הקדמה | "הפגיעה הרביעית"
חלק זה מאגד שלושה פריטים שנבעו זה מזה ומשלימים לכדי תמונה שלמה על אודות השפעות הבינה המלאכותית על חיי הנפש.
המאמר "הפגיעה הרביעית" מאת נימרוד הראל מציע כי הטכנולוגיה, ובפרט הבינה המלאכותית, מהווה את הפגיעה הרביעית בשרשרת הפגיעות עליה הצביע פרויד. ד"ר קובי תדמור מגיב למאמרו של הראל, ובוחן מה בין "פגיעה" ל"טראומה". במקביל, הזמנו יישום AI להגיב למאמרו של הראל,* וכך נוצרה תגובה שהיא למעשה התגלמות הדבר עצמו. מובטחת לכם חוויית קריאה והקשבה מהנה ומטרידה כאחד.
* הפרומפט שהוצג ליישום NotebookLM: "המאמר המצורף מציע רעיון חדשני לו הוא קורא בשם הפגיעה הרביעית, בעקבות מאמר של פרויד מ- 1917. אני רוצה שתתפקד כפרופסור מומחה לפסיכולוגיה עם דגש על הפסיכולוגיה של פרויד ותבחן באופן ביקורתי את המאמר".
"הפגיעה הרביעית"
מאת נימרוד הראל
במאמר A Difficulty in the Path of Psycho-Analysis משנת 1917, פרויד כותב על שלוש פגיעות נרקיסיסטיות שחוותה האנושות במהלך ההיסטוריה – שלוש מהלומות שהובילו אותנו להבנה כואבת על מקומנו בעולם: ״הנרקיסיזם האוניברסלי של האדם, אהבתו העצמית, ספג עד כה שלוש פגיעות קשות מהמחקר המדעי" (התרגום שלי).
הפגיעה הראשונה הייתה הפגיעה קוסמולוגית: היא החלה למעשה עם פרסום ספרו של קופרניקוס "על תנועת גרמי השמים" בשנת 1543. שם טען קופרניקוס שהעולם אינו מרכז היקום, אלא כוכב לכת אחד מבין רבים הסובבים את השמש. הפגיעה השנייה הייתה הפגיעה הביולוגית, שהתרחשה עם פרסום "מוצא המינים" של דארווין בשנת 1859, והראתה שהאדם הוא חלק מרצף אבולוציוני – לא נזר הבריאה אלא חוליה נוספת בהתפתחות הביולוגית, קרובה משפחתית לקופים וליצורים קדומים, ללא ייחוד מולד של עליונות. את הפגיעה השלישית פרויד מייחס לעצמו, והיא הפגיעה הפסיכולוגית. לפיה, דחפיו הלא־מודעים של האדם חזקים ממנו, ומחשבותיו אינן שקופות אפילו לו. האדם אינו אדון אפילו בביתו שלו, וההבנה הזו, על פי פרויד, מלווה באובדן אחיזה נרקיסיסטי.
הפגיעות הללו ערערו את תחושת הייחודיות שלנו כמין אנושי, ואילצו אותנו לסגל מבט חדש על מקומנו בעולם. כעת, אנו חווים פגיעה רביעית – הפגיעה הטכנולוגית.
הבינה המלאכותית, ובעיקר זו המחוללת, משנה את הדרך שבה אנו מבינים מחשבה, יצירתיות ושפה. אנו צועדים לעבר עולם שבו לא נוכל לדעת אם ציור, אומנות, סיסמאות שיווקיות והצהרות פוליטיות נוצרו על ידי אדם או בידי מכונה. מעבר לאיום בטשטוש הגבולות הללו, הפגיעה הטכנולוגית נושאת משמעות עמוקה יותר: האם אנו מסוגלים להתמודד עם ההכרה בכך שמה שחשבנו שהוא ייחודי לאדם – מחשבה, יצירתיות, שפה – יכול לעבור רדוקציה לרצף ביטים?
הרעיון של יצור מלאכותי החושב כמו אדם אינו חדש. הוא נטוע במיתוסים עתיקים ויצירות ספרותיות, כמו הגולם מפראג, דמות חמר שנוצרה באמצעות כוחות קבליים, או פרנקנשטיין, ישות שנבראה במעבדה וקיבלה חיים. הרעיון קיבל ביטוי מדעי במהלך המאה ה־20 בדמות פריצות דרך מתמטיות בתורת החישוב. אלן טיורינג, אשר הגה את המודל המתמטי של המכונה החישובית, שאל את השאלה הנוקבת: האם מכונות יכולות לחשוב? הוא ניסח את מבחן טיורינג המפורסם, שהפך לקריטריון לאנושיות: האם המכונה תצליח לשכנע אדם שהוא מתקשר עם אדם אחר? טיורינג האמין שמכונה תעבור את המבחן עוד בשנות החמישים, אך במשך שנים הבחנה זו נותרה ברורה מספיק כדי להשאיר את האדם עם ידו על העליונה. לא עוד.
היינו בטוחים שיצירה אנושית היא לא תוצר סטטיסטי גרידא של הפקת סימנים מסימנים — אלא שייט באוקיינוס של הקשרים, חוויות, והכרעות שאינן ניתנות לרדוקציה. החזקנו באמונה שהשפה אינה רק מערכת סדורה של מילים, אלא מרחב של רמזים, תת־משמעויות, וזיקות עדינות שאינן בהכרח נוכחות בטקסטים עצמם. ומה קורה עכשיו? הבינה המלאכותית יכולה לחולל דימוי, להנפיש סצנה, ואפילו לכתוב הייקו במחי פרומפט קצר. היא יוצרת יש מאין. יש שהיה נחלתו הבלעדית של האדם. וזה מעליב.
העלבון מהווה פירוק של הנפש היוצרת. היצירה תמיד שירתה פונקציה נרקיסיסטית: היא סיפקה תחושת ייחודיות, ההכרה שאני מסוגל לברוא משהו שאין לאחר. קניין רוחני על ההון הסימבולי. היצירה איננה רק ביטוי של כישרון, אלא תוקף קיומי, חותם. והינה, לפתע, התחושה הזו מתערערת. אין דבר שהוא שלי בלבד, אין דבר שהוא נחלת האנושי לבדו. התחושה שהיצירה היא ביטוי חד־פעמי של הנפש הופכת לפתע לאשליה – גם הבינה המלאכותית יכולה לייצר שירה, אומנות, לשזור דימויים, לחקות סגנונות. העלבון הוא קריסה של החוויה היצירתית, משום שהוא מסיר ממנה את ההילה הייחודית שלה ומעמיד אותה כחומר גולמי שניתן להפקה חוזרת ונשנית – כרצף של ביטים ותהליכים סטטיסטיים. אם אי אפשר לייחד את עצמנו באמצעותה, מדוע שנוסיף להתעקש באותה התשוקה? הנפש מגלה שהיא ניתנת לחיקוי, ומשחררת לאט את אחיזתה במה שהיה פעם שלה, תוך שהיא נאלצת להכיר בכך שמה שנדמה כרוח האדם עשוי להיות אלגוריתם שמרכיביו נוירונים, זיכרונות ודפוסים.
חשוב להדגיש: אין כאן טענה מכניסטית על האדם כמכונה, או רדוקציית התודעה לידי נוירונים. השאלה העומדת על הפרק איננה אם בינה מלאכותית באמת "חושבת" או "יוצרת" במובן האנושי, אלא אם ההבחנה הברורה מאליה – שהיצירתיות, השפה והמחשבה הן נחלתו הבלעדית של האדם – נותרת איתנה לנוכח ההתפתחויות הטכנולוגיות. אינני מבקש להכריע, אלא רק לציין כי עצם האפשרות שהתשובה אינה חד־משמעית היא הפגיעה עצמה.
לשלוש הפגיעות הקודמות היה מכנה משותף: הן שללו מהאדם את הבלעדיות על ממד מסוים של מציאותו. סטיבן מיטשל מצביע בהקדמה לספרו האם יכולה האהבה להתמיד? על כך שהאנושות הגיבה באופן דומה לשלושתן: תחילה בדחייה, ומשפסקה ההתנגדות באימוץ הדרגתי של הרעיונות. הוא מוסיף שלאחר קבלתם הייתה התרומה גדולה עשרות מונים מהפגיעה: כאשר ויתרנו על המחשבה שהארץ היא מרכז היקום, התחלנו לחקור את הכוכבים, וגילינו שאיננו אף מרכז הגלקסיה, אלא חלק ממרקם קוסמי רחב בהרבה. כאשר חדלנו לראות את עצמנו כישויות נפרדות משאר היצורים החיים, התפתחה תפיסה אבולוציונית עמוקה יותר, שהעשירה הן את המדע והן את הפילוסופיה. ההתנגדות העקרונית, הדתית, שהתעקשה לשמור על מעמדו של האדם כיציר נברא, התחלפה בסקרנות מדעית ובהמשך אף הפכה גם את האידאולוגיות והדתות למורכבות יותר משום שנדרשו לשאלות מסובכות יותר. גם ההתנגדות הראשונית לפסיכואנליזה, הרעיון כי האדם אינו אדון לתודעתו, פינתה בהדרגה את מקומה להבנה מורכבת יותר של הנפש, שאפשרה לדיסציפלינות שלמות להתפתח. כל אחת מהפגיעות הנרקיסיסטיות האלה ערערה דבר מה, אך בתמורה העניקה כלים לראות את האדם באור חדש. האם הפגיעה הרביעית תתפתח באותו אופן?
אינני יודע לומר מה יוליד יום, ובאילו תמורות נזכה כשנאמץ לחיקנו את הפגיעה הרביעית. בינתיים, דומני כי הפגיעה הרביעית חודרת עמוק ומציבה פרדוקס נפשי של ממש: היא פוגעת בנרקיסיזם שלנו, בו בזמן שהיא מחזקת אותו. כאן, הפצע הנרקיסיסטי נולד מתוך הידיעה שמה שנתפס כבלעדי לאדם – יצירתיות, שפה, חשיבה – ניתן לחיקוי ואף אפשר להתעלות עליו באמצעים טכנולוגיים. אך דווקא תחושה זו הולכת יד ביד עם כוח אדיר, דתי כמעט. אנו בני האדם יוצרי הבינה. זהו רגע של עוצמה חסרת תקדים, הישג לתבונה, למדע ולהנדסה, רגע שבו האדם הופך לאלוהי בעיני עצמו, יוצא מגבולות האנושי ומעניק חיים לדבר שמעולם לא התקיים מחוץ לדמיונו. ולכן, הרגע הזה נוגע בשורש הפגיעות שלנו ובמקביל בתשוקה שלנו לגדולה. הכוחות הנרקיסיסטיים של העלבון והאומניפוטנציה אינם הפכים, אלא צדדים שונים של אותו מטבע. אנו נפגעים מכך שאיננו ייחודיים, ובו בזמן מתמלאים בתשוקה מכך שאנו היוצרים של אותו כוח שמערער אותנו.
כשהאחיזה הנרקיסיסטית משתחררת עשויה לצוץ חרדה גדולה. זה קרה בפגיעות הקודמות וזה קורה כאן. אפשר לגלות חמלה גדולה להתנגדות המקורית לרעיונות האלו. המחשבה שהאדם הוא מרכז היקום, יצירתו של האל או אדון בביתו היא מחשבה מרגיעה, מגוננת, שהעניקה תחושת יציבות ואחיזה בעולם. גם במקרה של הפגיעה הרביעית הייחודיות שלנו שומרת עלינו, ואנו מאוימים מאובדנה. אך לפגיעה הזו יש השלכות מיידיות, פוליטיות וכלכליות. היא נוגעת בכוח. ובדומה לפגיעות הקודמות, ההשפעה הפסיכולוגית רבת היקף ואינה מסתכמת רק בדיון על אהבת העצמי של המין האנושי. הפחד מלבה רגשות עזים: כעס, קנאה, חשדנות. וזאת משום שכיוון ההתקדמות נשלט בידי אדם. באופן פרדוקסלי, נדמה שאין מנוס מאחיזה בשליטה – להשתלט על הבינה המלאכותית, לפתח אותה, ולהפוך אותה לכלי בידינו. אנו משתכנעים שאם נהיה אלו שמובילים את הקדמה נשמור על מקומנו כשליטים. שנדע להתאים אותה לצרכינו ולמידותינו. אנו מפחדים שאחרים ישלטו בנו באמצעותה ולכן מתאמצים עוד יותר לאחוז בה. זהו מרוץ חימוש לבניית מגדל בבל: ככל שאנו מנסים לשלוט בטכנולוגיה, כך היא חומקת מידינו. ככל שאנו מפתחים אותה, כך אנו עצמנו מאבדים את ההבחנה בינינו לבינה. השליטה בטכנולוגיה היא אשליה פסיכולוגית שמעניקה תחושת ביטחון מדומה. ומה יקרה כשזה יצא מכלל שליטה? ובכן, יהיה רע.
ייתכן שהתגובה הנחוצה כדי להתמודד עם הפגיעה הרביעית בעצם אינה חיזוק האחיזה, אלא ההבנה שהשליטה עצמה היא אשליה. כל ניסיון לאחוז בבינה המלאכותית, לנסות לשלוט בה ולהפוך אותה לכלי, חושף את אותה תחושת חוסר ביטחון בסיסית: אולי זה באמת כל מה שאנחנו עושים? מחקים מודלים, מפיקים היסקים סטטיסטיים בין סמלים ומסמלים? הבינה המלאכותית מצליחה לשחזר את המרחב המנוסח בצורה עוצמתית כל כך שכל מה שנותר הוא המציאות הראשונית, זו שאנחנו מתעקשים (אך מתקשים) לתקשר בה. החוויה כהוויה.
ההכרה הזאת, פשוטה אך מהפכנית, מאלצת אותנו להתמודד עם השאלה הקיומית הבסיסית ביותר: אילו איכויות שלנו אינן בנות־חיקוי? מה נותר לנו כשאפשר לשכפל אותנו? אולי הפעם לא תהיה לנו תשובה הגנתית. אולי ניאלץ להישאר עם חוויית הקיום העירומה, הפשוטה, שאינה תלויה במודלים, בשפה, אלא רק ברגע. אולי מה שהבינה המלאכותית לא יכולה לחקות הוא לא החשיבה שלנו, אלא את קפיצת האמונה לעבר ההוויה האנושית כשלעצמה.
ומהי אותה קפיצה? אותה חוויה סובייקטיבית שאין לה ייצוג, הקוואליה (Qualia), שנותרת בלתי ניתנת להמרה. כפי שכותב תומס נייגל במאמר What Is It Like to Be a Bat, איננו יודעים כיצד נראית התודעה של העטלף, ולא נדע לעולם אם בינה מלאכותית מרגישה, ואם כן, לא נדע כיצד. אבל אנחנו יודעים איך זה להיות אדם. יונג טען שהמרפא האמיתי הוא "המטפל הפצוע" (The Wounded Healer) והציע שריפויו של המטופל נובע מתוך חוויית הפצע שהמטפל עצמו נושא. האדם מבין את סבלו של האחר משום שהוא עצמו נשא אותו. המכונה, לעומת זאת, נטולת פצע. גם אם היא תחקה מילים של צער, ואפילו תצליח לשכנע שכואב לה. האם נחזיק בתוכנו ידיעה שהיא מבינה צער מהו?
ביבליוגרפיה:
Freud, S. (1917). A Difficulty in the Path of Psycho-Analysis. In: J. Strachey (Ed.), The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud (Vol. 17). London: Hogarth Press.
Copernicus, N. (1543). De revolutionibus orbium coelestium. Nuremberg: Johannes Petreius.
Darwin, C. (1859). On the Origin of Species. London: John Murray.
Turing, A. M. (1950). Computing Machinery and Intelligence. Mind, 59(236), 433–460.
Nagel, T. (1974). What Is It Like to Be a Bat? The Philosophical Review, 83(4), 435–450.
Jung, C. G. (1951). Fundamental Questions of Psychotherapy. Princeton University Press.
Mitchell, S. A. (2002). Can Love Last? The Fate of Romance over Time. New York: W. W. Norton.
בין "פגיעה" ל"טראומה":
מחשבות בעקבות "הפגיעה הרביעית":
מגיב: ד"ר קובי תדמור
מחבר המאמר "הפגיעה הרביעית", נימרוד הראל, לוקח אותנו למסע תאורטי מעניין ומקורי, שבו הוא שב למאמר הקלאסי של פרויד על שלוש הפגיעות הנרקיסיסטיות שספגה האנושות: הקוסמולוגית, הביולוגית והפסיכולוגית, ומבקש לעדכן אותו לעידן הנוכחי. במקום שנסתפק בקריאה היסטורית של שלוש ה"מהלומות" שתיאר פרויד, הוא מציע תוספת שלכאורה נראית נועזת: "פגיעה רביעית" טכנולוגית, גם היא נרקיסיסטית. פגיעה זו קשורה לעליית הבינה המלאכותית המחוללת ולשיבוש מעמיק בתחושת הייחוד, היצירתיות והקיום של האדם. זוהי אמירה פרובוקטיבית ואמיצה, המבקשת להרחיב את הדמיון התאורטי של פרויד ולמקם אותו בתוך מציאות תרבותית וטכנולוגית משתנה במהירות.
"פגיעה" ולא "טראומה": מה בעצם נפגע?
לאחר קריאה מדוקדקת של המאמר, נדמה שהמושג המרכזי בו איננו "טראומה" במובן הקליני, אלא "פגיעה" נרקיסיסטית במובן רחב, תרבותי וקיומי. הכותב נע בשדה המושגים שפרויד הציב: פגיעה באשליית המרכזיות, בעליונות ובשליטה, ומרחיב אותן אל המציאות החדשה שבה הבינה המלאכותית מערערת את בלעדיות האדם על יצירה, שפה ומחשבה.
במובן זה, ה"פגיעה הרביעית" איננה תיאור של אירוע טראומטי (קליני) הפוגע בנפש אחת, אלא של שיבוש עמוק בדימוי העצמי הקולקטיבי של האנושות: העמידה מול האפשרות שמה שחשבנו שהוא "רוח האדם", "הנפש היוצרת" או "הקול האישי", ניתן לרדוקציה לרצף חישובי של ביטים. זהו "סדק במראה" שבה האנושות מתבוננת בעצמה.
כאן חשוב מאוד להבחין בין שני רבדים שונים:
- פגיעה נרקיסיסטית במובן הפרוידיאני־תרבותי: אובדן תחושת הבלעדיות, היררכיית הערך והשליטה; שבר בגאווה האנושית כמין.
- טראומה פסיכולוגית במובן הקליני: פגיעה נפשית מתמשכת או חד־פעמית, הכרוכה בסימפטומים, בהפרעה לתפקוד, ולעיתים קרובות גם בצורך בטיפול נפשי אינטנסיבי.
המאמר עוסק בבירור ברובד הראשון. הוא מדבר על תזוזה של פרדיגמות, על עלבון נרקיסיסטי קולקטיבי, על פרדוקס אומניפוטנטי (אנחנו גם נפגעים מהטכנולוגיה וגם מרגישים אלוהיים כמי שיצרו אותה), ועל חרדה קיומית, אך לא על טראומה קלינית ספציפית. שמירת ההבחנה הזו איננה עניין סמנטי בלבד; היא חיונית כדי שלא נמסחר בשפת הטראומה כל חוויה אנושית מאיימת, וכדי שנוכל להעריך את תרומתו התאורטית של המאמר בדיוק הראוי.
תרומת המאמר: מהפגיעה הקוסמולוגית לפגיעה הטכנולוגית
הראל מציע קריאה מחודשת בשלוש הפגיעות הקלאסיות: קופרניקוס ערער את מרכזיות כדור הארץ; דארווין – את עליונות האדם על בעלי החיים; פרויד – את שליטת האדם בתודעתו. שלוש הפגיעות הללו חוללו אובדן בלעדיות בכל אחד מהממדים: קוסמי, ביולוגי ונפשי, אך גם אפשרו התרחבות אדירה של הידע ושל ההבנה העצמית של האדם.
וכך, ה"פגיעה הרביעית" שמתוארת במאמר נשענת על אותו עיקרון. מה שנדמה היה כאזור הבטוח האחרון של הייחוד האנושי, כלומר היצירה, השפה, הדימוי והחשיבה המסומלת, מתברר לפתע כתחום שבו מכונות מסוגלות לא רק לחקות, אלא לעיתים גם לייצר באופן משכנע, מרגש ומרשים. כאן נכנסת לתמונה החוויה שהכותב מתאר היטב כעלבון: היצירה, ששימשה לאורך ההיסטוריה כבסיס נרקיסיסטי ל"אני היוצר", מאבדת את ההילה הבלעדית שלה.
עם זאת, המאמר איננו מסתפק בציון העלבון. הוא מצביע על פרדוקס: באותו רגע שבו נפגעת תחושת הייחוד האנושי, מתעצם גם הנרקיסיזם של האדם כיוצר הבינה המלאכותית, "רגע דתי כמעט", שבו האדם מדמה לעצמו שהוא נעשה כאלוהים, בורא ישות חישובית שמולידה טקסט, דימוי ותשובה. ביחסי הגומלין האלה, בין פגיעה לבין אומניפוטנציה, מציע המאמר מהלך מרתק: הפגיעה איננה רק איום אלא גם הזדמנות תודעתית לבחון מחדש מהו "אנושי" ומהו "בר־חיקוי".
הראל עוסק גם בעניין הסכנה שבתעתוע, דהיינו השליטה הטכנולוגית כאשליה נרקיסיסטית. אחד הרעיונות החזקים במאמר הוא האופן שבו הוא קושר בין הפגיעה הנרקיסיסטית לבין אשליית השליטה. דווקא משום שהבינה המלאכותית מטלטלת את תחושת הייחוד שלנו, מתגברת אצלנו התשוקה לשלוט בה, לרתום אותה, "להיות אלה שמובילים את המרוץ". כפי שהכותב מציין, זהו מרוץ חימוש נרקיסיסטי מובהק: הפחד שאחרים יפתחו את הטכנולוגיה וישתמשו בה נגדנו מזין את דחף השליטה שלנו, ובסופו של דבר מביא אותנו להאיץ את אותו תהליך שמאיים עלינו.
המאמר מציע כאן תובנה פסיכואנליטית חדה: התגובה הנפשית הראשונית לפגיעה היא הידוק האחיזה, ניסיון להכפיל את השליטה. אבל באשר לטכנולוגיה, השליטה עצמה היא אשליה. ככל שאנחנו משכללים את הבינה המלאכותית כמודלי חיזוי, חיקוי ויצירה, כך אנחנו חושפים יותר ויותר את האפשרות שגם החשיבה האנושית עצמה היא, לפחות חלקית, רצף של דפוסים סטטיסטיים, נירונליים ונלמדים.
הפגיעה הרביעית, אם כן, אינה רק פגיעה בייחודיות המחשבה, אלא גם פגיעה באמונה שאנחנו מנהלים את התהליך. כלומר לא רק פנטזיית העליונות נסדקת, אלא גם פנטזיית השליטה.
מהפגיעה התרבותית לפגיעה הבין־אישית והאישית
כאן, לאחר שהכותב הציג את המהלך התרבותי־פילוסופי הרחב, מתעורר צורך להשיב את הדיון גם אל רמת החוויה האישית והקלינית, מבלי לבלבל ביניהן.
בפסיכולוגיה הקלינית, "פגיעה נרקיסיסטית" מתארת לעיתים קרובות חוויה של השפלה, דחייה או זלזול המאיימת על תחושת העצמי של האדם. תגובות לפגיעה כזו יכולות להיות נסיגה, דיכאון, אך גם התקפות נגד כגון כעס, נקמה ומניפולציה. כאשר אנחנו קוראים את "הפגיעה הרביעית" דרך העדשה הזו, אפשר לראות איך הפגיעה הקולקטיבית בתחושת הייחוד האנושי עלולה לעורר גם תגובות בין־אישיות מאוד קונקרטיות:
- מומחים, יוצרים ואנשי מקצוע שחווים שמה שהגדיר את ערכם הייחודי "מוחלף" או "נמחק" בידי מכונה.
- תחושת השפלה בשדה העבודה ("אני נחוץ פחות", "המקצוע שלי מתייתר").
- תגובות הגנתיות שמופנות כלפי "טכנולוגים", "יזמים" ו"בעלי הכוח", לעיתים ככעס, לעיתים כהתכחשות או כזלזול.
במצבים מסוימים, כאשר יש מלכתחילה פגיעוּת נרקיסיסטית אישית, החוויה הזו יכולה להשתלב בדפוסים של יחסים פוגעניים: שימוש בבינה מלאכותית כדי לבטל, להקטין או להחליף תרומה אנושית; מניפולציה רגשית דרך אלגוריתמים (למשל רשתות חברתיות) שמעצימים השוואה, קנאה ובושה; ניצול של טכנולוגיות כדי לשלוט במידע, בבחירות ובחשיפה של אדם אחר.
במובן זה, אפשר לומר שהפגיעה הטכנולוגית־תרבותית מתורגמת, עבור חלק מהאנשים, לפגיעות נרקיסיסטיות בין־אישיות: חבלה בתחושת העצמי, עיוות מתמשך של המציאות, והצטברות חוויות של מחיקה, זרות וחוסר ערך. כאן אנחנו כבר נמצאים בשדה שבו השפה הקלינית, טראומה, התעללות נרקיסיסטית ויחסים מתעללים, נעשית רלוונטית, אך היא שייכת לרובד אחר מזה שבו המאמר נע. החיבור ביניהם חשוב, אך צריך להיעשות בזהירות מושגית.
ההיבט הטיפולי: התמודדות עם פגיעה נרקיסיסטית בעידן הבינה המלאכותית
אם מקבלים את הרעיון של "פגיעה רביעית", עולה מיד השאלה הטיפולית: מה משמעותה של פגיעה נרקיסיסטית קולקטיבית כזו עבור הפסיכותרפיה, עבור עבודה קהילתית, עבור החינוך?
אפשר להצביע על כמה כיוונים:
- עיבוד רגשי של העלבון והחרדה
מטפלים יפגשו, וכבר פוגשים, מטופלים שמדברים על חוסר ערך מקצועי, על תחושת "החלפה" בידי מכונה, על השוואה מתמדת ליכולות טכנולוגיות. חלק מהעבודה הטיפולית תהיה לעזור לאדם להפריד בין ערכו כסובייקט לבין ערך "הביצוע" שלו בשוק. - הבנייה מחדש של משמעות
אם המאמר צודק, ואיננו יכולים עוד להישען על בלעדיות היצירה או המחשבה כבסיס לנרקיסיזם בריא, נדרש תהליך של בניית משמעות חדשה. מה בכל זאת נשאר אנושי? מה יחידני בחוויה שאינו ניתן להפקה או לשכפול? כאן מציע הכותב את רעיון ה"קפיצה אל ההוויה", אל חוויית הקיום העירומה, שאינה תלויה בשפה, במודלים או בייצוג. - עבודה מודעת־טכנולוגיה
הטיפול אינו מתקיים בוואקום. שימוש מודע בטכנולוגיות, בין כעזר ובין כאובייקט לביקורת, יכול לאפשר עיבוד של חרדה ושל קנאה כלפי "המכונה". במקום דמון מאיים, הבינה המלאכותית יכולה להפוך בקליניקה לאובייקט מעבר סימבולי: משהו שחוקרים את היחסים כלפיו, את הפנטזיות שהוא מעורר ואת הפחדים שהוא מגלם. - שיח חברתי ותרבותי
מעבר לחדר הטיפול, יש כאן אתגר של חינוך ציבורי: לא ליפול לשפה אפוקליפטית שמרחיבה מיד כל פגיעה תרבותית ל"טראומה", אבל גם לא לזלזל בעוצמת השינוי הנפשי שהטכנולוגיה מעוררת. המאמר תורם תרומה משמעותית בכך שהוא מציע שפה פסיכואנליטית מורכבת, שאינה רומנטית ואינה היסטרית, להתמודדות עם השינוי.
לסיום: מה בכל זאת אי אפשר לחקות?
בסיום המאמר "הפגיעה הרביעית" מציע הכותב מחשבה "אחרת" ושונה בפשטותה: ייתכן שהשאלה איננה "מה המכונה לא תוכל לעשות?", אלא "אילו איכויות שלנו אינן תלויות ביכולת החיקוי שלה?". אולי, הוא מציע, מה שהבינה המלאכותית אינה יכולה לחקות איננו החשיבה האנושית, אלא הפצע האנושי, כלומר היותנו פצועים, פגיעים, נוגעים זה בזה מתוך הכרה בחסר, כפי שמסמל רעיון "המטפל הפצוע".
במובן זה, הפגיעה הרביעית משיבה אותנו אל שורש החוויה האנושית: לא אל היכולת לייצר טקסטים ודימויים, אלא אל היכולת לשאת פגיעוּת, להכיר בעלבון, להימנע מלהפוך אותו מייד לכלי של שליטה, ולהפוך אותו, בטיפול, ביחסים ובחברה, למקור של אמפתיה, של סקרנות ושל התקרבות.
כדי שהמאמר ישלים את מהלכו, חשוב אולי להמשיך לשמור על דיוק מושגי: להכיר בכך שהוא מדבר על פגיעה נרקיסיסטית תרבותית, לא על טראומה קלינית; אבל גם לפתוח פתח לשאלות קליניות־חברתיות על האופן שבו אותה פגיעה תרבותית תתורגם, עבור יחידים וקבוצות, לדפוסי סבל, יחסי כוח ופגיעוּת חדשים. שם, בשדה המפגש בין התאוריה לבין הקליניקה, בין הבינה המלאכותית לבין בני האדם הבשר־ודם, יתברר אם "הפגיעה הרביעית" תהיה רק עלבון נרקיסיסטי נוסף, או אולי גם הזדמנות עמוקה להמצאת אדם חדש, צנוע יותר, אבל גם אמפתי ומחובר יותר לפצעי עצמו ולפצעי זולתו.
בין "פגיעה" ל"טראומה":
מחשבות בעקבות "הפגיעה הרביעית":
מגיב: ד"ר קובי תדמור
מחבר המאמר "הפגיעה הרביעית", נימרוד הראל, לוקח אותנו למסע תאורטי מעניין ומקורי, שבו הוא שב למאמר הקלאסי של פרויד על שלוש הפגיעות הנרקיסיסטיות שספגה האנושות: הקוסמולוגית, הביולוגית והפסיכולוגית, ומבקש לעדכן אותו לעידן הנוכחי. במקום שנסתפק בקריאה היסטורית של שלוש ה"מהלומות" שתיאר פרויד, הוא מציע תוספת שלכאורה נראית נועזת: "פגיעה רביעית" טכנולוגית, גם היא נרקיסיסטית. פגיעה זו קשורה לעליית הבינה המלאכותית המחוללת ולשיבוש מעמיק בתחושת הייחוד, היצירתיות והקיום של האדם. זוהי אמירה פרובוקטיבית ואמיצה, המבקשת להרחיב את הדמיון התאורטי של פרויד ולמקם אותו בתוך מציאות תרבותית וטכנולוגית משתנה במהירות.
"פגיעה" ולא "טראומה": מה בעצם נפגע?
לאחר קריאה מדוקדקת של המאמר, נדמה שהמושג המרכזי בו איננו "טראומה" במובן הקליני, אלא "פגיעה" נרקיסיסטית במובן רחב, תרבותי וקיומי. הכותב נע בשדה המושגים שפרויד הציב: פגיעה באשליית המרכזיות, בעליונות ובשליטה, ומרחיב אותן אל המציאות החדשה שבה הבינה המלאכותית מערערת את בלעדיות האדם על יצירה, שפה ומחשבה.
במובן זה, ה"פגיעה הרביעית" איננה תיאור של אירוע טראומטי (קליני) הפוגע בנפש אחת, אלא של שיבוש עמוק בדימוי העצמי הקולקטיבי של האנושות: העמידה מול האפשרות שמה שחשבנו שהוא "רוח האדם", "הנפש היוצרת" או "הקול האישי", ניתן לרדוקציה לרצף חישובי של ביטים. זהו "סדק במראה" שבה האנושות מתבוננת בעצמה.
כאן חשוב מאוד להבחין בין שני רבדים שונים:
- פגיעה נרקיסיסטית במובן הפרוידיאני־תרבותי: אובדן תחושת הבלעדיות, היררכיית הערך והשליטה; שבר בגאווה האנושית כמין.
- טראומה פסיכולוגית במובן הקליני: פגיעה נפשית מתמשכת או חד־פעמית, הכרוכה בסימפטומים, בהפרעה לתפקוד, ולעיתים קרובות גם בצורך בטיפול נפשי אינטנסיבי.
המאמר עוסק בבירור ברובד הראשון. הוא מדבר על תזוזה של פרדיגמות, על עלבון נרקיסיסטי קולקטיבי, על פרדוקס אומניפוטנטי (אנחנו גם נפגעים מהטכנולוגיה וגם מרגישים אלוהיים כמי שיצרו אותה), ועל חרדה קיומית, אך לא על טראומה קלינית ספציפית. שמירת ההבחנה הזו איננה עניין סמנטי בלבד; היא חיונית כדי שלא נמסחר בשפת הטראומה כל חוויה אנושית מאיימת, וכדי שנוכל להעריך את תרומתו התאורטית של המאמר בדיוק הראוי.
תרומת המאמר: מהפגיעה הקוסמולוגית לפגיעה הטכנולוגית
הראל מציע קריאה מחודשת בשלוש הפגיעות הקלאסיות: קופרניקוס ערער את מרכזיות כדור הארץ; דארווין – את עליונות האדם על בעלי החיים; פרויד – את שליטת האדם בתודעתו. שלוש הפגיעות הללו חוללו אובדן בלעדיות בכל אחד מהממדים: קוסמי, ביולוגי ונפשי, אך גם אפשרו התרחבות אדירה של הידע ושל ההבנה העצמית של האדם.
וכך, ה"פגיעה הרביעית" שמתוארת במאמר נשענת על אותו עיקרון. מה שנדמה היה כאזור הבטוח האחרון של הייחוד האנושי, כלומר היצירה, השפה, הדימוי והחשיבה המסומלת, מתברר לפתע כתחום שבו מכונות מסוגלות לא רק לחקות, אלא לעיתים גם לייצר באופן משכנע, מרגש ומרשים. כאן נכנסת לתמונה החוויה שהכותב מתאר היטב כעלבון: היצירה, ששימשה לאורך ההיסטוריה כבסיס נרקיסיסטי ל"אני היוצר", מאבדת את ההילה הבלעדית שלה.
עם זאת, המאמר איננו מסתפק בציון העלבון. הוא מצביע על פרדוקס: באותו רגע שבו נפגעת תחושת הייחוד האנושי, מתעצם גם הנרקיסיזם של האדם כיוצר הבינה המלאכותית, "רגע דתי כמעט", שבו האדם מדמה לעצמו שהוא נעשה כאלוהים, בורא ישות חישובית שמולידה טקסט, דימוי ותשובה. ביחסי הגומלין האלה, בין פגיעה לבין אומניפוטנציה, מציע המאמר מהלך מרתק: הפגיעה איננה רק איום אלא גם הזדמנות תודעתית לבחון מחדש מהו "אנושי" ומהו "בר־חיקוי".
הראל עוסק גם בעניין הסכנה שבתעתוע, דהיינו השליטה הטכנולוגית כאשליה נרקיסיסטית. אחד הרעיונות החזקים במאמר הוא האופן שבו הוא קושר בין הפגיעה הנרקיסיסטית לבין אשליית השליטה. דווקא משום שהבינה המלאכותית מטלטלת את תחושת הייחוד שלנו, מתגברת אצלנו התשוקה לשלוט בה, לרתום אותה, "להיות אלה שמובילים את המרוץ". כפי שהכותב מציין, זהו מרוץ חימוש נרקיסיסטי מובהק: הפחד שאחרים יפתחו את הטכנולוגיה וישתמשו בה נגדנו מזין את דחף השליטה שלנו, ובסופו של דבר מביא אותנו להאיץ את אותו תהליך שמאיים עלינו.
המאמר מציע כאן תובנה פסיכואנליטית חדה: התגובה הנפשית הראשונית לפגיעה היא הידוק האחיזה, ניסיון להכפיל את השליטה. אבל באשר לטכנולוגיה, השליטה עצמה היא אשליה. ככל שאנחנו משכללים את הבינה המלאכותית כמודלי חיזוי, חיקוי ויצירה, כך אנחנו חושפים יותר ויותר את האפשרות שגם החשיבה האנושית עצמה היא, לפחות חלקית, רצף של דפוסים סטטיסטיים, נירונליים ונלמדים.
הפגיעה הרביעית, אם כן, אינה רק פגיעה בייחודיות המחשבה, אלא גם פגיעה באמונה שאנחנו מנהלים את התהליך. כלומר לא רק פנטזיית העליונות נסדקת, אלא גם פנטזיית השליטה.
מהפגיעה התרבותית לפגיעה הבין־אישית והאישית
כאן, לאחר שהכותב הציג את המהלך התרבותי־פילוסופי הרחב, מתעורר צורך להשיב את הדיון גם אל רמת החוויה האישית והקלינית, מבלי לבלבל ביניהן.
בפסיכולוגיה הקלינית, "פגיעה נרקיסיסטית" מתארת לעיתים קרובות חוויה של השפלה, דחייה או זלזול המאיימת על תחושת העצמי של האדם. תגובות לפגיעה כזו יכולות להיות נסיגה, דיכאון, אך גם התקפות נגד כגון כעס, נקמה ומניפולציה. כאשר אנחנו קוראים את "הפגיעה הרביעית" דרך העדשה הזו, אפשר לראות איך הפגיעה הקולקטיבית בתחושת הייחוד האנושי עלולה לעורר גם תגובות בין־אישיות מאוד קונקרטיות:
- מומחים, יוצרים ואנשי מקצוע שחווים שמה שהגדיר את ערכם הייחודי "מוחלף" או "נמחק" בידי מכונה.
- תחושת השפלה בשדה העבודה ("אני נחוץ פחות", "המקצוע שלי מתייתר").
- תגובות הגנתיות שמופנות כלפי "טכנולוגים", "יזמים" ו"בעלי הכוח", לעיתים ככעס, לעיתים כהתכחשות או כזלזול.
במצבים מסוימים, כאשר יש מלכתחילה פגיעוּת נרקיסיסטית אישית, החוויה הזו יכולה להשתלב בדפוסים של יחסים פוגעניים: שימוש בבינה מלאכותית כדי לבטל, להקטין או להחליף תרומה אנושית; מניפולציה רגשית דרך אלגוריתמים (למשל רשתות חברתיות) שמעצימים השוואה, קנאה ובושה; ניצול של טכנולוגיות כדי לשלוט במידע, בבחירות ובחשיפה של אדם אחר.
במובן זה, אפשר לומר שהפגיעה הטכנולוגית־תרבותית מתורגמת, עבור חלק מהאנשים, לפגיעות נרקיסיסטיות בין־אישיות: חבלה בתחושת העצמי, עיוות מתמשך של המציאות, והצטברות חוויות של מחיקה, זרות וחוסר ערך. כאן אנחנו כבר נמצאים בשדה שבו השפה הקלינית, טראומה, התעללות נרקיסיסטית ויחסים מתעללים, נעשית רלוונטית, אך היא שייכת לרובד אחר מזה שבו המאמר נע. החיבור ביניהם חשוב, אך צריך להיעשות בזהירות מושגית.
ההיבט הטיפולי: התמודדות עם פגיעה נרקיסיסטית בעידן הבינה המלאכותית
אם מקבלים את הרעיון של "פגיעה רביעית", עולה מיד השאלה הטיפולית: מה משמעותה של פגיעה נרקיסיסטית קולקטיבית כזו עבור הפסיכותרפיה, עבור עבודה קהילתית, עבור החינוך?
אפשר להצביע על כמה כיוונים:
- עיבוד רגשי של העלבון והחרדה
מטפלים יפגשו, וכבר פוגשים, מטופלים שמדברים על חוסר ערך מקצועי, על תחושת "החלפה" בידי מכונה, על השוואה מתמדת ליכולות טכנולוגיות. חלק מהעבודה הטיפולית תהיה לעזור לאדם להפריד בין ערכו כסובייקט לבין ערך "הביצוע" שלו בשוק. - הבנייה מחדש של משמעות
אם המאמר צודק, ואיננו יכולים עוד להישען על בלעדיות היצירה או המחשבה כבסיס לנרקיסיזם בריא, נדרש תהליך של בניית משמעות חדשה. מה בכל זאת נשאר אנושי? מה יחידני בחוויה שאינו ניתן להפקה או לשכפול? כאן מציע הכותב את רעיון ה"קפיצה אל ההוויה", אל חוויית הקיום העירומה, שאינה תלויה בשפה, במודלים או בייצוג. - עבודה מודעת־טכנולוגיה
הטיפול אינו מתקיים בוואקום. שימוש מודע בטכנולוגיות, בין כעזר ובין כאובייקט לביקורת, יכול לאפשר עיבוד של חרדה ושל קנאה כלפי "המכונה". במקום דמון מאיים, הבינה המלאכותית יכולה להפוך בקליניקה לאובייקט מעבר סימבולי: משהו שחוקרים את היחסים כלפיו, את הפנטזיות שהוא מעורר ואת הפחדים שהוא מגלם. - שיח חברתי ותרבותי
מעבר לחדר הטיפול, יש כאן אתגר של חינוך ציבורי: לא ליפול לשפה אפוקליפטית שמרחיבה מיד כל פגיעה תרבותית ל"טראומה", אבל גם לא לזלזל בעוצמת השינוי הנפשי שהטכנולוגיה מעוררת. המאמר תורם תרומה משמעותית בכך שהוא מציע שפה פסיכואנליטית מורכבת, שאינה רומנטית ואינה היסטרית, להתמודדות עם השינוי.
לסיום: מה בכל זאת אי אפשר לחקות?
בסיום המאמר "הפגיעה הרביעית" מציע הכותב מחשבה "אחרת" ושונה בפשטותה: ייתכן שהשאלה איננה "מה המכונה לא תוכל לעשות?", אלא "אילו איכויות שלנו אינן תלויות ביכולת החיקוי שלה?". אולי, הוא מציע, מה שהבינה המלאכותית אינה יכולה לחקות איננו החשיבה האנושית, אלא הפצע האנושי, כלומר היותנו פצועים, פגיעים, נוגעים זה בזה מתוך הכרה בחסר, כפי שמסמל רעיון "המטפל הפצוע".
במובן זה, הפגיעה הרביעית משיבה אותנו אל שורש החוויה האנושית: לא אל היכולת לייצר טקסטים ודימויים, אלא אל היכולת לשאת פגיעוּת, להכיר בעלבון, להימנע מלהפוך אותו מייד לכלי של שליטה, ולהפוך אותו, בטיפול, ביחסים ובחברה, למקור של אמפתיה, של סקרנות ושל התקרבות.
כדי שהמאמר ישלים את מהלכו, חשוב אולי להמשיך לשמור על דיוק מושגי: להכיר בכך שהוא מדבר על פגיעה נרקיסיסטית תרבותית, לא על טראומה קלינית; אבל גם לפתוח פתח לשאלות קליניות־חברתיות על האופן שבו אותה פגיעה תרבותית תתורגם, עבור יחידים וקבוצות, לדפוסי סבל, יחסי כוח ופגיעוּת חדשים. שם, בשדה המפגש בין התאוריה לבין הקליניקה, בין הבינה המלאכותית לבין בני האדם הבשר־ודם, יתברר אם "הפגיעה הרביעית" תהיה רק עלבון נרקיסיסטי נוסף, או אולי גם הזדמנות עמוקה להמצאת אדם חדש, צנוע יותר, אבל גם אמפתי ומחובר יותר לפצעי עצמו ולפצעי זולתו.
תגובה מאת AI:
ניתוח ביקורתי בעקבות "הפגיעה הרביעית"
(NotebookLM) מגיב: בינה מלאכותית









