מה המצב?
על המצב האנליטי ויחסי קבוצות
גילעד עובדיה
מה המצב? שאל אותי אחד מחברי צוות הסדנה כשראה אותי נסער, מתוסכל וכועס אחרי מפגש החלימה החברתית שמההנחיה שלו יצאתי באותו בוקר של סדנה באוניברסיטה. השואל, שהיה ער לקושי הרב שהיה במפגש, ניסח את השאלה המתבקשת: מה קרה? למה בדיוק אתה מגיב?
שיתפתי אותו בקצרה בפער שהיה בין האידאל שלי לאיך אמור להתרחש המפגש כולו, ובפרט חלק העיבוד של החלימה. התסכול והאכזבה הם על אחריותי בלבד אך המצב עצמו היה בו בכדי לעורר לחשיבה. מה הדבר הזה שאני מזהה אותו כשגיאה בעבודה.
כשתיארתי בשעתו בפני מי שמבינה דבר או שניים בפסיכואנליזה, את שהתרחש מנקודת מבטי, וניסיתי למצוא מילים לתחושותיי, ההצעה שקיבלתי הייתה: שמנקודת מבטי "הקבוצה לא הייתה במצב אנליטי". מאותו הרגע ואילך, המושג ה"מצב האנליטי" לא הירפה ממני וחיפשתי להתחקות אחר עקבותיו. החוויה הייתה ברורה למדי אך חסרה לי המשגה שתעגן את החוויה בתוך מערכת תיאורטית מקובלת.
מהו "המצב האנליטי"? ומהם התנאים שבהם הוא יכול להתרחש? היות ואנו רואים בחלימה חברתית כפעילות בשדה האנליטי, מה נדרש היה כדי לשמור אותה "במצב אנליטי"? הבחירה להתמקד בחלימה קשורה בבהירות מבנה יחידת העבודה. כשני שליש מהזמן מוקדש לאסוציאציות חופשיות כתהליך קבוצתי וכשליש בעיבוד התמות ויצירת מעין פירוש משותף. זהו מודל שכאילו מפרק שעה אנליטית ומעביר אותה למישור הקבוצתי חברתי תוך הפרדה בין מתן אסוציאציות לפירוש. שלב הבאת החלומות והאסוציאציות נחווה הרבה פעמים כמרתק, ומפתיע. שלב העיבוד כרוך לא אחת בקשיים של שמירה על המסגרת. לעיתים קרובות ראיתי קושי של חלק מהמשתתפים להיות צמודים למשימה, או בשל אי הבנתה או מסיבות אחרות, אחת מהן היא קושי להיצמד למתודולוגיה ולהישאר במשמעת עבודת העיבוד.
אנו משתמשים במונח יחסי קבוצות ובגישה הפסיכואנליטית-מערכתית כסוג של המשגות נרדפות, נושא שאולי כדאי בהזדמנות להבין אותו יותר. אני מציע את האפשרות שנקודת המבט של יחסי קבוצות מתייחסת לרובד הסוציולוגי, לתנועה של אנשי מקצוע העוסקים בגישה הפסיכואנליטית-מערכתית. יתכן והצורך הזה בשימוש 'יחסי קבוצות' שאיני מכיר את השתלשלות שלו, נובע אולי כיוון שאין שם המייחד את תנועת ה'פסיכואנליטיקאים-המערכתיים' כמסגרת בעלת אפיון מקצועי אחיד, מסורת של הכשרה ברורה וכדומה. אולם, האם יתכן שתחת המושג 'יחסי קבוצות יש משום השמטת המחויבות לגישה הפסיכואנליטית-מערכתית? השמטה הקשורה לאמביוולנציה לממסד, לתאוריה ולדרך הפסיכואנליטית? אם כך, הרי שיתכן שיחד עם האמביוולנציה, נוצר חוסר או הפחתה במחויבות, למה שאפשר לקרוא לו ה'אתיקה של העבודה בגישה הפסיכואנליטית-מערכתית'. בכוונתי לאתיקה כסוג של מחויבות מקצועית למעשה המקצועי. עבודה מקצועית אנליטית כזו שניתן יהיה לתאר את יחסי העבודה בין אובייקט לסובייקט או בין שני סובייקטים, או בין בעלי תפקידים, או בין פרטים בקבוצת עבודה וקבוצת העבודה עצמה, כמצויה במצב אנליטי. דהיינו, מה זה אומר להיות מחויבים לעבודה פסיכואנליטית-מערכתית ככזו שנוכל לשאול מה המצב הפסיכואנליטי שאנו נתונים בו?
יתכן ויהיה מי שיראה בניסוחים אלו צורה של התפלפלות טרחנית. ברצוני להבחין בין מתן פירוש קבוצתי המבוסס על אחת מהנחות היסוד, או כלל אחר, לבין בחינת היותנו אנו, שומרים על המסגרת כך שנוכל לקיים את כללי היסוד של העבודה. לדעתי קיים צורך ראשוני למתן מענה ובניסוח המצב בו קבוצת העבודה נתונה. לעיתים מזומנות אנו מוצאים את עצמנו שואלים מה אנחנו עושים או האם אנו בכיוון של המשימה המרכזית? אמנם לכאורה אפשר אולי לפרש את מצב הקבוצה למשל דרך הנחת הבסיס של לחימה-בריחה, בהנחה שהכל תלוי בקבוצה. אולם יתכן ואנו מצויים ומכוונים למשימה המרכזית אבל לא בהתייחסות אנליטית, מצב שעשוי לקרות למשל בגלל היועץ ולאו דווקא בגלל הקבוצה. כך, אנו מוצאים את עצמנו באפק, כמו במקומות אחרים המכוונים לחקירה, בעיצומו של דיון, שיחה מפגש או קבוצת עבודה כלשהי כשהתחושה שהמצב אינו פסיכואנליטי. זאת אף שלכאורה אפילו הוסכם על המשתתפים לעבוד תחת הגישה הפסיכואנליטית או הפסיכואנליטית-מערכתית. בכל זאת נראה שיתכן ויש ערך למבט על מצב העבודה, בין אם נמצא לו ניסוח פורמלי, אינטואיטיבי, או חוויתי בעיקר לטובת המצפן של היועץ או המטפל ביחס להתמקמות שלו עצמו ביחס לעבודה.
האם המצב האנליטי תלוי בסטינג או במסגרת של העבודה?
נראה כי פעמים רבות בבואנו להתבונן במצבה של הקבוצה אנו חוזרים לשאלה קודמת: האם אנחנו נמצאים ב'סטינג' הנכון על מנת לעבוד באופן אנליטי? בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי מסתייג מהשימוש הרווח במושג סטינג כמושג המנסה לתאר תנאים המוכוונים לעבודה טיפולית, קבוצתית או ייעוצית בגישה אנליטית. נראה כי נעשה במונח סטינג (Setting) שימוש עודף. לעיתים השימוש כולל עיוות, כאילו מדובר בסט כלים, בר שינוי בכל זמן, ובלבד שלכאורה נדע איך הגדרנו את הסטינג. לכאורה כל הצבה של תנאים יכולה להיות בסיס לחקירה, ואילו השימוש במושג נהפך לכוללני עבור כל ההכנות המכוונות לעבודה כלשהי.
בשונה מהזילות הרבה אותה אני חווה ביחס למושג סטינג כמתאר מצב לא מוגדר, גמיש יתר על המידה, וגם לאופני ההתייחסות אליו, התחלתי להשתמש במושג מסגרת הטיפול. לאחרונה מצאתי שגרין מתייחס להגדרה זו בספרו "רעיונות מנחים לפסיכואנליזה עכשווית" (2002). גרין מסמן את בלכר ואת ויניקוט כמי שהתחילו את השימוש במושג סטינג שמשמעו "מערך" שמשמעותו רחבה. לעומתו הוא מציע: .."גם המילה 'מסגרת' טובה דיה. משתמע ממנה: סך כל התנאים הדרושים לצורך יישום האנליזה. הדבר כולל את התיאומים החומריים המסדירים את יחסיהם של האנליזנט והאנליטיקאי….. אם זאת יש להפריד בין אותה מסגרת חומרית, המשמשת כחוזה אנליטי לבין כלל היסוד שעליו חלוקים אנליטיקאים". הוא מתכוון לבקשה או לדרישה לאסוציאציות חופשיות והשאלה עד כמה יש להעלות דרישה זו מהתחלה או להתייחס אליה תוך כדי תנועה. מבלי להיכנס להיבטים נוספים במושג מסגרת, עולה השאלה מהי המסגרת ומהם התנאים שאנחנו מציבים בפני עבודה אנליטית בקבוצות, בכנסים ואף עם נועצים, בגישה הפסיכואנליטית מערכתית?….
גרין ממשיך ומבחין במסגרת בשני חלקים "התבנית הפעילה, המורכבת מצירוף של האסוציאציות החופשיות של המטופל, מתשומת הלב ומן הקשב המרחף, המוטבעים מתשומת הלב והקשבה בניטרליות אדיבה של האנליטיקאי". החלק האחר היא התיבה, הכוללת את המקום הזמן וכל שאר המאפיינים הטכניים קונקרטיים של המפגש. "התבנית הפעילה היא היהלום שבתיבה. אחת התופעות המופלאות של הדיבור האנליטי הוא תפקודו בדרך של האסוציאציות החופשיות של המטופל. הצמד שמהוות האסוציאציות החופשיות עם הקשב המרחף במידה שווה של האנליטיקאי… מאפיין את הפסיכואנליזה". (ההדגשות במקור).
מכאן אפשר לטעון שהמצב האנליטי משקף את המרחק בין שני האנשים הלוקחים חלק במסגרת האנליטית לבין אופן הפעולה והמימוש שלהם את המסגרת. לפי גרין הרי שהמצב הוא מצבה של המסגרת על שני היבטיה.
מתוך הנחה שיצרנו את המסגרת הדרושה השאלה היא: מה המהות של המצב האנליטי שהמסגרת הזו מאפשרת? תכליתם של המאמרים הטכניים של פרויד המכוונים לכונן את מסגרת הטיפול האנליטי על כל היבטיה המוכרים. פרויד עצמו משתמש (ככול שמצאתי) באופן חד פעמי במושג הסיטואציה האנליטית, במאמרו 'לשאלת אנליזה בידי מי שאינם רופאים' (1926): ' "הסיטואציה האנליטית" (גרשיים במקור) איננה סובלת נוכחות אדם שלישי. זאת ועוד, הפגישות הטיפוליות אינן שוות בערכן ומאזין בלתי מוסמך אשר יקלע באקראי לאחת מהן, לא יפיק ממנה התרשמות שיש ממנה תועלת; נשקפת סכנה שלא יבין מה מתרחש בין האנליטיקאי למטופל או שישתעמם.' (150). האם אין תיאור זה הולם את הקושי שלנו לתאר או להסביר לאנשים שטרם חוו השתתפות בסדנה את מהות החוויה? המצב האנליטי אינו בר צפיה מבחוץ והוא נהיר למי שלוקח בו חלק פעיל. מכאן שהמבחן לשאלה האם אנחנו מצויים או איננו מצויים במצב אנליטי, נוגע בשאלה כיצד אנו חווים ומקיימים את תפקידנו במצב העבודה הנתון. אפשר לאמר שמדובר בשאלה אתית. בבואנו להתבונן בפעולה שלנו כיועצים, מנחים, מנתבים, מובילים, מנהלים, מנהלנים, וכמובן כמטפלים עלינו לקחת בחשבון הן את שאלת כינונה של המסגרת בשלב ראשון והן את המידה בה אנו מצויים במצב אנליטי. מדובר במפגש האסימטרי ובו זמני ההדדי, בין בעלי תפקיד אך האחריות על כינונו וחיוניותו הינה אסימטרית.
המטפל והמטופל מתכנסים למשימה משותפת כשני בעלי תפקיד הבאים לבצע את משימת הטיפול המכוונת לעולמו הנפשי של המטופל. בדומה, עלינו לוודא כי בעלי התפקיד השותפים למסגרת הקבוצתית מכוונים למשימה משותפת המאפשרת את העבודה האנליטית-מערכתית. במאמר מעניין "אסוציאציות חופשיות והניטרליות האנליטית : המבנה הבסיסי של המצב האנליטי" של אדלר ובכאנט (Bachant Adler &) הם מתייחסים למצב האנליטי מנקודת מבט של יחסי תפקיד. השימוש ביחסי תפקיד מחבר אותנו הישר לליבה של הגישה שלנו.
בהתייחסם למרכזיותו של המצב האנליטי הם כותבים: "מבנה הליבה שלו נתפס כסדר בין-אישי יוצא דופן המעוגן על ידי שתי דרכים מובדלות בבירור אך משלימות להתייחסות: אסוציאציה חופשית וניטרליות אנליטית. תפקידו של המטופל, המאורגן על ידי התנאים המוקדמים של חופש הביטוי, מוצב בניגוד לתפקיד הפסיכואנליטיקאי, אשר בנוי להעצים הקשבה והבנה. הכותבים משכללים את הפרמטרים של מערכת יחסים ייחודית זו, מדגישים את ההשפעות הסינרגטיות של פעילות כל משתתף ביצירת כלי לערעור שיווי המשקל הנוירוטי. מוצג דיון נרחב בניטרליות אנליטית, שנתפס כאידיאל מנחה הנוגע לכל עמדותיו ופעולותיו של האנליטיקאי בחקר המציאות הנפשית". לדעת המחברים יש שלושה מימדים מהותיים הנוגעים לתהליך הבינאישי: "ניטרליות ביחס לקונפליקט, ניטרליות ביחס לרצף, וניטרליות ביחס להעברה". אפשר לחבר זאת לעמדה לא שיפוטית, קשב צף ומרחף ואי היענות לסיפוק צורך, מתוך עמדה מכבדת המתייחסת להעברה כהתנגדות. אפשר להתייחס כך לשלושת הנחות היסוד של ביון כהרחבה למישור הקבוצתי של הרעיון של פרויד במאמר "על ההעברה" המתייחס להעברה כהתנגדות.
הניסוח התפקידי וההיבט האתי
עבודתנו הפסיכואנליטית-מערכתית יוצרת מפגש אסימטרי ובו זמני ההדדי בין בעלי תפקיד, נותני שירות ולקוחות. פועל יוצא, יש לאמר מובן מאליו, הוא קיומם של היבטים אתיים שעלינו לקחת אותם בחשבון. התבוננות זו חלה גם על תפקידים זמניים שאנו לוקחים במהלך הפעילויות השונות שלנו בעולם הפסיכואנליטי- מערכתי.
אנו מזמינים את המשתתפים בסדנאות יחסי קבוצות לקחת בהן חלק על בסיס של חקירה התנסותית חווייתית של השלכות. מדובר בתהליך שגם אם אינו טיפולי הרי שיש בו מידה רבה של חשיפה למשמעות של יחסים ולמשמעותם של הייחוסים הנמצאים בפער תפיסתי זה מזה. ההזמנה הזו לחקירה של תהליכים לא-מודעים במישור הפרטני והקבוצתי יש בה לא אחת משום פיתוי. יש להניח שרבים מאיתנו המציעים למכר, קולגה או נועץ לקחת חלק בסדנה, חווים זאת באופן הזה. כך, כמו בטיפול האנליטי, הפיתוי נראה לגיטימי כי לכאורה וגם למעשה, הפיתוי מכוון לטובת מי שפנינו אליו, הלקוח, הנועץ או המטופל. לפיתוי בהיותו הזמנה לחקירה של הלא-מודע, מתייחסת ויואן שטרית-וטין בספרה "הפיתוי האתי של המצב האנליטי" – " על המקורות הנשיים-האימהיים של האחריות כלפי האחר" . מדובר בפיתוי מאוד מחייב.
אחריות זו קשורה בטוטאליות של המצב האנליטי כמו זו המתרחשת במידה רבה, אך לזמן קצר, בסדנאות יחסי קבוצות ובדומיהן. ההכרה ברגישות המתחייבת מעוצמת המפגש הקבוצתי, מזמינה להתייחס למאמרה של בטי ג'וזף – "העברה: הסיטואציה הכוללת". (ג'וזף, 1985) המשותף לשני המאמרים הוא הניסיון להרחיב את מושג ההעברה של פרויד לכלל חוויה רחבה, כוללת ועמוקה המשקפת היבטים רבים יותר, מקיפים יותר, טוטאליים של המפגש מטפל מטופל.
במאמרה של ג'וזף מגולמת אמת שהינה כביכול שולית למאמר אבל מרכזית לענייננו. היא מצטטת את קליין ממאמרה 'מקורות העברה' : "הניסיון שלי מלמד שכדי לפענח את פרטי ההעברה, אנחנו מוכרחים לחשוב במונחים של סיטואציות כוללות [total situations] המועברות מן העבר אל ההווה, בנוסף לרגשות הגנות ויחסי אובייקט". ג'וזף טוענת ביחס למושג ההעברה הכוללת "מעצם הגדרתו, חייב המושג לכלול את כל מה שמביא המטופל למערכת היחסים. הדרך הטובה ביותר לאמוד את מה שהוא מביא היא למקד את תשומת ליבנו במתרחש בתוך מערכת היחסים, כיצד הוא משתמש באנליטיקאי במקביל למה שהוא אומר – ומעבר לכך…….. האופן שבו הם מעבירים היבטים של עולמם הפנימי שנבנה מינקות והורחב בילדות ובבגרות, חוויות שלפעמים לא ניתן לבטא במילים, אשר לעיתים קרובות יש ביכולנו לתפוס רק דרך התחושות המתעוררות בנו, דרך ההעברה הנגדית שלנו במובן הרחב שלה." (174).
כדי להמחיש את הרעיון של 'המצב הכוללני' ג'וזף מביאה חומר מתוך סמינר קליני שהיא הנחתה. החומר ממחיש את הפרספקטיבות המתרחבות מהמפגש הפרטני של האנליטיקאית למפגש הקבוצתי והיא כותבת: "הבעיה שלנו בסמינר שיקפה את הבעיה של האנליטיקאית בהעברה". מצוקתה של המטופלת דלפה לתוך הסמינר, חוויה המוכרת לרבים בקבוצות הדרכה שיש הקוראים לה שלא בצדק לדעתי 'תהליכים מקבילים'. 'המצב האנליטי' הכולל העולה מתוך המקרה של ג'וזף למעשה מתרחב מהעברה כוללת בדיאדה הטיפולית, לתהליכי ההעברה בקבוצה. זו מהווה מיכל למערכת ההשלכתית המורכבת של המטופלת והמטפלת ובכלל זה ההעברה הנגדית שלה. מכאן ש'המצב האנליטי' בסמינר בהנחייתה של ג'וזף הוא זה שאפשר עיבוד מלא של המקרה, והחוויה המובאת בו. נראה ש'המצב האנליטי' בסמינר הינו מצב של הקשבה פתוחה, יחסי מיכל מוכל, התייצבות והתמקמות של המנחה – ג'וזף, האנליטיקאית מציגת המקרה, ושל הקבוצה לצורך העבודה של הסמינר.
לסיום
לשאלה מה המצב? עלינו לעצור ולבחון את עצמנו. אכן מה המצב בו אנו נוכחים בכל רגע נתון של עבודתנו המקצועית בין אם היא אנליטית טיפולית, אנליטית-מערכתית בצורת סדנה או ייעוץ או לעיתים גם בדרך אנליטית-מערכתית-טיפולית. על המצב האחרון אדון בפעם אחרת בדיון על עבודה במערכות טיפוליות כוללניות סגורות או פתוחות, כמו פנימייה לנוער בסיכון או במרפאה קהילתית לבריאות הנפש.
בין אם נקרא לעצמנו פועלים בשירות יחסי קבוצות ובין אם בגישה הפסיכואנליטית-מערכתית הרי שהתפקיד מחייב אותנו, בבחינה אתית של המצב האנליטי. בדיקת המחויבות הקפדנית לשיטות ודרכי העבודה האנליטיות בזמן הווה, וזאת תוך התייחסות למשימה המרכזית של אותה יחידת עבודה. מדובר במחויבות לא קלה שיש בה יצירת מסגרת לעבודה מבוססת אסוציאציות חופשיות הן בשדה הפרטני, הקבוצתי והארגוני קהילתי, כמו גם שמירה על ניטרליות אנליטית מצד היועצים והמטפלים.
בספרו The Couch in the Marketplace: Psychoanalysis and Social Reality מדבר שמואל ארליך, ממייסדי אפק, על התהוות האנליטיקאי כהתהוות בתפקיד. דרך שניתן לבחון באמצעותה גם את הפסיכואנליזה עצמה סביב השאלה: מה הופך פסיכואנליזה לכזו? בהשוואה למשל לתדיריות הפגישות, הספה ועוד? דומני שניתן לשאול שאלה דומה על התהוות הפסיכואנליטיקאי- המערכתי ככזה, אך כאן דרושה עוד עבודה רבה של המשגה ויצירת מערכת הכשרה מתאימה לתפקיד, בין אם פורמלית ובין אם לא.
בואו נחזור בקצרה לאירוע החלימה החברתית שהתניע את מהלך ההתבוננות שהובא לפניכם. כזכור בחלימה השיח האנליטי התחלק באופן מתוכנן לשני חלקים. בראשון ההזמנו המשתתפים לאסוציאציות כמו הכלל הראשון של הפסיכואנליזה. זו הזמנה לחקירה של הלא מודע החברתי שצורת הישיבה הפרטנית, הפחתת האפשרות למבט בין המשתתפים, שמרה יחסית על "משמעת" העבודה. אולם במעבר לישיבה במעגל, והבקשה לתמות הובילה אז, כמו בפעמים רבות אחרות, בהן השתתפתי בחלימה חברתית, לקשיי אחזקת המשימה ע"י המנתבים. האם זה הניסיון למצוא משמעות ברצף תכנים לא מודעים? האם אלו התכנים עצמם? זכור לי כי באותה סדנה ללא לינה היו מאחרים רבים. היה שימוש רב מה הלך לעיבוד שלא הצלחנו להחזיקו במצב אנליטי? עבר זמן ואולי החומרים נשכחו. כל הדוגמה אינה מרכזית לחקירה אלא היווה רק כגירויי להתבוננות במקורות החוויה. בטוח שהיו לה עוד הרבה סיבות אחרות. הרעיון של יחסי תפקיד במצב האנליטי למעשה מציב ממד של הדדיות ואחריות משותפת על התוצאה בין היועצים והמשתתפים לתהליך כולו.
בימים אלו של ראשית 2024, בעת שנכתבו שורות אלו, המצב הכללי בישראל כה נמוך ומתסכל, קשה לעיתים מנשוא, מדכא, מאכזב ונע בין ייאוש לתקווה. רובינו חשים חסרי אונים ביחס אליו. אולם בשונה מהמציאות הרחבה יש בידנו את המרחב של עבודתנו המקצועית לסוגיה. כאן, לפחות יש בכוחנו, אם ברצוננו, לשמור על חיוניותו של המצב האנליטי, בעבודה קשה בחומר ובלבנים, בתקווה שהמצב יהיה טוב יותר לפחות ב ד' אמותינו.
מקורות:
גרין א., רעיונות מנחים לפסיכואנליזה עכשיות. אי-זיהוי וזיהוי הלא מודע. 2002.
תולעת ספרים2008.
ג'וזף ב., העברה הסיטואציה הכוללת 1985. בתוך: איזון נפשי ושינוי נפשי 1989. תולעת ספרים 2020.
פרויד ז., לשאלת אנליזה בידי מי שאינם רופאים (1926). בתוך: הטיפול הפסיכואנליטי. עם עובד 2002
שיטרית-וטין ו., הפיתוי האתי של המצב האנליטי" –על המקורות הנשיים-האימהיים של האחריות כלפי האחר. מאגנס 2019.
Adler, E. & Bachant, J. L. (1996)Free Association And Analytic Neutrality: The Basic Structure Of The Psychoanalytic Situation. Journal of the American Psychoanalytic Association 44:1021-1046
Erlich H. S., The coach in the market place. Karnac, 2013.