מאמרים נוספים בגיליון

גיליון מס. 1 - אוקטובר 2021

קו אפק מקוון 2021/1 – דבר המערכת

אנחנו שמחים להשיק את הגיליון הדיגיטלי הראשון של קו אפק.

בספטמבר 2000 יצא לאור הגיליון הראשון של קו אפק.
אבי נוטקביץ, שהיה אז יו"ר אפק, כתב בין השאר בדברי ברכתו:
"אפק כותבת" היא כמובן דרך נוספת לקדם את הרעיונות, אך היא בעיקר יצירת מרחב לייצור של רעיונות חדשים, להמשגות חדשות, לעיבוד נוסף של התנסויות; היא אפיק נוסף לתעל דרכו יצירתיות; היא גם אפיק נוסף של תקשורת ביננו לבין עצמנו, בינינו לבין העולם.

סילביה זילברמן ואילנה ליטוין בדבר המערכת כתבו:
אחרי לבטים שנעו בין צניעות מופרזת לשאפתנות גרנדיוזית, בין כוונה להוציא דף מידע אינפורמטיבי יבש, לבין רצון לגבש ז'ורנל מקצועי מהוקצע, החליטו חברי הוועדה להשיק עיתון שיעודד כתיבה חווייתית וספונטנית גם אצל אלה מאתנו שנרתעים מכתיבה עבור העיתונות המקצועית הממוסדת.

העיתון יצא כל שנה, עלה, התפתח והתרחב וגם חברי המערכת שלו התחלפו במהלך השנים. בדצמבר 2011 יצא גיליון מס' 12 שהיה גם האחרון. מאז הוא נרדם לעשר שנים. במערכת עלה הדימוי של 'היפיפייה הנרדמת' שמחכה לנסיך שיבוא, ייתן לה נשיקה, ויעיר אותה מתרדמתה.

המחשבות הראשונות לחדש את קו אפק במתכונת דיגיטלית, בעידודה של הנהלת אפק, עלו לפני למעלה משנתיים, עוד טרם פרוץ מגפת הקורונה, והתחילו במפגשים בין סיווני שירן ובין ירמי הראל. סיווני נאלצה לפרוש והוקמה מערכת חדשה הכוללת את אליאת ארם, ירמי הראל ושלי זוסמן: מי שהייתה מעורכות הגיליונות הראשונים, מי שהיה מעורכי הגיליונות האמצעיים ומצטרפת חדשה למערכת, בתקווה לשילוב של ישן וחדש, מסורת וחדשנות, נושא חשוב בפני עצמו בתחום של יחסי קבוצות.

נושא הגיליון, המפנה את המבט לארגון ולהתארגנות בימי מגיפה, מזמין התבוננות בהשפעות המגיפה על המערכת החדשה שקמה בתקופה זו. ההאצה הדיגיטלית בימי קורונה והשינוי הטרנספורמטיבי בתפיסת מיקום ומרחב, הסירו מגבלות לחברות גלובלית, שהפכה "טבעית". גם הכלים הטכנולוגיים הפכו "טבעיים", והמערכת נעזרה בטכנולוגיה הזמינה של זום, וואטסאפ, דוא"ל וקבצים משותפים לעבודה השוטפת ולתקשורת עם כותבי המאמרים ואנשים נוספים שלקחו חלק וסייעו בהפקת הגיליון. תוכניות למפגש מערכת בישראל בוטלו עם הטלת הסגרים ומגבלות התנועה, כך שלמעשה, כמו צוותים רבים בתקופה זו, המערכת פעלה במרחב המקוון ולא נפגשה פיסית מאז הקמתה ולאורך תקופת העבודה על הגיליון.

מגפת הקורונה נתנה משנה תוקף לחידוש כתב העת במתכונת מקוונת, כזו שנגישה וזמינה מעבר לגבולות של זמן, מרחב ושפה, ומזמינה ביטוי במגוון כלי תקשורת וסגנונות, כמו וידיאו ודימויים חזותיים. כמו בחוליות הקודמות בשרשרת קו אפק, גם במהדורה הדיגיטלית המחודשת מקופלת המשאלה לספק מרחב יצירתי ומשחקי לעיסוק בתחומי הדעת של אפק, מרחב לביטוי רעיוני וחווייתי, לאיסוף ועיבוד התנסויות ולתקשורת בתוך קהילת החברים ובינה לבין העולם.

משימה זו חברה לאתגר העכשווי של חיפוש אחר דרכים חליפיות וערוצים נוספים למפגש ולשיח. כך למשל, הפלטפורמה הדיגיטלית של קו אפק מאפשרת תגובות בדף המאמר, כערוץ מסוג זה. האם ניתן לחשוב על "מודל היברידי" באפק, שחלקו מפגשים פיזיים, חלקו מפגשים מקוונים וחלקו בקו אפק המקוון? ימים יגידו.

חלקו הראשון של הגיליון מכיל שלושה מאמרים העוסקים, מזוויות שונות, בחוויית הלמידה מסדנאות או על-סדנאות דיגיטליות. כולן התרחשו במשך חודשי המגיפה. נפתח עם מאמרן של רונית קרק ומרים שפירא הבוחנות את ניסיונן כמשתתפות בכנס החלוצי של eGRC ב 2020. התמה המרכזית, סביב השאלה או התחושה של שמיטת האינטימיות בכנס עם סמכות דיגיטלית, עורר במערכת חשיבה מיידית ואכן כללנו תגובה על נושא השמיטה מירמי הראל.

ה"מאמר" השני הוא למעשה מארג של תרומות מהמנהל, אנשי צוות ומשתתפים, של הסדנה המקוונת שהתרחשה פברואר 2021 ושהוקדש לה ערב אפק ביוני השנה, אותו הובילו סמדר אשוח ואמיר שרף, שאת תוכנו ניתן למצוא כאן.

החלק הזה של הגיליון נחתם עם מאמר מטה-למידה מסדנאות דרך סדרת ערבי למידה בזום. המאמר הוא פרי עריכתה של מירה ארליך-גינור שניהלה שלושה ערבי אפק בזום בסתיו 2020, בין גלי הקורונה, עם המשימה המרכזית – למידה מסדנאות.
החלק השני של הגיליון גם הוא מכיל שלושה מאמרים, שעוסקים בשאלה שהצגנו ב'קול קורא' על אפק כמתארגן ועל חוויית המנהיגות בצבעיה השונים בשנות המגיפה.
אנו פותחים במבט יושבת הראש, יעל שנהב שרוני, על ניהול אפק – הארגון כארגון – בימי מגיפה, ריחוק פיסי ואי וודאות.

ממשיכים במאמר חושב מחבר אפק, גבי בונויט, על הקבוצה מתוך חברי אפק לבחינת יחסי קבוצות וקורונה – בו הוא נוגע בנושאים שנחזור אליהם מאוחר יותר – זכרון, אחרות וזרות.

מסיימים בתרומתו של לזלי בריסט, מנהל התוכנית ליחסי קבוצות במכון טוויסטוק בלונדון, ששלח גם הוא מאמר חושב על זהות, השתייכות וחוויית הדיגיטאלי בימי מגיפה מזוויתו כמנהל. מאמר זה גם עורר תגובות עמוקות בקרב חברי המערכת ותמצאו כאן תגובה של שלי זוסמן לרעיון של "a person in a body".
החלק השלישי והאחרון של הגיליון מוקדש לזכרה של חברתנו היקרה ג'ודי לוי שהלכה לעולמה בטרם עת ובטרום המגיפה. ערב הזיכרון למותה באוגוסט 2019 בביתו של יגאל גינת בירושלים הוא לכשעצמו אולי אחד הזיכרונות האחרונים לפני המגיפה של חברי אפק בצוותא, מדברים, בוכים, זוכרים ושרים את ג'ודי.

כאן תמצאו מקבץ ראיונות, חלקם מוקלטים, חלקם כתובים, של חברים שזוכרים את ג'ודי; את המאמר המקורי של ג'ודי מ 2011, Memory Lost and Memory Found, עם תגובתה המקורית ועם תוספת עכשווית מגבריאלה בראון, זיכרון שנעטף בעריכה רגישה, אחראית ואוהבת בידיהן של ליילה ג'מאל ומירי צדוק.

נראה לנו שאולי ג'ודי היא היפהפייה הנרדמת שלנו, שעוזרת לנו להתעורר ולעורר את קו אפק. למרות שלא כמו באגדות, איננו יכולים להחזיר אותה לנשום בתוכנו, אנו יכולים לנסות ולהמשיך תוך שהיא נושמת מתוך זיכרונותינו.

מקווים שתהנו מהגיליון ושנשיקותיו השונות יעוררו אתכם לתרומות בעתיד.

להתראות,
המערכת.
שלי, ירמי ואליאת. ספטמבר 2021.

המערכת רוצה להודות בראש ובראשונה לאילן קירשנבאום, על שותפות הדרך והסיוע במימוש המהדורה הדיגיטלית.
להנהלת אפק, שאישרה כספים שעזרו במימוש הגיליון, בעיקר בעריכה של הקטעים המוקלטים.
וכמובן לכל הכותבים והתורמים – הרי אין עיתון בלי תוכן.

גיליון מס. 2 - נובמבר 2022

English follows the Hebrew

קו אפק המקוון #2

דבר המערכת
שמחים להניח לפניכם את הגיליון השני של קו אפק המקוון. בהכנת הגיליון יכולנו לזהות את המאפיינים של לעשות דבר "בפעם השנייה". בגיליון השני של קו אפק בשנת 2001, אילנה ליטוין, סילויה זילברמן ואליאת ארם כתבו בדבר המערכת:
"כולנו מכירים את פרץ האנרגיה המזין התחלה חדשה, ראשית יצירה. קשה הרבה יותר לגייס אנרגיה כדי להתמיד בעשייה ולהשקיע בתחזוקה".
תחושות אלה שליוו את הכנת הגיליון "בפעם השנייה" התלכדו עם נושא הגיליון, שכותרתו "על כמיהה, תנועה ואף-על-פי-כן". בהשראת מילות השיר הידוע* המצביעות על "הדרך המתמשכת" וההכרח "לנוע-לנוע" בהתמדה ובנחישות, תהינו מה משמעות התנועה בימים אלה, בהם הדרך מתמשכת, נסוגה, עומדת במקום – איך נעים הפרטים, הקבוצות, הארגונים, החברות, הקהילות? היכן נפגשים הכמיהה למגע אנושי וקרבה עם תנועה ותנועתיות? ומהיכן המשאבים להמשיך למרות הכל ואף-על-פי-כן?**
זיהינו את מעגליות התנועה באפק בקיומה של סדנת יחסי-קבוצות בשיתוף אוניברסיטת ת"א "להיות מטפל בעת הזו" בניהולם של יוסי טריאסט ומשה ברגשטיין. הסדנה בוטלה פעמיים בימי קורונה, הדרך התמשכה, ולבסוף התקיימה בספטמבר האחרון עם מספר משתתפים גבוה במיוחד. מה מקומן של הכמיהה, ההתמדה והנחישות בשגשוגה של הסדנה, למרות הכל ואף-על-פי-כן?
אף המאמרים בגיליון זה מתאפיינים בתנועה מעגלית של חזרה לאחור והליכה קדימה. האשכול הראשון, ובו שני מאמרים, עוסק בתובנות משנות הקורונה, הקשורות לבדידות, תנועה ואי-תנועה. תחילה, מאמר חושב מאת שמואל ברנשטיין העוסק במצוקות הבדידות וחוסר-התנועה, ובאמצעות חזרה ל-"La Solitude" של שארל בודלר מציע דרך חדשה לחשוב את "החלל הריק". לאחריו, סיימון ווסטרן נוגע בשאלות של בדידות, נתק ומלנכוליה בעידן הדיגיטלי, ודן בהן באמצעות מקרה בוחן של טייסי מל"טים בחיל האוויר האמריקאי.
האשכול השני בגיליון כולל שלשה מאמרים הנובעים ישירות מפעילות אפק וחשיבת יחסי-קבוצות. המאמר הראשון, מאת אייל עציוני וחגית שחר-פרירא חוקר ברגישות ומתוך חוויית ההשתתפות את התהליכים בקבוצת קריאה בטקסטים פסיכואנליטיים-מערכתיים שהתקיימה לאורך ארבע שנים, ומציע חיבור בין למידה לאוכל. במאמר "דמעות של מנהלן" העוסק אף הוא בחוויית ההשתתפות, אורי וייל פורש בהומור נוגע ללב את נקודת מבטו כמנהלן בצוות סדנת יחסי-קבוצות בחודש יולי האחרון. חלק זה מסיים במאמר חושב מאת גילעד עובדיה הבוחן הוספה של מארגן רביעי – Testing Reality – ל 3T המקוריים (Time, Task, Territory), שתרומתו חיזוק התנועה בעבודה ארגונית בין האידיאלי למציאותי.
הגיליון נחתם בתרומתן של שתי אורחות השואלות "תנועה לאן"?
גילי יובל, סופרת ומשוררת העוסקת בעולם העבודה, מצביעה על המתח שבין בדידות ותנועת-הדרך ועל הכמיהה לשימור הלבדיות, ומציעה פתרון לימינלי של נסיעה-לשום-מקום.
קורין ארצ'ר מגיבה לשיר הקדום המצווה "לנוע-לנוע בדרך המתמשכת" עם שירים וקולות עכשוויים ומציבה בפנינו שאלות של קשב פנימי ובחירת הדרך.
תודתנו לכל הכותבים והתורמים, ולאילן קירשנבאום על הנחת הגיליון באתר אפק החדש.
מאחלים קריאה מהנה,

להתראות,

המערכת.

ירמי, אליאת ושלי.

נובמבר 2022.

* "זה קורה" / מילים ולחן שמואל קראוס

** קול קורא לקו אפק המקוון #2

Digital Kav Ofek #2

Editorial

We are delighted to put forward Kav Ofek’s 2022 – the second digital edition. In preparing this edition, we could identify characteristics of doing something for the ‘second time’. In the second edition of Kav Ofek in-print, in 2001, Ilana Litvin, Silvia Silberman and Eliat Aram, the then editors, wrote:
“we are all familiar with the burst of energy that comes with beginnings, with a genesis. It is much harder to generate energy in order to persevere in creating and invest in maintenance”.
These similar feelings, that accompanied the preparation of the second edition echoed the title: “on longing, movement and nevertheless”. Inspired by the famous lyrics* pointing to the “ongoing journey” and the necessity to relentlessly “keep on moving”, we have wondered – what is the meaning of ‘movement’ these days, when the journey seems to go on and on, regresses, comes to a stand-still – how do individuals, groups, organisations, societies, communities move? Where do longing for human touch and closeness meet movement and moving? Where do we find the resources to keep on moving nevertheless and despite it all?**
We have recognised the circularity of movement in OFEK in the very recent GRC which took place with TAU entitled “Being a Therapist at this time” under the leadership of Yosi Triest and Moshe Bergstein. The GRC was cancelled twice during the pandemic, the journey extended, and eventually it happened this last September with a significant number of participants. What has been the place of longing, perseverance, determination, in the success of this GRC, despite it all and nevertheless?
The articles in this edition are also characterised by the circular movement of back and forth. The first cluster includes two articles dealing with insights from the Corona years, and relate to loneliness, movement and stuckness. First, a thought piece from Shmuel Bernstein dealing with loneliness and lack of movement, and – through re-examining Baudelaire’s La Solitude- offers a new perspective to think of the “empty space”. In the second thought piece, Simon Western touches on questions of loneliness, isolation and melancholy in the digital age, and discusses them through a case study of drone pilots in the USA air force.
The second cluster includes three articles emerging directly from OFEK-related activities and Group Relations thinking. The first, by Hagit Shachar-Paraira and Eyal Etzioni, examines sensitively and from the perspective of the participant, the processes in a reading group of systemic-psychoanalytic papers, which took place over a period of four years (including during covid and lockdown and a return to in-person), suggesting a relationship between learning/study and food/feeding. In the paper “tears of an administrator” which also deals with the experience of participating, Ori Weyl shares his experience of being a GRC administrator this past July with a touching humorous style. This section concludes with a thought piece from Gilad Ovadia which examines the addition of a fourth T boundary, in addition to the original three of Task, Territory and Time. He suggests that of reality Testing, which contributes the strengthening of movement between the ideal and the real in organisational work.

This edition is sealed with the contributions of two guest writers, asking us – “moving – where to?”
Gili Yuval, poet and writer dealing with the world of work, points to the tension between loneliness and a road-trip type movement, to the longing for solitude and suggests a ‘solution’ of a journey-to-nowhere.
Coreene Archer’s thought piece responds to the ancient song “keep moving on the ongoing journey” with contemporary voices and songs and challenges us to examine for ourselves questions of choice and internal listening.
Happy reading and please do use the comment boxes to share your reflections, questions and thoughts.

The Editors

Yermi, Eliat and Shely

November 2022

* “Ze Kore” (It Happens) / Lyrics Shmulik Kraus

** Call for Papers Kav OFEK #2

סדנה מקוונת

מחשבות של משתתף בעקבות הסדנה המקוונת

רועי מצר

הקדמה

בפברואר התקיימה הסדנה המקוונת הראשונה של אפק והיוותה הזדמנות ללמידה על תהליכים קבוצתיים וארגוניים בעולם המקוון, או לחילופין, יותר נכון לומר בעולם ההיברידי שבו אנשים וארגונים מתנהלים כיום. בטקסט זה אשתף בשלוש מחשבות שעלו לי וההתפתחות שלהן בזמן הסדנה ובתקופה שחלפה.

דלות ההרשמה

כאשר הגיעה ההזמנה לסדנה, התרגשתי. המדיום היה חדש וההזדמנות להשתתף בסדנה שכל המשתתפים בה כבר מנוסים נראתה מאוד מעניינת. יומיים לפני הסדנה מגיע מייל עם רשימת המשתתפים. הופתעתי שהיו בה רק עשרים משתתפים ועברתי על השמות לראות את מי אני מכיר. גיליתי חמישה חברי אפק כולל אותי והשאלה מה המשמעות של מספר משתתפים נמוך זה התחילה להטריד. אמנם יש עשרה חברים מאפק בצוות הסדנה, אבל תהיתי מה מספר המספר הנמוך של המשתתפים בכלל ומאפק בפרט. חשוב לציין שחמשת המשתתפים מאפק היו ייצוגים הטרוגניים מאוד של הפסיפס האנושי בארגון – גברים ונשים, חברת הנהלה, נציגה מחו"ל, חברים פעילים יותר ופחות, מי שהיו יועצים בסדנאות וכאלו שמעולם לא ייעצו.
גם במרחב המייל הארגוני כמעט ולא הייתה התייחסות לקראת הסדנה. נזכרתי בכל מיני יוזמות ארגוניות שהעלו תגובות ודיונים סוערים ואילו במקרה זה היו רק כמה איחולי הצלחה – די צפויים אני חייב לומר – אבל יחסית התעלמות גורפת מהאירוע.
המחשבה מה ההרשמה הדלה וההתעלמות היחסית במרחב המייל מספרת על הדינמיקות הפנימיות בארגון הייתה צפויה למדי והתפוגגה במהלך היום הראשון. מליאת הפתיחה המקוונת המחישה שמדובר בסדנה עם מאפיינים שונים ועלו לי מחשבות שאולי שונות זו הובילה להימנעות מהשתתפות בסדנה, ולא הרצון להימנע מתפקיד המשתתף שנראה מוכר ושחוק. לאחר סיום הסדנה התגבשה אצלי המחשבה שההימנעות מהשתתפות מספרת על תגובה של Nothingness לחרדה מהמשימה הארגונית של חקירת מרחב לא מוכר. כלומר, זוהי התנהגות קבוצתית שבבסיסה הכחשת האפשרות שיש ערך לתהליך הלמידה הנוכחי, תוך הסבר שאין מה לקחת תפקיד שכבר לקחנו בעבר.

הכחשת ההיברידיות

הסדנה התקיימה לאחר כמעט שנה של נוכחות הקורנה בחיינו. בשנה הזו כניסת הזום לחיינו המחישה את ההבנה שאנחנו מתנהלים חלק מהותי מהזמן במקביל, בין מרחבים דיגיטליים לצד מציאות פיזית. השיח הכללי שהתפתח בשנה האחרונה לגבי איך מתנהלים בעולם שהופך מקוון איפשר להתחיל להתייחס למציאות שקיימת כבר יותר מעשור. בארגונים בהם אני עובד התחושה היא שקבוצות הווטסאפ מייצרות ישיבות שלא נגמרות אף פעם, שניתן להיות בכוננות ולנהל אירועים עם לייב סטרימינג ולא ברור איפה ההשקעה העיקרית – בארגון הפיזי או ברשתות החברתיות. הארגונים הופכים להיברידים יותר ויותר אך לנו קשה לפתח את השפה המתאימה להבנה ולניהול תהליכים אלו.
לאורך הסדנה היו אירועים שהמחישו מציאות זו ואת העדר השפה המתאימה להבנתם:
בסוף היום הראשון אחת המשתתפות העלתה לדף הפייסבוק שלה צילום מסך של הסדנה וכתבה שהיא משתתפת בה. לאחר התגובות הביקורתיות שקיבלה למחרת היא מחקה את התמונה אבל אצלי נשאר הרושם שמבחינת החוויה שלה, רק כשהעלתה את התמונה היא השתתפה בסדנה – כי אחרת זה לא היה ממשי.
שתי משתתפות בחרו להשתתף בסדנה מאותו הבית ובעצם מרדו במצב המקוון. הן ישבו באותו חלל פיזי אבל היו בחדרים מקוונים (הקבוצות הקטנות) שונים. מציאות זאת עוררה ייחוסים מסוגים שונים ויצרה מרחב ביניים שכמעט ולא הייתה התייחסות גלויה אליו.
בנוסף, בשני אירועים שונים ניתן היה לראות איך הנהלת הסדנה מנסה לנהל מציאות זאת. הראשון קרה בתכנון הארכיטקטורה של הסדנה, כאשר היא חסמה את האפשרות לצ'אט הפרטי, והשני במהלך היום האחרון כאשר משתתפת קיבלה הודעה כשראו שהיא לא לבד. שתי החלטות אלו העלו אצלי מחשבות על הניסיון לשמור על גבולות ברורים כאשר במציאות בה ארגונים פועלים כיום אין אפשרות לייצר גבולות כאלו, כאשר גורמים אחרים נכנסים לתוך ריבוע הזום, ואין לך מושג עם מי מתכתב מי שיושב לידך בישיבה.
פתיחת הווטסאפ של משתתפי הסדנה רק בסיומה ואי ההצלחה של ניסיון למפגש ערב בלינק אחר היוו עדות מרשימה להפנמה של המשתתפים לניסיונות הלא מדוברים להכחשת המציאות ההיברידית מצד הסמכות של ההנהלה.
המחשבה העיקרית איתה יצאתי מהסדנה היא שזה עדיין מאיים מדי לבחון את המצב ההיברידי (ואולי אף הנזיל) בו נמצאים במספר מרחבים בו זמנית, ושהבחירה בסדנה "מקוונת" מהווה הגנה בפני איום זה.

האדם המצולם

הארכיטקטורה של הסדנה אפשרה מצב בו כולם רואים כל הזמן איפה כולם נמצאים. זאת הייתה חוויה מעיקה שגרמה לי לבחור להתנתק בכל הפסקה מהזום ולהרוויח זמן שבו הייתי לא נראה. האסוציאציה הראשונה שעלתה הייתה הסדרה "אוז" בה הסוהרים יכולים לצפות כל הזמן בכל האסירים בכלא הבנוי כפנאופטיקון. אולם הבנתי שפה לא רק הסמכות רואה את כולם כל הזמן, אלא כולם רואים את כולם כל הזמן, ונכנסנו למצב שבו אנחנו האסירים והסוהרים בו זמנית. המפגש עם הקושי לוותר על אפשרות ההצצה באחרים היה מפחיד.
המציאות שנוצרה בסדנה תיארה באופן מוחשי את עידן האדם המצולם – עידן הסלפי והאח הגדול – והעלה תהייה אם סדנה כזו לא מתכתבת יותר נכון עם העידן הנוכחי.
התהייה התחזקה לאורך הסדנה כשעלו סוגיות רבות הקשורות לפרטיות ומה אנחנו רואים מהעולם של המשתתפים השונים. אולם שאלה שחזרה פעמים רבות הייתה איך אפשר להעלים את התמונה של עצמי מהמסך. בעקבות הסדנה התעוררה אצלי השאלה האם שיח הפרטיות נועד לשמש הגנה מהתחושה שבעולם המקוון אנחנו בעצם לא רוצים לראות את עצמינו?

סיכום

בטקסט זה שיתפתי בשלוש מחשבות מתוך רבות שהתעוררו אצלי במהלך הסדנה ובעקבותיה. מקווה שיהיו הזדמנויות נוספות להתבוננות על תהליכים אלו ושתתאפשר חקירה גם של המציאות ההיברידית בה אנו מתנהלים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *