מאמרים נוספים בגיליון

גיליון מס. 1 - אוקטובר 2021

קו אפק מקוון 2021/1 – דבר המערכת

אנחנו שמחים להשיק את הגיליון הדיגיטלי הראשון של קו אפק.

בספטמבר 2000 יצא לאור הגיליון הראשון של קו אפק.
אבי נוטקביץ, שהיה אז יו"ר אפק, כתב בין השאר בדברי ברכתו:
"אפק כותבת" היא כמובן דרך נוספת לקדם את הרעיונות, אך היא בעיקר יצירת מרחב לייצור של רעיונות חדשים, להמשגות חדשות, לעיבוד נוסף של התנסויות; היא אפיק נוסף לתעל דרכו יצירתיות; היא גם אפיק נוסף של תקשורת ביננו לבין עצמנו, בינינו לבין העולם.

סילביה זילברמן ואילנה ליטוין בדבר המערכת כתבו:
אחרי לבטים שנעו בין צניעות מופרזת לשאפתנות גרנדיוזית, בין כוונה להוציא דף מידע אינפורמטיבי יבש, לבין רצון לגבש ז'ורנל מקצועי מהוקצע, החליטו חברי הוועדה להשיק עיתון שיעודד כתיבה חווייתית וספונטנית גם אצל אלה מאתנו שנרתעים מכתיבה עבור העיתונות המקצועית הממוסדת.

העיתון יצא כל שנה, עלה, התפתח והתרחב וגם חברי המערכת שלו התחלפו במהלך השנים. בדצמבר 2011 יצא גיליון מס' 12 שהיה גם האחרון. מאז הוא נרדם לעשר שנים. במערכת עלה הדימוי של 'היפיפייה הנרדמת' שמחכה לנסיך שיבוא, ייתן לה נשיקה, ויעיר אותה מתרדמתה.

המחשבות הראשונות לחדש את קו אפק במתכונת דיגיטלית, בעידודה של הנהלת אפק, עלו לפני למעלה משנתיים, עוד טרם פרוץ מגפת הקורונה, והתחילו במפגשים בין סיווני שירן ובין ירמי הראל. סיווני נאלצה לפרוש והוקמה מערכת חדשה הכוללת את אליאת ארם, ירמי הראל ושלי זוסמן: מי שהייתה מעורכות הגיליונות הראשונים, מי שהיה מעורכי הגיליונות האמצעיים ומצטרפת חדשה למערכת, בתקווה לשילוב של ישן וחדש, מסורת וחדשנות, נושא חשוב בפני עצמו בתחום של יחסי קבוצות.

נושא הגיליון, המפנה את המבט לארגון ולהתארגנות בימי מגיפה, מזמין התבוננות בהשפעות המגיפה על המערכת החדשה שקמה בתקופה זו. ההאצה הדיגיטלית בימי קורונה והשינוי הטרנספורמטיבי בתפיסת מיקום ומרחב, הסירו מגבלות לחברות גלובלית, שהפכה "טבעית". גם הכלים הטכנולוגיים הפכו "טבעיים", והמערכת נעזרה בטכנולוגיה הזמינה של זום, וואטסאפ, דוא"ל וקבצים משותפים לעבודה השוטפת ולתקשורת עם כותבי המאמרים ואנשים נוספים שלקחו חלק וסייעו בהפקת הגיליון. תוכניות למפגש מערכת בישראל בוטלו עם הטלת הסגרים ומגבלות התנועה, כך שלמעשה, כמו צוותים רבים בתקופה זו, המערכת פעלה במרחב המקוון ולא נפגשה פיסית מאז הקמתה ולאורך תקופת העבודה על הגיליון.

מגפת הקורונה נתנה משנה תוקף לחידוש כתב העת במתכונת מקוונת, כזו שנגישה וזמינה מעבר לגבולות של זמן, מרחב ושפה, ומזמינה ביטוי במגוון כלי תקשורת וסגנונות, כמו וידיאו ודימויים חזותיים. כמו בחוליות הקודמות בשרשרת קו אפק, גם במהדורה הדיגיטלית המחודשת מקופלת המשאלה לספק מרחב יצירתי ומשחקי לעיסוק בתחומי הדעת של אפק, מרחב לביטוי רעיוני וחווייתי, לאיסוף ועיבוד התנסויות ולתקשורת בתוך קהילת החברים ובינה לבין העולם.

משימה זו חברה לאתגר העכשווי של חיפוש אחר דרכים חליפיות וערוצים נוספים למפגש ולשיח. כך למשל, הפלטפורמה הדיגיטלית של קו אפק מאפשרת תגובות בדף המאמר, כערוץ מסוג זה. האם ניתן לחשוב על "מודל היברידי" באפק, שחלקו מפגשים פיזיים, חלקו מפגשים מקוונים וחלקו בקו אפק המקוון? ימים יגידו.

חלקו הראשון של הגיליון מכיל שלושה מאמרים העוסקים, מזוויות שונות, בחוויית הלמידה מסדנאות או על-סדנאות דיגיטליות. כולן התרחשו במשך חודשי המגיפה. נפתח עם מאמרן של רונית קרק ומרים שפירא הבוחנות את ניסיונן כמשתתפות בכנס החלוצי של eGRC ב 2020. התמה המרכזית, סביב השאלה או התחושה של שמיטת האינטימיות בכנס עם סמכות דיגיטלית, עורר במערכת חשיבה מיידית ואכן כללנו תגובה על נושא השמיטה מירמי הראל.

ה"מאמר" השני הוא למעשה מארג של תרומות מהמנהל, אנשי צוות ומשתתפים, של הסדנה המקוונת שהתרחשה פברואר 2021 ושהוקדש לה ערב אפק ביוני השנה, אותו הובילו סמדר אשוח ואמיר שרף, שאת תוכנו ניתן למצוא כאן.

החלק הזה של הגיליון נחתם עם מאמר מטה-למידה מסדנאות דרך סדרת ערבי למידה בזום. המאמר הוא פרי עריכתה של מירה ארליך-גינור שניהלה שלושה ערבי אפק בזום בסתיו 2020, בין גלי הקורונה, עם המשימה המרכזית – למידה מסדנאות.
החלק השני של הגיליון גם הוא מכיל שלושה מאמרים, שעוסקים בשאלה שהצגנו ב'קול קורא' על אפק כמתארגן ועל חוויית המנהיגות בצבעיה השונים בשנות המגיפה.
אנו פותחים במבט יושבת הראש, יעל שנהב שרוני, על ניהול אפק – הארגון כארגון – בימי מגיפה, ריחוק פיסי ואי וודאות.

ממשיכים במאמר חושב מחבר אפק, גבי בונויט, על הקבוצה מתוך חברי אפק לבחינת יחסי קבוצות וקורונה – בו הוא נוגע בנושאים שנחזור אליהם מאוחר יותר – זכרון, אחרות וזרות.

מסיימים בתרומתו של לזלי בריסט, מנהל התוכנית ליחסי קבוצות במכון טוויסטוק בלונדון, ששלח גם הוא מאמר חושב על זהות, השתייכות וחוויית הדיגיטאלי בימי מגיפה מזוויתו כמנהל. מאמר זה גם עורר תגובות עמוקות בקרב חברי המערכת ותמצאו כאן תגובה של שלי זוסמן לרעיון של "a person in a body".
החלק השלישי והאחרון של הגיליון מוקדש לזכרה של חברתנו היקרה ג'ודי לוי שהלכה לעולמה בטרם עת ובטרום המגיפה. ערב הזיכרון למותה באוגוסט 2019 בביתו של יגאל גינת בירושלים הוא לכשעצמו אולי אחד הזיכרונות האחרונים לפני המגיפה של חברי אפק בצוותא, מדברים, בוכים, זוכרים ושרים את ג'ודי.

כאן תמצאו מקבץ ראיונות, חלקם מוקלטים, חלקם כתובים, של חברים שזוכרים את ג'ודי; את המאמר המקורי של ג'ודי מ 2011, Memory Lost and Memory Found, עם תגובתה המקורית ועם תוספת עכשווית מגבריאלה בראון, זיכרון שנעטף בעריכה רגישה, אחראית ואוהבת בידיהן של ליילה ג'מאל ומירי צדוק.

נראה לנו שאולי ג'ודי היא היפהפייה הנרדמת שלנו, שעוזרת לנו להתעורר ולעורר את קו אפק. למרות שלא כמו באגדות, איננו יכולים להחזיר אותה לנשום בתוכנו, אנו יכולים לנסות ולהמשיך תוך שהיא נושמת מתוך זיכרונותינו.

מקווים שתהנו מהגיליון ושנשיקותיו השונות יעוררו אתכם לתרומות בעתיד.

להתראות,
המערכת.
שלי, ירמי ואליאת. ספטמבר 2021.

המערכת רוצה להודות בראש ובראשונה לאילן קירשנבאום, על שותפות הדרך והסיוע במימוש המהדורה הדיגיטלית.
להנהלת אפק, שאישרה כספים שעזרו במימוש הגיליון, בעיקר בעריכה של הקטעים המוקלטים.
וכמובן לכל הכותבים והתורמים – הרי אין עיתון בלי תוכן.

גיליון מס. 2 - נובמבר 2022

English follows the Hebrew

קו אפק המקוון #2

דבר המערכת
שמחים להניח לפניכם את הגיליון השני של קו אפק המקוון. בהכנת הגיליון יכולנו לזהות את המאפיינים של לעשות דבר "בפעם השנייה". בגיליון השני של קו אפק בשנת 2001, אילנה ליטוין, סילויה זילברמן ואליאת ארם כתבו בדבר המערכת:
"כולנו מכירים את פרץ האנרגיה המזין התחלה חדשה, ראשית יצירה. קשה הרבה יותר לגייס אנרגיה כדי להתמיד בעשייה ולהשקיע בתחזוקה".
תחושות אלה שליוו את הכנת הגיליון "בפעם השנייה" התלכדו עם נושא הגיליון, שכותרתו "על כמיהה, תנועה ואף-על-פי-כן". בהשראת מילות השיר הידוע* המצביעות על "הדרך המתמשכת" וההכרח "לנוע-לנוע" בהתמדה ובנחישות, תהינו מה משמעות התנועה בימים אלה, בהם הדרך מתמשכת, נסוגה, עומדת במקום – איך נעים הפרטים, הקבוצות, הארגונים, החברות, הקהילות? היכן נפגשים הכמיהה למגע אנושי וקרבה עם תנועה ותנועתיות? ומהיכן המשאבים להמשיך למרות הכל ואף-על-פי-כן?**
זיהינו את מעגליות התנועה באפק בקיומה של סדנת יחסי-קבוצות בשיתוף אוניברסיטת ת"א "להיות מטפל בעת הזו" בניהולם של יוסי טריאסט ומשה ברגשטיין. הסדנה בוטלה פעמיים בימי קורונה, הדרך התמשכה, ולבסוף התקיימה בספטמבר האחרון עם מספר משתתפים גבוה במיוחד. מה מקומן של הכמיהה, ההתמדה והנחישות בשגשוגה של הסדנה, למרות הכל ואף-על-פי-כן?
אף המאמרים בגיליון זה מתאפיינים בתנועה מעגלית של חזרה לאחור והליכה קדימה. האשכול הראשון, ובו שני מאמרים, עוסק בתובנות משנות הקורונה, הקשורות לבדידות, תנועה ואי-תנועה. תחילה, מאמר חושב מאת שמואל ברנשטיין העוסק במצוקות הבדידות וחוסר-התנועה, ובאמצעות חזרה ל-"La Solitude" של שארל בודלר מציע דרך חדשה לחשוב את "החלל הריק". לאחריו, סיימון ווסטרן נוגע בשאלות של בדידות, נתק ומלנכוליה בעידן הדיגיטלי, ודן בהן באמצעות מקרה בוחן של טייסי מל"טים בחיל האוויר האמריקאי.
האשכול השני בגיליון כולל שלשה מאמרים הנובעים ישירות מפעילות אפק וחשיבת יחסי-קבוצות. המאמר הראשון, מאת אייל עציוני וחגית שחר-פרירא חוקר ברגישות ומתוך חוויית ההשתתפות את התהליכים בקבוצת קריאה בטקסטים פסיכואנליטיים-מערכתיים שהתקיימה לאורך ארבע שנים, ומציע חיבור בין למידה לאוכל. במאמר "דמעות של מנהלן" העוסק אף הוא בחוויית ההשתתפות, אורי וייל פורש בהומור נוגע ללב את נקודת מבטו כמנהלן בצוות סדנת יחסי-קבוצות בחודש יולי האחרון. חלק זה מסיים במאמר חושב מאת גילעד עובדיה הבוחן הוספה של מארגן רביעי – Testing Reality – ל 3T המקוריים (Time, Task, Territory), שתרומתו חיזוק התנועה בעבודה ארגונית בין האידיאלי למציאותי.
הגיליון נחתם בתרומתן של שתי אורחות השואלות "תנועה לאן"?
גילי יובל, סופרת ומשוררת העוסקת בעולם העבודה, מצביעה על המתח שבין בדידות ותנועת-הדרך ועל הכמיהה לשימור הלבדיות, ומציעה פתרון לימינלי של נסיעה-לשום-מקום.
קורין ארצ'ר מגיבה לשיר הקדום המצווה "לנוע-לנוע בדרך המתמשכת" עם שירים וקולות עכשוויים ומציבה בפנינו שאלות של קשב פנימי ובחירת הדרך.
תודתנו לכל הכותבים והתורמים, ולאילן קירשנבאום על הנחת הגיליון באתר אפק החדש.
מאחלים קריאה מהנה,

להתראות,

המערכת.

ירמי, אליאת ושלי.

נובמבר 2022.

* "זה קורה" / מילים ולחן שמואל קראוס

** קול קורא לקו אפק המקוון #2

Digital Kav Ofek #2

Editorial

We are delighted to put forward Kav Ofek’s 2022 – the second digital edition. In preparing this edition, we could identify characteristics of doing something for the ‘second time’. In the second edition of Kav Ofek in-print, in 2001, Ilana Litvin, Silvia Silberman and Eliat Aram, the then editors, wrote:
“we are all familiar with the burst of energy that comes with beginnings, with a genesis. It is much harder to generate energy in order to persevere in creating and invest in maintenance”.
These similar feelings, that accompanied the preparation of the second edition echoed the title: “on longing, movement and nevertheless”. Inspired by the famous lyrics* pointing to the “ongoing journey” and the necessity to relentlessly “keep on moving”, we have wondered – what is the meaning of ‘movement’ these days, when the journey seems to go on and on, regresses, comes to a stand-still – how do individuals, groups, organisations, societies, communities move? Where do longing for human touch and closeness meet movement and moving? Where do we find the resources to keep on moving nevertheless and despite it all?**
We have recognised the circularity of movement in OFEK in the very recent GRC which took place with TAU entitled “Being a Therapist at this time” under the leadership of Yosi Triest and Moshe Bergstein. The GRC was cancelled twice during the pandemic, the journey extended, and eventually it happened this last September with a significant number of participants. What has been the place of longing, perseverance, determination, in the success of this GRC, despite it all and nevertheless?
The articles in this edition are also characterised by the circular movement of back and forth. The first cluster includes two articles dealing with insights from the Corona years, and relate to loneliness, movement and stuckness. First, a thought piece from Shmuel Bernstein dealing with loneliness and lack of movement, and – through re-examining Baudelaire’s La Solitude- offers a new perspective to think of the “empty space”. In the second thought piece, Simon Western touches on questions of loneliness, isolation and melancholy in the digital age, and discusses them through a case study of drone pilots in the USA air force.
The second cluster includes three articles emerging directly from OFEK-related activities and Group Relations thinking. The first, by Hagit Shachar-Paraira and Eyal Etzioni, examines sensitively and from the perspective of the participant, the processes in a reading group of systemic-psychoanalytic papers, which took place over a period of four years (including during covid and lockdown and a return to in-person), suggesting a relationship between learning/study and food/feeding. In the paper “tears of an administrator” which also deals with the experience of participating, Ori Weyl shares his experience of being a GRC administrator this past July with a touching humorous style. This section concludes with a thought piece from Gilad Ovadia which examines the addition of a fourth T boundary, in addition to the original three of Task, Territory and Time. He suggests that of reality Testing, which contributes the strengthening of movement between the ideal and the real in organisational work.

This edition is sealed with the contributions of two guest writers, asking us – “moving – where to?”
Gili Yuval, poet and writer dealing with the world of work, points to the tension between loneliness and a road-trip type movement, to the longing for solitude and suggests a ‘solution’ of a journey-to-nowhere.
Coreene Archer’s thought piece responds to the ancient song “keep moving on the ongoing journey” with contemporary voices and songs and challenges us to examine for ourselves questions of choice and internal listening.
Happy reading and please do use the comment boxes to share your reflections, questions and thoughts.

The Editors

Yermi, Eliat and Shely

November 2022

* “Ze Kore” (It Happens) / Lyrics Shmulik Kraus

** Call for Papers Kav OFEK #2

סדנה מקוונת

המרחב המקוון

אמיר שרף

בסדנה המקוונת שימשתי, ביחד עם ליילה ג'מאל, כצוות טכנולוגיה ואדמיניסטרציה. אני שימשתי גם כאדמיניסטרטור וליילה שימשה גם כמשנה למנהל הסדנה.

במסגרת ההכנות לסדנה, עסקנו לא מעט (יחד עם אבי נוטקביץ', מנהל הסדנה ומשה ברגשטיין, משנה למנהל הסדנה) במחשבות, באפשרויות ובתכנון המבנה הטכנולוגי של הסדנה מתוך הבנה שיהיו לדבר השפעות רבות על הפעילות בסדנה, על היכולת לחוות וללמוד בה ועל הדינמיקה בסדנה, שרק את חלקן נוכל לחשוב מראש. 

בחלק הראשון של דברי רציתי לשתף מעט במבנים עליהם חשבנו, ובמבנה בו בחרנו בסוף. אני חושב שלמבנה הטכנולוגי יש חשיבות בהקשר למשימה המרכזית של הערב ולחקירה בקשר להשפעות המודעות והלא מודעות של העבודה במרחב המקוון. ראינו לכך כבר התייחסות בדבריו של אבי ואני חושב שזה יהיה גם רלוונטי לתוכן של הדוברים הבאים אחרי. 

בחנו מספר אפשרויות ומספר סקיצות. 

[הסבר על מודל ראשון] בתחילה חשבנו על מבנה שיהיו בו אזורים נפרדים לפונקציות השונות: אזור ראשי הכולל לובי, וממנו גישה לחלל הקבוצה הגדולה ולמליאות, וגישה ללאונג' משתתפים. עם קישור זום נפרד לאזור שישמש לאירוע הבין-קבוצתי ולאירוע הארגוני, קישור נפרד לכל חלל עבודה של קבוצה קטנה, קישור נפרד לאזור הצוות וקישור נפרד לאזור האדמיניסטרציה. מחשבתנו הייתה שמבנה כזה יאפשר הבחנה וגבולות ברורים יותר בין אזורי המשתתפים והצוות, ויאפשר נפרדות פיזית ומדומיינת ביחס למבנים ולסוגי הקבוצות השונים בסדנה. כך למשל, בסקיצה זו, בקבוצות העבודה הקטנות, כל משתתף נכנס באופן אישי למרחב נפרד, ושאר המשתתפים אינם יודעים מי נמצא במרחבים האחרים ומה קורה בהם. כך נשאר מרחב גדול יותר לייחוסים, לפנטזיות ולמחשבות ביחס למתרחש בסדנה וביחס למבנים ולמשתתפים האחרים.

[הסבר על מודל שני] מבנה שני שחשבנו עליו היה שיתופי ופתוח יותר ובו כל המרחבים של המשתתפים ביחד, ורק אזורי הצוות בנפרד. עם לובי מרכזי – אזור כניסה. כך למשל, לא ניתן לעבור ב"טעות" לאזור הצוות ולהיפך, או לראות מי מאנשי הצוות נמצא, והיכן.

