מגזין קו אפק
להיות בברלין - מבט מתל-אביב
מאיפה אנו באים?
מאת חנה מרדר
עמית אירופאי, בפעם הראשונה בברלין ובגרמניה: "…להפתעתי גיליתי שחדר המלון שלי נמצא מעל הבונקר בו היטלר התאבד. לפתע חשבתי: האם כאנליטיקאי עלי להזדהות עם היטלר?"
"פתאום הייתה לי מחשבה מוזרה: הייתה לי 'אמא נאצית' כל ימי חיי".
גבר גרמני מדבר על ה'שוק' שחווה לפני רגע: "התביישתי כשראיתי את הדגל של גרמניה. משאלתי היא שבתי תהיה משוחררת מהעומס הזה".
אשה גרמניה: "לא עלה בדעתי לרגע שאני אגיד משהו. אחר כך חשבתי שאני באה ממשפחה ששמרה על שתיקה כל התקופה של הנאצים… ולפתע ידעתי מה אני רוצה להגיד ושאני רוצה להגיד זאת".
קולות אלה מקדמים את פני מייד בתחילת המאמר ומכניסים אותי ישירות לתוך הקבוצה הגדולה, שם בברלין. מה אני שומעת? מי הדוברים? הקולות נדמים כבאים מהצד 'האחר' – גרמנים, אירופאים. אין כאן יהודים ובוודאי לא ישראלים (למעשה, 'האם הנאצית' היא יהודיה, אך זה מתברר רק בהמשך). על מה הם מדברים? על הבית (החדר במלון), על האם, על הדגל – המייצג עבורי את האב, את האידיאולוגיה וכמובן את המדינה, ולבסוף – על המשפחה.
שמעתי את גורדון לורנס[1] אומר שהחלום הראשון המובא במפגש יכול לשמש כמפתח למשמעותו של כל המפגש. באנלוגיה, מה אני שומעת מייד בפתיחת הקריאה? אני שומעת את הדוברים מספרים על כך שבעת ההיא אף אחד מהמוסדות החברתיים שאמורים היו לוודא את המשכיותה של החברה כפי שנבנתה והתפתחה לאורך ההיסטוריה – המשפחה, החוק – לא מילא את תפקידו – כולם נשאבו אל תוך השלטון הנאצי והפכו לחלק ממנו. מוטיב ההפתעה חוזר אצל כל אחד מהדוברים – עד היום, המחשבה על השואה גורמת לרגע של עצירת הנשימה – ביטוי פיזי לשבר היסטורי. אבל יש גם שינוי, ואולי ההפתעה קשורה גם אליו – השתיקה מופרת, יש מה להגיד, יש רצון לדבר, ויש מקום בו אפשר לעשות זאת.
מהו אותו מקום שמאפשר את הדיבור? האירוע התקיים בקונגרס הבינלאומי של האגודה הפסיכואנליטית הבינלאומית. זהו הקונגרס השני המתקיים ב"גרמניה שלאחר המלחמה, שלאחר השואה" – צירוף מלים שהפך לשם עצם חדש – זו אינה אותה גרמניה, יש רצון ליצור הבחנה ברורה בין גרמניה שלפני וגרמניה שאחרי. הקונגרס הראשון בשנת 1985 אופיין על ידי הכחשת המשמעות של מיקומו. בקונגרס הנוכחי יש רצון לשנות זאת, ואחת הדרכים היא הכללה פורמלית של האירוע בין שאר האירועים, אך "אין דבר רחוק יותר בתרבות הקונגרסים של האגודה הפסיכואנליטית הבינלאומית מקיומו של 'ניסוי' כזה". בנוסף, "במסגרת תוכנית הקונגרס הופיע תיאור האירוע וניתן היה למצוא אותו שם. אבל האירוע הופיע בדרך לא ברורה ואפילו מוסווית". נוצר מתח בין הכרה באירוע ופרסומו הדרמטי בפתיחת הקונגרס לבין תיאור המעורר תחושה של אירוע סודי, מחתרתי, שהמידע עליו נמסר רק בעל-פה, שמיקומו אינו קבוע – האסוציאציה שלי מובילה אותי למחשבה על מפגש של אנשים הפועלים בצורה בלתי-חוקית, שנרדפים על ידי השלטון, מפגש שמטעמי בטחון אין מידע כתוב וגלוי לגבי מקומו, וזה משתנה בכל פעם – ומכאן הדרך קצרה לאסוציאציה הבאה – קבוצת יהודים/פרטיזנים נמלטים/מסתתרים או פועלים נגד המשטר הנאצי.
אפשר לראות את המתח סביב קיומו ומקומו של האירוע בקונגרס כהתנגדות לקיומו, אך אולי ניתן גם לראות זאת כהתנהלות לא-מודעת שאיפשרה את קיומו ואת ההשתתפות בו.
מה מייצג הקונגרס עבור משתתפיו? השערתי היא שבאופן לא-מודע הוא מייצג עבור המשתתפים אותם מוסדות חברתיים שלא הצליחו לשמור על הגרמנים מפני עליית התנועה הנאצית לשלטון, המוסדות שנבלעו על ידי שלטון זה והפכו לכלי בידיו, ולכן יש להיזהר ולברוח מהם. אחד המשתתפים, נשיא לשעבר של האגודה הפסיכואנליטית הבינלאומית, מצוטט כאומר בצאתו מהאירוע אל פאנל בראשו ישב: "זהו הדבר האמיתי! מה שאנחנו נעשה עכשיו (דהיינו – המשך התוכנית של הקונגרס) הוא מת לעומת ההתרחשות כאן" – הקונגרס כדבר מת, ואולי גם ממית. בהקשר זה מופיעה התמונה של המונים המתגודדים על הדלת ומנסים לפרוץ פנימה, והדלת שנטרקה והעלתה אצל המשתתפים אסוציאציות של קרון הבקר וחדר הגזים ברגע בו הדלת נסגרת מאחורי האנשים הלכודים בפנים. מעניין לציין את ההיפוך בין המציאות לבין האסוציאציה – שם האנשים הלכודים בפנים ניסו לפרוץ החוצה, כאן אלו שנשארו בחוץ ניסו "נואשות לפרוץ פנימה". התחושה שלי כשאני קוראת את תיאור האירוע היא שאותם אנשים שצבאו על הדלת לא רק רצו להיכנס פנימה אלא גם ניסו לברוח ממה שהיה בחוץ – מהקונגרס וממה שזה מייצג עבורם באופן לא-מודע.
קיום כל אחד משלושת המפגשים של האירוע גרר שבירה של חוקים, כללים ונורמות (מספר האנשים שהחדר אמור להכיל, תקנות מכבי האש, המסגרת של הקונגרס שנשברת בהזזת המעמדים של הקריקטורות, כללי הנימוס הידוע של עמידה מסודרת בתור ושל שמירה על השקט, שלא לדבר על השימוש באלימות) – משהו שבלשון המעטה אינו מאפיין את תפיסתנו לגבי הסדר והמשמעת המאפיינים את העם הגרמני. ייתכן שיש כאן ביטוי לכך שרק שבירת החוקים מאפשרת לגרמנים השתתפות באירוע זה. התחושה של המשתתפים היא שהחוקים ממשיכים לתמוך בשתיקה, בהכחשה, ואולי מסוכן להישמע להם, אי-אפשר לסמוך עליהם. לא ניתן עדיין "להיות בברלין" בתוך הקונגרס, בתוך החוק. ואולי יש כאן רצון לתיקון, להבטיח לעצמם ולהראות לעולם שבעתיד זה לא יקרה שנית?
✪
עד כאן התייחסתי למחשבות שעלו בעקבות הציטוטים בפתיחת המאמר בהקשר הגרמני; אך הצד השני הוא היהודים, או היהדות. מה החלום הראשון רוצה לומר לעם היהודי? ההיסטוריה היהודית מאופיינת על ידי אנטישמיות, פרעות, גירושים וכולי, אך השואה היתה ניסיון להשמדה טוטלית של העם היהודי. מה קרה שם שאיפשר את השואה? שילוב המוטיבים של בית, משפחה, אב, אם ואידיאולוגיה העולים מדברי המשתתפים, בהקשר יהודי-נוצרי המתפרש אצלי כהקבלה לקשר אם-ילד, מוביל אותי לוויניקוט המדבר על התפתחות היכולת של ילד (הסובייקט) להשתמש באובייקט – באמו: "…הרס האובייקט הוא שמוציא את האובייקט אל מחוץ לתחום שליטתו האומניפוטנטית של הסובייקט. בדרכים אלה האובייקט מפתח אוטונומיה וחיים משלו, ותורם פנימה (אם הוא שורד) לסובייקט, לפי תכונותיו שלו"; אך "חוויה זו תלויה ביכולתו של האובייקט לשרוד. (חשוב הדבר, ש'לשרוד', בהקשר זה, משמעו 'לא לגמול בנקמה')". וכן: "יושם לב שאף-על-פי שאני משתמש במילה הרס, ההרס הממשי הזה קשור לכישלונו של האובייקט לשרוד. לולא הכישלון הזה, היה ההרס נשאר פוטנציאלי"[2].
כאמור, היהודים נרדפו במהלך כל הדורות ועדיין שרדו כעם. מה קרה לקראת המאה העשרים? תנועת הציונות, שהופיעה במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה בעקבות תנועת ההשכלה, יצרה את דמות 'היהודי החדש'[3] – שהיה צריך להיות שונה מדמות היהודי אותו הכירו עמי אירופה – דמות חלשה, למדנית, רוכנת על ספריה. היתה שאיפה ליצור ולברוא דמות חדשה לתנועה הלאומית החדשה – דמות של יהודי גאה, בעל גוף, איש שרירים, שיוכל לחיות על אדמתו ולעבדה, להגן על עצמו בלא להיות תלוי בחסדי זרים[4]. שאיפה זו התממשה לימים בדמותו המיתולוגית של 'הישראלי'.
ויניקוט מדבר על תהליך שאיני יודעת אם אפשר להכלילו לתהליך בין-קבוצתי. אולם אם כן, אולי ניתן לומר שדמותו של היהודי הגלותי, אותה דמות שייצגה אותו במשך מאות שנים, מילאה עבור עמי אירופה את תפקיד האובייקט אותו אפשר היה לנסות להרוס פעם אחר פעם, אך העובדה ששרד איפשרה את תהליך יצירת המציאות, והכללת תרומתו של האובייקט במציאות זו[5]. אבל דמות זו ננטשה על ידי תנועת ההשכלה, ולאחר מכן הציונות יצרה את דמות היהודי החדש, דמות המאופיינת בכוח וביכולת להגנה עצמית ובאופן פוטנציאלי גם ביכולת לנקום על ניסיונות העבר. יתכן שלתפיסתם של עמי אירופה, העם היהודי אותו הכירו מאות שנים לא שרד את התוקפנות – האנטישמיות הקלסית – בלא לאיים בנקמה, ואז התוקפנות הפכה להרס ממשי.
✪
לאן אנו הולכים?
שמו המקורי של האירוע תוכנן להיות "לבוא לברלין", והמטרה – להוות "מיכל למחשבות, רגשות והרהורים שצפוי שיהיו אצל משתתפי הקונגרס שבאים ממקומות ומרקעים שונים ומגוונים, בזמן ומתוך 'היותם בברלין' " (הדגשות שלי). הכותבים מסבירים שבבחירת השם לא חשבו על צורך מקביל אצל הגרמנים, אך בעקבות הבנתם שתפקיד המארחים אינו פשוט עבורם, שונה שם האירוע ל"להיות בברלין".
המתח בין הפעולה – "לבוא" לבין השהייה – "להיות", מביא אותי למחשבות ולשאלות – מי אלה שצריכים "לבוא לברלין" כדי שיעלו בהם המחשבות והרגשות הקשורים לשואה, ומי אלה שנמצאים בברלין, אולי באופן תמידי. המשתתפים שהיו בתודעתם של היוזמים היו צריכים לבוא באופן קונקרטי לברלין כדי "להיות בברלין". קשה לחשוב שייתכן שיש מי שתמיד "נמצאים בברלין" במובן הרגשי אליו מתכוונים הכותבים. האם הימצאותם התמידית שם הפכה עובדה זו בנלית עבורם, או אולי דווקא לסבל יומיומי, שאי-אפשר להדחיקו? שתי התשובות קשות לעיכול. האם אלה שנמצאים כל הזמן בברלין הם הגרמנים בלבד? לא בהכרח.
בהמשך ל"שכחת הגרמנים" כמשתתפים באירוע בבחירה הראשונית של השם על ידי היוזמים, בהצגת האירוע במליאת הפתיחה יושב ראש ועדת התכנית של הקונגרס השמיט את שם המנחה הגרמני – שיתוף פעולה יהודי-גרמני בסילוק הגרמנים מהאירוע. גם "נדידת" האירוע הפכה אותו לאירוע יהודי, שמאזכר את היהודי הנודד, שאין לו מקום קבוע משלו.
בפועל, לפי הדיווח, נראה שרוב המשתתפים באירוע לא היו יהודים, ובוודאי לא ישראלים. הישראלים לא רצו "להיות בברלין", או לפחות לא השתתפו באירוע. אולי היו משתתפים אילו שמו המקורי של האירוע היה נשמר – "לבוא לברלין" נשמע פחות מאיים, אפשר לבוא וללכת. "להיות" זה כבר סיפור אחר[6].
הדיון סביב השאלה "של מי האירוע" משתלב במסגרת סדרת השאלות – מי יוזם, מי יכול ליזום, מי משתתף, למי זה נועד, מה המטרה - החוזרות ונשנות לאורך כל הכתיבה על סדנאות גרמנים-ישראלים/יהודים, שרשרת של חמש סדנאות שהחלה בנצרת בשנת 1994 עד השישית שאמורה להתקיים בספטמבר 2008. לכאורה כל התשובות כבר ניתנו, אך אני מוצאת שכל פעם יש חזרה לאותן שאלות. הכותבים, בהתייחסותם לסדנאות אלה, מספרים כי שם "פגשנו את הכאב והאשם הבלתי-נסבלים של כל קבוצה, כמו גם את הרצון לגעת, לחקור ולנוע הלאה." (הדגשה שלי). אין ספק שיש רצון לנוע הלאה וליישם את התובנות שהושגו לאורך הדרך גם לסכסוכים נוספים הקיימים בעולם, אך מנקודת מבט חיצונית, אני מתרשמת מהתנועה המחזורית – סדנא אחר סדנא, צוות קבוע פחות או יותר[7], למיטב ידיעתי גם גרעין של משתתפים שחוזר שוב ושוב[8], וניסיונות חוזרים ונשנים לכתוב, להסביר ולתאר את מה שאינו ניתן לתיאור[9].
בניסיוני להבין מה הכוח המניע את קבוצת היוזמים של סדנאות גרמנים-ישראלים/יהודים ושל האירוע הנוכחי אני נתקלת בדבריו של הרמן בלנד בכנס בברלין[10] המצטט מדבריה של משתתפת באחת מסדנאות אלה: "I want to meet your horror"; הוא ממשיך ואומר:
"All participants were hoping to encounter the horror, be it German, Jewish, one's own or that of the others".
מלים אלה מזכירות לי את ספרו של ג'וזף קונרד Heart of Darkness המתאר את מסעו של הגיבור למעמקי הג'ונגל, ואת המלים: "The horror! The horror!" הנאמרות על ידי מר קורץ, הדמות המסמלת את התגלמות הרוע, בטרם מותו (1994: 100). סיפור זה מהדהד את המיתוס של מסעו של האדם לתחתית השאול כדי להבין את האמת על עצמו. מוטיב השאיפה להגיע להבנה ולאמת מופיע גם בהגדרתו של שמואל ארליך[11] את תפקיד הצוות בסדנאות גרמנים-יהודים/ישראלים:"Partnership in search of Understanding" , ובמקום אחר[12] הוא מסביר ששיטת העבודה של יחסי קבוצות שנבחרה לסדנאות אלו, מחויבת, כמו הפסיכואנליזה, ל:
"constant pursuit of Truth as an evolving, both subjective and objective, point of reference and goal".
האם ניתן להשיג מטרה זו ו"לנוע הלאה"? אחד השותפים לחיפוש אחר האמת, מתחום אחר, ההיסטוריון הישראלי וחתן פרס ישראל שאול פרידלנדר, אומר בריאיון לרגל הכרזתו ב-7.4.2008 כזוכה פרס פוליצר על ספרו שנות ההשמדה: גרמניה הנאצית והיהודים, 1939-1945: "אם את שואלת האם אני מבין היום טוב יותר את טבע האדם, התשובה היא לא. אנחנו עומדים פה מול תופעה כל כך קיצונית. חנה ארנדט דיברה על הבנאליות של הרשע או מה שהיא כינתה קודם לכן 'רוע רדיקלי'. מול זה אתה ניצב בחוסר הבנה מוחלט. כך אמרתי לפני 40 שנה וכך אני חושב היום. אני לא מבין יותר ממה שהבנתי".
הניסיון החוזר להבין משהו שאולי אינו ניתן להבנה, אך אינו מאפשר לנו להפסיק לנסות להבינו, מוכר לנו כסיפורו של סיזיפוס, הגיבור המיתולוגי, שנגזר עליו לגלגל אבן לראש הר גבוה, וכאשר מגיע לפסגה האבן מתגלגלת חזרה לתחתית ההר, וסיזיפוס נאלץ לדחוף אותה חזרה למעלה, וחוזר חלילה, לנצח. אלבר קאמי, בספרו המיתוס של סיזיפוס, כותב (2008: 126): "עצם המאבק על הפסגות די בו כדי למלא לבו של אדם. עלינו לתאר לעצמנו את סיזיפוס מאושר".
מקורות
ויניקוט, ד. ו. (1999) משחק ומציאות, עם עובד. 111-106.
קאמי, א. (תשס"ח 2008) המיתוס של סיזיפוס. עם עובד.
שאול פרידלנדר (2008) ראיון ל-ynet, מרב יודילוביץ', פורסם 8.4.2008. http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3528949,00.html
Beland Hermann (2007) I want to meet your horror – Germans and Israelis, The Past in the Present, A report from the Nazareth Conferences – IPAC 25.7.2007.
Conrad Joseph (1994) Heart of Darkness. Penguin Books.
Erlich Shmuel Milk, Poison, Tears. http://www.p-cca.org/Articles.html
Erlich Shmuel Shaping the Future by Confronting the Past: Germans, Jews, and Affected Others. http://www.p-cca.org/Articles.html
[1] בסדנת התפתחות מקצועית לחברי אפק, נווה שלום, 2.6.2007-30.5.2007.
[2] ויניקוט, ד. ו. (1999) משחק ומציאות. עם עובד. 111-106.
[3] ניתן לראות הקבלה בין הרצון של הגרמנים לשבור את הקשר למורשת ההורים והאידיאולוגיה וליצור 'גרמני חדש' ("גרמניה שלאחר המלחמה") לבין הניסיון של הציונות להתנתק מ'היהודי הגלותי' וליצור 'יהודי חדש'. אם ניתן להכליל את דבריו של שמואל ארליך בהקשר זה מן הפרט אל הכלל, הרי שבשני המקרים נוצר קרע בשרשרת ההיסטורית שמחבל בתחושת הזהות והקיום של העם.
[4] שמואל ארליך, במאמרו ""Milk, Poison, Tears העוסק בסדנא שנערכה בבאד זגברג בשנת 2000, מספר על הדיכוטומיה שנוצרה בין הישראלי לבין היהודי הגלותי:
"In this conference, however, for the Israelis the 'Other' became the 'non-Israeli' Diaspora Jew".
[5] בהמשך אותו מאמר:
"Within the German identity, there seems to be embedded an elemental Jewish component as an idealized/envied/hated other".
[6] בעניין הקשר בין מיקום הסדנא לזהות המשתתפים בה מעניין לציין שעד היום חמש הסדנאות גרמנים-ישראלים/יהודים התקיימו במקומות הבאים – שתיים בנצרת, אחת בגרמניה ושתיים בקפריסין. מספר המשתתפים הישראליים היה גבוה משמעותית בסדנה שהתקיימה בגרמניה לעומת שאר ארבע הסדנאות. לעומת זאת פסיכואנליטיקאים גרמנים-יהודים לא השתתפו בסדנא זו, למרות הזמנה מיוחדת מטעם המארגנים. (המידע מאתר האינטרנט של PCCA – Partners in Confronting Collective Atrocities: http://www.p-cca.org)
[7] הכותבים והרמן בלנד, היועץ השלישי באירוע בברלין, נמנו על חברי הצוות של כל סדרת סדנאות גרמנים-יהודים/ישראלים.
[8] גם באירוע זה הכותבים מציינים כי התרשמו שהמשתתפים נצברו והלכו: מי שהשתתף ביום הראשון בא לשני הימים הנוספים, ומי שהצטרף ביום השני בא גם למחרת.
[9] שמואל ארליך, במאמרו ""Milk, Poison, Tears, מדבר על תחושה של חוסר אפשרות לדווח מה היה בסדנא, וגם לגבי אירוע זה אומרים הכותבים: "לא יהיה זה אפשרי לתת כאן רישום של מהלך המפגשים וגם לא תקציר של כל התכנים שעלו בשלושת המפגשים". אך בכל זאת אנו מוצאים שוב ושוב ניסיונות, כולל המאמר על האירוע בברלין, לכתוב, להסביר ולפרש.
[10] Beland, H. (2007) I want to meet your horror – Germans and Israelis, The Past in the Present, A report from the Nazareth Conferences – IPAC 25.7.2007
[11] במאמרו "Milk, Poison, Tears".
[12] במאמרו "Shaping the Future by Confronting the Past: Germans, Jews and Affected Others".