דבר המערכת >

מאמרים נוספים בגיליון

ארכיון גיליונות
גיליון מס. 1 - אוקטובר 2021
גיליון מס. 1 - אוקטובר 2021 7

קו אפק מקוון 2021/1 – דבר המערכת

אנחנו שמחים להשיק את הגיליון הדיגיטלי הראשון של קו אפק.

בספטמבר 2000 יצא לאור הגיליון הראשון של קו אפק.
אבי נוטקביץ, שהיה אז יו"ר אפק, כתב בין השאר בדברי ברכתו:
"אפק כותבת" היא כמובן דרך נוספת לקדם את הרעיונות, אך היא בעיקר יצירת מרחב לייצור של רעיונות חדשים, להמשגות חדשות, לעיבוד נוסף של התנסויות; היא אפיק נוסף לתעל דרכו יצירתיות; היא גם אפיק נוסף של תקשורת ביננו לבין עצמנו, בינינו לבין העולם.

סילביה זילברמן ואילנה ליטוין בדבר המערכת כתבו:
אחרי לבטים שנעו בין צניעות מופרזת לשאפתנות גרנדיוזית, בין כוונה להוציא דף מידע אינפורמטיבי יבש, לבין רצון לגבש ז'ורנל מקצועי מהוקצע, החליטו חברי הוועדה להשיק עיתון שיעודד כתיבה חווייתית וספונטנית גם אצל אלה מאתנו שנרתעים מכתיבה עבור העיתונות המקצועית הממוסדת.

העיתון יצא כל שנה, עלה, התפתח והתרחב וגם חברי המערכת שלו התחלפו במהלך השנים. בדצמבר 2011 יצא גיליון מס' 12 שהיה גם האחרון. מאז הוא נרדם לעשר שנים. במערכת עלה הדימוי של 'היפיפייה הנרדמת' שמחכה לנסיך שיבוא, ייתן לה נשיקה, ויעיר אותה מתרדמתה.

המחשבות הראשונות לחדש את קו אפק במתכונת דיגיטלית, בעידודה של הנהלת אפק, עלו לפני למעלה משנתיים, עוד טרם פרוץ מגפת הקורונה, והתחילו במפגשים בין סיווני שירן ובין ירמי הראל. סיווני נאלצה לפרוש והוקמה מערכת חדשה הכוללת את אליאת ארם, ירמי הראל ושלי זוסמן: מי שהייתה מעורכות הגיליונות הראשונים, מי שהיה מעורכי הגיליונות האמצעיים ומצטרפת חדשה למערכת, בתקווה לשילוב של ישן וחדש, מסורת וחדשנות, נושא חשוב בפני עצמו בתחום של יחסי קבוצות.

נושא הגיליון, המפנה את המבט לארגון ולהתארגנות בימי מגיפה, מזמין התבוננות בהשפעות המגיפה על המערכת החדשה שקמה בתקופה זו. ההאצה הדיגיטלית בימי קורונה והשינוי הטרנספורמטיבי בתפיסת מיקום ומרחב, הסירו מגבלות לחברות גלובלית, שהפכה "טבעית". גם הכלים הטכנולוגיים הפכו "טבעיים", והמערכת נעזרה בטכנולוגיה הזמינה של זום, וואטסאפ, דוא"ל וקבצים משותפים לעבודה השוטפת ולתקשורת עם כותבי המאמרים ואנשים נוספים שלקחו חלק וסייעו בהפקת הגיליון. תוכניות למפגש מערכת בישראל בוטלו עם הטלת הסגרים ומגבלות התנועה, כך שלמעשה, כמו צוותים רבים בתקופה זו, המערכת פעלה במרחב המקוון ולא נפגשה פיסית מאז הקמתה ולאורך תקופת העבודה על הגיליון.

מגפת הקורונה נתנה משנה תוקף לחידוש כתב העת במתכונת מקוונת, כזו שנגישה וזמינה מעבר לגבולות של זמן, מרחב ושפה, ומזמינה ביטוי במגוון כלי תקשורת וסגנונות, כמו וידיאו ודימויים חזותיים. כמו בחוליות הקודמות בשרשרת קו אפק, גם במהדורה הדיגיטלית המחודשת מקופלת המשאלה לספק מרחב יצירתי ומשחקי לעיסוק בתחומי הדעת של אפק, מרחב לביטוי רעיוני וחווייתי, לאיסוף ועיבוד התנסויות ולתקשורת בתוך קהילת החברים ובינה לבין העולם.

משימה זו חברה לאתגר העכשווי של חיפוש אחר דרכים חליפיות וערוצים נוספים למפגש ולשיח. כך למשל, הפלטפורמה הדיגיטלית של קו אפק מאפשרת תגובות בדף המאמר, כערוץ מסוג זה. האם ניתן לחשוב על "מודל היברידי" באפק, שחלקו מפגשים פיזיים, חלקו מפגשים מקוונים וחלקו בקו אפק המקוון? ימים יגידו.

חלקו הראשון של הגיליון מכיל שלושה מאמרים העוסקים, מזוויות שונות, בחוויית הלמידה מסדנאות או על-סדנאות דיגיטליות. כולן התרחשו במשך חודשי המגיפה. נפתח עם מאמרן של רונית קרק ומרים שפירא הבוחנות את ניסיונן כמשתתפות בכנס החלוצי של eGRC ב 2020. התמה המרכזית, סביב השאלה או התחושה של שמיטת האינטימיות בכנס עם סמכות דיגיטלית, עורר במערכת חשיבה מיידית ואכן כללנו תגובה על נושא השמיטה מירמי הראל.

ה"מאמר" השני הוא למעשה מארג של תרומות מהמנהל, אנשי צוות ומשתתפים, של הסדנה המקוונת שהתרחשה פברואר 2021 ושהוקדש לה ערב אפק ביוני השנה, אותו הובילו סמדר אשוח ואמיר שרף, שאת תוכנו ניתן למצוא כאן.

החלק הזה של הגיליון נחתם עם מאמר מטה-למידה מסדנאות דרך סדרת ערבי למידה בזום. המאמר הוא פרי עריכתה של מירה ארליך-גינור שניהלה שלושה ערבי אפק בזום בסתיו 2020, בין גלי הקורונה, עם המשימה המרכזית – למידה מסדנאות.
החלק השני של הגיליון גם הוא מכיל שלושה מאמרים, שעוסקים בשאלה שהצגנו ב'קול קורא' על אפק כמתארגן ועל חוויית המנהיגות בצבעיה השונים בשנות המגיפה.
אנו פותחים במבט יושבת הראש, יעל שנהב שרוני, על ניהול אפק – הארגון כארגון – בימי מגיפה, ריחוק פיסי ואי וודאות.

