מחשבות על קבוצה קטנה מקוונת
אייל עציוני
אתחיל בכמה אסוציאציות שנשארתי איתן לאחר הסדנה המקוונת ועליהן התחלתי לעבוד –
- אבי (מנהל הסדנה) כתב בדו”ח שלו על זוג יועצים שניהלו שיחה (דרך זום) שנדמה היה שקרתה במציאות הממשית. הייתי חלק מהאינטראקציה הזו וזה באמת היה מפגש מלא נוכחות ומגע רגשי.
- בקבוצת הלימוד הקטנה
- בפגישה הראשונה, אחת המשתתפות חוותה קשיים בחיבור לרשת, ניתוקים רבים וכו’ – מאוחר יותר תאמר “הזום יוצר התקשרות לא בטוחה”.
- דובר על פער בין החוויה בקבוצה הקטנה לעומת המליאה – בה הזום הורגש פחות.
- התברר כי אחת המשתתפות משתמשת במסך ירוק כך שנראה כי היא יושבת בסלון מעוצב לעילא, ההתייחסות הייתה כאילו היא בתמונה מז’ורנל.
- משתתפת ציינה כי משתתפים אחרים המרכיבים משקפיים (אולי גם היועץ ביניהם) נראים לה כרובוטים, וביקשה להסירם על מנת לראות את העיניים.
- פגישה 4 מתוך 5, אחד המשתתפים לא מדבר כלל, לאורך פגישות, גם כאשר פונים אליו, הוא אינו מגיב. מאוחר יותר, מופנית אלי השאלה – אתה עם אוזניות? אתה מקשיב לנו? למוזיקה? אתה איתנו בכלל?
עולה בקבוצה חשד כי משתתפים בקבוצה נוכחים בגופם אך לא בתודעתם, פנטזיה לגבי היעדר מנטאלי של משתתפים ואולי אף היועץ.
שאלתי את עצמי למה? למה זה קורה? והתשובה האינטואיטיבית שעלתה היא – כלב מלקק לעצמו את הביצים – למה? כי הוא יכול, יש לו טכנולוגיה שמאפשרת את זה.
הרעיון של הכלב שמלקק לעצמו שלח אותי לקרוא על טכנולוגיה –
מילון אבן-שושן מגדיר טכנולוגיה כ-“מכלול האמנויות התעשייתיות והשימושיות, כלל המדעים השימושיים השונים, העוסקים בדרכים ובאמצעים של עיבוד חומרים למיניהם”.
אבל גם שפה, כתב, ואפילו חושים ואיברי גוף הם טכנולוגיה.
לפי היידגר, הטכנולוגיה יוצרת חיץ בין האדם לבין עולם הטבע והופכת את הצורך בשליטה ובניצול משאבים למוטיב מרכזי.
זמינות ונגישות הופכים לקריטריונים מרכזיים. והרי זו הבשורה שהביא הזום אל חיינו.
על-פי תפיסה זו, דמות האדם וגבולות עולמו מוגדרים על-פי הכלים, המכונות וצורות הארגון שהוא מפתח.
היער – הופך למכרה עצים, הים – לאתר תיירות, וכך מאבדים את משמעותם הקודמת.
הטכנולוגיה, מייצרת תמונת עולם שלפיה כל דבר בטבע הוא אובייקט שתכליתו להיות מנוצל בידי האדם.
יש שיאמרו כי הטכנולוגיה משרתת את צרכי האדם, וכי “הצורך הוא אבי ההמצאה”. אך זהו כביש דו-סיטרי, כדאי ואפשר לשאול על איזה צורך עונה כיום הטלפון הסלולארי? מכשיר אשר החל את דרכו כאמצעי תקשורת, והיום הוא מהווה אמצעי להפוך את האדם למוצר בו סוחרות חברות ענק כמו גוגל ופייסבוק.
ננסה להפעיל את תהליך החשיבה אותו הפעלנו על היער. על איזה צורך עונה הזום? התשובה תהיה קרובה לתשובה בהקשר לסלולארי – תקשורת מרחוק. אך מה לגבי הצורך המהותי של חיבור אנושי? האם הנגישות והזמינות מחליפות את איכויות הקשר המהותיות והיסודיות? כפי שקרה עם הסלולארי, דרך ווטסאפ וכו’ (הרי אף אחד כבר לא מדבר בטלפון).
בתיווך הטכנולוגי של הזום, מה קורה לדמות האדם המתבוננת בנו דרך המסך? מה מהאנושיות שורד את הטכנולוגיה?
ובחזרה ליער, מה מערכי היער והטבע שורד את הצורך לנצל את היער כמשאב? נראה שלא הרבה.
הזום מכניס את השיח האנושי למסגרת כמו טלוויזיונית.
ז’ן בודריאר (Baudrillard) ממשיג את עולם הדימויים אותם יוצרת ה-TV כעידן חדש – עידן הסימולקרה. הסימולקרה מייצרת מציאות, שהיא פרי שעתוק של דימויים. שעתוק ושכפול דימויים אלה מייצר בדיה הנחווית כמציאות והופכת לקנה מידה חדש לממשי.
אנו יודעים יותר על נושאים מסוימים דרך הדימוי שאנו מכירים דרך TV מאשר דרך התנסות ממשית. לדוגמה – סדרות משטרה ובלשים, סדרות טבע, תקופות היסטוריות, וגם לגבי מצבים בינאישיים ורגשיים כמו אובדן והתאהבות.
על-פי בודריאר, הטכנולוגיה של המדיה, בשילוב עם טכנולוגיית הצריכה, מייצרת מציאות חדשה המרחיקה אותנו מן האותנטי.
האדם מתעצב בצלם המכונות שהוא מייצר. הטכנולוגיה מַבְנָה את המציאות. כל מהפכה טכנולוגית משנה את דמות האדם, את התייחסותו לזמן ולמרחב, את מיומנויותיו ואת צורות הארגון של העולם החברתי.
אחד האיומים המרכזיים אשר מתעוררים בנו במפגש עם טכנולוגיה היא השאלה האם הטכנולוגיה יכולה להחליף אדם? האם נוכל להבחין בין אדם ומכונה ומה בעצם אנושי?
- הסרט HER בו אדם מקיים מערכת יחסים עם מערכת הפעלה בעלת אינטליגנציה מלאכותית.
- טיורינג הגדיר מבחן לאינטליגנציה מלאכותית בו איננו מצליחים להבדיל בין אדם למכונה בשיחה.
- הסרט ‘בלייד ראנר’ המבוסס על הספר ‘האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?’ יצירת המופת של פיליפ קיי דיק, אשר חוקר את ההבדל בין אדם לרובוט.
מושג נוסף שיעזור לנו להבין את התופעות בזום הוא האלביתי ועמק האלביתי – הרעיון כי העתקים מלאכותיים אשר דומים באופן כמעט מושלם, אולם לא לחלוטין, לבני אדם, גורמים לאנשים הצופים בהם תחושה מטרידה ולא נוחה.
לפי טענה זאת, כאשר הרובוט לחלוטין לא דומה לאדם, יהיה קושי לאנשים לתקשר איתו, ומצד שני אם החיקוי יהיה מושלם לחלוטין אז לא תהיה שום רתיעה. אולם טווח הביניים, שבו הרובוט דומה מאוד לאדם, אולם עדיין ניתן להבחין שאיננו אדם לחלוטין, מהווה את “עמק האלביתי”.
ההתייחסות של המשתתפת בקבוצה למשקפיים כרובוטיים הדהדה עבורי ברעיון זה.
לובן העין (סקלרה) הינו תופעה ייחודית לבני אדם, ביונקים אחרים – החלק הנראה של לובן העין מתאים לצבע הקשתית, ולרוב לא ניתן לראות את החלק הלבן עצמו.
בספרו “החיה האנושית” סוקר דסמונד מוריס את איברי גוף האדם, התפתחותם ותכליתם. מסתבר כי לובן העין משמש אמצעי ראשון במעלה לתקשורת לא מילולית שכן הוא מאפשר להבחין במדוייק לאן מופנה מבטו של הזולת.
אבי דיבר על הזום אשר מצמצם את התקשורת מ-5 חושים ל-2.
אני מעלה השערה כי חוש הראיה עושה את ההבדל האיכותי בין שיחה 1 על 1 שנפגמת בזום רק במעט, לבין שיחה קבוצתית – לה יש איכות שונה לגמרי.
המצב הזומי בו קשר העין אינו מובחן, יוצר את עמק האלביתי. דרך המסך, אדם מתבונן בי אך איני יודע לאן מופנה המבט. אין אישונים והמבט הופך רובוטי, לא מובחן.
בפגישת מליאה הציפייה לקשר עין מופחתת, עקב סידור הכסאות הידוע, כך גם בקבוצה גדולה. אך בקבוצה הקטנה – מאפיין זה של קשר עין לא מובחן מעכב את תהליכי היווצרות האמון, אליו התייחסה המשתתפת כאשר דיברה על התקשרות לא בטוחה. הנוכחות עם אנשים נוספים בחדר היא חלקית, לא רואים את כולי, ואני לא רואה את כול הגוף של המשתתפים האחרים. אין דרך למקם את תשומת הלב של המשתתפים האחרים ולמעשה אין דרך לומר האם משתתף מתבונן בי או באחד האחרים? או במייל? או בווטסאפ?
תופעה זו קיימת כמובן גם במפגש פנים אל פנים, אך היכולת להבחין במידת הנוכחות של זולת גבוהה בהרבה.
“המדיום הוא המסר” – מרשל מקלוהן נחשב לסנדק תחום לימודי המדיה ואחד ההוגים החשובים של טכנולוגיה במאה העשרים, מקלוהן המשיג טכנולוגיות כשלוחות של הגוף ושל התודעה שלנו.
מקלוהן תיאר טכנולוגיות כשלוחות או הארכות של האיברים הביולוגים שלנו. פטיש לדבריו הוא שלוחה של היד, ביגוד ומגורים הם שלוחה של העור, התקשורת האלקטרונית היא שלוחה של מערכת העצבים. על פי מקלוהן, כל איבר חדש כזה משנה את האיזון של מערכת העצבים שלנו, מפתח אצלה רגישויות חדשות, מקהה אחרות ומשנה את תפיסת העולם. האדם של עידן הדפוס מפתח רגישויות שונות מאלו של האדם השבטי, והאדם האלקטרוני תופס את העולם בצורה שונה מזו שבה תפס אותו האדם של העידן התעשייתי.
טכנולוגיה תמיד עיצבה את התודעה אנושית – כבר בדיאלוג ‘פיידרוס’ של אפלטון, דובר על הסכנות של הכתב כטכנולוגיה שתשנה את האופן שבו אנחנו חושבים. אפלטון חשש שמי שיסתמך על הטכנולוגיה של הכתב יאבד את היכולת לזכור דברים.
מקלוהן זיהה את האופנים שבהם הסתמכות על איברים טכנולוגיים חדשים יכולה להוביל לניוון ודגנרציה של האיברים הישנים שלנו. אנשים שמשתמשים בגוגל מאבדים את היכולת לזכור; וככל שאנחנו מסתמכים יותר על הווייז, כך אנחנו מאבדים את היכולת לנווט.
למה כלב מלקק את הביצים? כי הוא יכול, לכלב יש טכנולוגיה שמאפשרת לו לעשות את זה, מבנה שלד ועמוד שדרה מסויימים. כך, המבנה של הכלב יוצר תודעה מסויימת.
אז בפראפרזה על אד שפירו – למה אני צריך לעשות את זה? אפשר לשאול – מה אני יכול לעשות?
הטכנולוגיה משנה את האפשרויות האלה.
הטכנולוגיה והתודעה נמצאים במעגל הדדי, נוצרות ויוצרות זו את זו.
האינטראקציה האנושית במדיות חברתיות וירטואליות שונה וקיצונית יותר.
בתקופה שאנשים התרגלו לבדוק את הטלפון הנייד שלהם כל כמה דקות – גם הסובייקטיביות שלנו מתעצבת מחדש.
כך, דפוסי התודעה שיצרו בנו צורות קודמות יותר של טכנולוגיה. למשל, הטכנולוגיה של הדפוס שקידמה מחשבה לינארית, רציונלית ומעמיקה מפנה את מקומה לטובת חשיבת אינטרנט – תזזיתית, קופצנית, בהיפר-לינקים, בחתיכות קצרות וקלות לעיכול של פוסטים וטוויטים.
גם האיברים הביולוגים שלנו הם טכנולוגיות שפותחו לאורך מיליוני שנה וההתפתחות שלהן היא מה שמגביל או מאפשר את צורות התודעה הזמינות לנו. פרוייד עשה שימוש באיברי הגוף כבסיס למצבים מנטאליים, אוראלי, אנאלי, גניטאלי וכו’.
בהמשך ל- מקלוהן “המדיום הוא המסר” – הממשק הוא האיבר הדומיננטי של תקופתינו והמעצב המרכזי של התודעה.
הסופר ותיאורטיקן הטכנולוגיה סטיבן ג’ונסון טוען כי הצורה התרבותית החשובה ביותר של זמננו היא הממשק, זהו עידן תרבות הממשק. אלמנטים ממשקיים כמו הלינק, הדסקטופ או החלון – מגדירים את תקופתנו כפי שהסימפוניה או הרומן עיצבו את המאה התשע עשרה.
כך אנו נשארים עם השאלה – מהי תודעת זום? אילו יכולות ומיומנויות יאבדו עם הזמן? אילו יכולות ייווצרו?
ובהקשר לסדנת יחסי קבוצות מקוונת, תהליך יצירת האמון בקבוצה קטנה הוא הדרגתי ועדין, ומבקש לשמור על פנטזיה של קשב והתכווננות טוטאלית, ממשק הזום, על חוסר היציבות שלו, ניתוקיו והקושי לבסס נוכחות דרך קשר עין מציף את החרדה הקיימת ממילא של קשב שאינו מלא לעולם – אתה יודע שהאדם האחר לא 100% איתך אבל מכחיש זאת. הזום מערער את האמון השביר.
