"מה המצב?" שאל אותי אחד מחברי הצוות כשראה אותי נסער, מתוסכל וכועס אחרי מפגש החלימה החברתית שממנו יצאתי באותו בוקר של סדנה באוניברסיטה. השואל, שהיה ער לקושי הרב שהיה בניתוב המפגש, ניסח את השאלה המתבקשת: "מה קרה? למה בדיוק אתה מגיב?"

שיתפתי אותו בקצרה בפער בין איך התנהל המפגש ובין האידאל שלי לאופן שבו אמור להתנהל מפגש כזה, ובפרט חלק העיבוד של החלימה. התסכול והאכזבה הם באחריותי בלבד, אך המצב עצמו עורר אותי לחשיבה. מה הדבר הזה שאני מזהה אותו כשגיאה בעבודה.

כשתיארתי בזמנו בפני מי שמבינה דבר או שניים בפסיכואנליזה, את מה שהתרחש מנקודת מבטי, וניסיתי למצוא מילים לתחושותיי, ההצעה שקיבלתי ממנה הייתה שמנקודת מבטי "הקבוצה לא הייתה במצב אנליטי". מאותו הרגע ואילך המושג ה"מצב האנליטי" לא הרפה ממני, וחיפשתי להתחקות אחר עקבותיו. החוויה הייתה ברורה למדי, אך חסרה לי המשגה שתעגן אותה בתוך מערכת תאורטית מקובלת.

מהו "המצב האנליטי"? ומהם התנאים שבהם הוא יכול להתרחש? משום שאנו רואים ב'חלימה חברתית' כפעילות בשדה האנליטי, מה היה דרוש כדי לשמור אותה "במצב אנליטי"? חלימה חברתית נמצאת בלב העיסוק של יחסי קבוצות בתהליכים לא מודעים, יש לה חלוקה מבנית ברורה ולכן אפשר לשאול מה התנאים הדרושים לכך שתפעל באופן ובמצב אנליטי. כשני שליש מהזמן מוקדש לאסוציאציות חופשיות כתהליך קבוצתי, וכשליש – לעיבוד התמות ויצירת מעין פירוש משותף. זהו מודל שכאילו מפרק שעה אנליטית, ומעביר אותה למישור קבוצתי־חברתי תוך הפרדה בין העלאת האסוציאציות לפירוש. שלב שיתוף החלומות והאסוציאציות נחווה הרבה פעמים כמרתק וכמפתיע. שלב העיבוד כרוך לא אחת בקשיים של שמירה על המסגרת. לעיתים קרובות ראיתי קושי של חלק מהמשתתפים להיות צמודים למשימה כי לא הובנה כראוי, או מסיבות אחרות, אחת מהן היא קושי להיצמד למתודולוגיה ולהישאר במשמעת עבודת העיבוד, ולהפסיק להעלות חומר גלם.

גישת יחסי קבוצות היא תנועה וקהילה מקצועית בין־לאומית המחזיקה במודל של חקירת תהליכים מודעים ולא מודעים בארגונים, בקהילות ובחברה כולה. הגישה פותחה במכון טוויסטוק בלונדון שעודנו גורם מרכזי, ארגוני ומקצועי, במבנה הארגוני של התנועה והקהילה. הגישה מבוססת על שורת מודלים ומבני עבודה וחקירה המבוססים על למידה מהתנסות.

הגישה הפסיכואנליטית־מערכתית[1], המוכרת בשם זה בעיקר בישראל, היא התאוריה, השפה והפרקטיקה שבאמצעותם עובדים בתוך עולם יחסי הקבוצות ומחוצה לו בייעוץ, בטיפול ובמחקר חברתי. הגישה משלבת את התאוריה והפרקטיקה הפסיכואנליטית בדגש על הפרט והקבוצה עם תאוריות המערכות הפתוחות.

אנחנו משתמשים במונח יחסי קבוצות ובגישה הפסיכואנליטית־מערכתית כסוג של המשגות נרדפות, והן לא כאלה. יש חיבור וזיקה בין ההמשגות. למשל לתנועות יחסי הקבוצות יש זיקות היסטוריות וארגוניות מסוימות, מסורת ומבנה קהילתי בין־לאומי עם מחויבות גבוהה למסורת הקלייניאנית ולביון. את הגישה הפסיכואנליטית־מערכתית אני רואה כשפה הפתוחה שמתבקשות בה המשגות חדשות המאפשרות לכל מנעד התאוריות והפרקטיקות הפסיכואנליטיות לבוא לידי ביטוי.

האם ייתכן שבשימוש במונח 'יחסי קבוצות' יש משום השמטת המחויבות לגישה הפסיכואנליטית־מערכתית? השמטה הקשורה ליחס דו־ערכי לממסד, לתאוריה ולדרך הפסיכואנליטית? אם כך, הרי שייתכן שעם הדו־ערכיות נוצר חוסר או הפחתה במחויבות למה שאפשר לקרוא לו ה'אתיקה של העבודה בגישה הפסיכואנליטית־מערכתית'. כוונתי למחויבות מקצועית אנליטית כזו שאפשר יהיה לתאר את יחסי העבודה בין אובייקט לסובייקט, בין שני סובייקטים, בין בעלי תפקידים או בין פרטים בקבוצת עבודה. מחויבות מקצועית אנליטית נדרשת כמובן גם בשדה של יחסים בין קבוצות וגם במבנים הארגוניים השונים בתוך סדנאות. אחד מהמבחנים למחויבות לעבודה פסיכואנליטית־מערכתית היא שאפשר לשאול אם  המערכת ב"מצב אנליטי" או לא.

ייתכן שיהיה מי שיראה בניסוחים אלו צורה של התפלפלות טרחנית, אך ברצוני להבחין בין מתן פירוש קבוצתי המבוסס על אחת מהנחות היסוד, או כלל אחר, לבין שמירה על המסגרת כך שנוכל לקיים את כללי היסוד של העבודה. לדעתי קיים צורך ראשוני לנסח את המצב שבו קבוצת העבודה נתונה. לעיתים קרובות, אנחנו מוצאים את עצמנו שואלים מה אנחנו עושים או האם אנחנו בכיוון של המשימה המרכזית? אומנם אפשר לפרש את מצב הקבוצה דרך הנחת הבסיס של לחימה/בריחה, בהנחה שהכול תלוי בקבוצה. אולם ייתכן שאנחנו מצויים ומכוונים למשימה המרכזית אבל לא בהתייחסות אנליטית, מצב שעשוי לקרות למשל בגלל היועץ ולאו דווקא בגלל הקבוצה. כך, אנו מוצאים את עצמנו באֹפק, כמו במקומות אחרים המכוונים לחקירה, בעיצומו של דיון, שיחה מפגש או קבוצת עבודה כלשהי כשהתחושה שהמצב אינו פסיכואנליטי. זאת אף שלכאורה אפילו הוסכם על המשתתפים לעבוד תחת הגישה הפסיכואנליטית או הפסיכואנליטית־מערכתית. אם כן נראה שיש ערך למבט על מצב העבודה, בין אם נמצא לו ניסוח פורמלי, אינטואיטיבי או חווייתי בעיקר לטובת המצפן של היועץ או המטפל ביחס להתמקמות שלו עצמו ביחס לעבודה.

מה המונח המועדף – סטינג או מסגרת? מה יוצר את "המצב האנליטי"?

נראה כי פעמים רבות בבואנו להתבונן במצב הקבוצה אנו חוזרים לשאלה קודמת: האם אנחנו נמצאים בסטינג (Setting) הנכון כדי לעבוד באופן אנליטי? בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי מסתייג מהשימוש הרווח במונח סטינג כמונח המנסה לתאר תנאים המוכוונים לעבודה טיפולית, קבוצתית או ייעוצית בגישה אנליטית. נראה לי כי נעשה במונח שימוש עודף, הכולל לעיתים עיוות, כאילו מדובר בסט כלים, בר שינוי בכל זמן, ובלבד שלכאורה נדע איך הגדרנו אותו. לכאורה כל הצבה של תנאים יכולה להיות בסיס לחקירה, ואילו השימוש במונח נהפך לכוללני עבור כל ההכנות המכוונות לעבודה כלשהי.

משום הזילות הרבה שאני חווה מהשימוש במונח סטינג כמתאר מצב לא מוגדר, גמיש יתר על המידה, התחלתי להשתמש במונח מסגרת הטיפול. לאחרונה מצאתי שגרין מתייחס להגדרה זו בספרו "רעיונות מנחים לפסיכואנליזה עכשווית" (2002). גרין מסמן את בלכר ואת ויניקוט כמי שהתחילו את השימוש במונח סטינג שמשמעו "מערך" שמשמעותו רחבה, ובמקומו הוא מציע: "גם המילה 'מסגרת' טובה דיה. משתמע ממנה: סך כל התנאים הדרושים לצורך יישום האנליזה. הדבר כולל את התיאומים החומריים המסדירים את יחסיהם של האנליזנט והאנליטיקאי […] עם זאת יש להפריד בין אותה מסגרת חומרית, המשמשת כחוזה אנליטי לבין כלל היסוד שעליו חלוקים אנליטיקאים" (גרין, 61). הוא מתכוון  לדרישה לאסוציאציות חופשיות ולשאלה עד כמה יש להעלות דרישה זו מהתחלה או להתייחס אליה תוך כדי תנועה. מבלי להיכנס להיבטים נוספים במושג מסגרת, עולות השאלות: מהי המסגרת? ומהם התנאים שאנחנו מציבים בפני עבודה אנליטית בקבוצות, בכנסים ואף עם נועצים, בגישה הפסיכואנליטית־מערכתית?

גרין ממשיך ומבחין במסגרת בשני חלקים. על החלק הראשון הוא כותב [ההדגשות במקור]: "התבנית הפעילה, המורכבת מצירוף של האסוציאציות החופשיות של המטופל, מתשומת הלב ומן הקשב המרחף, המוטבעים מתשומת הלב והקשבה בניטרליות אדיבה של האנליטיקאי" (גרין, 62). החלק האחר היא "התיבה", הכוללת את המקום הזמן וכל שאר המאפיינים הטכניים קונקרטיים של המפגש. על חיבור שני החלקים הוא כותב: "התבנית הפעילה היא היהלום שבתיבה. אחת התופעות המופלאות של הדיבור האנליטי הוא תפקודו בדרך של האסוציאציות החופשיות של המטופל. הצמד שמהוות האסוציאציות החופשיות עם הקשב המרחף במידה שווה של האנליטיקאי […] מאפיין את הפסיכואנליזה" (גרין, 62).

מכאן אפשר לטעון ש"המצב האנליטי" משקף את המרחק בין שני האנשים הלוקחים חלק במסגרת האנליטית לבין אופן הפעולה והמימוש שלהם את המסגרת. לפי גרין המצב הוא מצבה של המסגרת על שני חלקיה. כתיבתו של פונטליס מתארת באופן חי את היחס בין המסגרת לבין המשמעות התהליכית שבאמצעותה מתאפשר קיומו של "המצב האנליטי". בספרו "חלונות" הוא כותב:

המסגרת: תנאי הכרחי ללא ספק כדי שהמציאות הנפשית תתפוס את מלוא מקומה, כך שהאנליזה תוכל להניע את החשיבה, את הזיכרון את הדיבור. לצייר דרושים גבולותיו של הבד כדי שיתגלה מרחבו הבלתי מוגבל של הנוף, כך שהמנורה לא תהיה חפץ בלבד, אלא מקור אינסופי של אור; לתיאטרון דרושה במה כדי שמחזה אחד יהפוך לאחר; אומנות הצילום נשענת במידה רבה על איכויות המסגור של התמונה. רק הכלא של השינה שבו ניתקים כבליו של העולם החיצון, מתיר לחלום להתעורר ולהפרש לכל עבר. (66)

בהנחה שיצרנו את המסגרת שחיפשנו אחריה מתעוררת השאלה: מה המהות של "המצב האנליטי" שהמסגרת הזו מאפשרת? תכלית חלק מהמאמרים הטכניים של פרויד היא לכונן את מסגרת הטיפול האנליטי על כל היבטיה המוכרים. פרויד עצמו משתמש (ככל שמצאתי) באופן חד־פעמי במושג הסיטואציה האנליטית, במאמרו "לשאלת אנליזה בידי מי שאינם רופאים" (1926):

"הסיטואציה האנליטית" איננה סובלת נוכחות אדם שלישי. זאת ועוד, הפגישות הטיפוליות אינן שוות בערכן ומאזין בלתי מוסמך אשר יקלע באקראי לאחת מהן, לא יפיק ממנה התרשמות שיש ממנה תועלת; נשקפת סכנה שלא יבין מה מתרחש בין האנליטיקאי למטופל או שישתעמם. (150)

האם אין תיאור זה הולם את הקושי שלנו לתאר או להסביר לאנשים שטרם השתתפו בסדנה את מהות החוויה? "המצב האנליטי" אינו בר־צפייה מבחוץ, והוא נהיר למי שלוקח בו חלק פעיל. מכאן שהמבחן לשאלה אם אנחנו מצויים או איננו מצויים במצב אנליטי, נוגע בשאלה כיצד אנו חווים ומקיימים את תפקידנו במצב העבודה הנתון. אפשר לומר שמדובר בשאלה אתית. בבואנו להתבונן בפעולה שלנו כיועצים, כמנחים, כמנתבים, כמובילים, כמנהלים, כמנהלנים וכמובן כמטפלים עלינו לקחת בחשבון הן את שאלת כינונה של המסגרת בשלב ראשון והן את המידה שבה אנו מצויים במצב אנליטי. מדובר במפגש אסימטרי ובו זמנית הדדי בין בעלי תפקיד, אך האחריות על כינונו וחיוניותו היא אסימטרית.

המטפל והמטופל מתכנסים למשימה משותפת כשני בעלי תפקיד הבאים לבצע את משימת הטיפול המכוונת לעולמו הנפשי של המטופל. בדומה לכך, עלינו לוודא כי בעלי התפקיד השותפים למסגרת הקבוצתית מכוונים למשימה משותפת המאפשרת את העבודה האנליטית־מערכתית. במאמר מעניין "אסוציאציות חופשיות והניטרליות האנליטית: המבנה הבסיסי של המצב האנליטי" של אדלר ובכנט (Bachant Adler &) הם מתייחסים למצב האנליטי מנקודת מבט של יחסי תפקיד. השימוש ביחסי תפקיד מחבר אותנו הישר לליבה של הגישה שלנו.

בהתייחסם למרכזיותו של "המצב האנליטי" הם כותבים: "מבנה הליבה שלו נתפס כסדר בין־אישי יוצא דופן המעוגן על ידי שתי דרכים מובדלות בבירור אך משלימות להתייחסות: אסוציאציה חופשית וניטרליות אנליטית. תפקידו של המטופל, המאורגן על ידי התנאים המוקדמים של חופש הביטוי, מוצב בניגוד לתפקיד הפסיכואנליטיקאי, אשר בנוי להעצים הקשבה והבנה. הכותבים משכללים את הפרמטרים של מערכת יחסים ייחודית זו, מדגישים את ההשפעות הסינרגטיות של פעילות כל משתתף ביצירת כלי לערעור שיווי המשקל הנוירוטי. מוצג דיון נרחב בניטרליות אנליטית, שנתפס כאידיאל מנחה הנוגע לכל עמדותיו ופעולותיו של האנליטיקאי בחקר המציאות הנפשית" (1021). לדעת המחברים יש שלושה ממדים מהותיים הנוגעים לתהליך הבין־אישי: "ניטרליות ביחס לקונפליקט, ניטרליות ביחס לרצף, וניטרליות ביחס להעברה" (1022). אפשר לחבר זאת לעמדה לא שיפוטית, קשב צף ומרחף ואי־היענות לסיפוק צורך, מתוך עמדה מכבדת המתייחסת להעברה כהתנגדות. אפשר להתייחס כך לשלושת הנחות היסוד של ביון כהרחבה למישור הקבוצתי של הרעיון של פרויד במאמר "על ההעברה" המתייחס להעברה כהתנגדות. 

הניסוח התפקידי וההיבט האתי

עבודתנו הפסיכואנליטית־מערכתית יוצרת מפגש אסימטרי ובו זמנית הדדי בין בעלי תפקיד, נותני שירות ולקוחות. פועל יוצא, ויש לומר מובן מאליו, הוא קיומם של היבטים אתיים שעלינו לקחת בחשבון. התבוננות זו חלה גם על תפקידים זמניים שאנו לוקחים במהלך הפעילויות השונות שלנו בעולם הפסיכואנליטי־מערכתי.

אנו מזמינים את המשתתפים בסדנאות יחסי קבוצות לקחת בהן חלק על בסיס של חקירה התנסותית חווייתית של השלכות. מדובר בתהליך שגם אם אינו טיפולי הרי שיש בו מידה רבה של חשיפה למשמעות של יחסים ולמשמעותם של הייחוסים הנמצאים בפער תפיסתי זה מזה. ההזמנה הזו לחקירה של תהליכים לא־מודעים במישור הפרטני והקבוצתי יש בה לא אחת משום פיתוי. יש להניח שרבים מאיתנו המציעים למכר, קולגה או נועץ לקחת חלק בסדנה, חווים זאת באופן הזה. כך, כמו בטיפול האנליטי, הפיתוי נראה לגיטימי כי לכאורה וגם למעשה, הפיתוי מכוון לטובת מי שפנינו אליו. לפיתוי בהיותו הזמנה לחקירה של הלא־מודע, מתייחסת ויויאן שטרית־וטין בספרה "הפיתוי האתי של המצב האנליטי: על המקורות הנשיים־האימהיים של האחריות כלפי האחר", ולפיה זהו פיתוי מחייב מאוד.

אחריות זו קשורה בטוטאליות של "המצב האנליטי" כמו זו המתרחשת במידה רבה, אך לזמן קצר, בסדנאות יחסי קבוצות ובדומיהן. ההכרה ברגישות המתחייבת מעוצמת המפגש הקבוצתי מזמינה להתייחס למאמרה של בטי ג'וזף "העברה: הסיטואציה הכוללת" (ג'וזף, 1985). המשותף לוטין ולג'וזף הוא הניסיון להרחיב את מושג ההעברה של פרויד לחוויה רחבה, כוללת ועמוקה המשקפת היבטים רבים יותר, מקיפים יותר, טוטאליים יותר של המפגש מטפל מטופל.

במאמר של ג'וזף מגולמת אמת שכביכול שולית למאמר אבל מרכזית לענייננו. היא מצטטת את המאמר של קליין "מקורות העברה": "הניסיון שלי מלמד שכדי לפענח את פרטי ההעברה, אנחנו מוכרחים לחשוב במונחים של סיטואציות כוללות [total situations] המועברות מן העבר אל ההווה, בנוסף לרגשות הגנות ויחסי אובייקט" (173). ג'וזף טוענת ביחס למושג ההעברה הכוללת כי "מעצם הגדרתו, חייב המושג לכלול את כל מה שמביא המטופל למערכת היחסים. הדרך הטובה ביותר לאמוד את מה שהוא מביא היא למקד את תשומת ליבנו במתרחש בתוך מערכת היחסים, כיצד הוא משתמש באנליטיקאי במקביל למה שהוא אומר – ומעבר לכך […] האופן שבו הם מעבירים היבטים של עולמם הפנימי שנבנה מינקות והורחב בילדות ובבגרות, חוויות שלפעמים לא ניתן לבטא במילים, אשר לעיתים קרובות יש ביכולנו לתפוס רק דרך התחושות המתעוררות בנו, דרך ההעברה הנגדית שלנו במובן הרחב שלה" (174).

כדי להמחיש את הרעיון של 'המצב הכוללני' ג'וזף מביאה חומר מתוך סמינר קליני שהיא הנחתה. החומר ממחיש את הפרספקטיבות המתרחבות מהמפגש הפרטני של האנליטיקאית למפגש הקבוצתי, והיא כותבת: "הבעיה שלנו בסמינר שיקפה את הבעיה של האנליטיקאית בהעברה" (175). מצוקתה של המטופלת דלפה לתוך הסמינר, חוויה המוכרת לרבים בקבוצות הדרכה שיש הקוראים לה שלא בצדק לדעתי 'תהליכים מקבילים'. "המצב האנליטי" הכולל העולה מתוך המקרה של ג'וזף מתרחב מהעברה כוללת בדיאדה הטיפולית לתהליכי ההעברה בקבוצה. הקבוצה הייתה מְכָל למערכת ההשלכתית המורכבת של המטופלת והמטפלת, ובכלל זה ההעברה הנגדית שלה. מכאן ש"המצב האנליטי" בסמינר בהנחייתה של ג'וזף הוא זה שאִפשר עיבוד מלא של המקרה ושל החוויה המובאת בו. נראה ש"המצב האנליטי" בסמינר הוא מצב של הקשבה פתוחה, יחסי מכל מוכל, התייצבות והתמקמות של המנחה – ג'וזף, האנליטיקאית מציגת המקרה – ושל הקבוצה לצורך העבודה של הסמינר.

סיכום

כדי להשיב על השאלה "מה המצב?" עלינו לעצור ולבחון את עצמנו. מה אכן המצב שבו אנחנו נמצאים בכל רגע נתון של עבודתנו המקצועית בין אם היא אנליטית טיפולית, אנליטית־מערכתית בצורת סדנה או ייעוץ ולעיתים אף אנליטית־מערכתית־טיפולית. בסוג האחרון אדון בעבודה על מערכות טיפוליות כוללניות סגורות או פתוחות, כמו פנימייה לנוער בסיכון או במרפאה קהילתית לבריאות הנפש.

בין אם נקרא לעצמנו פועלים בשירות יחסי קבוצות ובין אם בגישה הפסיכואנליטית־מערכתית הרי שהתפקיד מחייב אותנו בבחינה אתית של "המצב האנליטי". כלומר לבדוק את המחויבות הקפדנית לשיטות ואת דרכי העבודה האנליטיות בזמן הווה, וזאת תוך התייחסות למשימה המרכזית של אותה יחידת עבודה. זוהי במחויבות לא קלה שיש בה יצירה של מסגרת לעבודה מבוססת אסוציאציות חופשיות הן בשדה הפרטני, הקבוצתי והארגוני־הקהילתי, וכן שמירה על ניטרליות אנליטית מצד היועצים והמטפלים.

בספרו The Couch in the Marketplace: Psychoanalysis and Social Reality מדבר שמואל ארליך, ממייסדי אֹפק, על התהוות האנליטיקאי כהתהוות בתפקיד. דרך שניתן לבחון באמצעותה גם את הפסיכואנליזה עצמה סביב השאלה: מה הופך פסיכואנליזה לכזו? בהשוואה למשל לתדיריות הפגישות, הספה ועוד? דומני שניתן לשאול שאלה דומה על התהוות הפסיכואנליטיקאי־מערכתי ככזה, אך כאן דרושה עוד עבודה רבה של המשגה ויצירת מערכת הכשרה מתאימה לתפקיד, בין אם פורמלית ובין אם לא.

בואו נחזור בקצרה לאירוע החלימה החברתית שהתניע את מהלך ההתבוננות שהובא לפניכם. כזכור בחלימה השיח האנליטי התחלק באופן מתוכנן לשני חלקים. בראשון הוזמנו המשתתפים לאסוציאציות כמו הכלל הראשון של הפסיכואנליזה. זו הזמנה לחקירה של הלא מודע החברתי שצורת הישיבה הפרטנית, הפחתת האפשרות למבט בין המשתתפים, שמרה יחסית על "משמעת" העבודה. אולם במעבר לישיבה במעגל, והבקשה לתמות הובילה אז, כמו בפעמים רבות אחרות, שבהן השתתפתי בסדנאות חלימה קבוצתית, לקשיים באחזקת המשימה על ידי המנתבים. האם זה הניסיון למצוא משמעות ברצף תכנים לא מודעים? האם אלו התכנים עצמם שהייתה בהם עוצמה מפרקת? זכור לי כי באותה סדנה ללא לינה היו מאחרים רבים, שחלקם גם נכנסו באיחור למפגש החלימה, כנראה ללא התייחסות מספקת שלנו כמנתבים להחזקת גבולות המסגרת. היה שימוש רב בפרשנות במקום בחומר גולמי בחלק הראשון, וחזרה לשיתוף של חומר גולמי בשלב בעיבוד. התנהלות המשקפת, בעיניי, אי־בהירות בשיטת העבודה. משום כך,  לא הצלחנו במיוחד בהחזקת החלימה ב"מצב אנליטי". עבר זמן ואולי החומרים נשכחו, אך החוויה עודה מתקיימת. כל הדוגמה אינה מרכזית לחקירה, אלא הייתה רק הגירוי להתבוננות במקורות החוויה. בטוח שהיו לה עוד הרבה סיבות אחרות. הרעיון של יחסי תפקיד במצב האנליטי למעשה מציב ממד של הדדיות ואחריות משותפת על התוצאה בין היועצים והמשתתפים לתהליך כולו.

בימים אלו של ראשית 2024, בעת שנכתבו שורות אלו, המצב הכללי בישראל כה נמוך ומתסכל, קשה לעיתים מנשוא, מדכא, מאכזב ונע בין ייאוש לתקווה. רובנו חשים חסרי אונים ביחס אליו. אולם בשונה מהמציאות הרחבה יש בידנו את המרחב של עבודתנו המקצועית לסוגיה. כאן, לפחות יש בכוחנו, אם ברצוננו, לשמור על חיוניותו של "המצב האנליטי", בעבודה קשה בחומר ובלבנים, בתקווה שהמצב יהיה טוב יותר לפחות ב־ד' אמותינו.

[1] בעולם נהוג להשתמש במונח ‘systems-psychodynamic’.

מקורות:

גרין א., רעיונות מנחים לפסיכואנליזה עכשיות. אי-זיהוי וזיהוי הלא מודע. 2002.
תולעת ספרים2008.
ג'וזף ב., העברה הסיטואציה הכוללת 1985. בתוך: איזון נפשי ושינוי נפשי 1989. תולעת ספרים 2020.
פרויד ז., לשאלת אנליזה בידי מי שאינם רופאים (1926). בתוך: הטיפול הפסיכואנליטי. עם עובד 2002
שיטרית-וטין ו., הפיתוי האתי של המצב האנליטי" –על המקורות הנשיים-האימהיים של האחריות כלפי האחר. מאגנס 2019.

Adler, E. & Bachant, J. L. (1996)Free Association And Analytic Neutrality: The Basic Structure Of The Psychoanalytic Situation. Journal of the American Psychoanalytic Association 44:1021-1046
Erlich H. S., The coach in the market place. Karnac, 2013.