[הסבר על מודל סופי] לאחר התלבטות, בחרנו את המבנה האחיד, השטוח ביותר. המודל בו בחרנו לבסוף הוא מודל שטוח לחלוטין שבו כל חדרי הסדנה נמצאים באותו מרחב. לובי, משתתפים וצוות. כל המשתתפים וכל חברי הצוות יכולים לדעת בכל רקע נתון מי נמצא איפה, בכל אזורי הסדנה: אזורי משתתפים ואזורי צוות. מה שהפך משמעותי במהלך הסדנה והעלה מחשבות ותובנות רבות, בין היתר בתחושה בה מצאנו את עצמנו לעיתים, של צפייה פאסיבית, אולי אפילו בהייה, במסך המחשב ומעקב אחר תנועת האנשים בין החללים השונים (למשל באירוע הארגוני). אני מניח שירחיבו על כך הדוברים הבאים. עוד משמעות של המבנה שנבחר הייתה שניתן לעבור ישירות, בלחיצת כפתור אחת, תוך שניה, מכל מרחב לכל מרחב.

אני חושב שהמבנה שנבחר קידם באופן ברור אלמנט ומאפיין מרכזי בסדנה – אלמנט השטיחות, או ההשטחה, כמאפיין של טשטוש היררכיות ארגוניות. הטכנולוגיה במובן זה השתלבה והתכתבה עם תחושת ההשטחה, שהייתה מובנית כבר בסדנה בשל המבנה המקצועי שלה, כלומרהעובדה שהייתה פתוחה רק למשתתפים מנוסים, והעובדה שחברי אפק הרכיבו את החברים ואת הצוות כאחד. 

המבנה הדגיש גם את האלמנט, שחשבנו עליו גם מראש, בדבר הקושי או החוסר במרחבי ביניים, במרחבי מעבר. למשל, בכניסה או בהצטרפות לחדר, במגע לא פורמלי בין משתתפים או בין משתתפים לצוות, או ביציאה מחדר. ניסינו ליצור כאלו. המחשבות על הקושי המוקדם הזה התחדדו והתבהרו מאוד במהלך הסדנה. ניסינו לתת לזה מענה מסוים במרחבים: לובי שדרכו תמיד (או לפחות פעמים רבות) יעברו בכניסה לתחילת יום הסדנה ובמעבר בין המרחבים השונים; מרחב משתתפים (לאונג'); מרחבי מפגש להפסקות (מסדרון א' ומסדרון ב'); מרחבים להפסקות קפה ומוסיקה; מבואות לחדרי ההנהלה והיועצים בזמן האירוע הארגוני. דבר שעורר דינמיקות ותובנות לא מועטות אצל המשתתפים והצוות.

כשעברתי על הרשימות שלי מהסדנה לקראת הערב הזה, הופתעתי לראות שנושא המבנה לא העסיק והטריד אותנו רק מראש, לפני הסדנה, אלא גם במהלכה. בישיבות הצוות בכל בוקר קיימנו מעין מטריצת חלימה קטנה, ומרפרוף על תכני החלומות עתה ראיתי שחלק ניכר מהם עסקו במבנים, בבתים: בתים שקופים, בתים מזכוכית, בתים מבטון, מקלטים, דירות קטנות ובתים גדולים, מורכבים ולא מוכרים, בתים ישנים ובתים חדשים, בתים שלא ממלאים את הפונקציות שלהם ובתים מוצפים. כך שנראה שנושא המבנה והפונקציות הקיימות והנבחרות, והתאמתו של המבנה לצרכים, עבר איתנו פנימה עמוק לתוך הסדנה והיווה חומר גלם משמעותי לעבודה בסדנה וללמידה בה.

עד כאן בקשר למבנה הטכנולוגי. 

אני רוצה להתייחס גם לחוויה חזקה שלי בהקשר למפגשים מקוונים, ובפרט המעבר בין פנטזיה למציאות במרחב המקוון. אבי דיבר על זה קצת. על פינטוז מפגשים (פיזיים) שלא מתקיימים באמת, ואני רוצה להתייחס להיפוך של זה: היזכרות לאחר מעשה במפגש שכן התקיים (במרחב המקוון), ותהייה בקשר לממשות שלו.

התחושות שלי בסדנה, שבזמן אמת נראו מאוד חיות ואמיתיות, דהו, התפוגגו ואפילו התמוססו עם סיום הסדנה, כשהאירוע הסתיים וכשחלף הזמן. די מהר נותר משקע רגשי וחוויתי דל למדי. זה עורר תחושה של תהיה וספק ביחס לממשות החוויה, אם הייתה או לא הייתה, ומה היה בעצם? מה קרה? זו תחושה לא נוחה, לא נעימה ומבלבלת, כי היא בקונטרסט די חד לאנרגיה, לכוונה, לתחושה ולמגע שהתקיימו בזמן אמת. זה נראה כאילו שכשהגוף לא נמצא, אין מיכל שיחזיק עבורי את החוויה.  

זה הזכיר לי קצת את מה שקורה לי כשאני רואה סצנה חזקה בסרט שאחר כך מתבררת כחלום של הגיבור. סצנת אקשן עם מרדפים, מכוניות שמתהפכות, יריות, פיצוצים, מסוקים מתרסקים, בניינים קורסים, גיבורים שמתנהגים כמו גיבורים. ואני מתרגש, מתלהב, ואומר לעצמי "וואו. איזה יופי. כמה אנרגיה, איזה אקשן, איזו השקעה". ואז הגיבור מתעורר, ואני מבין שזה היה רק חלום. והתחושה שאני נשאר איתה היא שכל מה שראיתי קודם הופך לחסר ערך, או בעל ערך פחות. זה לא אמיתי, זה רק חלום. מן פעולת undo  שאני עושה להתרגשות ולחוויה הקודמת כשעוד חייתי תחת ההנחה שזה אמיתי (בקולנוע, כן?…). והרי הכל היה בסרט, אותם דולרים הושקעו בהפקת הסצנה, השחקנים, הפיצוצים, האפקטים המיוחדים – הכל היה. אבל המסגור של זה כחלום מבטל או מפחית מאוד את התחושה. זה פחות שווה, זה לא זה. ואני מצטער על כל הכסף והאנרגיה והיצירתיות שהושקעו ועכשיו נמחקו, ולא מקבלים את המקום שלהם. וזו לפעמים גם התחושה שלי ביחס לחוויותיי במרחב המקוון, בסדנה ומחוצה לה. הפער בין התחושה בזמן אמת, אל מול המשקע, התחושה, המשמעות, שנותרים בחלוף הזמן מהמפגש המקוון.

דימוי אחר למחשבה הזו, ובזה אסיים, גם הוא מעולם הסרטים – השעיית הספק (suspension of disbelief) שכה הכרחית לסרטים, למחזות ולספרים. הנכונות המכוונת של הצופים להתעלם בעת הצפייה ממידת הסבירות, המציאותיות או ההיגיון של הנחות יסוד או של פרטים בסיפור, כדי שיוכלו להנות מהסרט או המחזה, או כדי שיוכלו לחוות קתרזיס. ללא נכונות הצופים להשעיית הספק, לא יוכלו "להיכנס" לסיפור. כך הרגשתי במבט לאחור ביחס לסדנה המקוונת, וגם ביחס למפגשים אחרים, שאינם טכניים בעיקרם, שאני מקיים במרחב המקוון. אני נכון להתעלם בזמן המפגש מהשטיחות של המגע, מהיעדר הגוף, מהמלאכותיות של המפגש ושל החיבור, ובזמן אמת אני אפילו מאמין לזה – לקשר, למגע, לחיבור, לתחושה. אך כשאני יוצא מהמפגש המקוון, כשהסדנה מסתיימת, והזמן חולף (בשונה מהתחושה ביציאה מאולם הקולנוע, איני יודע מדוע), השעיית הספק הזו מתפוגגת לה בתוכי, וטבעו האמיתי, הלא מספק, המאכזב, של המפגש המקוון, צף ועולה.

ofek-2021-conference-territories-for-tech-team-18-2-21-1

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *