מחשבות של משתתף בעקבות הסדנה המקוונת
רועי מצר
הקדמה
בפברואר התקיימה הסדנה המקוונת הראשונה של אפק והיוותה הזדמנות ללמידה על תהליכים קבוצתיים וארגוניים בעולם המקוון, או לחילופין, יותר נכון לומר בעולם ההיברידי שבו אנשים וארגונים מתנהלים כיום. בטקסט זה אשתף בשלוש מחשבות שעלו לי וההתפתחות שלהן בזמן הסדנה ובתקופה שחלפה.
דלות ההרשמה
כאשר הגיעה ההזמנה לסדנה, התרגשתי. המדיום היה חדש וההזדמנות להשתתף בסדנה שכל המשתתפים בה כבר מנוסים נראתה מאוד מעניינת. יומיים לפני הסדנה מגיע מייל עם רשימת המשתתפים. הופתעתי שהיו בה רק עשרים משתתפים ועברתי על השמות לראות את מי אני מכיר. גיליתי חמישה חברי אפק כולל אותי והשאלה מה המשמעות של מספר משתתפים נמוך זה התחילה להטריד. אמנם יש עשרה חברים מאפק בצוות הסדנה, אבל תהיתי מה מספר המספר הנמוך של המשתתפים בכלל ומאפק בפרט. חשוב לציין שחמשת המשתתפים מאפק היו ייצוגים הטרוגניים מאוד של הפסיפס האנושי בארגון – גברים ונשים, חברת הנהלה, נציגה מחו"ל, חברים פעילים יותר ופחות, מי שהיו יועצים בסדנאות וכאלו שמעולם לא ייעצו.
גם במרחב המייל הארגוני כמעט ולא הייתה התייחסות לקראת הסדנה. נזכרתי בכל מיני יוזמות ארגוניות שהעלו תגובות ודיונים סוערים ואילו במקרה זה היו רק כמה איחולי הצלחה – די צפויים אני חייב לומר – אבל יחסית התעלמות גורפת מהאירוע.
המחשבה מה ההרשמה הדלה וההתעלמות היחסית במרחב המייל מספרת על הדינמיקות הפנימיות בארגון הייתה צפויה למדי והתפוגגה במהלך היום הראשון. מליאת הפתיחה המקוונת המחישה שמדובר בסדנה עם מאפיינים שונים ועלו לי מחשבות שאולי שונות זו הובילה להימנעות מהשתתפות בסדנה, ולא הרצון להימנע מתפקיד המשתתף שנראה מוכר ושחוק. לאחר סיום הסדנה התגבשה אצלי המחשבה שההימנעות מהשתתפות מספרת על תגובה של Nothingness לחרדה מהמשימה הארגונית של חקירת מרחב לא מוכר. כלומר, זוהי התנהגות קבוצתית שבבסיסה הכחשת האפשרות שיש ערך לתהליך הלמידה הנוכחי, תוך הסבר שאין מה לקחת תפקיד שכבר לקחנו בעבר.
הכחשת ההיברידיות
הסדנה התקיימה לאחר כמעט שנה של נוכחות הקורנה בחיינו. בשנה הזו כניסת הזום לחיינו המחישה את ההבנה שאנחנו מתנהלים חלק מהותי מהזמן במקביל, בין מרחבים דיגיטליים לצד מציאות פיזית. השיח הכללי שהתפתח בשנה האחרונה לגבי איך מתנהלים בעולם שהופך מקוון איפשר להתחיל להתייחס למציאות שקיימת כבר יותר מעשור. בארגונים בהם אני עובד התחושה היא שקבוצות הווטסאפ מייצרות ישיבות שלא נגמרות אף פעם, שניתן להיות בכוננות ולנהל אירועים עם לייב סטרימינג ולא ברור איפה ההשקעה העיקרית – בארגון הפיזי או ברשתות החברתיות. הארגונים הופכים להיברידים יותר ויותר אך לנו קשה לפתח את השפה המתאימה להבנה ולניהול תהליכים אלו.
לאורך הסדנה היו אירועים שהמחישו מציאות זו ואת העדר השפה המתאימה להבנתם:
בסוף היום הראשון אחת המשתתפות העלתה לדף הפייסבוק שלה צילום מסך של הסדנה וכתבה שהיא משתתפת בה. לאחר התגובות הביקורתיות שקיבלה למחרת היא מחקה את התמונה אבל אצלי נשאר הרושם שמבחינת החוויה שלה, רק כשהעלתה את התמונה היא השתתפה בסדנה – כי אחרת זה לא היה ממשי.
שתי משתתפות בחרו להשתתף בסדנה מאותו הבית ובעצם מרדו במצב המקוון. הן ישבו באותו חלל פיזי אבל היו בחדרים מקוונים (הקבוצות הקטנות) שונים. מציאות זאת עוררה ייחוסים מסוגים שונים ויצרה מרחב ביניים שכמעט ולא הייתה התייחסות גלויה אליו.
בנוסף, בשני אירועים שונים ניתן היה לראות איך הנהלת הסדנה מנסה לנהל מציאות זאת. הראשון קרה בתכנון הארכיטקטורה של הסדנה, כאשר היא חסמה את האפשרות לצ'אט הפרטי, והשני במהלך היום האחרון כאשר משתתפת קיבלה הודעה כשראו שהיא לא לבד. שתי החלטות אלו העלו אצלי מחשבות על הניסיון לשמור על גבולות ברורים כאשר במציאות בה ארגונים פועלים כיום אין אפשרות לייצר גבולות כאלו, כאשר גורמים אחרים נכנסים לתוך ריבוע הזום, ואין לך מושג עם מי מתכתב מי שיושב לידך בישיבה.
פתיחת הווטסאפ של משתתפי הסדנה רק בסיומה ואי ההצלחה של ניסיון למפגש ערב בלינק אחר היוו עדות מרשימה להפנמה של המשתתפים לניסיונות הלא מדוברים להכחשת המציאות ההיברידית מצד הסמכות של ההנהלה.
המחשבה העיקרית איתה יצאתי מהסדנה היא שזה עדיין מאיים מדי לבחון את המצב ההיברידי (ואולי אף הנזיל) בו נמצאים במספר מרחבים בו זמנית, ושהבחירה בסדנה "מקוונת" מהווה הגנה בפני איום זה.
האדם המצולם
הארכיטקטורה של הסדנה אפשרה מצב בו כולם רואים כל הזמן איפה כולם נמצאים. זאת הייתה חוויה מעיקה שגרמה לי לבחור להתנתק בכל הפסקה מהזום ולהרוויח זמן שבו הייתי לא נראה. האסוציאציה הראשונה שעלתה הייתה הסדרה "אוז" בה הסוהרים יכולים לצפות כל הזמן בכל האסירים בכלא הבנוי כפנאופטיקון. אולם הבנתי שפה לא רק הסמכות רואה את כולם כל הזמן, אלא כולם רואים את כולם כל הזמן, ונכנסנו למצב שבו אנחנו האסירים והסוהרים בו זמנית. המפגש עם הקושי לוותר על אפשרות ההצצה באחרים היה מפחיד.
המציאות שנוצרה בסדנה תיארה באופן מוחשי את עידן האדם המצולם – עידן הסלפי והאח הגדול – והעלה תהייה אם סדנה כזו לא מתכתבת יותר נכון עם העידן הנוכחי.
התהייה התחזקה לאורך הסדנה כשעלו סוגיות רבות הקשורות לפרטיות ומה אנחנו רואים מהעולם של המשתתפים השונים. אולם שאלה שחזרה פעמים רבות הייתה איך אפשר להעלים את התמונה של עצמי מהמסך. בעקבות הסדנה התעוררה אצלי השאלה האם שיח הפרטיות נועד לשמש הגנה מהתחושה שבעולם המקוון אנחנו בעצם לא רוצים לראות את עצמינו?
סיכום
בטקסט זה שיתפתי בשלוש מחשבות מתוך רבות שהתעוררו אצלי במהלך הסדנה ובעקבותיה. מקווה שיהיו הזדמנויות נוספות להתבוננות על תהליכים אלו ושתתאפשר חקירה גם של המציאות ההיברידית בה אנו מתנהלים.