טוויסטוק בלונדון, ששלח גם הוא מאמר חושב על זהות, השתייכות וחוויית הדיגיטאלי בימי מגיפה מזוויתו כמנהל. מאמר זה גם עורר תגובות עמוקות בקרב חברי המערכת ותמצאו כאן תגובה של שלי זוסמן לרעיון של "a person in a body". החלק השלישי והאחרון של הגיליון מוקדש לזכרה של חברתנו היקרה ג'ודי לוי שהלכה לעולמה בטרם עת ובטרום המגיפה. ערב הזיכרון למותה באוגוסט 2019 בביתו של יגאל גינת בירושלים הוא לכשעצמו אולי אחד הזיכרונות האחרונים לפני המגיפה של חברי אפק בצוותא, מדברים, בוכים, זוכרים ושרים את ג'ודי. כאן תמצאו מקבץ ראיונות, חלקם מוקלטים, חלקם כתובים, של חברים שזוכרים את ג'ודי; את המאמר המקורי של ג'ודי מ 2011, Memory Lost and Memory Found, עם תגובתה המקורית ועם תוספת עכשווית מגבריאלה בראון, זיכרון שנעטף בעריכה רגישה, אחראית ואוהבת בידיהן של ליילה ג'מאל ומירי צדוק. נראה לנו שאולי ג'ודי היא היפהפייה הנרדמת שלנו, שעוזרת לנו להתעורר ולעורר את קו אפק. למרות שלא כמו באגדות, איננו יכולים להחזיר אותה לנשום בתוכנו, אנו יכולים לנסות ולהמשיך תוך שהיא נושמת מתוך זיכרונותינו. מקווים שתהנו מהגיליון ושנשיקותיו השונות יעוררו אתכם לתרומות בעתיד. להתראות, המערכת. שלי, ירמי ואליאת. ספטמבר 2021. המערכת רוצה להודות בראש ובראשונה לאילן קירשנבאום, על שותפות הדרך והסיוע במימוש המהדורה הדיגיטלית. להנהלת אפק, שאישרה כספים שעזרו במימוש הגיליון, בעיקר בעריכה של הקטעים המוקלטים. וכמובן לכל הכותבים והתורמים – הרי אין עיתון בלי תוכן.

English follows the Hebrew

קו אפק המקוון #2

דבר המערכת שמחים להניח לפניכם את הגיליון השני של קו אפק המקוון. בהכנת הגיליון יכולנו לזהות את המאפיינים של לעשות דבר "בפעם השנייה". בגיליון השני של קו אפק בשנת 2001, אילנה ליטוין, סילויה זילברמן ואליאת ארם כתבו בדבר המערכת: "כולנו מכירים את פרץ האנרגיה המזין התחלה חדשה, ראשית יצירה. קשה הרבה יותר לגייס אנרגיה כדי להתמיד בעשייה ולהשקיע בתחזוקה". תחושות אלה שליוו את הכנת הגיליון "בפעם השנייה" התלכדו עם נושא הגיליון, שכותרתו "על כמיהה, תנועה ואף-על-פי-כן". בהשראת מילות השיר הידוע* המצביעות על "הדרך המתמשכת" וההכרח "לנוע-לנוע" בהתמדה ובנחישות, תהינו מה משמעות התנועה בימים אלה, בהם הדרך מתמשכת, נסוגה, עומדת במקום - איך נעים הפרטים, הקבוצות, הארגונים, החברות, הקהילות? היכן נפגשים הכמיהה למגע אנושי וקרבה עם תנועה ותנועתיות? ומהיכן המשאבים להמשיך למרות הכל ואף-על-פי-כן?** זיהינו את מעגליות התנועה באפק בקיומה של סדנת יחסי-קבוצות בשיתוף אוניברסיטת ת"א "להיות מטפל בעת הזו" בניהולם של יוסי טריאסט ומשה ברגשטיין. הסדנה בוטלה פעמיים בימי קורונה, הדרך התמשכה, ולבסוף התקיימה בספטמבר האחרון עם מספר משתתפים גבוה במיוחד. מה מקומן של הכמיהה, ההתמדה והנחישות בשגשוגה של הסדנה, למרות הכל ואף-על-פי-כן? אף המאמרים בגיליון זה מתאפיינים בתנועה מעגלית של חזרה לאחור והליכה קדימה. האשכול הראשון, ובו שני מאמרים, עוסק בתובנות משנות הקורונה, הקשורות לבדידות, תנועה ואי-תנועה. תחילה, מאמר חושב מאת שמואל ברנשטיין העוסק במצוקות הבדידות וחוסר-התנועה, ובאמצעות חזרה ל-"La Solitude" של שארל בודלר מציע דרך חדשה לחשוב את "החלל הריק". לאחריו, סיימון ווסטרן נוגע בשאלות של בדידות, נתק ומלנכוליה בעידן הדיגיטלי, ודן בהן באמצעות מקרה בוחן של טייסי מל"טים בחיל האוויר האמריקאי. האשכול השני בגיליון כולל שלשה מאמרים הנובעים ישירות מפעילות אפק וחשיבת יחסי-קבוצות. המאמר הראשון, מאת אייל עציוני וחגית שחר-פרירא חוקר ברגישות ומתוך חוויית ההשתתפות את התהליכים בקבוצת קריאה בטקסטים פסיכואנליטיים-מערכתיים שהתקיימה לאורך ארבע שנים, ומציע חיבור בין למידה לאוכל. במאמר "דמעות של מנהלן" העוסק אף הוא בחוויית ההשתתפות, אורי וייל פורש בהומור נוגע ללב את נקודת מבטו כמנהלן בצוות סדנת יחסי-קבוצות בחודש יולי האחרון. חלק זה מסיים במאמר חושב מאת גילעד עובדיה הבוחן הוספה של מארגן רביעי - Testing Reality - ל 3T המקוריים (Time, Task, Territory), שתרומתו חיזוק התנועה בעבודה ארגונית בין האידיאלי למציאותי. הגיליון נחתם בתרומתן של שתי אורחות השואלות "תנועה לאן"? גילי יובל, סופרת ומשוררת העוסקת בעולם העבודה, מצביעה על המתח שבין בדידות ותנועת-הדרך ועל הכמיהה לשימור הלבדיות, ומציעה פתרון לימינלי של נסיעה-לשום-מקום. קורין ארצ'ר מגיבה לשיר הקדום המצווה "לנוע-לנוע בדרך המתמשכת" עם שירים וקולות עכשוויים ומציבה בפנינו שאלות של קשב פנימי ובחירת הדרך. תודתנו לכל הכותבים והתורמים, ולאילן קירשנבאום על הנחת הגיליון באתר אפק החדש. מאחלים קריאה מהנה,

להתראות,
המערכת. ירמי, אליאת ושלי.
נובמבר 2022.
* "זה קורה" / מילים ולחן שמואל קראוס ** קול קורא לקו אפק המקוון #2

Digital Kav Ofek #2

Editorial

We are delighted to put forward Kav Ofek’s 2022 – the second digital edition. In preparing this edition, we could identify characteristics of doing something for the ‘second time’. In the second edition of Kav Ofek in-print, in 2001, Ilana Litvin, Silvia Silberman and Eliat Aram, the then editors, wrote: “we are all familiar with the burst of energy that comes with beginnings, with a genesis. It is much harder to generate energy in order to persevere in creating and invest in maintenance”. These similar feelings, that accompanied the preparation of the second edition echoed the title: “on longing, movement and nevertheless”. Inspired by the famous lyrics* pointing to the “ongoing journey” and the necessity to relentlessly “keep on moving”, we have wondered – what is the meaning of ‘movement’ these days, when the journey seems to go on and on, regresses, comes to a stand-still – how do individuals, groups, organisations, societies, communities move? Where do longing for human touch and closeness meet movement and moving? Where do we find the resources to keep on moving nevertheless and despite it all?** We have recognised the circularity of movement in OFEK in the very recent GRC which took place with TAU entitled “Being a Therapist at this time” under the leadership of Yosi Triest and Moshe Bergstein. The GRC was cancelled twice during the pandemic, the journey extended, and eventually it happened this last September with a significant number of participants. What has been the place of longing, perseverance, determination, in the success of this GRC, despite it all and nevertheless? The articles in this edition are also characterised by the circular movement of back and forth. The first cluster includes two articles dealing with insights from the Corona years, and relate to loneliness, movement and stuckness. First, a thought piece from Shmuel Bernstein dealing with loneliness and lack of movement, and - through re-examining Baudelaire’s La Solitude- offers a new perspective to think of the “empty space”. In the second thought piece, Simon Western touches on questions of loneliness, isolation and melancholy in the digital age, and discusses them through a case study of drone pilots in the USA air force. The second cluster includes three articles emerging directly from OFEK-related activities and Group Relations thinking. The first, by Hagit Shachar-Paraira and Eyal Etzioni, examines sensitively and from the perspective of the participant, the processes in a reading group of systemic-psychoanalytic papers, which took place over a period of four years (including during covid and lockdown and a return to in-person), suggesting a relationship between learning/study and food/feeding. In the paper “tears of an administrator” which also deals with the experience of participating, Ori Weyl shares his experience of being a GRC administrator this past July with a touching humorous style. This section concludes with a thought piece from Gilad Ovadia which examines the addition of a fourth T boundary, in addition to the original three of Task, Territory and Time. He suggests that of reality Testing, which contributes the strengthening of movement between the ideal and the real in organisational work.

This edition is sealed with the contributions of two guest writers, asking us – “moving – where to?” Gili Yuval, poet and writer dealing with the world of work, points to the tension between loneliness and a road-trip type movement, to the longing for solitude and suggests a ‘solution’ of a journey-to-nowhere. Coreene Archer’s thought piece responds to the ancient song “keep moving on the ongoing journey” with contemporary voices and songs and challenges us to examine for ourselves questions of choice and internal listening. Happy reading and please do use the comment boxes to share your reflections, questions and thoughts.

The Editors

Yermi, Eliat and Shely

November 2022

* “Ze Kore” (It Happens) / Lyrics Shmulik Kraus

** Call for Papers Kav OFEK #2

Cheese board

המארגן הרביעי – המפגש עם המציאות

גילעד עובדיה

"כל התיאוריות הן אפורות ידידי. עץ הזהב של החיים ירוק הוא" ( 'פאוסט' גתה)

רבים מאיתנו נוהגים לציין שלושה איפיונים מארגנים לכל יחידת עבודה המגדירים בפועל את הגבולות שלה ומקנים תפיסה של סדר או מסגרת. הכוונה לשלושת ה-T : זמן Time -, מקום – Territory ומשימה מרכזית Task primary) Task – ). בטקסט זה אבקש להציע בקצרה את ה-T הרביעי כמארגן נוסף המתייחס למפגש ההכרחי עם המציאות – Testing of reality, אפשר לאמר המארגן של תפיסת ההקשר.

בבואנו להגדיר יחידת עבודה אנו שואלים שלוש שאלות סגורות: מהי הגדרת הזמן? היכן היא תתבצע? ומהי המשימה המרכזית של יחידת עבודה? שלוש התשובות על שאלות אלו מארגנות באופן ברור ככול האפשר של נקודת המוצא של תהליך העבודה. אולם שלוש שאלות אילו אינן מספיקות אלא כנקודת מוצא. השאלה שהתשובה עליה חלקה יש לתת עליה את התשובה מראש וחלקה תוך כדי עבודה היא מה ההיקשר של יחידת העבודה או מה המציאות שבתוכה יחידת העבודה הזו משתלבת?

ההצעה המובאת בטקסט זה להוסיף את מארגן ביקורת המציאות TESTING OF REALITY כ-T הרביעי בבחינת המשמעות של כל יחידת עבודה, לא נולדה ביום אחד. בעיקר מדאיגה אותי החוויה שלי באפק, אך גם במעט ההתנסות הבינ"ל שנטלתי בה חלק, של התפתחות של נורמה של שימוש בשפה ארגונית משטיחה, סגורה ומצמצמת. חלק מתחושה זו נובע מהקלות שבמעבר בין ביצוע של סדנאות למטרת למידה, לבין טקסיות שעשויה להיות או להתפתח לפעולה מרוקנת מתוכן, בבחינת "מצוות אנשים מלומדה". יש חשש שהעיסוק בשאלה: האם דרך מסויימת היא לפי המסורת של טויסטוק או לא? האם נהוג לעשות כך או אחרת? שאלות כאלו עשויות לאבן את הדרך שבה אנו הולכים.

ביקורת המציאות TESTING OF REALITY – כעקרון המארגן הרביעי.
את המאפיינים המארגנים, הזמן, המקום והמשימה נוהגים לבחון במונחים של גבול ובמובן זה הם יציבים וקבועים מראש. לעומתם נדרש ממד מארגן של שאלה פתוחה. מי המשתתפים? מי בעלי התפקידים? מה האמצעים שעומדים לרשות יחידת העבודה? היכן היחידה ממוקמת ביחס ליחידות העבודה האחרות? מה ההקשרים שהולכים ומתפתחים תוך כדי יחידת העבודה? שאלות פתוחות כגון אלו משקפות את הפתיחות והזרימה שיש בין פנים יחידת העבודה לבין החוץ שלה.

במהלך השנים מצאתי כי בדיקת המציאות המתמדת מאפשרת לנוע בתוך גבולות הזמן, המרחב והמשימה באופן משוחרר יותר, תוך מודעות לנתקים המתרחשים כל העת בתוכנו ומסביבנו במאמץ לשמור על הכיוון כשנצמדים למשימה. המצפן האנליטי אמור לעזור לנו להתבונן פנימה לתוך התהליכים הקבוצתיים המודעים והבלתי מודעים. עלינו לשמור על הכיוון באמצעות החקירה של התנועה בין הנחות הבסיס לקבוצת העבודה וכיצד קבוצת הנחות הבסיס מסיטה את העבודה מדרכה הבלתי סלולה לעבר ביצוע המשימה המרכזית. אולם באותה עת עלינו לבחון היבטים ממשיים של המציאות המשפיעים על ההתרחשות מבפנים ומבחוץ ומשתנים כל העת.

בקבוצת חקירה על עבודה שיתופית שערכנו בחבל אילות עלתה השאלה המטפורית איך מנווטים בלילה חשוך נטול כוכבים? השאלה היכן אנחנו ביחס לעצמנו ולסביבה, הינו עקרון נוסף דרכו ניתן להתייחס לכל פעולה ופעולה במישור הארגוני והקהילתי. הצעה להוסיף את שאלת בדיקת המציאות, שיתכן והיא בבחינת המובן מאליו הלא מדובר, או אולי אפילו "הידוע שאינו נחשב" במונחיו של בולס, נבחנה כהתערבות מועילה בהקשרים שונים של חקירה ארגונית. אוסיף על כך עוד היבטים.

נניח וזה עתה סיימנו לתכנן את מסגרת הזמן, המקום והמשימה המרכזית של יחידת העבודה. אך האם בדקנו האם אכן היא עדיין אפשרית? האם עומדים לרשותנו המשאבים הנדרשים אליה? מה ההקשר שלתוכו אנחנו נכנסים, מהי ההיסטוריה הרלוונטית, כולל זו הטראומטית המשתלשלת כשובל, או חבל טבור מכל מה שקדם או עומד לצד המשימה?

בכל נקודת זמן שאנחנו מתבוננים בתהליך הוא כבר במצב עברי כלשהו . משהו התרחש קודם לכן. העבודה על המשימה אינה מנותקת "ממודיעין כוחותינו". וכן, ככול שהלחצים הארגוניים כבדים יותר, הציפיות והמשאלות לתוצאה גדלים, המורכבות בביצוע המשימה הולכת ומסתבכת. כך, בהיעשר בחינה מתמדת של המציאות, והכנסת המידע לתוך השיח, הולך ומתפתח ערפל ארגוני מסיבי יותר. פעולת ביקורת המציאות המתמדת, יצירת עוגנים והישענות על עובדות היא בעלת חשיבות יתרה. כיוון שחלקים גדולים מההתרחשויות שסביבנו אינם לנגד עינינו הרי שאיסוף העובדות כבסיס להשערות הוא הכרחי. ככול שעברו השנים כמשתתף וכיועץ גיליתי שבדיקה מתמדת של המציאות המתחילב בבדיקת המסגרת: היכן אני נמצא? מה השעה? מה המשימה? ומה באמת קורה בפועל בקבוצה, איתי וסביבי הם כלי ההתמודדות של עם הכאוטיות המלווה כל התרחשות. השאלה האחרונה רלוונטית במיוחד כאשר על קבוצת העבודה להכין תוצר מוגדר שאינו רק רעיוני כגון ללמוד על תהליכים מודעים ולא מודעים…… . שאלת המציאות מתחדדת כאשר במקביל למשימת למידה נידרש תוצר כגון הכנה של ארוחה, הכנה של פעילות, ניהול תקציב או כל משימה מוגדרת וממשית אחרת כפי שקורה בכל מקום עבודה.

אין לי ספק שהתחדדות היחס לממשי, לקונקרטי ולהיבטים הלא מילוליים של תהליכי עבודה בקבוצה התפתח מאוד כתוצאה מההשתתפות החוזרת בסדנאות "ללמוד מהפעולה". במציאות היומיומית לכל קבוצת עבודה יש ריבוי משימות המחייבת גמישות רבה בהתמודדות של מי שמנהיג, מנהל, מוביל וגם מייעץ. על עבודת היועץ בפעילות כתבתי את הפרק בספר על הסדנאות ללמוד מהפעולה בעריכת הינשלווד ומינגרלי.

כאמור, המחשבה על ה-T הרביעי הינה התפתחות של הבנה או הערכה, הולכת ומצטברת ששאלת ביקורת המציאות אינה חלק מהמתודולוגיה האנליטית-מערכתית באופן שיטתי. אנו אוהבים להשתמש במושג "ראיות" כבסיס להשערות העבודה על מצב הקבוצה. "הראיות" משקפות את התצפיות שלנו על תופעות שאנו משייכים כביטוי של התהליכים הלא מודעים בקבוצה. אך העובדות המצטברות כוללות סוגים שונים של ראיות: פערים ביחס לביצוע המשימה המרכזית, בחינת הקשר בין המשימה למשימות משנה או התפתחויות מהמשימה המרכזית, מצב המשתתפים והיבטים של המצב הכללי של "רעשי רקע" המשפיעים על ההתרחשות. בעידן הסלולר אין יותר מציאות "סטרילית" בעבודת הקבוצה והגבול בין התרחשויות פנימיות וחיצוניות הינו חדיר ומופר. יותר ויותר מופיעים רגעים בחיי הארגון והקהילה שבהם המנהיגות, ההנהלה והמשתתפים מתחילים להיות נגועים בנתקים ודיסוציאציות. יתכן וכי הדבר קשור להצפה של גירויים גלויים וסמויים, המעלים השפעות של חוויות טראומטיות, של דיסוציאציות אשר עשויים להיות מעין מחלה קוגניטיבית המתפשטת בתוך הארגון.

נראה כי אנו עדים יותר ויותר למצבים של הצפה ורוויה בתוך המערכות הארגוניות. מצבים אלו יכולים לנבוע משורה רחבה של תופעות הקשורות במורכבות, החל מטעויות של ההנהלה בתכנון, סתירות בטקסטים ובמסרים, בהגדרת משימות, בנהלים ובהנחיות. הדיסוציאציות יכולות לנבוע מהיעדר שיטתיות של ההנהלה בבניית תמונת המצב הארגוני. עיסוק של כל קבוצה, כולל ההנהלה בעולם הפנימי של כל יחידת עבודה יכולה לפרום את מערך העברת המידע בארגון המתפתח. לעיתים טעויות של בודדים עוברות כמידע אמיתי ומגבירות את הדיסאינפורמציה. יש להתפתחות היסודות הדיסוציאטיביים הללו סיבות מגוונות מאוד המתחילות ביחסי העצמי והתפקיד של המובילים, ועד לאופנים שבהם תופיעה חזרתיות של חווית טראומה ארגונית מפרקת, המותקת ונודדת מיחידת עבודה אחת לאחרת. מנהיגים הסובלים בעצמם מפוסט – טראומה עשויים ליצור ארגונים הנתונים לדיסוציאציות ופיצולים. למול המוצפות והרוויה ההולכת וגוברת, למול הנתקים והדיסוציאציות נידרשת כל העת 'פעולה מתקנת' בצורת בדיקת המציאות ובחינת ההיקשר.

שאלת ביקורת המציאות קשורה מאוד למשאבים, פרטניים וארגוניים. כחלק מהתפתחות הסדנה ללמוד מהפעולה, הוחלט על הכנסת כסף ממשי בצורת תקציב לפעילויות אותו נדרשים המשתתפים לבקש מהגזבר. הכנסת התקציב כמציאות קונקרטית הוביל לעלית חומרים חדשים ואיתם גם השלכות בעלות משקל. למשל כשמשתתף בישראל הינהיג את נושא בקשה וניהול התקציב בקבוצתו, עלה הדימוי השלילי, הגזעני יש לאמר, של שיילוק מה"סוחר מונציה". ממשות הכסף העלתה מעל פני השטח חומרים שקודם היה קשה לזהותם.

זכורה לי התערבות קצרצרה של זהיד חוסיין בכנס שבו הייתי בהודו. היינו שלושה משתתפים בחדר, עבדנו על המשימה ופנינו בבקשה לייעוץ. זהיד הגיע לחדר ושאל אותנו מדוע פנינו לבקשת ייעוץ? האם אנחנו בטוחים שמיצינו את המשאבים העומדים לרשותנו? השבנו בחיוב ובתגובה הוא הסב את תשומת ליבנו שישבנו באפלולית כשמנורת החדר כבויה. צורכי התלות גברו ככול שהניתוק מהמציאות גדול. כשהלך, הדלקנו את האור, המשכנו לעבוד עי תכנון חלוקת העבודה בינינו, כך שהתפצלנו וחלקנו התחיל לתקשר עם שאר חלקי הארגון. באותה סדנה הזדמן לי לקחת חלק בקבוצה שחוסיין ייעץ לה באירוע הבין-קבוצתי. אחת מצורות הייעוץ היו הפנית תשומת לב הקבוצה לחלוקת תפקידים, לזמן החולף ואוזל תוך כדי העבודה כמימדים פרגמטיים. זכור לי שחוויתי זאת כהתיחסויות פותחות לחשיבה והתבוננות שלא עסקו באידאלים המתפתחים בקבוצה אלא בצד החיבור למציאות.

כדי להמחיש עוד התערבות המבוססת על מארגן בדיקת המציאות אביא דוגמה משל עצמי:

כיועצים באירוע ארגוני, נתבקשנו לייעץ למפגש בין הקבוצות. המפגש תוכנן והונהג בהובלת קבוצה שנקראה ה"מנהיגות". כשהגעתי לאולם יחד עם יועץ מקבוצת האימון, התיישבנו והקשבנו למספר רגעים בהם עלה שהקבוצות ניסו לברר בינן לבין עצמן, איך יוכלו לשתף פעולה. אולם כצופה נראה היה שזו משימה קשה או בלתי אפשרית לנוכח כמות המשתתפים שנכחה באולם שהיתה של רוב משתתפי הסדנה. הקבוצה המזמינה התיישבה בשורה ישרה כאילו היו ההנהלה . שתי קבוצות נוספות הגיעו במלואן ושתיים אחרות כמחצית. נראה היה שהעודפות בחדר עצומה. אחד המשתתפים אמר שיש 39 משתתפים בחדר בעוד שבפועל לא יכלו להיות יותר מ 36 סך כל המשתתפים בכנס.

נראה היה לי שמבלי קשר למקום, לזמן ואפילו למשימה, האירוע היה כמו מפגש ניצולים מטראומה שככול הנראה התרחשה בראשית האירוע הארגוני. אחת הקבוצות קראה לעצמה פליטים קבוצה אחרת קראה לעצמה "שיבוש". נראה היה שעד לאותו הרגע המציאות נהייתה כה כאוטית עד שאפילו תפיסת הכמות של המשתתפים נשארה לקויה לחלוטין, לא ברורה ולא מוגדרת.

בתגובה למצב הכאוטי העליתי בפני הנוכחים את האפשרות שמעבר להגדרת מסגרת הזמן של המפגש, המקום והמשימה ליצור שיח בין קבוצתי, לא נלקחה בחשבון התמונה המציאותית כגון: עם כמה נציגים מכל קבוצה אפשר לקיים דיאלוג? הצעתי להם את שלושת ה-T המוכרים בנוסף לשאלה האם הם בודקים את המציאות במובן זה שהמידע שמתקבל הוא אמין ומבוסס או לא? איך קורה שממשהו מדבר על 39 משתתפים ואיש לא מתקן אותו שיש לכל היותר בכנס 36. מובילת השיח באותו הרגע "המנהיגה שבחדר" חוזרת על הטעות. הוספתי ששתי קבוצות מהחמש הגיעו במלואן מה שאומר שכמות המשאבים המושבתים של הארגון עצומה.

משתתפת של קבוצת הטי, שייצגה לכאורה עמדה מרדנית כמנהיגת קבוצת ה"שיבוש", תיקנה אותי. היא חידדה את תמונת המציאות בכך שהוסיפה שקבוצת "המנהיגות" זו שארגנה את כל המפגש ישבה גם היא כולה ללא התחשבות בעיקרון הייצוגיות, כך ששלוש מחמש קבוצות היגיעו במלואן.

עד לאותו הרגע המפגש עמד לכאורה בשלושת המארגנים של זמן, מקום ומשימה. אולם השאלה: האם זו פעולה מחוברת להיקשר, למשאבים, וליעילות השיח לא נשאלה. הכנסים כמו גם המציאות נגועים ברמות גבוהות של ביטויי נרקיסיסים: כגון איך אנחנו ניראים, הביצוע ועימו חרדת הביצוע, תחרותיות במגוון היבטים ועוד. הנרקיסיזם על מערכת האידאלים המכוונת אותו נמצא הפוך לקוטב המציאות. כך ככול שהתהליכים מתפתחים בכיוונים המונעים ע"י הנרקיסיזם כך גם החשיבות בשאלת ביקורת המציאות הולכת וגוברת.

מבלי להרבות בדוגמאות אסכם ואומר כי ה-T הרביעי הינו מארגן דינמי שאינו קבוע מראש. בדיקת המציאות הינו עקרון מארגן חי המתקיים כשאלה פתוחה המעמידה כל העת את יחידת העבודה למבחן המציאות. מהי בדיקת המציאות זו שאלה בפני עצמה. יש בה שילוב בין ראיית הפרט בקבוצה המבוססת על התבוננות עצמית, בדיקת החיבור שלנו להיותנו סובייקט בתוך תפקיד מצד אחד. מצד שני בממד הקבוצתי נדרשת התבוננות על מצב "כוחותינו" למול הזמן המקום והמשימה תוך הצבת שאלות לגבי ההיקשרים והמציאות הסובבת. קיים צורך בהתבוננות החוצה וראית המשימה בתוך רצף וסביבה לשם ויסות וניהול המשאבים וכן לזיהוי ההזדמנויות למול הסיכונים.

"תרבות ארגונית אידאלית" לעומת "תרבות ארגונית מציאותית"

"המשחק" "כנס יחסי קבוצות", ככול משחק עשוי לפנות לקוטב האידאלי. יש לו כללים מוגדרים, הוא "מלאכותי" והשאיפה לשחק אותו ובו נכון, על פי הכללים, ניראת מובנית מאליו. "המשחק" מבוסס על יצירת מציאות נפרדת, מעין אי המופרד ממהלך החיים היומיומי של הצוות והמשתתפים. הארגון הזמני שואף לניתוק של הצוות והמשתתפים מ'החוץ' שכאלו מפריע להתפתחות המואצת של היחסים ההשלכתיים בתוך הכנס, יחסים המהווים את חומר הגלם ללמידה האינטנסיבית.

מה קורה לתרבות אירגונית המתפתחת סביב "המשחק"? לא אחת אנו אומרים באפק, שאפק נבנה כאילו על בסיס המשאלה ל"משחק" מתמשך. כאילו הקהילה נבנתה כארגון ששואף להתנהל כאילו היה המשכו של הארגון הזמני בצורת כנס יחסי קבוצות שבו הנהלת אפק הינה מושא להשלכות כמו בהנהלה של כנס. ההשלכות שמיובאות משם, מכנסים בהם השתתפנו, יחסי ההעברה, מוכנסים לתוך הקהילה האפקית בלי גבול ברור. נראה כי בשנים האחרונות מגמה זו הולכת ופוחתת. נראה שההפרדה בין אפק כקהילה מקצועית לבין הכנסים כפעולה מקצועית מוגדרת ונקודתית, הולכת ומתפתחת ליחסים מורכבים יותר. מארגן המציאות קיים בסופו של דבר תמיד גם אם לא קראו לו כך. נראה כי בשנים האחרונות יש נכונות הולכת וגוברת לתת לו ביטוי גלוי ובפועל.

דומני שהשאיפה לקדם התפתחות מקצועית המבוססת על אידאלים ארגוניים "טהורים" היו חלק מהתרבות הארגונית שהתפתחה באפק. תרבות מקצועית השואפת לאיכות ומצוינות עשויה לרצות להתרחק משאלות של המציאות המפריעה כביכול ללמידה, ולהתמקד בעשיה איכותית שאינה רוצה להתפשר עם המציאות. נראה כי להתנגשות בין אפק כארגון עם תרבות ארגונית "אידאלית", לבין המציאות, היו תוצאות מעניינות ופוריות.

לאפק היתה ויש משימה מרכזית – זו הכתובה באתר הבית שלנו. אולם איך קרה שמאז שאפק הוקם בשנת 1985 כאשר היצירתיות של חברי אפק פגשה את המציאות הפנימית שלו כארגון מצד אחד, ומצד שני במציאות החיצונית התגלו הזדמנויות ואתגרים המצריכים משאבים חדשים, התפתחו ענפים שנבעו מהמשימה המרכזית של אפק ויכלו להיות חלק ממנה אך נהפכו לפעילויות עצמאיות? האם מדובר בפרשנויות שונות למשימה המרכזית של אפק או שקורה משהו במפגש שבין רעיונות, מטרות, למימושם? עובדה שיוזמות חשובות מאוד שהיו לכאורה חלק מהמשימה המרכזית מצאו את מקומן מחוץ לאפק כארגון, ובמובן מסויים נשארו בתוך אופק כקהילת אנשי מקצוע הפועלים במקביל בתוך אפק ומחוצה לו. ארבעה פרויקטים חשובים וכבדי משקל צמחו במהלך השנים מתוך אפק ע"י או בשותפות מרכזית של חברי אפק. בשנת 1993 הוקמה עמותת "בסוד שיח" "לקידום דיאלוג בין קבוצות קונפליקט בישראל". ב-1996 יצאה לדרכה התוכנית הראשונה לייעוץ ופיתוח ארגוני: בגישה פסיכואנליטית-מערכתית. בעקבות כנסי היהודים גרמנים בנצרת 1994 הוקם ב-2007 ארגון ה-PCCA. החל מ-2003 התחיל להתקיים הכנס המדעי של עולם יחסי הקבוצות אף הוא ביוזמה של חבר אפק. מדובר בארבע התפתחויות שלקחו מימדים חשובים בעולם הקבוצות ויצרו להם בתים נפרדים. בית לקונפליקטים בתוך החברה, בית לקונפליקטים בעיקר בין מדינות ועמים עם דגש על העיסוק בטראומה, בית להוראה ולמידה שיטתית של הדרך ובית לתוצרים המדעיים של עולם יחסי הקבוצות גם יחד.

אפשר היה לאמר שארבעת הפרויקטים כמו גם פעילויות אחרות הן נגזרות של המשימה המרכזית שהתפצלו מתוך המגע שלהם עם המעטפת האטמוספרית הסמויה שלו כארגון. המגע בין משימה למימוש שלה במציאות יצר הזדמנויות להתפתחות שלא היו אולי חלק מהתרבות הארגונית ששאפה להישאר "טהורה" או אידאלית. כך יוזמות אלו נדחפו החוצה תוך כדי שעליהן להתגבר על כוח הכבידה הארגוני כדי שתהיה להן תנועה וחיות משל עצמן.

כל הפרויקטים יכלו להיכלל תחת המשימה המרכזית של אפק אך תהליכים שונים הובילו אותם החוצה תוך שאפק במובן מסוים מוותר עליהם בהיותם מקור לקונפליקט, תחרות ועוד בין החברים. התנגשות זו עם המציאות כוללת את עולמם הפנימי של היוזמים, המשאבים האישיים ואחרים הדרושים לקידום יוזמה, כמו גם מגוון היבטים של ההקשר. האופנים שבהם דמיונות ומחשבות על מימוש היוזמה פוגשים את השותפים הפוטנציאליים, המכשולים, האיומים והסיכונים בניסיון לעבור באופן פשוט מרעיון לביצוע כל אלו מתרחקים מהתרבות הארגונית ה"אידאלית".

אני מבקש להציע מה שקרה ליוזמות באפק אולי משקפת מסורת יהודית ארגונית רבת שנים ביחסי פנים וחוץ. אפק עצמו נשאר כמעין קהילה המהווה אבן יסוד בתנועת יחסי הקבוצות, אך גם ישות שיש בה משהו שאינו מתערבב, אולי בדומה לתנועה הפסיכואנליטית שגם בה דומני יש יסוד דומה. האם יתכן שהסיבות לכך הן מוצאנו כיהודים שמזה כאלפיים שנה פתחו מסורת ארגונית קהילתית שאינה מתערבבת בממסדים מקומיים שאינם יהודים? התפיסה היא שהמפץ גורם לתנועה החוצה כזו שתשמור על טוהרה פנימה. טוהרת הרעיון, הדרך והקבוצה. כך גם חוסר הרצון לגיור וגרים ביהדות – "קשים היו גרים לישראל כספחת". היהודים קיימו מאז חורבן הבית השני, אורח חיים הכולל ממסדים קהילתיים שכללו בתי כנסת, בתי דין מקומיים, ישיבות ותלמודי תורה ומערכת לניהול חיי קהילה באמצעות מיסים מקומיים לצורכי קיום המנהיגות, טקסי מעגל החיים, עזרה הדדית ושמירה על דיני הכשרות. בשונה מהנצרות שלא אחת לקחה חלק בשלטון המדינתי עצמו, בדרגות חיבור ומעורבות שונות הרי שיהודים פתחו מתודולוגיה ארגונית קהילתית בלתי תלויה, זאת על בסיס בחינה מחודדת של הקשרים של המציאות. השאלה היהודית הקהילתית היתה תמיד: מה אפשרי ומה בלתי אפשרי? מה מקורות הכוח, המשאבים הכלכליים והיחס לחוקי המדינות שבהם היו יהודים היו עקרונות מנחים להישרדות רבת שנים צנועה לרוב, עם תלות חלקית בממסדים המקומיים.

העיקרון של ערנות, קרבה למקורות הכוח המקומיים ושמירה על נפרדות היו קו מנחה אצל יהודים. סבתי שהייתה הספרית של המלכה הבולגרית יחס עם עוד כמה יהודים יצאו מבולגריה תוך כדי המלחמה מתוך בהירות בתפיסת המציאות. רק בנס ניצלה יהדות בולגריה כתוצאה מקרבת מספר יהודים לשלטון בעוד שהמלך עצמו נירצח ע"י הגרמנים. במילות הפרידה שלו לסבתי בעמדו על גרם המדרגות האחורי בארמון הוא אמר לה: "את תצאי מכאן חיה , אני לא", וכך היה.

אי התלות היה עקרון מארגן בקהילות של יהודים מה שתרם להישרדותם, או אולי גם לחולשתם בעת השואה. שיטת ביקורת המציאות היהודית היתה שמירה חזקה על גבול בין המציאות הקהילתית הפנימית לבין הקשר אל הסביבה. המשמעות של פעילות ייחודית זו שאין לה אח ורע בתרבויות העולם התבססה על ביקורת מתמדת של המציאות הסובבת, ויכולת לפענח היקשר. במקום שמבחן המציאות כשל כך גם נגרמו נזקים גדולים. דוגמה לזליגה של דבקות בעקרון המציאות הייתה תנועת השבתאות במאה ה-17. היא נחשבה לגורם מפרק של הקהילות היהודיות באירופה, בשל ההיבט המשיחי שלה המתרחק מהמציאות ולכן נלחמו בה. האם התפיסה שמה שחדש כדאי להפנות אותו החוצה אינה חלק מהתשוקה ל-EXIT על פני יצירת חברות ישראליות גדולות וגלובליות?

אם נשוב לאפק הרי שיצירתיות זו של חברי אפק התנגשה עם המודל הארגוני האידאלי והטהור של ה"משחק". כך נוצר יחס כפול למציאות. היוזמות נידחו החוצה באופן פאסיבי ואולי "לא-מודע" עי הממסד הארגוני, בעוד שהיוזמים מצאו בקרב קהילת החברים שותפים לדרך. נדרשה תנועה והעברה של המנהיגות בין דורות כדי שהיחס למשימה המרכזית במפגש שלה עם מציאות פנימית וחיצונית יוביל לשינוי. נראה כי בעשור האחרון, אפק עוברת תהליך של שינוי שמכוון פניו בתנועה מה"משחק" למציאות כרצף ולא כהפרדה בין הקהילה האידאלית לבין החיים עצמם.

לסיום

בחינת הפעילות בכל יחידת עבודה באמצאות מארגן מבחן המציאות, ה-T הרביעי, מאפשר להתבונן בשאלה עד כמה הקבוצה בכל יחידת עבודה פונה למימוש המשימה המרכזית דרך הקוטב האידאלי או המציאותי. הצבת השאלות הנגזרות ממארגן המציאות תורמת בכך להבנה של אופן הפעולה של קבוצת העבודה.

3 תגובות

  1. המאמר מעניין ומעורר מחשבה. אי דיוק קשור לכך שבסוד שיח לא היה יוזמה או פרוייקט של אפק. משערת שמרים שפירא תטיב להבהיר, כמי שהיתה בין המייסדים של בסוד שיח ויושבת הראש הראשונה.

  2. מאמר מענין ומעורר מחשבה, אותי מענינת נקודת ה"טוהר" שהופכת לטהרנות.
    אבל הערה הכי חשובה לתיקון מבחן המציאות – ה-T הרביעי – היא ש"בסוד שיח" כלל לא צמחה כפרויקט של אפק. היא נוסדה על ידי עם חברים אחרים, שכלל לא היו חברים באפק ורק אח"כ התוודעו לאפק. ואכן התפתחו במהלך השנים יחסים מענינים שראוי ומרתק לחקור אותם.

    1. תודה לעדה ומרים שקראו והגיבו.
      שוחחתי עם מרים שהאירה את עיני ביחס לעובדות. גירסה מתוקנת תעלה לאתר בהקדם.
      מהשיחה עלה שהאפשרות ש"בסוד שיח" משחררת את אפק מחלק משמעותי מהעיסוק בחברה הישראלית יש בסיס. השאלה האם יש באפק משאלה ל"טוהר" מקצועי בעינה עומדת.
      האם זו כבר טהרנות? לא בטוח.
      לולא הייתי מעלה את שאלת ביקורת המציאות אולי הייתי ממשיך להאמין בדברים שאינם נכונים.

      החוויה שקראו ומגיבים היא מלבבת ומעניינת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.