דבר המערכת >

מאמרים נוספים בגיליון

ארכיון גיליונות
גיליון מס. 1 - אוקטובר 2021
גיליון מס. 1 - אוקטובר 2021 7

קו אפק מקוון 2021/1 – דבר המערכת

אנחנו שמחים להשיק את הגיליון הדיגיטלי הראשון של קו אפק.

בספטמבר 2000 יצא לאור הגיליון הראשון של קו אפק.
אבי נוטקביץ, שהיה אז יו"ר אפק, כתב בין השאר בדברי ברכתו:
"אפק כותבת" היא כמובן דרך נוספת לקדם את הרעיונות, אך היא בעיקר יצירת מרחב לייצור של רעיונות חדשים, להמשגות חדשות, לעיבוד נוסף של התנסויות; היא אפיק נוסף לתעל דרכו יצירתיות; היא גם אפיק נוסף של תקשורת ביננו לבין עצמנו, בינינו לבין העולם.

סילביה זילברמן ואילנה ליטוין בדבר המערכת כתבו:
אחרי לבטים שנעו בין צניעות מופרזת לשאפתנות גרנדיוזית, בין כוונה להוציא דף מידע אינפורמטיבי יבש, לבין רצון לגבש ז'ורנל מקצועי מהוקצע, החליטו חברי הוועדה להשיק עיתון שיעודד כתיבה חווייתית וספונטנית גם אצל אלה מאתנו שנרתעים מכתיבה עבור העיתונות המקצועית הממוסדת.

העיתון יצא כל שנה, עלה, התפתח והתרחב וגם חברי המערכת שלו התחלפו במהלך השנים. בדצמבר 2011 יצא גיליון מס' 12 שהיה גם האחרון. מאז הוא נרדם לעשר שנים. במערכת עלה הדימוי של 'היפיפייה הנרדמת' שמחכה לנסיך שיבוא, ייתן לה נשיקה, ויעיר אותה מתרדמתה.

המחשבות הראשונות לחדש את קו אפק במתכונת דיגיטלית, בעידודה של הנהלת אפק, עלו לפני למעלה משנתיים, עוד טרם פרוץ מגפת הקורונה, והתחילו במפגשים בין סיווני שירן ובין ירמי הראל. סיווני נאלצה לפרוש והוקמה מערכת חדשה הכוללת את אליאת ארם, ירמי הראל ושלי זוסמן: מי שהייתה מעורכות הגיליונות הראשונים, מי שהיה מעורכי הגיליונות האמצעיים ומצטרפת חדשה למערכת, בתקווה לשילוב של ישן וחדש, מסורת וחדשנות, נושא חשוב בפני עצמו בתחום של יחסי קבוצות.

נושא הגיליון, המפנה את המבט לארגון ולהתארגנות בימי מגיפה, מזמין התבוננות בהשפעות המגיפה על המערכת החדשה שקמה בתקופה זו. ההאצה הדיגיטלית בימי קורונה והשינוי הטרנספורמטיבי בתפיסת מיקום ומרחב, הסירו מגבלות לחברות גלובלית, שהפכה "טבעית". גם הכלים הטכנולוגיים הפכו "טבעיים", והמערכת נעזרה בטכנולוגיה הזמינה של זום, וואטסאפ, דוא"ל וקבצים משותפים לעבודה השוטפת ולתקשורת עם כותבי המאמרים ואנשים נוספים שלקחו חלק וסייעו בהפקת הגיליון. תוכניות למפגש מערכת בישראל בוטלו עם הטלת הסגרים ומגבלות התנועה, כך שלמעשה, כמו צוותים רבים בתקופה זו, המערכת פעלה במרחב המקוון ולא נפגשה פיסית מאז הקמתה ולאורך תקופת העבודה על הגיליון.

מגפת הקורונה נתנה משנה תוקף לחידוש כתב העת במתכונת מקוונת, כזו שנגישה וזמינה מעבר לגבולות של זמן, מרחב ושפה, ומזמינה ביטוי במגוון כלי תקשורת וסגנונות, כמו וידיאו ודימויים חזותיים. כמו בחוליות הקודמות בשרשרת קו אפק, גם במהדורה הדיגיטלית המחודשת מקופלת המשאלה לספק מרחב יצירתי ומשחקי לעיסוק בתחומי הדעת של אפק, מרחב לביטוי רעיוני וחווייתי, לאיסוף ועיבוד התנסויות ולתקשורת בתוך קהילת החברים ובינה לבין העולם.

משימה זו חברה לאתגר העכשווי של חיפוש אחר דרכים חליפיות וערוצים נוספים למפגש ולשיח. כך למשל, הפלטפורמה הדיגיטלית של קו אפק מאפשרת תגובות בדף המאמר, כערוץ מסוג זה. האם ניתן לחשוב על "מודל היברידי" באפק, שחלקו מפגשים פיזיים, חלקו מפגשים מקוונים וחלקו בקו אפק המקוון? ימים יגידו.

חלקו הראשון של הגיליון מכיל שלושה מאמרים העוסקים, מזוויות שונות, בחוויית הלמידה מסדנאות או על-סדנאות דיגיטליות. כולן התרחשו במשך חודשי המגיפה. נפתח עם מאמרן של רונית קרק ומרים שפירא הבוחנות את ניסיונן כמשתתפות בכנס החלוצי של eGRC ב 2020. התמה המרכזית, סביב השאלה או התחושה של שמיטת האינטימיות בכנס עם סמכות דיגיטלית, עורר במערכת חשיבה מיידית ואכן כללנו תגובה על נושא השמיטה מירמי הראל.

ה"מאמר" השני הוא למעשה מארג של תרומות מהמנהל, אנשי צוות ומשתתפים, של הסדנה המקוונת שהתרחשה פברואר 2021 ושהוקדש לה ערב אפק ביוני השנה, אותו הובילו סמדר אשוח ואמיר שרף, שאת תוכנו ניתן למצוא כאן.

החלק הזה של הגיליון נחתם עם מאמר מטה-למידה מסדנאות דרך סדרת ערבי למידה בזום. המאמר הוא פרי עריכתה של מירה ארליך-גינור שניהלה שלושה ערבי אפק בזום בסתיו 2020, בין גלי הקורונה, עם המשימה המרכזית – למידה מסדנאות.
החלק השני של הגיליון גם הוא מכיל שלושה מאמרים, שעוסקים בשאלה שהצגנו ב'קול קורא' על אפק כמתארגן ועל חוויית המנהיגות בצבעיה השונים בשנות המגיפה.
אנו פותחים במבט יושבת הראש, יעל שנהב שרוני, על ניהול אפק – הארגון כארגון – בימי מגיפה, ריחוק פיסי ואי וודאות.

ממשיכים במאמר חושב מחבר אפק, גבי בונויט, על הקבוצה מתוך חברי אפק לבחינת יחסי קבוצות וקורונה – בו הוא נוגע בנושאים שנחזור אליהם מאוחר יותר – זכרון, אחרות וזרות.

מסיימים בתרומתו של לזלי בריסט, מנהל התוכנית ליחסי קבוצות במכון טוויסטוק בלונדון, ששלח גם הוא מאמר חושב על זהות, השתייכות וחוויית הדיגיטאלי בימי מגיפה מזוויתו כמנהל. מאמר זה גם עורר תגובות עמוקות בקרב חברי המערכת ותמצאו כאן תגובה של שלי זוסמן לרעיון של "a person in a body".
החלק השלישי והאחרון של הגיליון מוקדש לזכרה של חברתנו היקרה ג'ודי לוי שהלכה לעולמה בטרם עת ובטרום המגיפה. ערב הזיכרון למותה באוגוסט 2019 בביתו של יגאל גינת בירושלים הוא לכשעצמו אולי אחד הזיכרונות האחרונים לפני המגיפה של חברי אפק בצוותא, מדברים, בוכים, זוכרים ושרים את ג'ודי.

כאן תמצאו מקבץ ראיונות, חלקם מוקלטים, חלקם כתובים, של חברים שזוכרים את ג'ודי; את המאמר המקורי של ג'ודי מ 2011, Memory Lost and Memory Found, עם תגובתה המקורית ועם תוספת עכשווית מגבריאלה בראון, זיכרון שנעטף בעריכה רגישה, אחראית ואוהבת בידיהן של ליילה ג'מאל ומירי צדוק.

נראה לנו שאולי ג'ודי היא היפהפייה הנרדמת שלנו, שעוזרת לנו להתעורר ולעורר את קו אפק. למרות שלא כמו באגדות, איננו יכולים להחזיר אותה לנשום בתוכנו, אנו יכולים לנסות ולהמשיך תוך שהיא נושמת מתוך זיכרונותינו.

מקווים שתהנו מהגיליון ושנשיקותיו השונות יעוררו אתכם לתרומות בעתיד.

להתראות,
המערכת.
שלי, ירמי ואליאת. ספטמבר 2021.

המערכת רוצה להודות בראש ובראשונה לאילן קירשנבאום, על שותפות הדרך והסיוע במימוש המהדורה הדיגיטלית.
להנהלת אפק, שאישרה כספים שעזרו במימוש הגיליון, בעיקר בעריכה של הקטעים המוקלטים.
וכמובן לכל הכותבים והתורמים – הרי אין עיתון בלי תוכן.

גיליון מס. 2 - נובמבר 2022
גיליון מס. 2 - נובמבר 2022 7

English follows the Hebrew

קו אפק המקוון #2

דבר המערכת
שמחים להניח לפניכם את הגיליון השני של קו אפק המקוון. בהכנת הגיליון יכולנו לזהות את המאפיינים של לעשות דבר "בפעם השנייה". בגיליון השני של קו אפק בשנת 2001, אילנה ליטוין, סילויה זילברמן ואליאת ארם כתבו בדבר המערכת:
"כולנו מכירים את פרץ האנרגיה המזין התחלה חדשה, ראשית יצירה. קשה הרבה יותר לגייס אנרגיה כדי להתמיד בעשייה ולהשקיע בתחזוקה".
תחושות אלה שליוו את הכנת הגיליון "בפעם השנייה" התלכדו עם נושא הגיליון, שכותרתו "על כמיהה, תנועה ואף-על-פי-כן". בהשראת מילות השיר הידוע* המצביעות על "הדרך המתמשכת" וההכרח "לנוע-לנוע" בהתמדה ובנחישות, תהינו מה משמעות התנועה בימים אלה, בהם הדרך מתמשכת, נסוגה, עומדת במקום – איך נעים הפרטים, הקבוצות, הארגונים, החברות, הקהילות? היכן נפגשים הכמיהה למגע אנושי וקרבה עם תנועה ותנועתיות? ומהיכן המשאבים להמשיך למרות הכל ואף-על-פי-כן?**
זיהינו את מעגליות התנועה באפק בקיומה של סדנת יחסי-קבוצות בשיתוף אוניברסיטת ת"א "להיות מטפל בעת הזו" בניהולם של יוסי טריאסט ומשה ברגשטיין. הסדנה בוטלה פעמיים בימי קורונה, הדרך התמשכה, ולבסוף התקיימה בספטמבר האחרון עם מספר משתתפים גבוה במיוחד. מה מקומן של הכמיהה, ההתמדה והנחישות בשגשוגה של הסדנה, למרות הכל ואף-על-פי-כן?
אף המאמרים בגיליון זה מתאפיינים בתנועה מעגלית של חזרה לאחור והליכה קדימה. האשכול הראשון, ובו שני מאמרים, עוסק בתובנות משנות הקורונה, הקשורות לבדידות, תנועה ואי-תנועה. תחילה, מאמר חושב מאת שמואל ברנשטיין העוסק במצוקות הבדידות וחוסר-התנועה, ובאמצעות חזרה ל-"La Solitude" של שארל בודלר מציע דרך חדשה לחשוב את "החלל הריק". לאחריו, סיימון ווסטרן נוגע בשאלות של בדידות, נתק ומלנכוליה בעידן הדיגיטלי, ודן בהן באמצעות מקרה בוחן של טייסי מל"טים בחיל האוויר האמריקאי.
האשכול השני בגיליון כולל שלשה מאמרים הנובעים ישירות מפעילות אפק וחשיבת יחסי-קבוצות. המאמר הראשון, מאת אייל עציוני וחגית שחר-פרירא חוקר ברגישות ומתוך חוויית ההשתתפות את התהליכים בקבוצת קריאה בטקסטים פסיכואנליטיים-מערכתיים שהתקיימה לאורך ארבע שנים, ומציע חיבור בין למידה לאוכל. במאמר "דמעות של מנהלן" העוסק אף הוא בחוויית ההשתתפות, אורי וייל פורש בהומור נוגע ללב את נקודת מבטו כמנהלן בצוות סדנת יחסי-קבוצות בחודש יולי האחרון. חלק זה מסיים במאמר חושב מאת גילעד עובדיה הבוחן הוספה של מארגן רביעי – Testing Reality – ל 3T המקוריים (Time, Task, Territory), שתרומתו חיזוק התנועה בעבודה ארגונית בין האידיאלי למציאותי.
הגיליון נחתם בתרומתן של שתי אורחות השואלות "תנועה לאן"?
גילי יובל, סופרת ומשוררת העוסקת בעולם העבודה, מצביעה על המתח שבין בדידות ותנועת-הדרך ועל הכמיהה לשימור הלבדיות, ומציעה פתרון לימינלי של נסיעה-לשום-מקום.
קורין ארצ'ר מגיבה לשיר הקדום המצווה "לנוע-לנוע בדרך המתמשכת" עם שירים וקולות עכשוויים ומציבה בפנינו שאלות של קשב פנימי ובחירת הדרך.
תודתנו לכל הכותבים והתורמים, ולאילן קירשנבאום על הנחת הגיליון באתר אפק החדש.
מאחלים קריאה מהנה,

להתראות,

המערכת.

ירמי, אליאת ושלי.

נובמבר 2022.

* "זה קורה" / מילים ולחן שמואל קראוס

** קול קורא לקו אפק המקוון #2

Digital Kav Ofek #2

Editorial

We are delighted to put forward Kav Ofek’s 2022 – the second digital edition. In preparing this edition, we could identify characteristics of doing something for the ‘second time’. In the second edition of Kav Ofek in-print, in 2001, Ilana Litvin, Silvia Silberman and Eliat Aram, the then editors, wrote:
“we are all familiar with the burst of energy that comes with beginnings, with a genesis. It is much harder to generate energy in order to persevere in creating and invest in maintenance”.
These similar feelings, that accompanied the preparation of the second edition echoed the title: “on longing, movement and nevertheless”. Inspired by the famous lyrics* pointing to the “ongoing journey” and the necessity to relentlessly “keep on moving”, we have wondered – what is the meaning of ‘movement’ these days, when the journey seems to go on and on, regresses, comes to a stand-still – how do individuals, groups, organisations, societies, communities move? Where do longing for human touch and closeness meet movement and moving? Where do we find the resources to keep on moving nevertheless and despite it all?**
We have recognised the circularity of movement in OFEK in the very recent GRC which took place with TAU entitled “Being a Therapist at this time” under the leadership of Yosi Triest and Moshe Bergstein. The GRC was cancelled twice during the pandemic, the journey extended, and eventually it happened this last September with a significant number of participants. What has been the place of longing, perseverance, determination, in the success of this GRC, despite it all and nevertheless?
The articles in this edition are also characterised by the circular movement of back and forth. The first cluster includes two articles dealing with insights from the Corona years, and relate to loneliness, movement and stuckness. First, a thought piece from Shmuel Bernstein dealing with loneliness and lack of movement, and – through re-examining Baudelaire’s La Solitude- offers a new perspective to think of the “empty space”. In the second thought piece, Simon Western touches on questions of loneliness, isolation and melancholy in the digital age, and discusses them through a case study of drone pilots in the USA air force.
The second cluster includes three articles emerging directly from OFEK-related activities and Group Relations thinking. The first, by Hagit Shachar-Paraira and Eyal Etzioni, examines sensitively and from the perspective of the participant, the processes in a reading group of systemic-psychoanalytic papers, which took place over a period of four years (including during covid and lockdown and a return to in-person), suggesting a relationship between learning/study and food/feeding. In the paper “tears of an administrator” which also deals with the experience of participating, Ori Weyl shares his experience of being a GRC administrator this past July with a touching humorous style. This section concludes with a thought piece from Gilad Ovadia which examines the addition of a fourth T boundary, in addition to the original three of Task, Territory and Time. He suggests that of reality Testing, which contributes the strengthening of movement between the ideal and the real in organisational work.

This edition is sealed with the contributions of two guest writers, asking us – “moving – where to?”
Gili Yuval, poet and writer dealing with the world of work, points to the tension between loneliness and a road-trip type movement, to the longing for solitude and suggests a ‘solution’ of a journey-to-nowhere.
Coreene Archer’s thought piece responds to the ancient song “keep moving on the ongoing journey” with contemporary voices and songs and challenges us to examine for ourselves questions of choice and internal listening.
Happy reading and please do use the comment boxes to share your reflections, questions and thoughts.

The Editors

Yermi, Eliat and Shely

November 2022

* “Ze Kore” (It Happens) / Lyrics Shmulik Kraus

** Call for Papers Kav OFEK #2

גיליון מס. 4 - ינואר 2026
גיליון מס. 4 - ינואר 2026 8

English follows Hebrew

דבר המערכת

"כשהבית ריק, לא משנה מי צודק" 

גיליון זה החל בריק גדול, בתחושה של חלל מדוכא – רגשית, אינטלקטואלית, חברתית ופוליטית. שלחנו קול קורא לחומרים לגיליון בזמן בו פיצולים גוברים מעל כל ניסיון של חיבור, ריפוי או שיקום. גם בתוך אפק תקופה זו התאפיינה בתכתובות מושחזות, והתחושה הישנה והמוכרת, לפיה הצורך להיות צודק.ת גובר על הצורך להתחבר ולהתפייס, זוחלת ומשתלטת. הגיליון הרביעי של קו אפק השתתק שוב. 

אף-על-פי-כן ולמרות הכל, המשכנו במלאכת התקנת הגיליון, בין שיתוק לתנועה. כותבים החלו לשלוח את תרומותיהם המובטחות; טקסטים ישנים נראו רלוונטים לפרסום מחודש בתוך ההקשר הנוכחי. הבית החל להתמלא שוב, והמכל האינטלקטואלי של אפק תפס צורה והתייצב לבסוף לגיליון הרביעי של קו אפק הדיגיטלי. 

מה תוכלו למצוא בגיליון הנוכחי? החומרים שונים מאוד זה מזה, גם בצורה וגם בתוכן. אך המשותף והמאחד הוא  העיסוק בזיכרון ובמוות; הניסיון ללמוד את העבר מתוך הבלחותיו בהווה, לרבות טראומה וטראומה בין-דורית;  וכן הקשב לכאב כמו גם לתקווה בדינמיקה הבין-דורית, המתגלמת דרך מופעים של ירושה ומורשת. 

הגיליון נפתח במכתבו של ד"ר מאני שר, דמות-אב באפק ובמכון טוויסטוק, העוסק בימים אלו במשמעות האישית של מורשת, שאף פרסם לאחרונה ספר בצורת מכתבים לילדיו ונכדיו. לבקשתנו, הוא כתב מכתב תבונה שכזה עבור הגיליון הנוכחי. לאחריו מופיע ראיון מצולם עם פרופ׳ יגאל גינת, מאבותיה הראשונים של אפק ודמות מופת ביישום החשיבה של יחסי-קבוצות בעבודה מערכתית וארגונית. בשיחה עמוקה עם ירמי הראל, יגאל פורש מסע חיים של עשייה בתחומי הבריאות והרווחה, כמו גם תובנות אישיות על אובדן ואבל. 

מאמרו של נימרוד הראל, ״הפגיעה הרביעית״, מציע מחשבה נועזת: ההתפתחויות המואצות בתחום הבינה המלאכותית עלולות לכונן פגיעה נרקיסיסטית נוספת באנושות, בהמשך לשלוש הפגיעות שזיהה פרויד (הקוסמולוגית, הביולוגית והפסיכולוגית). המאמר חוצה דורות במובן האנושי-התפתחותי ובוחן התפתחויות טכנולוגיות בתחום הAI, ועל כן כללנו שתי תגובות למאמר: אחת מאת ד"ר קובי תדמור ואחת מאת AI עצמו. המאמר חוצה דורות במובן נוסף ואישי: נימרוד הוא בנו של ד"ר ירמי הראל, חבר ותיק באפק ומעורכי קו אפק. מעשה זה מספק חוויה חיה לתוך ההיבטים היצירתיים, הפוריים והמספקים של המשכיות ושל שיח בין-דורי.

בת-אל פרידמן מציעה מבט כן ופגיע על חוויית האחרוּת באפק. זהו טקסט שמערער את ההנחה כי מרחבים פלורליסטיים וחוקרים – כפי שאפק מחשיבה את עצמה – חפים מדינמיקה של הדרה. בת-אל, חברה צעירה יחסית באפק מבחינת ותק וגיל, מביאה קול רגיש וחד, ועקב כך מספקת מבט נוסף לתוך העניין הדורי. 

גלי גורן כותבת על שתי סדנאות שהתקיימו ״תחת אש״ במהלך השנה החולפת. הסדנאות, אותן הנחתה יחד עם עמיתיה במסגרת הזמנה מעמותה לחיילי סדיר ומילואים, נועדו לעבד חוויות של פרידה ופירוק שנולדו מן המלחמה. מתוך עבודה זו עלה גם העיסוק ב״פגיעה מוסרית״ – פצע נפשי הנוצר כאשר אדם נחשף לאירועים הסותרים את ערכיו הבסיסיים, תופעה שכיחה במצבי מלחמה.

יעל שרוני ועמיתיה חוזרים אל אירוע שנערך לפני שמונה שנים, שעסק בשחיתות כסמפטום של מחלה חברתית עמוקה. הקריאה לאחור מטלטלת: הדברים שנאמרו אז מהדהדים היום כנבואה שלא נלמדה, כהיסטוריה החוזרת על עצמה ואף מקצינה.

שיחה אינטימית מלב אל לב, בין שני גברים, גילעד עובדיה – יו״ר אפק הנכנס – ויואב קירש – היו״ר היוצא ועכשיו מנכ"ל חברה – מתמקדת בפגיעוּת הכרוכה בתפקידי הובלה ומנהיגות. דרך התבוננות במעברי תפקיד עולה ההיבט האנושי במעברים בין-דוריים של פרידה והורשה. 

ולבסוף, אורלי אפללו-קמיל מובילה בדרכה הרגישה שיחה עם שבעה מחברי אפק, שתרמו פרקים לספר ״יושבים על מזוודה״. השיחה מבוססת על השערת הספר כי הזהות היהודית – כחוויה נפשית מתמשכת, המעוצבת על ידי רדיפות, הגירה וטראומה בין-דורית – השפיעה עמוקות על הבחירות המקצועיות והאישיות של הכותבים.

יצאנו לדרך עם הזמנה לחומרים ברוח הרוורי של ביון – ללא זיכרון וללא תשוקה. מתוך כך, מעל ומעבר לציפיות, התהווה מארג עשיר של זיכרונות חיים, חוויות שעובדו מחדש ונשזרו אל תוך הווה שמציע, למרות הכול, תקווה, חיוּת ואפשרוּת – דווקא בתוך נסיבות קודרות במיוחד.

אנו מקווים שתמצאו בקריאה, בצפייה ובהאזנה חוויה מחממת, מחברת ומעוררת מחשבה – בימים חורפיים אלה.

מערכת קו אפק

אורלי, שלי, ירמי ואליאת.

ינואר 2026

Editorial

Letting go to letting be/ “when the home is empty, it doesn’t matter who is right” 

This edition started from a big emptiness – a depressed void – emotional, intellectual, social and political. We sent the call out in a time where splits seem to persevere over any attempt at connecting, healing or rehabilitating. Inside OFEK too there were exchanges characterised by the sound of the pencils being sharpened, and that old, familiar feeling of the need to be right, toppling the need to connect and make peace, was creeping up on us. The fourth edition of Kav OFEK stalled again then into silence. 

And then, yet again and despite it all, the editorial board continued. People started sending their promised contributions, including some where the context made us feel right to revive them, or to publish them again, as part of another frame.   The house started to refill, OFEK’s intellectual home began to shape up into what would become its fourth offspring. 

What can you expect to find in this edition? The publications are very different from each other, in form as well as in content. But they do have something in common. In different ways, they all deal with memory, death and dying; the study of the past in the present, including trauma and inter-generational trauma; and the painful yet hopeful inter-generational dynamics including succession and legacy:

We have a letter from Dr Mannie Sher, an OFEK father-figure, and  a TIHR elder, who is positively busy with legacy and who has recently published his personal memoir in the form of letters to his children and grandchildren (in-person book launch on 25 January 2026). On our request, he has written one such letter of wisdom to the OFEK offspring. We have a video interview of Prof Yigal Ginat, one of OFEK’s first fathers and a role-model to the profundity of the model of GR into all systems and organisational understanding and work. Speaking poignantly to Yermi Harel, Yigal takes us through a tour-de-force of a life-long activity in health and social care informed by the GR principles and thought, and including reflections on personal loss, grief and solitude. 

A thoughtful and thought-provoking piece entitled ‘The Fourth Injury’ by Nimrod Harel suggests that technology, with the fast developments in AI, constitute the fourth injury, should Freud was alive today to have defined it (Freud identified three core narcissistic injuries to the Human species as offered through scientific developments over the centuries: cosmological, biological and psychological). This article swims across a couple of generational rivers: human development and the examination of AI – so we include two responses to Nimrod Harel’s paper, one by Dr Kobi Tadmor and one by AI itself. The other generation river is the personal one: Nimrod is the son of Dr Yermi Harel, one of OFEK’s senior members as well as one of Kav OFEK’s editors. Here, the creative, fruitful, satisfying and proud-making aspects of succession and generational discourse. 

The contribution from Batel Friedman is a self-reflection on the experience of being an Other, in OFEK, and the pain and vulnerability that accompany. It is a striking article that highlights that “even” in OFEK, that is supposed to be an inclusive and pluralistic society, the experience of Otherness, and othering is very alive. Bat-El is a younger member of OFEK both by age and by years of membership so here, again, the dynamic of the generations appears. 

Gali Goren (et al) describes and reflects on two workshops conducted ‘under fire’ during 2025 with the primary task of digesting experiences of separation and endings, as a result of war. The work was commissioned by a charity called ‘for tomorrow’ that asked the team to run further workshops on this issue as well as on ‘moral injury’, a traumatising experience that occurs when a person is exposed to events that challenge their  values and principles, an injury that often occurs in war and conflict situations, where persons are at risk of dying.  

Yael Sharoni (et al) returns to reflect and draw lessons from a workshop alerting that corruption is not only a social phenomenon but a symptom to a deep and problematic social disease. The event took place eight years ago and feels like a premonition to what was to come. An eerie reminder of how we do not learn from our history, or past, and repeat or even expand our mistakes. 

A conversation between Gilad Ovadia, incoming and current Chair of OFEK, and Yoav Kirsch, outgoing Chair of OFEK and current Company CEO, explores the vulnerability and potential injury as one reflects on the transitions between different leadership roles. In a heart-to-heart, a man-to-man reflection shows the humanness in succession and transition. 

And finally, Orly Aflalo-Kamil rounds up the contributions to the book Sitting on a Suitcase by seven OFEK members  in a gentle and sensitively led conversation based on the book’s main hypothesis which is that Jewish identity – being an ongoing psychological experience shaped by a history of persecution, migration, and intergenerational trauma – has shaped the professional choices of the writers. 

We called for contributions in the spirit of Bion’s reverie, without memory or desire, and what has emerged is that and more, a rich tapestry of memories, re-membered experiences re-thought and re-integrated into a present which has freshness, hope and possibility in a context which could have hardly been any darker. 

We trust you will enjoy reading, watching and listening, and feel the weaving together warming you up on these cold winter nights.   

 

Orly, Shely, Yermi and Eliat

The Editorial Team
January 2026

פרח

מיו"ר למנכ"ל – איפה שיש גרשיים יש סיכוי לפגיעות

גילעד עובדיה משוחח עם יואב קירש

גילעד עובדיה, יו"ר אֹפק, מראיין את יואב קירש, יו"ר אֹפק היוצא: ראיון התבוננות בשאלת המעבר מלמידה מהתנסות בתפקיד היו"ר לתפקיד יזם ומנכ"ל בחברה טכנולוגית.

הריאיון התקיים בביתי ליד שולחן האוכל באווירה נינוחה. בעצם, הזמנתי את יואב, שאינו מורגל בכתיבה, לשיחה בשניים. על הריאיון דיברנו כבר בריטריט האחרון של אֹפק. המשפט "דע מאין אתה בא ולהיכן אתה הולך?" ליווה אותי מאז.

משום שבדבריו יואב העביר תחושה שקרה לו משהו שהוא מעבר לעצמו, הנחתי שמכך שהוא חזר בכמה הזדמנויות על המהלך ההתפתחותי שלו – במעבר מתפקיד יו"ר לתפקיד מנכ"ל, אפשר ללמוד על תהליך שלרוב אינו קורה לאחרים.

הריאיון נערך בשני חלקים, ולא מעט זמן עבר ביניהם.

28.7.25

יואב תוכל לשתף במחשבותיך על המעבר מיו"ר למנכ"ל?

יואב: ניהול והגישה (הפסיכואליטית־מערכתית/יחסי קבוצות– ג"ע) הם בעלי מערכת יחסים מאוד מאוד קרובה ואסביר למה אני מתכוון. אחד הדברים המרכזיים שמנהלים חווים בתפקידם, בהנחה שהם מנהלים אנשים ולא בינה מלאכותית (AI), הוא פגיעוּת. לרובם זהו רובד לא מודע ולא מוכר. יש להם תחושות, רגשות ותגובות מכל מיני סוגים, אבל חסר להם האלמנט המרכזי להתמודדות עם פגיעוּת, והוא מכל ויכולת הכלה. מנהלים רבים חושבים שהכוונה במושג הכלה היא למה ששגור בפי העם כיכולת ספיגה, בעוד שהכלה בגישה שלנו היא הפיכה של "בֵּטות" ל"אַלְפוֹת, כלומר פעולת התמרה שמקדמת את הסיטואציה. הכוונה היא לא להשלכה של פגיעוּת, מצב שבו אתה אדיש או הגנתי, וגם לא למצב שבו אתה לא מגיב, אלא לתגובה מקדמת. אי־תגובה משמעה הימנעות, דבר שמפריע לניהול ומייצר תהליכים לא מודעים שמקורם בפגיעוּת לא מטופלת.

אני זוכר שברמה האישית כשסיימתי להיות סמנכ"ל כספים בְּארגון שהיו לי איתו יחסים מורכבים מאוד, נשבעתי שאני בראש ארגון לא אעבוד, ולא משנה איזה ארגון.

יואב שותק שתיקה ארוכה…

והסיבה שנשבעתי הייתה כי הרגשתי שאין לי כלים להתמודד עם כל מה שמשליכים על המנכ"ל. לא הכרתי אז את הגישה הפסיכואנליטית־מערכתית ולא את העולם של יחסי קבוצות, והרגשתי ששופכים על המנכ"ל מכל הכיוונים. הנושאים המורכבים ביותר הם נושאים שאנשים לא רוצים להתמודד איתם, וההכלה הטובה ביותר היא להחזיר לשולח את הנושא בצורה שתעזור לו לקדם את המצב. במציאות קורה לא אחת שהנחת הבסיס של תלות משתלטת על הסיטואציה, והמנכ"ל מתפתה לעסוק במשהו שלא שלו. הוא נהנה מחוויית הצלחה בתפקיד לא לו ולא עושה מה שהתפקיד שלו מחייב, ובאותו הזמן הוא גם מרוקן למישהו אחר את התפקיד מתוכן.

כך הגעתי להחלטה שאני יוצא מעולם הניהול אחרי שמונה עשרה שנה. לא ידעתי כלום על יחסי קבוצות כשהגעתי לסדנת יחסי קבוצות במושב רמות ב־2009, בניהולה של אילנה ליטוין. אני חושב שזה היה אחד המקומות הבודדים שהרגשתי תחושת חופש שאני לא זוכר כמותה, ובפרט בקבוצה גדולה, ועוד יותר ככל שהסדנה התקדמה. זו הייתה חוויה מכוננת. חוויות קודמות שלי מקבוצה גדולה של אנשים זרים היו של שתיקה ושל הימנעות. במיוחד זכור לי אירוע שלימדתי את הקבוצה הגדולה לשיר "מוסיקת ימי הביניים" – קווינטה זכה. זה אומר שני צלילים: בס וסופרן. צליל נמוך לבנים וצליל גבוה לבנות במרווח של חמישה טונים. אחד המשתתפים, שהתחרה איתי על מקום (תחרות בין בנים…) לחש לי "תנשום". האירוע הזה משקף חופש, אקטינג אאוט–אין, יכולת לעשות משהו ספונטני בלי לדפוק חשבון לאף אחד. ולהפתעתי, היו לא מעט שהצטרפו ושרו! הייתה לי תחושה נדירה שלא הרגשתי בכל התפקידים שעשיתי.

במאמר מוסגר, מרווחים טבעיים במוזיקה הם מעניינים מאוד כי אפשר להפיק אותם על ידי שימוש בכל מיני אלמנטים טבעיים כמו הקול האנושי, חומרים שונים בטבע, ועוד. בני אדם עושים זאת לא על הפסנתר, אלא כששניים שרים בקולם ומרגישים שלמות וחיבור ביניהם. הכוונה היא שנוצרה שלמות, אומנם מוזיקלית, במקום ששלמות היא ממנו והלאה – בסדנת יחסי קבוצות.

מהסדנה הזו הדרך הייתה קצרה לתוכנית לייעוץ ארגוני בגישה פסיכואנליטית־מערכתית ולקריירה ייעוצית שהחלטתי "ללכת עליה".

אחת הדרכים הלא מוצלחות להתמודד עם פגיעוּת היא התנשאות. אפרופו איך מכילים פגיעות. אפשר לצפות בקצפת מתנשאת כאילו הכול טוב אבל בפועל האווריריות היא חדירה ופגיעה. זו הדרך שבחרתי פעמים רבות להתמודד עם כל מיני סיטואציות. למשל, היה לי קשה לשחרר את דרגת סמנכ"ל הכספים ולקבל את זה שאני לא סמנכ"ל אלא יועץ. אחת הטעויות המשמעותיות שעשיתי כיועץ היא לפנות למנכ"לים בחיפוש אחר עבודה ולא למנהלות משאבי האנוש שהיו כפיפות שלי בתפקידי הקודם. זו טעות אסטרטגית בהבנת השוק והלקוח, ויכול להיות שמשום כך נתקלתי בלא מעט קירות בשנים הראשונות של העבודה. וכאן המקום להזכיר שמראש הקריירה הזו לאו דווקא הייתה יעד, אלא ריטריט או מסתור או מפלט מהתפקיד שהיה לי כ־CFO.

יש שתיקה, יואב אומר שהוא מתלבט אם לקפוץ לסוף – לניהול, או להתעכב על הייעוץ.

יואב: באיזשהו שלב בקריירה הייעוצית, לפני שלוש שנים, הרגשתי שזה לא זה. בחוויה שלי העניין כאן היה יותר ישיבה על הגדר ושהות במרחב ביניים – "רגל פה רגל שם" כדברי השיר. ואז, באופן ספונטני, החלטתי שאני חוזר לעולם הניהול. כרונולוגית זה בעצם קרה לפני שש או שבע שנים. הייתה הזדמנות להצטרף להנהלה של אֹפק, וכעבור שנתיים בהנהלה להציג את המועמדות ולהיבחר ליו"ר אפק. אם מדברים על הדרמה של נטילת תפקיד, זה היה אירוע דרמטי, כי הייתה בו הסרה של כל ההגנות שבלעמוד בראש ארגון.

אני חושב שהבחירה לעשות את זה באֹפק היא משום שבאֹפק הפגיעוּת על השולחן, מושלכת, קיימת, ואפשר לעשות איתה עבודה שבארגון רגיל אי אפשר.

תוכל להרחיב בנקודה זו?

יואב: אֹפק, ובכלל זה גם הנהלת אֹפק, הוא מכל שמאפשר לעבד ולעבוד עם הפגיעויות של חברי אֹפק, שלעיתים מוצאות כל מיני ביטויים. פעמים רבות הן מופנה כלפי ההנהלה וכלפי היו"ר. לא אגיד שלא חטאתי בפגיעוּת ובהתנשאות שעליהם דיברתי, אבל יחסית זה קרה מעט שהתפרצתי ופגעתי חזרה בפינג פונג. תפקיד היו"ר היה סדנה להתמודדות עם פגיעוּת מתמשכת שתרמה לי רבות ודרך זה גם לאֹפק כארגון.

איך תפקיד יו"ר אֹפק תרם לך להתמודדות עם פגיעוּת?

יואב מהסס לשתף בגלל ההיבטים האישיים.

השיחה מתגלגלת, ואני מציע ליואב את הרעיון שמנהל הוא סוג של "סינגל טון". הוא מחזיק לְבַדִיוּת, לעיתים הוא הדמות השונה והחריגה ש"קל" לה יותר להתמקם לבסוף בניהול, מיקום שיש בו לא מעט בדידות. בהשאלה מעולם המוזיקה – נושא אהוב על שינינו – המנהל יכול להיות גם בתפקיד מנצח, כשהוא מכוון את התזמורת על פי משהו פנימי בתוכו.

יואב שואל אותי: אז מה הטון שלך?

אני מחזיר אליו את השאלה, הרי הוא המרואיין כאן.

יואב: אני יכול לומר לך בקיצור – הטון שלי הוא DOWN UP, מלמטה למעלה. ההנהלה אחראית למימוש המשימה המרכזית על ידי כך שהיא נותנת לחברים ממשאבי הארגון ומאפשרת להם את התנאים להוציא לפועל יוזמות.

זה שונה מרעיונות שההנהלה קובעת בהם את החזון ואת הדרך… עם זאת, לצד היוזמות האישיות, ההנהלה כן מובילה את תהליך קביעת החזון והדרך עם חברים.

יואב עסוק תוך כדי הריאיון בסגירת עניינים הנוגעים לחברה שהקים. אנחנו נאלצים להפסיק, ואני מזמין אותו לנגן על הפסנתר. השיחה תוך כדי נגינה גולשת לשאלת המנהל כסובייקט. איך מי שיש לו צליל ייחודי משל עצמו אמור להיות המנצח על התזמורת? מה בא לפני מה? איך המנצח מניע את התזמורת לנגן לפי הצליל הבסיסי והמנגינה או תמונת המציאות המוזיקלית שיש לו בתודעתו? מטון בודד למוזיקה שלמה. במובן מסוים, הטון הבודד מייצג את נקודת המשען של המכל, נקודת האחיזה שאיתה אפשר לצאת לדרך ההתמודדות של המנהל עם הפגיעוּת.

מהסיפור של יואב עד כה אפשר להבין משהו על המתח שנטילת התפקיד יוצרת בין המוזיקה הטבעית וההרמונית שיש בראש – סיפור השירה בקבוצה הגדולה; לבין המוזיקה המתנגנת במרחבי החיים היום־יומיים בארגון – אותו מקרה שיואב סיפר עליו. ייתכן ששומע מן הצד היה רואה בו רק עניין של ניואנס, ואילו עבור יואב הוא היה חוויה משמעותית ואולי קריטית.

8.9.25

לאחר כחודש וחצי נפגשנו בשנית ופניתי ליואב בשאלה: למה התכוונת כשאמרת שלנהל זה לנהל פגיעוּת?

יואב: אני חושב שהתפקיד של היו"ר באֹפק מפגיש עם הפגיעוּת האישית, עם הפגיעוּת שיש לחברי הנהלה אחרים וגם עם הפגיעוּת שיש לחברים. היו"ר הוא הכתובת לפגיעוּת שמסתובבת בארגון. פגיעוּת יש בהרבה ארגונים, אבל אֹפק מתעסק באופן מוצהר בנושא של פגיעוּת. אֹפק לומד מהתנסות, וכך באופן לא פורמלי ניתן אישור לפגוע. זו אמירה חזקה, אבל אני עומד מאחוריה.

בעצם מה שאתה מציע הוא שאם אין מרחב לבטא תוקפנות, איך אפשר ללמוד מהתנסות?

יואב: אֹפק הוא מרחב בטוח, ליתר דיוק מאפשר. הוא מאפשר ללמוד בהשראת הסדנאות, מאפשר ללמוד מהפגיעוּת, מהלא־מודע למודע.

בוא נחדד. זה מאפשר לה לעלות על פני השטח?

יואב: זה מורכב יותר כשזה קורה ביום־יום ולא בסדנה. בחיי היום־יום אין את המכל, ובחיי היום־יום מי שמחזיק את הפגיעוּת הם ההנהלה והיו"ר.

איך כל זה השפיע עליך, וגרם לך לחזור לעולם העסקים?

יואב: הפגיעוּת לא מיוחדת לאֹפק. לרוב לא מתעסקים בה, אלא אם יש משבר במערכות יחסים. הפגיעוּת בדרך כלל מטואטאת מתחת לשולחן. ההתנסות שלי באֹפק נתנה לי תחושה שיש לי היכרות טובה עם הפגיעוּת שלי. לא תמיד היא מנוהלת כמו שצריך, אבל אני מכיר בה. ההיכרות שלי מאפשרת לי לעבוד גם עם פגיעוּת של אנשים אחרים. לעבוד עם המפגש בין הפגיעוּת שלי לפגיעוּת של אחרים.

זה לא מסביר את המעבר, את הרצון לשינוי.

יואב: בעבר, בהתבוננות על מנכ"לים, לא ידעתי לקרוא לזה שהם "בעין סערה", והמצב שלהם גם הפחיד אותי. ראיתי שההתמודדות בהחזרת הפגיעוּת למרחב קשה. ההתמודדות לא באמת הייתה התמודדות, אלא משהו בין התעלמות לבין השלכה בחזרה. הרגשתי שאני לא רוצה להיות כמו מי שראיתי, שאין לי מודל לחיקוי וגם לא כלים משלי להתמודדות.

אני זוכר הרבה חוויות של התנהגויות לא רציונליות ופוגעניות של מנכ"לים. זו חוויה די אחידה עם מנכ"לים שונים, כל אחד במינון אחר. החוויה שמי שעומד בראש המערכת מפיץ פגיעוּת בארגון. היום אני מבין את זה אחרת, לאור המוכנות שלי לעבוד עם הפגיעוּת שלי.

תוכל להרחיב עוד למה הכוונה?

יואב: מי שלא יכול להתמודד (עם פגיעוּת – ג"ע) מחזיר השלכות באופן לא מעובד. במקום לעבוד באופן פנימי עם החומר הלא מעובד, הוא נשאר באופן לא מעובד ולא מוכל ויוצר הרבה נזקים.

אז איפה זה פוגש אותך עכשיו?

יואב: נושא הפגיעוּת פוגש אותי בחיי היום־יום בעבודה שלי גם עם אנשים שכפופים לי או שעובדים איתי וגם עם אנשים מחוץ לארגון כמו ספקים, לקוחות פוטנציאליים, מפיצים, שותפים כאלו ואחרים.

אני רואה במערכות יחסים דבר מאוד מרכזי בהצלחה שלי ושל הארגון. העבודה עם אנשים מזמינה גם פגיעוּת ביחסים. אם לא עובדים איתה, היא יכולה להיות מוקש שיכול להתפוצץ בהפתעה. הפגיעות נהפכת לחלק אינטגרלי בניהול וחלק מניהול הסיכונים. פגיעוּת לא מטופלת עם שותף יכולה להביא לסיום מערכת היחסים, גם במקרה של שותף טוב או שותף אסטרטגי. יש בזה ממש ניהול סיכונים. אני חושב שאנשים שיש להם מערכות יחסים משמעותיות עובדים טוב יותר ביחד.

בעולם העסקי, קוראים לסיכונים אלו סיכונים עסקיים. נגיד בחברה שלנו שואלים איך לא יגנבו לנו את הטכנולוגיה? עבודה דרך יצירת יחסים היא הדרך הטובה ביותר, יותר טובה מפטנטים והסכמי סודיות. חיבור וקשר שמונעים את הסיכון של גניבה, לעומת האלמנטים הטכניים והביורוקרטיים.

אתה מדגיש ניהול שמבוסס על שותפויות.

יואב: כן, אני מדבר על בניית מערכות יחסים, שימנעו בעיניי את בגידת השותף. יש ערך גבוה לעשות דברים ביחד. הביחד מוביל לכך שגם אם טכנית אפשר כביכול לבד, יש צד קונקרטי ומעשי במערכת יחסים שמכריח להיות בשותפות. עניין היחסים נוגע לשותף שאיתו אני עובד כיום.

החשיפה נתנה לך אומץ?

יואב: כשיש משהו שאתה לא יודע זה מעורר פחד. אני לא חושב שעשיתי משהו אמיץ אלא למדתי להכיר אזורים לא ידועים שלי. גם באֹפק וגם בייעוץ, האזור הזה של הפגיעוּת נהפך למקום מוכר. המקום המפחיד של המנכ"ל נהיה מקום שאני רוצה להיכנס אליו ולהתנסות בו. כמו מגרש משחקים מוכר שבו ניסיתי את המתקנים, ועכשיו בא לי להיכנס למגרש אחר שלא הייתי בו אף פעם.

מי השותפים שלנו בהתמודדות עם הפגיעוּת?

יואב: ההכלה של התפקיד קשורה בהרבה גורמים. להיות לבד זה קשה. המנהלים שהסתכלתי עליהם הייתה להם הרבה בדידות. היא גורמת לתגובתיות, ללא מודע להתפרע ולפגוע בסביבה באופן לא מבוקר – זה נזק למערכות היחסים האישיות וגם לארגון כולו. לעיתים הלא מודע יוצא באופן לא מבוקר וגורם לפגיעוּת שאינה מטופלת ויוצרת נזק, או שמטפלים בו, או שלא.

יואב שיתף בעבר שהוא באנליזה, אבל בריאיון עצמו הוא היה די סגור ולא שיתף בשאלה מה התרומה של התהליך שעבר שם למקום שבו הוא נמצא כעת. העובדה שהיה באנליזה אינה נושא שהוא מדבר עליו אבל גם אינה סוד, כפי שאמר בעצמו. האם בעצם זה לא חלק מהעניין? שהאנליזה היא מקום לעבד את הפגיעוּת שאלתי?

התשובה הייתה חיובית, אבל במשורה.

יואב: בעצם יש הרבה משקל לשותפים שמאחורי הקלעים – עבודת האנליזה והזוגיות, כמו שאומרים "חפש את האישה".

אולי נדבר על זה בסיבוב הבא.

 

אפילוג

יואב דיבר בכנות ובאופן נוגע. אני נוטה להכחיש את הפגיעוּת שלי, ירושה רגשית לא מוצלחת אבל נוכחת. לכן אני מנסה ללמוד להיות יותר במגע עם פעולת ההכלה עצמה. הרעיון הזה שניהול הוא ניהול הפגיעויות בארגון או האלמנט המצטבר שלהם הוא מעניין. אבל למעשה אפשר לראות זאת גם כסוג של מעטפת, שכן הפגיעויות משקפות משהו בלתי ידוע שקשה עוד יותר לגעת בו.

יואב אומר שעמדתו כיועץ הייתה הגנתית. ובמילים אחרות אם אתה נשאר יועץ בגלל הפגיעוּת, ייתכן שזהו למעשה המסתור הנפשי שלך. האם זה אולי סוג של מכנה משותף הקושר בינינו?

שלי פנתה אליי מטעם מערכת "קו אֹפק" להביא את עצמי כיו"ר בצורה כלשהי בגיליון זה. חשבתי שכבר עשיתי די, אבל בראש שלי חיכה הריאיון הזה שחיבר אותי לקושי שאני חווה כמי שסופג לתוכו חלקים קשים שלנו כקבוצה עובדת, לא משנה כרגע אם נקרא לה ארגון או קהילה. אֹפק כאילו פועל בשני מישורים מקבילים: קיום של סדנאות, ערבים, לגעת בֹאפק, אֹפק בשטח – סוג של היפראקטיביות שאולי מתגוננת מפני הדיכאון, ההזדקנות, היעדר "דם חדש", ותחושת אבדן והתפוררות. תחושות אלו הן שלנו אבל גם מושפעות בתקופה הזו באופנים הלא מודעים שבהם אנו סופגים את חוליי החברה המשוקעים אט־אט בתוכנו שלא בטובתנו.

בשונה מיואב, הייתי קודם מנכ"ל ונשבעתי שלא אשוב לתפקיד הזה, אולי מאותן סיבות שיואב הזכיר בתחילת הריאיון באופן שבו ראה את המנהלים. אם להתייחס לגרשיים בצירופי המילים יו"ר ומנכ"ל, הגרשיים האלה מחזיקים הן שבירוּת הן את הכוח שיש בחיבור העמוק שיש בכל אחד משני הצירופים – יושב ראש ומנהל כללי, ואולי גם בצירוף סמנכ"ל.

לתפקיד יו"ר אֹפק ניגשתי מתוך תפיסה שהוא יותר במישור ההנהגתי ופחות הניהולי. תוך כדי העבודה על הריאיון מתגלה לי שתפקיד היו"ר, כמו שאני תופס אותו, הוא סוג של התקדמות מאתגרת עבורי וממש לא עוד מאותו הדבר. אני מחפש להשפיע אבל ממש לא לנהל, והחברים בארגון לא בהכרח מקבלים זאת. אני רוצה לדעת, לתפוס ולהבין איך אנחנו כקהילה נמצאים בכאן ועכשיו. חשוב לי גם הצד המעשי הכלכלי והארגוני, לוודא שמשימות שלקחנו על עצמנו אנחנו מבצעים על הצד הטוב ביותר. הרצון והכוונה היא להיות מעורב אבל לא להתערב בעבודת הוועדות והפרויקטים, מה שמתברר כעניין לא פשוט.

מקרה של שיח לא מדויק מצידי עם שלי כנציגת המערכת גרם למתח בינינו. אולם הפיענוח שלו, גרם לי לחשוב שהמוביל סופג מהאחרים חווייתית ורגשית את כל מה שנשאר לא פתור ולא מעובד. בשפה תאורטית אפשר לקרוא לזה "הזדהות השלכתית", יחסי "ראש בראש", "בטן לבטן" וגם "לב אל לב" הנטענים רגשית ללא פשר ברור. מה שיואב קורא לו ניהול פגיעוּת הוא גם סוג של צינור ניקוז או אינסטלציה. במילים אחרות, המנהיג או המנהל מנהל גם את החולשות של הארגון, והמשמעות היא שהוא מחזיק גם את החלקים הפרגמנטריים, המתפוררים, את הדיכאון ואת ההתדרדרות ונמצא איתם במגע כדי ליצור תנאים להתמרות. זהו אתגר לא מבוטל.

תודה רבה ליואב ולשלי כבני־שיח.

גילעד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אודות

מי אנחנו

הנהלה

ארגונים קשורים

הצטרפו לפעילויות שלנו

סדנאות יחסי קבוצות

פעילויות

קו אפק

צרו קשר

ת.ד. 671, הרצליה 46106

דוא"ל. mail@ofekgrouprelations.org

Facebook Twitter Linkedin

לקבלת עדכונים על אירועים קרובים
מלאו את פרטיכם: