על תהליכים מודעים ולא מודעים בשדה הזום
אבי נוטקביץ
הקדמה
כמנהל הסדנה אומר כמה מילים של רקע. לאחר עבודה של כחצי שנה בזום, ממרץ 2020 בתחילת הקורונה ועד אוקטובר, שבו התחלנו לבנות את הקונספציה לסדנה, כבר היו לנו לא מעט התנסויות בזום, כולל סדנאות שנערכו בזום. ברמה האישית, מה שעניין אותי ויצר אצלי תשוקה להיכנס לפרויקט הזה של הסדנה, זו הסקרנות לחקור את שדה הזום. לא לראות אם אפשר לקיים סדנת יחסי קבוצות בזום, שזה גם מעניין, אלא מה מתרחש שם באזורים הלא מודעים שפגשתי יותר ויותר בעבודה, בסדנאות ובכנסים.
תיכננו, אם כן, סדנה שהמבנה שלה הוא כמו סדנת יחסי קבוצות מלאה של ארבעה ימים, כאשר המבנה ואופן העבודה מהווים פלטפורמה לחקור את הדבר החדש הזה, את הטריטוריה החדשה הזו, את התהליכים המודעים והלא מודעים המתרחשים שם.
כמנהל הייתי צריך לכתוב סיכום, וניצלתי את הצורך לכתוב סיכום סדנה כדי להעלות מחשבות, השערות, סוגיות תיאורטיות ודילמות של תפקיד שהיו לי מתוך הסדנה, ומתוך זה אתאר מספר דברים:
- “הייתי או חלמתי חלום?”: חווית אובדן תחושת המציאות בשדה הזום
אירוע: זוג יועצים (גבר ואישה) הוצבו כיועצים למליאת הפתיחה של האירוע הבין קבוצתי וכיועצים לטריטוריה הזו למקרה של מפגשים בין קבוצות. הרבה זמן נותר בידם ובדיווח בישיבת הצוות דיברו זוג היועצים על מפגש אינטימי, פתוח ומעניין שהתקיים ביניהם. אני וחבר צוות נוסף (שנינו גברים) חשנו באופן זהה כיצד לרגעים חשנו שזוג היועצים “ממש היו יחד בחדר”. זו לא הייתה פנטזיה אלא תחושה “ממש מציאותית”. כאילו לרגעים אבדנו את תחושת המציאות. זו תחושה מאיימת. בעומקה זו הלוצינציה ובעצם “חוויה פסיכוטית”. האם הבהובים כאלו של הלוצינציה, שהיא מעין פנטזיה, מתעוררים בתוכנו הרבה יותר ממה שאנחנו מודעים אליהם בעבודה בזום, דיאדית או קבוצתית? כיצד התרחשות פנימית כזו משפיעה על תפיסת המציאות? האם היא לכן גם משפיעה על התגובה הממשית שלנו למה שקורה?
בהקשר לאירוע שתואר בישיבת הצוות, הניתן לראותו כביטוי לדינמיקה המתקיימת ב”הנחת יסוד זוגיות”? האם לכן חווית “מפגש ממשי” בין שניים שדיברו באותו מרחב זומי וכמובן ללא כל התכנות למגע ממשי, היא ביטוי להנחת יסוד זוגיות? האם היא לא שונה מהותית בהקשר למה שמתרחש באזורי הפנטזיה הלא מודעת במפגש פנים אל פנים בקבוצה? האם נוכל להעמיק את ההבנה שלנו לגבי המתרחש בהנחת יסוד זוגיות באופן כללי על בסיס מה שתואר לעיל? - שדה הזום: הקבוצה כשלם ורגרסיה בקבוצה
הסוגייה הזו מתייחסת לתיאוריית הקבוצות של ביון. בקבוצה פנים אל פנים פגשנו לא פעם ובעוצמות את מה שניתן לראות כרגרסיה של הקבוצה שבאה לידי ביטוי בתחושות של זעם, שנאה, קנאה, תוקפנות ופרנויה ביחס לקבוצה או חלקים ממנה. פגשנו בתהליכים רגשיים אינטנסיביים בקבוצה או בסדנה כולה היוצרים לא פעם סכנת התפרקות, ממשית או מדומיינת. אנחנו מכירים את העוצמות, הקונפליקטים הקשים, ההתנהגויות הביזריות ואף המופעים של מה שנראה כהתנהגות פסיכוטית.
אך מה קורה לכל אלו בשדה הזום? מהי חוויית הקבוצה כשלם בשדה הזום? מה קורה עם ביטויי הרגרסיה בקבוצה הקטנה, הגדולה ובארגון כולו בשדה הזום?
כאן נישאל מהם החומרים והתופעות שהיו בסדנה הנוכחית הקשורים לתופעת הרגרסיה בסדנה. בעוד שניתן לומר שהסדנה נחוותה כמאוד אינטנסיבית רגשית, לא היו בה קונפליקטים קשים וסוערים ממש, לא בין המשתתפים, לא בתוך הצוות ולא בין המשתתפים והצוות. לא שלא היו כלל, לא שלא פגשנו פגיעה וקנאה ותחרות, אולם כל אלו לא יצרו סערות ממש גדולות. האם אלו התחוללו “מאחורי הקלעים”?
בעוד שמפגש פנים אל פנים מייצר מעין “שדה אלקטרומגנטי” שיש בו תופעות קבוצתיות, מילולית ולא מילולית, שניזונות מחומרי גלם מחמשת החושים הקולטים, המעבדים והמייצרים אינפורמציה, כל אלו מופחתים מאוד “בשדה הזום”. חוש השמיעה והראייה הינם היחידים הפועלים וגם הם באופן מופחת (אין סיכוי למשל שנשמע בטן מקרקרת במפגש קבוצתי בזום). האם שדה אלקטרומגנטי שמוזן על ידי שני חושים בלבד ייצר פחות תופעות רגרסיביות?
על פי “מדגם” יחיד של סדנה אחת שהיו בה רק 20 משתתפים, וכולם עם ניסיון עבר בסדנאות יחסי קבוצות – הרגרסיה בסדנה שנפגשת על המסך נמוכה יותר.
בנוסף, ההגנות ו”מקומות המסתור הנפשיים” שמאפשרת האינטראקציה הקבוצתית בזום, תורמים כנראה להפחתת העוצמות הרגרסיביות הקיימות בהשוואה לקבוצה הנפגשת פנים אל פנים.
נושא זה, הקשור בחקירת מנגנוני הפעולה והתהליכים הלא מודעים הפועלים או לא פועלים בסדנה זום, הוא רק בראשיתו וראוי להמשך חקירה התנסותית ורעיונית. - זבוב על הקיר
“הייתי רוצה להיות זבוב על הקיר”. זו אחת הפנטזיות והמשאלות הנפוצות המתייחסות להיות נוכחים בסיטואציות שונות המעוררות סקרנות, התרגשות ודחפים מציצניים. זו הפנטזיה להיות “רואה ואינו נראה”. הדינמיקה הזו עלתה ונחוותה בחוזקה סביב “חדר הצוות”. בדרך כלל בהפסקות חברי הצוות לא היו יוצאים מהחדר, כי יציאה מהחדר הייתה יכולה להיות יציאה לגמרי “מטריטוריית הסדנה”. כך שחברי צוות התפנו לעיתים קרובות לעיסוקים של הפסקות. אוכל, הכנת שתייה, שירותים, מנוחה, שיחת טלפון או כל פעילות אחרת שאינה קשורה ישירות לסדנה. בעשותם זאת, הם כיבו את הווידאו וגם עברו למצב השתק. לא ניתן היה לראות אותם או לשמוע אותם. בו בזמן, היו לא פעם חברי צוות נשארים בחדר הצוות ומשוחחים ביניהם. וכך אלו “שהתנתקו” מהחדר יכלו לראות ולשמוע את האחרים מדברים ביניהם. המשוחחים לא ידעו האם מאזינים להם או לא, וניתן להניח שאי הידיעה הזו השפיעה על חווית האינטימיות שיכלה להיווצר להם בהיותם משוחחים בחדר הצוות. ובמקביל, “המאזין” ו”המציצן” השקט נאבק בקולות הפנימיים המשמיעים קולות נזיפה על פעולה “לא מוסרית” ו”לא חברית”. זו דילמה וקונפליקט סביב חוויה של מציצנות, של “האזנת סתר”. ברור שהדוברים אמורים לדעת את עובדת היותם חשופים להאזנה ולראייה, אך אין זה פותר את ניצול הטכנולוגיה לצרכי מציצנות, שהם כמובן קונפליקטואליים.
לקח לנו בצוות שלושה ימים לשתף ולהעלות על פני השטח את הדינמיקה הזו שכולם היו שותפים בה. הזום, באופן שבו עבדנו אתו, לא מאפשר “הסתודדות של שניים או שלושה בפינת החדר”. האם מצב זה מפחית את “זיהום האוויר” שנוצר מ”רכילות רעילה”? האם השקיפות הזו מייצרת אווירת עבודה נקייה יותר? מפחיתה קנאה? מפחיתה את חווית האקסקלוז’ן הכואבת? מפחיתה, אבל לא מחסלת לחלוטין כמובן. חווית “הזבוב על הקיר” שיוצרת העבודה הקבוצתית בזום, יש לה כנראה השלכות משמעותיות על הדינמיקה הנוצרת בקבוצה שבשדה המקוון. המצבים המתוארים לעיל נוגעים בסוגייה שניתן להגדירה כ”הגינות ואולי האתיקה של עבודה בזום”. - אתגר ההכלה בתפקיד המנהל בעבודה בשדה הזום
הכלה מתוך התיאוריה של ביון מייצגת את התהליך הפנימי שבו יסודות נפשיים שביון מכנה יסודות ביתא, שהדחף הוא להיפטר מהן, הופכות בתהליך פנימי ליסודות אלפא שאנחנו כבר לא נדחפים להיפטר מהם. במצבים בתפקיד שבהם נפעל מתוך הדחף להיפטר מיסודות ביתא נאמר שלא הכלנו, ובמצבים בהם נפעל ממקום שבו יסודות הביתא הפכו ליסודות אלפא נאמר שהפעולה ייצגה הכלה.
איזה סוג של מורכבות יכולה להוסיף לנו הסיטואציה בזום בסיטואציות בהן חשובה ההכלה?
במפגש האחרון של קבוצת הלמידה הגדולה, הופיעו בני משפחה “במלבן” על המסך של אחת המשתתפות. הם חלפו לידה, הסתובבו בחדר במשך רוב זמן הפגישה. הם היו שם על המסך, וחשתי שהם פוגעים בחוויית המוגנות של המיכל שניסינו כצוות ליצור בסדנה. היה ברור שזה “לא בסדר”, שזה בניגוד לבקשה/הנחיה כפי שנכתבה למשתתפים. לא הייתה התייחסות ברורה של ארבעת היועצים למה שהתרחש, למה שזה יכול היה לבטא בהקשר לדינמיקה של קבוצת הלמידה הגדולה. גם המשתתפים האחרים לא הגיבו באופן המאתגר את ההתרחשות הזו.
המפגש של הקבוצה הגדולה הסתיים. אנחנו כאמור ביום הרביעי והאחרון של הסדנה. זה היה אירוע הכאן ועכשיו האחרון של הסדנה. יצאנו להפסקה של רבע שעה שלאחריה קבוצת התבוננות ויישום. הצוות רובו “נכנס” כהרגלו ל”אמנון”, חדר הצוות. אני מוצא עצמי חושב שכמנהל הסדנה צריך לעשות משהו בעניין. האם אכן אני צריך לעשות משהו בעניין? ואם כן, מה? חשתי בחוזקה שהמיכל הבטוח – יחסית – שרצינו כצוות ליצור במרחב העבודה בזום, הותקף ונפגע. אני חושב שאנחנו צריכים לנהל את גבולות המיכל ולייצב אותו, לעשות משהו לגבי “הפירצה” שיצרה ההתרחשות בקבוצה הגדולה. אין אירוע נוסף בכאן ועכשיו שניתן “לעבוד” פרשנית עם מה שהתרחש, שניתן להתייחס למה שאירע כמבטא דינמיקה של קבוצת הלמידה הגדולה או של המערכת כולה. אנחנו אומנם “בהנמכה לנחיתה” אבל עד שזה לא נגמר זה לא נגמר, אני אומר לעצמי, וצריך אולי לעשות משהו. היה לי ברור שזה לא תפקידה של היועצת בקבוצת ההתבוננות ויישום שעמדה להתחיל עוד עשר דקות, ובה עמדה לפגוש את המשתתפת “מהמלבן”, להתייחס למה שקרה.
החלטתי שעלי כמנהל ועלינו כצוות להביע עמדה ביחס למה שהיה, ובמידי. האם לשים הודעה על לוח המודעות? מי בכלל יראה את זה? האם לשלוח מייל למשתתפת? האם ווטסאפ? האם להתקשר טלפונית? ההחלטה הייתה ווטסאפ. זה אמור היה להגיע במידי ולפני הסשן הבא. הודעה כזו צריכה להגיע מהמנהלן, אני חושב, ולא ממני כמנהל שגם היה יועץ בקבוצה הגדולה.
תוך דקות התחלתי לעבוד עם מי שהיה בחדר הצוות ובמיוחד עם המנהלן על ניסוח הודעת ווטסאפ למשתתפת. מה לכתוב? האם להזכיר את מה שנכתב בברושור? נותרו כחמש דקות לתחילת הסשן. נשלחה ההודעה הבאה בווטסאפ:” X שלום, נבקש להזכיר כי המשתתפים בסדנה מתבקשים להימצא במהלך מפגשי הסדנה במקום שקט וללא הפרעות, באופן שיאפשר השתתפות ושמירה על פרטיות המפגש. נבקש כי במהלך המפגשים הנותרים בסדנה תשתתפי מחדר ללא נוכחות של אנשים נוספים”במליאת הסיום של הסדנה, שהתקיימה כשעה וחצי מאוחר יותר, עלה עניין הווטסאפ שנשלח ומשתתפים תקפו את הצוות על הווטסאפ שנישלח לדבריהם “תוך כדי קבוצת הלמידה הגדולה”. היה בזה עיוות כמובן. הווטסאפ נשלח בהפסקה. נאמר אז לצוות בהתרסה שרצינו להראות שאנחנו הנהלה, שיש לנו כח ועוד אמירות מתקיפות.
חשבתי לעצמי אז האם לא הייתי צריך לפעול באופן אקטיבי וחודרני על ידי שליחת ווטסאפ? האם פעלתי באופן כוחני? האם לא הכלתי את האירוע?
יסודות הביתא בתוכי היו ההזדהויות ההשלכתיות שהיו מקופלות במה שתיארתי שהתרחש בקבוצת הלמידה הגדולה, כאשר גבולות הפרטיות נפרצו, עם המשמעויות הפוגעות ומתקיפות את גבולות הסדנה. אך אולי יסודות הביתא האלו התחברו גם לתסכול של כמעט שנה שחוויתי כמורה או מדריך או כמנחה במפגשי זום שונים? האם מה שהיה קשה להכיל, כלומר יסודות הביתא, היו תערובת של מה שנוצר בסדנה ומה שהבאתי מחוץ לסדנה?
האם לכן, במחשבה של דקות בהפסקה, הפכתי את יסודות הביתא ליסודות אלפא? האם שליחת הווטסאפ הגיעה ממקום של ניהול ואחזקת גבולות המיכל של הסדנה, גם במחיר של התערבות “לא רגילה” שהיה עדיף להימנע ממנה? או האם שליחת הווטסאפ הגיעה ממקום של קושי להחזיק משהו בתוכי ואז פעלתי כדי “להפגין אולי כח או שליטה” – שזה אי הכלה? אומר גם שאי הכלה יכולה להתבטא באי פעולה, שניתן לראותה כספיגה של הפגיעה בגבולות המיכל הבטוח.
בדיעבד, נראה כמובן שאפשר היה להתייחס פרשנית תוך כדי הקבוצה הגדולה וכי אולי זה היה מחזיר איכשהו את גבולות הפרטיות שנדרשים בסדנה ואשר נפרצו. זה לא קרה. מדוע? זו שאלה בפני עצמה. הגבול נשאר פרוץ.
אתגר ההכלה נכון בכל סדנת יחסי קבוצות ובכלל בחיי העבודה, והוא מתקיים לא פעם בהקשר לגבולות שונים. הזום מציב לנו אתגרים מיוחדים בהקשר הזה. הגבול בין עבודה לבית בין פרטיות לאי פרטיות הנוכח בזום, מחזיק בתוכו הרבה משמעויות מודעות ולא מודעות שצריך עוד לחקור אותן. זה גבול קשה לניהול לכולם, מנהלים ומנוהלים. זה גבול שמציב אתגר הכלה כאשר אנחנו בתפקיד ניהולי עם כל האחריות שיש לנו בתפקיד.
ובסדנה שעשינו: אני נותר עם התחושה שבנסיבות שנוצרו ובעיתוי הזה בסדנה, הפעולה שננקטה בטאה הכלה.
כמובן ניתן לשאול האומנם?