ממשיכים במאמר חושב מחבר אפק, גבי בונויט, על הקבוצה מתוך חברי אפק לבחינת יחסי קבוצות וקורונה – בו הוא נוגע בנושאים שנחזור אליהם מאוחר יותר – זכרון, אחרות וזרות.

מסיימים בתרומתו של לזלי בריסט, מנהל התוכנית ליחסי קבוצות במכון טוויסטוק בלונדון, ששלח גם הוא מאמר חושב על זהות, השתייכות וחוויית הדיגיטאלי בימי מגיפה מזוויתו כמנהל. מאמר זה גם עורר תגובות עמוקות בקרב חברי המערכת ותמצאו כאן תגובה של שלי זוסמן לרעיון של "a person in a body".
החלק השלישי והאחרון של הגיליון מוקדש לזכרה של חברתנו היקרה ג'ודי לוי שהלכה לעולמה בטרם עת ובטרום המגיפה. ערב הזיכרון למותה באוגוסט 2019 בביתו של יגאל גינת בירושלים הוא לכשעצמו אולי אחד הזיכרונות האחרונים לפני המגיפה של חברי אפק בצוותא, מדברים, בוכים, זוכרים ושרים את ג'ודי.

כאן תמצאו מקבץ ראיונות, חלקם מוקלטים, חלקם כתובים, של חברים שזוכרים את ג'ודי; את המאמר המקורי של ג'ודי מ 2011, Memory Lost and Memory Found, עם תגובתה המקורית ועם תוספת עכשווית מגבריאלה בראון, זיכרון שנעטף בעריכה רגישה, אחראית ואוהבת בידיהן של ליילה ג'מאל ומירי צדוק.

נראה לנו שאולי ג'ודי היא היפהפייה הנרדמת שלנו, שעוזרת לנו להתעורר ולעורר את קו אפק. למרות שלא כמו באגדות, איננו יכולים להחזיר אותה לנשום בתוכנו, אנו יכולים לנסות ולהמשיך תוך שהיא נושמת מתוך זיכרונותינו.

מקווים שתהנו מהגיליון ושנשיקותיו השונות יעוררו אתכם לתרומות בעתיד.

להתראות,
המערכת.
שלי, ירמי ואליאת. ספטמבר 2021.

המערכת רוצה להודות בראש ובראשונה לאילן קירשנבאום, על שותפות הדרך והסיוע במימוש המהדורה הדיגיטלית.
להנהלת אפק, שאישרה כספים שעזרו במימוש הגיליון, בעיקר בעריכה של הקטעים המוקלטים.
וכמובן לכל הכותבים והתורמים – הרי אין עיתון בלי תוכן.

גיליון מס. 2 - נובמבר 2022
גיליון מס. 2 - נובמבר 2022 7

English follows the Hebrew

קו אפק המקוון #2

דבר המערכת
שמחים להניח לפניכם את הגיליון השני של קו אפק המקוון. בהכנת הגיליון יכולנו לזהות את המאפיינים של לעשות דבר "בפעם השנייה". בגיליון השני של קו אפק בשנת 2001, אילנה ליטוין, סילויה זילברמן ואליאת ארם כתבו בדבר המערכת:
"כולנו מכירים את פרץ האנרגיה המזין התחלה חדשה, ראשית יצירה. קשה הרבה יותר לגייס אנרגיה כדי להתמיד בעשייה ולהשקיע בתחזוקה".
תחושות אלה שליוו את הכנת הגיליון "בפעם השנייה" התלכדו עם נושא הגיליון, שכותרתו "על כמיהה, תנועה ואף-על-פי-כן". בהשראת מילות השיר הידוע* המצביעות על "הדרך המתמשכת" וההכרח "לנוע-לנוע" בהתמדה ובנחישות, תהינו מה משמעות התנועה בימים אלה, בהם הדרך מתמשכת, נסוגה, עומדת במקום – איך נעים הפרטים, הקבוצות, הארגונים, החברות, הקהילות? היכן נפגשים הכמיהה למגע אנושי וקרבה עם תנועה ותנועתיות? ומהיכן המשאבים להמשיך למרות הכל ואף-על-פי-כן?**
זיהינו את מעגליות התנועה באפק בקיומה של סדנת יחסי-קבוצות בשיתוף אוניברסיטת ת"א "להיות מטפל בעת הזו" בניהולם של יוסי טריאסט ומשה ברגשטיין. הסדנה בוטלה פעמיים בימי קורונה, הדרך התמשכה, ולבסוף התקיימה בספטמבר האחרון עם מספר משתתפים גבוה במיוחד. מה מקומן של הכמיהה, ההתמדה והנחישות בשגשוגה של הסדנה, למרות הכל ואף-על-פי-כן?
אף המאמרים בגיליון זה מתאפיינים בתנועה מעגלית של חזרה לאחור והליכה קדימה. האשכול הראשון, ובו שני מאמרים, עוסק בתובנות משנות הקורונה, הקשורות לבדידות, תנועה ואי-תנועה. תחילה, מאמר חושב מאת שמואל ברנשטיין העוסק במצוקות הבדידות וחוסר-התנועה, ובאמצעות חזרה ל-"La Solitude" של שארל בודלר מציע דרך חדשה לחשוב את "החלל הריק". לאחריו, סיימון ווסטרן נוגע בשאלות של בדידות, נתק ומלנכוליה בעידן הדיגיטלי, ודן בהן באמצעות מקרה בוחן של טייסי מל"טים בחיל האוויר האמריקאי.
האשכול השני בגיליון כולל שלשה מאמרים הנובעים ישירות מפעילות אפק וחשיבת יחסי-קבוצות. המאמר הראשון, מאת אייל עציוני וחגית שחר-פרירא חוקר ברגישות ומתוך חוויית ההשתתפות את התהליכים בקבוצת קריאה בטקסטים פסיכואנליטיים-מערכתיים שהתקיימה לאורך ארבע שנים, ומציע חיבור בין למידה לאוכל. במאמר "דמעות של מנהלן" העוסק אף הוא בחוויית ההשתתפות, אורי וייל פורש בהומור נוגע ללב את נקודת מבטו כמנהלן בצוות סדנת יחסי-קבוצות בחודש יולי האחרון. חלק זה מסיים במאמר חושב מאת גילעד עובדיה הבוחן הוספה של מארגן רביעי – Testing Reality – ל 3T המקוריים (Time, Task, Territory), שתרומתו חיזוק התנועה בעבודה ארגונית בין האידיאלי למציאותי.
הגיליון נחתם בתרומתן של שתי אורחות השואלות "תנועה לאן"?
גילי יובל, סופרת ומשוררת העוסקת בעולם העבודה, מצביעה על המתח שבין בדידות ותנועת-הדרך ועל הכמיהה לשימור הלבדיות, ומציעה פתרון לימינלי של נסיעה-לשום-מקום.
קורין ארצ'ר מגיבה לשיר הקדום המצווה "לנוע-לנוע בדרך המתמשכת" עם שירים וקולות עכשוויים ומציבה בפנינו שאלות של קשב פנימי ובחירת הדרך.
תודתנו לכל הכותבים והתורמים, ולאילן קירשנבאום על הנחת הגיליון באתר אפק החדש.
מאחלים קריאה מהנה,

להתראות,

המערכת.

ירמי, אליאת ושלי.

נובמבר 2022.

* "זה קורה" / מילים ולחן שמואל קראוס

** קול קורא לקו אפק המקוון #2

Digital Kav Ofek #2

Editorial

We are delighted to put forward Kav Ofek’s 2022 – the second digital edition. In preparing this edition, we could identify characteristics of doing something for the ‘second time’. In the second edition of Kav Ofek in-print, in 2001, Ilana Litvin, Silvia Silberman and Eliat Aram, the then editors, wrote:
“we are all familiar with the burst of energy that comes with beginnings, with a genesis. It is much harder to generate energy in order to persevere in creating and invest in maintenance”.
These similar feelings, that accompanied the preparation of the second edition echoed the title: “on longing, movement and nevertheless”. Inspired by the famous lyrics* pointing to the “ongoing journey” and the necessity to relentlessly “keep on moving”, we have wondered – what is the meaning of ‘movement’ these days, when the journey seems to go on and on, regresses, comes to a stand-still – how do individuals, groups, organisations, societies, communities move? Where do longing for human touch and closeness meet movement and moving? Where do we find the resources to keep on moving nevertheless and despite it all?**
We have recognised the circularity of movement in OFEK in the very recent GRC which took place with TAU entitled “Being a Therapist at this time” under the leadership of Yosi Triest and Moshe Bergstein. The GRC was cancelled twice during the pandemic, the journey extended, and eventually it happened this last September with a significant number of participants. What has been the place of longing, perseverance, determination, in the success of this GRC, despite it all and nevertheless?
The articles in this edition are also characterised by the circular movement of back and forth. The first cluster includes two articles dealing with insights from the Corona years, and relate to loneliness, movement and stuckness. First, a thought piece from Shmuel Bernstein dealing with loneliness and lack of movement, and – through re-examining Baudelaire’s La Solitude- offers a new perspective to think of the “empty space”. In the second thought piece, Simon Western touches on questions of loneliness, isolation and melancholy in the digital age, and discusses them through a case study of drone pilots in the USA air force.
The second cluster includes three articles emerging directly from OFEK-related activities and Group Relations thinking. The first, by Hagit Shachar-Paraira and Eyal Etzioni, examines sensitively and from the perspective of the participant, the processes in a reading group of systemic-psychoanalytic papers, which took place over a period of four years (including during covid and lockdown and a return to in-person), suggesting a relationship between learning/study and food/feeding. In the paper “tears of an administrator” which also deals with the experience of participating, Ori Weyl shares his experience of being a GRC administrator this past July with a touching humorous style. This section concludes with a thought piece from Gilad Ovadia which examines the addition of a fourth T boundary, in addition to the original three of Task, Territory and Time. He suggests that of reality Testing, which contributes the strengthening of movement between the ideal and the real in organisational work.

This edition is sealed with the contributions of two guest writers, asking us – “moving – where to?”
Gili Yuval, poet and writer dealing with the world of work, points to the tension between loneliness and a road-trip type movement, to the longing for solitude and suggests a ‘solution’ of a journey-to-nowhere.
Coreene Archer’s thought piece responds to the ancient song “keep moving on the ongoing journey” with contemporary voices and songs and challenges us to examine for ourselves questions of choice and internal listening.
Happy reading and please do use the comment boxes to share your reflections, questions and thoughts.

The Editors

Yermi, Eliat and Shely

November 2022

* “Ze Kore” (It Happens) / Lyrics Shmulik Kraus

** Call for Papers Kav OFEK #2

גיליון מס. 4 - ינואר 2026
גיליון מס. 4 - ינואר 2026 8

English follows Hebrew

דבר המערכת

"כשהבית ריק, לא משנה מי צודק" 

גיליון זה החל בריק גדול, בתחושה של חלל מדוכא – רגשית, אינטלקטואלית, חברתית ופוליטית. שלחנו קול קורא לחומרים לגיליון בזמן בו פיצולים גוברים מעל כל ניסיון של חיבור, ריפוי או שיקום. גם בתוך אפק תקופה זו התאפיינה בתכתובות מושחזות, והתחושה הישנה והמוכרת, לפיה הצורך להיות צודק.ת גובר על הצורך להתחבר ולהתפייס, זוחלת ומשתלטת. הגיליון הרביעי של קו אפק השתתק שוב. 

אף-על-פי-כן ולמרות הכל, המשכנו במלאכת התקנת הגיליון, בין שיתוק לתנועה. כותבים החלו לשלוח את תרומותיהם המובטחות; טקסטים ישנים נראו רלוונטים לפרסום מחודש בתוך ההקשר הנוכחי. הבית החל להתמלא שוב, והמכל האינטלקטואלי של אפק תפס צורה והתייצב לבסוף לגיליון הרביעי של קו אפק הדיגיטלי. 

מה תוכלו למצוא בגיליון הנוכחי? החומרים שונים מאוד זה מזה, גם בצורה וגם בתוכן. אך המשותף והמאחד הוא  העיסוק בזיכרון ובמוות; הניסיון ללמוד את העבר מתוך הבלחותיו בהווה, לרבות טראומה וטראומה בין-דורית;  וכן הקשב לכאב כמו גם לתקווה בדינמיקה הבין-דורית, המתגלמת דרך מופעים של ירושה ומורשת. 

הגיליון נפתח במכתבו של ד"ר מאני שר, דמות-אב באפק ובמכון טוויסטוק, העוסק בימים אלו במשמעות האישית של מורשת, שאף פרסם לאחרונה ספר בצורת מכתבים לילדיו ונכדיו. לבקשתנו, הוא כתב מכתב תבונה שכזה עבור הגיליון הנוכחי. לאחריו מופיע ראיון מצולם עם פרופ׳ יגאל גינת, מאבותיה הראשונים של אפק ודמות מופת ביישום החשיבה של יחסי-קבוצות בעבודה מערכתית וארגונית. בשיחה עמוקה עם ירמי הראל, יגאל פורש מסע חיים של עשייה בתחומי הבריאות והרווחה, כמו גם תובנות אישיות על אובדן ואבל. 

מאמרו של נימרוד הראל, ״הפגיעה הרביעית״, מציע מחשבה נועזת: ההתפתחויות המואצות בתחום הבינה המלאכותית עלולות לכונן פגיעה נרקיסיסטית נוספת באנושות, בהמשך לשלוש הפגיעות שזיהה פרויד (הקוסמולוגית, הביולוגית והפסיכולוגית). המאמר חוצה דורות במובן האנושי-התפתחותי ובוחן התפתחויות טכנולוגיות בתחום הAI, ועל כן כללנו שתי תגובות למאמר: אחת מאת ד"ר קובי תדמור ואחת מאת AI עצמו. המאמר חוצה דורות במובן נוסף ואישי: נימרוד הוא בנו של ד"ר ירמי הראל, חבר ותיק באפק ומעורכי קו אפק. מעשה זה מספק חוויה חיה לתוך ההיבטים היצירתיים, הפוריים והמספקים של המשכיות ושל שיח בין-דורי.

בת-אל פרידמן מציעה מבט כן ופגיע על חוויית האחרוּת באפק. זהו טקסט שמערער את ההנחה כי מרחבים פלורליסטיים וחוקרים – כפי שאפק מחשיבה את עצמה – חפים מדינמיקה של הדרה. בת-אל, חברה צעירה יחסית באפק מבחינת ותק וגיל, מביאה קול רגיש וחד, ועקב כך מספקת מבט נוסף לתוך העניין הדורי. 

גלי גורן כותבת על שתי סדנאות שהתקיימו ״תחת אש״ במהלך השנה החולפת. הסדנאות, אותן הנחתה יחד עם עמיתיה במסגרת הזמנה מעמותה לחיילי סדיר ומילואים, נועדו לעבד חוויות של פרידה ופירוק שנולדו מן המלחמה. מתוך עבודה זו עלה גם העיסוק ב״פגיעה מוסרית״ – פצע נפשי הנוצר כאשר אדם נחשף לאירועים הסותרים את ערכיו הבסיסיים, תופעה שכיחה במצבי מלחמה.

יעל שרוני ועמיתיה חוזרים אל אירוע שנערך לפני שמונה שנים, שעסק בשחיתות כסמפטום של מחלה חברתית עמוקה. הקריאה לאחור מטלטלת: הדברים שנאמרו אז מהדהדים היום כנבואה שלא נלמדה, כהיסטוריה החוזרת על עצמה ואף מקצינה.

שיחה אינטימית מלב אל לב, בין שני גברים, גילעד עובדיה – יו״ר אפק הנכנס – ויואב קירש – היו״ר היוצא ועכשיו מנכ"ל חברה – מתמקדת בפגיעוּת הכרוכה בתפקידי הובלה ומנהיגות. דרך התבוננות במעברי תפקיד עולה ההיבט האנושי במעברים בין-דוריים של פרידה והורשה. 

ולבסוף, אורלי אפללו-קמיל מובילה בדרכה הרגישה שיחה עם שבעה מחברי אפק, שתרמו פרקים לספר ״יושבים על מזוודה״. השיחה מבוססת על השערת הספר כי הזהות היהודית – כחוויה נפשית מתמשכת, המעוצבת על ידי רדיפות, הגירה וטראומה בין-דורית – השפיעה עמוקות על הבחירות המקצועיות והאישיות של הכותבים.

יצאנו לדרך עם הזמנה לחומרים ברוח הרוורי של ביון – ללא זיכרון וללא תשוקה. מתוך כך, מעל ומעבר לציפיות, התהווה מארג עשיר של זיכרונות חיים, חוויות שעובדו מחדש ונשזרו אל תוך הווה שמציע, למרות הכול, תקווה, חיוּת ואפשרוּת – דווקא בתוך נסיבות קודרות במיוחד.

אנו מקווים שתמצאו בקריאה, בצפייה ובהאזנה חוויה מחממת, מחברת ומעוררת מחשבה – בימים חורפיים אלה.

מערכת קו אפק

אורלי, שלי, ירמי ואליאת.

ינואר 2026

Editorial

Letting go to letting be/ “when the home is empty, it doesn’t matter who is right” 

This edition started from a big emptiness – a depressed void – emotional, intellectual, social and political. We sent the call out in a time where splits seem to persevere over any attempt at connecting, healing or rehabilitating. Inside OFEK too there were exchanges characterised by the sound of the pencils being sharpened, and that old, familiar feeling of the need to be right, toppling the need to connect and make peace, was creeping up on us. The fourth edition of Kav OFEK stalled again then into silence. 

And then, yet again and despite it all, the editorial board continued. People started sending their promised contributions, including some where the context made us feel right to revive them, or to publish them again, as part of another frame.   The house started to refill, OFEK’s intellectual home began to shape up into what would become its fourth offspring. 

What can you expect to find in this edition? The publications are very different from each other, in form as well as in content. But they do have something in common. In different ways, they all deal with memory, death and dying; the study of the past in the present, including trauma and inter-generational trauma; and the painful yet hopeful inter-generational dynamics including succession and legacy:

We have a letter from Dr Mannie Sher, an OFEK father-figure, and  a TIHR elder, who is positively busy with legacy and who has recently published his personal memoir in the form of letters to his children and grandchildren (in-person book launch on 25 January 2026). On our request, he has written one such letter of wisdom to the OFEK offspring. We have a video interview of Prof Yigal Ginat, one of OFEK’s first fathers and a role-model to the profundity of the model of GR into all systems and organisational understanding and work. Speaking poignantly to Yermi Harel, Yigal takes us through a tour-de-force of a life-long activity in health and social care informed by the GR principles and thought, and including reflections on personal loss, grief and solitude. 

A thoughtful and thought-provoking piece entitled ‘The Fourth Injury’ by Nimrod Harel suggests that technology, with the fast developments in AI, constitute the fourth injury, should Freud was alive today to have defined it (Freud identified three core narcissistic injuries to the Human species as offered through scientific developments over the centuries: cosmological, biological and psychological). This article swims across a couple of generational rivers: human development and the examination of AI – so we include two responses to Nimrod Harel’s paper, one by Dr Kobi Tadmor and one by AI itself. The other generation river is the personal one: Nimrod is the son of Dr Yermi Harel, one of OFEK’s senior members as well as one of Kav OFEK’s editors. Here, the creative, fruitful, satisfying and proud-making aspects of succession and generational discourse. 

The contribution from Batel Friedman is a self-reflection on the experience of being an Other, in OFEK, and the pain and vulnerability that accompany. It is a striking article that highlights that “even” in OFEK, that is supposed to be an inclusive and pluralistic society, the experience of Otherness, and othering is very alive. Bat-El is a younger member of OFEK both by age and by years of membership so here, again, the dynamic of the generations appears. 

Gali Goren (et al) describes and reflects on two workshops conducted ‘under fire’ during 2025 with the primary task of digesting experiences of separation and endings, as a result of war. The work was commissioned by a charity called ‘for tomorrow’ that asked the team to run further workshops on this issue as well as on ‘moral injury’, a traumatising experience that occurs when a person is exposed to events that challenge their  values and principles, an injury that often occurs in war and conflict situations, where persons are at risk of dying.  

Yael Sharoni (et al) returns to reflect and draw lessons from a workshop alerting that corruption is not only a social phenomenon but a symptom to a deep and problematic social disease. The event took place eight years ago and feels like a premonition to what was to come. An eerie reminder of how we do not learn from our history, or past, and repeat or even expand our mistakes. 

A conversation between Gilad Ovadia, incoming and current Chair of OFEK, and Yoav Kirsch, outgoing Chair of OFEK and current Company CEO, explores the vulnerability and potential injury as one reflects on the transitions between different leadership roles. In a heart-to-heart, a man-to-man reflection shows the humanness in succession and transition. 

And finally, Orly Aflalo-Kamil rounds up the contributions to the book Sitting on a Suitcase by seven OFEK members  in a gentle and sensitively led conversation based on the book’s main hypothesis which is that Jewish identity – being an ongoing psychological experience shaped by a history of persecution, migration, and intergenerational trauma – has shaped the professional choices of the writers. 

We called for contributions in the spirit of Bion’s reverie, without memory or desire, and what has emerged is that and more, a rich tapestry of memories, re-membered experiences re-thought and re-integrated into a present which has freshness, hope and possibility in a context which could have hardly been any darker. 

We trust you will enjoy reading, watching and listening, and feel the weaving together warming you up on these cold winter nights.   

 

Orly, Shely, Yermi and Eliat

The Editorial Team
January 2026

Iceland

"עבודה תחת אש"
על התערבות בעמותת "בשביל המחר"
– מנחי מנחים

 מאת גלי גורן

רקע

מאמר זה מתאר סדנת התערבות בת יום שהתקיימה פעמיים בעיצומה של מלחמת חרבות ברזל – פעם אחת ביוני ופעם אחרת באוגוסט, 2025. בכל סדנה היו משתתפים שונים. את שתי הסדנאות העביר צוות של מנחי קבוצות ואנשי טיפול מאֹפק. מטרת ההתערבות הייתה לסייע למנחי קבוצות של עמותת "בשביל המחר", העוסקת בעיבוד חוויות לחימה. ביוני 2025 פנה דורון מרום, המנהל המקצועי של "בשביל המחר" וממייסדיה, אל גבי בונויט וביקש לקיים "סדנה בנושא סוגיית הפרֵדה" במטרה להתמודד עם קושי שהתעורר בעמותה. לדבריו המנחים "מתקשים לייצר תהליכי פרֵדה תקינים וברורים מקבוצות חיילים לאחר עבודה אינטנסיבית. הקושי הזה בא לידי ביטוי בהמשך הקשר עם חברי הקבוצה לאחר סיום המסע, באופן שהעיד על טשטוש גבולות תפקידי".

לצורך סדנה גבי הקים צוות מנחים שכלל אותי (גלי גורן), את מיכל גרנות, את שלי זוסמן ואת אייל עציוני. ההכנה לקראת הסדנה נערכה בפגישות זום, שבהן גיבשנו מטרה מרכזית: לאפשר למנחים של העמותה לחקור, להבין ולעבד היבטים שונים של פרֵדה ואת הקשר שלהם לתפקידם המקצועי. הקו המנחה שלנו היה ההבנה כי העיסוק בפרֵדה במציאות מורכבת קשה ואלימה שאיננה מסתיימת נוגע לעניינים בסיסיים ומהותיים במבנה העמותה ובתרבות שלה.

צוות המנחים מאֹפק התייחס לסימפטום זה כביטוי למורכבות תפקיד המנחה "בשביל המחר" – לפעול בתוך מרחב נפשי מורכב בצל מלחמה. הצוות התייחס גם להשלכות הרחבות שיש ללוחם, לצוות הלוחמים למנחים, לעמותה ולחברה שבה אנו חיים כיום ולאחריות שלנו לפעול ולחיות באופן בריא ותקין במציאות זו. יש לציין כי כולנו – צוות המנחים מאֹפק, מנחי "בשביל המחר" וכל החברה שחיה כאן – נמצאנו בתוך מציאות קשה, מפחידה ולא ודאית, מציאות של מלחמה עם עזה, שבה חיילים נהרגים, ילדים עזתים רעבים, טילים נשלחים לעברנו וחלקם נופלים בפועל ומערערים את רצף הקיום התפקודי והנפשי של כולנו.

במאמר זה אציג את מסגרת ההתערבות ואת מהלכה, ואדון בתובנות שעלו מהתהליך. אתייחס לממד הפסיכודינמי האישי, הקבוצתי והחברתי של עבודה בצל מלחמה במצב שבו "העולם חרג מכנו" (חיותה גורביץ').

על העמותה "בשביל המחר"

העמותה "בשביל המחר", שנוסדה ב־2009, פועלת למען חיילי וחיילות מילואים שסיימו שירות קרבי ואיכות החיים שלהם ושל סביבתם נפגעה. העמותה מתמחה בפעילויות שמטרתן עיבוד של אירועי לחימה בעזרת מסעות בטבע קבוצתיים ומתן כלים להתמודדות ולהשתתפות בתהליך לקראת מעבר לשגרת חיים אזרחית.

 

פעילות העמותה

כאמור, פעילות העמותה כוללת מסעות קבוצתיים בטבע. מסעות אלה מונחים על ידי  פסיכולוגים ומנחי קבוצות המומחים בעיבוד אירועי לחימה ותסמיני פוסט־טראומה. במסגרת מסעות אלו המשתתפים לומדים מודל לחיזוק החוסן הנפשי ומתרגלים אותו. לצד זה מתקיימים מעגלי שיח המהווים מרחב מוגן. המנחים מזמינים שיתוף של אירועי לחימה שחוו המשתתפים כדי להניע תהליך של ההתמודדות עם האירועים.

בעקבות צורך שהעלו בוגרי העמותה, נבנתה במהלך מלחמת חרבות ברזל תוכנית של מסע תמיכה בנות זוג של הלוחמים, הכוללת שיתוף רגשי והתמודדות עם שינוי בחוויית השגרה, התמודדות עם חרדות ועוד. המנחים של "בשביל המחר" מספקים לבנות הזוג מידע על חוויית הלוחמים בשטח ומסייעים במתן מענה מקצועי לשאלות הנוגעות בניהול קשר בשלט רחוק, בשיתוף הילדים במצב, בהכנה להגעה של הלוחם לחופשה בבית המשפחה ועוד.

בעקבות מלחמת חרבות ברזל והעלייה במודעות בחשיבות הטיפול חלה עלייה משמעותית במספר הפניות לקבלת סיוע וליווי נפשי, ובמשרדי העמותה נרשמה עלייה של 1,000% בפניות לוחמים המבקשים לצאת למסע עיבוד אירועי לחימה. כדי לתת מענה לפונים הרבים העמותה עוברת בימים אלה שינויים אסטרטגיים.

 

תיאור ההתערבות: מפגש פסיכודינמי מובנה

בכול יום הוזמנו כ־50 מנחים להשתתף בסדנת ההתערבות, אשר נבנתה כיום מרוכז, ובו שלושה חלקים עיקריים:

  1. מליאת פתיחה: הסדנה נפתחה בשיחה במליאה שבה הוצגו מטרות ההתערבות ומסגרת העבודה. בסופה נשאר זמן לשאלות ולשיתוף הרהורים וציפיות של המשתתפים.
  2. עבודה בקבוצות קטנות: חילקנו את המשתתפים לקבוצות עבודה קטנות, וכל אחת מהן הונחתה על ידי אחד מחברי הצוות של אֹפק. המשתתפים הוזמנו להציג דילמות וקשיים אישיים מהשטח, לעיתים באמצעות ציור של הסיטואציה. הקבוצה כולה נרתמה לחקור באופן אסוציאטיבי ו"הדהודי" את הדילמה שהועלתה ללא מתן פתרונות ישירים. גישה זו אפשרה לחשוף תכנים לא מודעים ורגשות מודחקים הקשורים לדילמות במילוי תפקיד המנחה. חשוב לציין כי קבוצת העבודה אחת הייתה של מדריכי המנחים מתוך הבנה שיש לתת ביטוי למבנה ההיררכי בעמותה ולהבדל המקצועי בין עבודת המנחים ועבודת המדריכים.
  3. מליאת סיום: לאחר העבודה בקבוצות הקטנות, כל הקבוצות התכנסו שוב למליאה. חלק זה הוקדש לסיכום התהליך, לשיתוף הדים ותובנות שעלו מן העבודה בקבוצות, וכן להצפה של קשיים או נושאים נוספים שנותרו פתוחים.


מליאת הפתיחה נועדה לחדד את המשימה המרכזית ולהחזיק את הקונטקסט של העבודה וכן להתחבר כשלם.

גבי פתח ואמר שהמשימה המרכזית היא: "לאפשר למנחים לחקור, להבין ולעבד במשותף אספקטים שונים של פרֵדה, והקשר ביניהם לבין תפקידם כמנחים בקבוצות של עמותת 'בשביל המחר'". עוד הוסיף: "יש לכם תפקיד קשה ומורכב. אתם 'החיילים' בחזית של בריאות הנפש. נפלה בחלקנו הזכות לעבוד עימכם ואנחנו מקווים שנצליח לעבוד ברגישות ובהכרת תודה. אנחנו אומרים זאת לא רק מהעמדה המקצועית אלא כאזרחים במדינה המדממת".

בדברים אלה הוא הנכיח את הטראומה של המנחים והמדריכים המשתתפים בסדנה, את השלכותיה וגם את משמעות קבלת תפקיד לא רק כאנשי מקצוע אלא גם כאזרחים. הוא דיבר עלינו כמנחים של סדנת ההתערבות, אך הייתה בכך גם אמירה לגבי תפקיד המנחה והקושי לשאת אותו לאור הטראומה הקולקטיבית בפרט, וכאזרחים במדינת ישראל בכלל. השתמעויות אלו עלו במהלך העבודה בקבוצות, ועל כך יפורט בהמשך.

 

חווית המנחה ותפקידו – סוגיות ודימויים

בחלק השני ביום, לאחר החלוקה לקבוצות הקטנות, ביקשנו שכל משתתף יחשוב באופן חופשי ואסוציאטיבי על דילמה שלו כמנחה הקשורה בתפקידו ובפרֵדה. בחלק מהקבוצות התבקשו המשתתפים לצייר ובחלקן לכתוב. בכל משבצת עבודה התמקדנו במשתתף אחד שהתבקש לתאר את הדילמה או להראות ציור שמבטא אותה, וחברי הקבוצה האחרים שיתפו אסוציאציות, רגשות ומחשבות. השיתופים בעצם שיקפו למביא הדילמה את החוויה. מפאת קוצר הזמן לא כל המשתתפים יכלו להביא את הדילמות שלהם, אך במסגרת השיתוף הייתה להם הזדמנות להעלות את החוויות שלהם בתוך המורכבות התפקידית בהקשר של פרֵדה ובכלל.

להלן פירוט סוגיות שעלו במהלך החלק זה של ההתערבות:

  1. ההזמנה שלנו לעסוק בפרֵדה עוררה תגובות אמביוולנטיות. מצד אחד הנושא עורר במשתתפים עניין. הם שיתפו אסוציאציות לפרדות אחרות בחייהם והסכימו כי למעשה פרדה מקבוצת חיילי המילואים במצב העניינים היום לא באמת מותירה אותם עם חוויה של "חתימת תהליך", וזאת מכיוון שרוב החיילים חוזרים לקרב ולחוויית המלחמה. מצד שני חלק מהמשתתפים פירשו את ההזמנה כסוג של ביקורת על אופן עבודתם והתמודדותם עם הפרדה מקבוצות חיילי המילואים שהנחו.

  2. כאשר עבדנו עם המנחים בקבוצות הקטנות עלו בחלק הגלוי נושאים שקשורים לפרדה ולחייהם האישיים, כמו אסוציאציות על הורות, על היותם עצמם בתהליכי אבל בחייהם וגם כנפגעים במישרין או בעקיפין מן המלחמה. הם העידו על עייפות ותשישות ממצב מלחמתי שאנו חיים בו.
    דימויים כמו "קן ציפורים", "סירת הצלה" ו"רחם" עלו ושיקפו את הצורך ביצירת מרחב בטוח ומכיל בתוך המציאות המאיימת. הקן והרחם מייצגים את הצורך בתפקיד המגונן של המנחה, ואילו סירת ההצלה מייצגת רצון לברוח מכל מה שקורה. נוסף על כך, אחד המשתתפים צייר ציור של "עמידה מעל תהום" המבטאת חרדה מפני הסכנה הקיומית – הפחד מנפילה, ממוות ומכישלון. עלו הרבה אסוציאציות לאימהות ולאבהות, ולרצון להוציא את החיילים מהמצב במעין "תעלת לידה".

  1. עוד חוויות שהעלו המנחים מתוך העבודה עם החיילים נגעו בחוסר אונים לעזור באמת לנוכח המצב המלחמה שבו משתתפים חוזרים לקרב, וההרס והטראומה נמשכים. במובן זה עלתה השאלה עד כמה תקפה התפיסה הראשונית של עבודת "בשביל המחר" במציאות שבה נמשך ה"דימום" תוך כדי העבודה. כמו כן, עלתה גם שאלת התוקף של המתכונת שנקבעה בעמותה במצב החדש של מלחמה שנמשכת, ולא מדובר בטראומת עבר אלא בטראומות נמשכות תוך יציאה למילואים נוספים, שחיקת בני המשפחה ויציאה ממעגלי העבודה והחיים.

  2. בפעילות בקבוצות הקטנות עלתה גם בקשה להתייחס לקושי להתמודד עם שונות פוליטית בקבוצות החיילים, בעקבות השאלה עד כמה אפשר להתעלם מהשיח הפוליטי בפעילויות העמותה. אחת ההשערות היא כי דווקא השתיקה בתחום זה היא גורם סטרס שמעצים את הטראומה.

 

מחשבות ותובנות

עבודה עם טראומה מלחמתית מציבה הן את המנחה והן את קבוצת הלוחמים בתוך מרחב נפשי מורכב. במציאות של מלחמה שבה כשהטיל נופל גם ה"קיר" שחוצץ בין המציאות בחוץ למרחב הטיפולי מתערער, ושמושגים כגון "פצוע בשטח" ו"שדה קרב" הופכים ממטפורה למציאות מאיימת, עלול המנחה, שחוויותיו האישיות מתערבבות עם חוויות המטופלים, לחוות קושי מיוחד בתהליכי סיום ופרדה. קושי זה יכול להתבטא בתחושת אשמה על "הפקרת פצועים", בפנטזיית הצלה[1] שאינה מאפשרת להשלים את המשימה הטיפולית, בפחד ממוות של המטופלים או של המנחה עצמו, וכן בפחד להישאר לבד לאחר הפרֵדה. המשך הקשר עם המשתתפים לאחר סיום הפעילות הוא מימוש לא מודע של פנטזיות אלו ובכך להימנע מהקושי של אובדן וסיום. אם כך הקושי בפרדה אינו רק קושי תפקידי וקושי בסימון גבולות בין התפקיד של המנחה בתוך הסדנה ולאחריה, אלא גם ביטוי של מצב טראומטי.

במציאות של מלחמה, פרֵדות מתרחשות לעיתים קרובות באופן פתאומי וקיצוני, ובכך יוצרות תחושה של קטיעה ברצף החיים. פרדות אלו עלולות לעורר אצל המנחים "תהודה טראומטית", שכן הן מציבות מול עיניהם את האפשרות שהפרדה הנוכחית היא סופית, וכי הם "שולחים" את החיילים למקום מסוכן. לכן הפרדה מהקבוצה אינה רק סיום של תהליך, אלא מעין "מופע" שמשחזר את החוויה הטראומטית של קטיעה ברצף. המנחים מנסים להימנע ממצב זה על ידי הימנעות מפרדה שיכולה להיחוות כטראומטית בתוך נסיבות המצב העכשווי ("אולי לא אראה אותם יותר", "לא נשאיר אנשים לבד").

כמו כן, בעבודה עם המנחים למדנו כי אף שתהליך העיבוד לאורך המסע הוא משמעותי מאוד ומסייע לחיילים אין הוא תהליך טיפולי מלא ושלם וכי במצב העניינים היום רבים מהם חוזרים לזירת המלחמה לאחר העיבוד והחשש לגורלם כבד. שליחת החיילים למלחמה מעוררת אצל המנחים צורך להמשיך ולסוכך עליהם במעין קבלת תפקיד אימהי ומגונן. קושי זה מונע מהם "לפרום" את תפקיד המנחה ולהחזיר את האחריות למשתתפים.

המשך הקשר עם המשתתפים שימש, אם כן, כדרך לא מודעת לפצות על חוויות אלו. העיבוד הקבוצתי אפשר למנחים לזהות את הדינמיקות הללו, לתת להן שם ולבחון אותן במרחב בטוח, ובכך להפריד בין תפקידם המקצועי לבין החרדות האישיות שלהם. 

ההשפעה של מלחמת מציאות על עולם הפנים: "קירות נופלים" ו"קרינת הטראומה"

 

קיר נופל

המושג ”קיר נופל” הוצג לראשונה בימי המחאה החברתית (2011) על ידי הוועדה המדעית של החברה הפסיכואנליטית (אשר בראשה עמד גבי בונויט), הרעיון המרכזי הוא שבמצבי טראומה חברתיים ופוליטיים נסדק ואף נופל הקיר בין המציאות הפנימית בחדר הטיפול ובין המציאות הקשה בחוץ. החדירה של המציאות החיצונית למרחב הטיפולי היא לעיתים אלימה. הקירות הנופלים והנפרצים הם הממשות המהדהדת חוויה חזקה של ערעור. חוויה זאת משותפת במידה רבה לכולנו, ובוודאי כאשר הסביבה המדינית, הפוליטית והחברתית נתונה במצב קיצון כמו מלחמה. במהלך התרחשויות האלה המנחה והמשתתפים החיילים עומדים יחד מול אותם חרדות ופחדים, מפני שהם משתייכים לאותה מסגרת, לאותו עולם, לאותו מרחב מלחמתי. מצב זה מערער את הגבולות המסורתיים של מרחב העבודה ומקשה על החזקת התפקיד והגבולות המקצועיים.

 

גלי ההדף של הטראומה וטראומה משנית

כאשר מטפל, יועץ או מנחה עובד עם חיילים שעברו חוויות קיצון – מראות מוות, אובדן חברים לנשק, פציעות או חוויות של אשמה מוסרית – הוא נחשף ל"חלקיקים הרדיואקטיביים" של הטראומה. אף שהמטפל לא היה בשדה הקרב, הקרינה חודרת אליו דרך הסיפורים, השתיקות, שפת הגוף והמטען הרגשי שמועבר במפגש. כך, המנחה עצמו עלול לשאת תחושות כבדות של עצב, חרדה, חוסר אונים ואף טראומה משנית.[2]

המטפורה "חלקיקים רדיואקטיביים", שטבעה יולנדה גמפל, מאפשרת להבין כי טראומה אינה נשארת בגבולות הפרט. היא דולפת לסביבתו הקרובה, למטפל, ולבסוף לכלל החברה. אם כך, המנחים "בשביל המחר" המהווים מעטפת למשתתפים, אינם יכולים להיות מכל מלא ושלם כיוון שהמעטפת מחוררת בנקבי המציאות שאליה גם הם שותפים.

סיכום

סדנת התערבות זו הדגימה את החשיבות של יצירת מרחב עיבוד פסיכודינמי עבור אנשי מקצוע העוסקים בטראומה מלחמתית. הממצאים מצביעים על כך שקשיים במילוי התפקיד, כמו טשטוש גבולות וקשיי פרֵדה, אינם רק תוצאה בהכרח של חוסר מיומנות, אלא ביטויים של דינמיקות נפשיות עמוקות הקשורות לטראומה, לפחד ולפנטזיית ההצלה. על ידי מתן מקום לחקר תהליכים לא מודעים אלו, אפשר לסייע למנחים לחזק את גבולות התפקיד שלהם ולייצר תהליכי סיום בריאים יותר, הן עבורם והן עבור המשתתפים.

המטפורה "חלקיקים רדיואקטיביים" מאפשרת להבין את העוצמה ואת החמקמקות של טראומה לא רק בממד האישי אלא גם בממדים הבין־אישי והחברתי. היא מבהירה כיצד חוויות קשות של חיילים במלחמה ממשיכות להדהד במנחה, אשר חשוף לקרינה הרגשית שלהן. הבנה זו מחייבת הכרה לא רק בצרכים של החיילים אלא גם בצרכים של המנחה.

לסיכום, בהתערבות זאת ניסינו לייצר התחלה של תהליכי עיבוד אצל המנחים אשר יכולים להיות חשופים לטראומה משנית במסגרת עבודתם ושמצויים כמו כולנו בטראומה משנית קולקטיבית־חברתית. אלו, אם לא יטופלו בתוך הקונטקסט הרחב, ימשיכו ויהפכו את החברה שלנו (אם לא כבר) ל"חברה רעילה" – חברה שמתקשה להכיל שונות, מגיבה בתוקפנות וחיה בתחושת איום מתמדת.

ההכרה בהשפעה זו אינה רק תאורטית; היא מחייבת יצירת מנגנונים של ריפוי קולקטיבי – מרחבים ציבוריים, שיח חברתי פתוח, מסגרות טיפול ותמיכה – כדי לצמצם את הקרינה הרגשית ולאפשר החלמה ברמה האישית והחברתית גם יחד.

 

אחרית דבר

מאמר זה נכתב בשלהי חודש אוגוסט 2025. לפני כחודשיים דורון מרום פנה שוב אל גבי בונויט, וביקש שנמשיך לעבוד עם העמותה, והפעם בנושא פציעה מוסרית (Moral Injury). זהו מצב נפשי שמתרחש כאשר אדם נחשף לאירועים המפרים את אמונותיו וערכיו המוסריים, ובמילים אחרות פגיעה בעולמו המוסרי של אדם בעקבות מעשה שהוא או אחרים ביצעו, ושנתפס בעיניו כחריגה מהערכים המוסריים שלו. אלו יכולים לגרום לתחושות של אשמה, בושה וכעס. נראה כי התערבות בגישה הפסיכואנליטית־מערכתית ששמה דגש לא רק על ההכשרה אלא גם על עיבוד חומרים העולים באופן אינהרנטי מתוך הפעילויות של העמותה ומימושן, יכולה לתת מענה, גם אם חלקי, למורכבות העבודה והמשימה של המנחים ושל "בשביל המחר" בכלל.

האם אדמת ארצנו, הספוגה בחומרים רעילים, תפסיק להטיל מומים בנפשות יושביה? האם יש לנו, אנשי בריאות הנפש, דרך כלשהי למנוע מבעוד מועד את "הדליפה רדיואקטיבית" הבאה, או שמא כל שיש ביכולתנו לעשות הוא לשקם את נזקיה?

במציאות הנוכחית החוויה המרכזית היא שהגורל שלנו אינו בידינו, ואנו עומדים חסרי אונים אל מול מציאות מכאיבה ואיננו יודעים מה יהיה בסופה. על חוויה כזאת שטפן צוויג כותב ב"העולם של אתמול":

גורלי היה נתון עתה בידיהם ולא בידי. הם הרסו אותנו, את חסרי האונים, או חננו, הם העניקו חירות או כפו עבדות, הם קבעו מלחמה או שלום למיליוני אנשים. והנה אני יושב ככל שאר האנשים בחדרי, חסר מגן כזבוב, חסר ישע כחילזון, ואילו סביבי נערך קרב לחיים ולמוות על הכול, על האני שלי ועל עתידי, על המחשבות העולות במוחי, על התוכניות שנולדו ועדיין לא נולדו, על שעות ערותי ועל שנתי, על רצוני, על רכושי, על כל הוויתי. (מתוך פרק המבוא "העולם של אתמול", שטפן צוויג, 1948)

 

תודה לגבי, לשלי, למיכל ולאייל על העבודה המשותפת, המעשירה והטובה.

נספח: סדר היום בסדנה

08:00–08:45  התכנסות

08:45–09:30  מליאת פתיחה

09:30–09:45  הפסקה

10:30–09:45  קבוצה קטנה – איפה הפרֵדה פוגשת אותי?

10:30–10:45  הפסקה

10:45–11:45  קבוצה קטנה – איפה אני פוגש את הפרֵדה?

11:45–12:00  הפסקה

12:00–14:00  קבוצה קטנה – אירוע הנחייה שקשור לפרֵדה

13:00–14:00  ארוחת צוהריים

14:00–15:00  קבוצה קטנה – אירוע הנחייה שקשור לפרֵדה

15:00–15:15  הפסקה

15:15–16:15  קבוצת קטנה – מה אני לוקח.ת מהסדנה

16:15–16:30  הפסקה

16:30–17:30  מליאת סיום

[1] המושג פנטזיית הצלה ממחיש את המתח בין הרצון לסייע לאחר ובין העובדה שעזרה באופן מלא (כלומר הצלה) היא פנטזיה. באופן לא מודע פנטזיית הצלה קשורה למעשה לחרדת מוות של הסובייקט המציל.

[2] טראומה משנית (או טראומה עקיפה) היא מצב פסיכולוגי שבו אדם מפתח תסמינים דמויי־פוסט־טראומה לאחר שנחשף באופן עקיף לפרטי אירוע טראומטי שעבר אדם אחר. מצב זה נפוץ במיוחד אצל מטפלים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אודות

מי אנחנו

הנהלה

ארגונים קשורים

הצטרפו לפעילויות שלנו

סדנאות יחסי קבוצות

פעילויות

קו אפק

צרו קשר

ת.ד. 671, הרצליה 46106

דוא"ל. mail@ofekgrouprelations.org

Facebook Twitter Linkedin

לקבלת עדכונים על אירועים קרובים
מלאו את פרטיכם: