דבר המערכת >

מאמרים נוספים בגיליון

ארכיון גיליונות
גיליון מס. 1 - אוקטובר 2021
גיליון מס. 1 - אוקטובר 2021 7

קו אפק מקוון 2021/1 – דבר המערכת

אנחנו שמחים להשיק את הגיליון הדיגיטלי הראשון של קו אפק.

בספטמבר 2000 יצא לאור הגיליון הראשון של קו אפק.
אבי נוטקביץ, שהיה אז יו"ר אפק, כתב בין השאר בדברי ברכתו:
"אפק כותבת" היא כמובן דרך נוספת לקדם את הרעיונות, אך היא בעיקר יצירת מרחב לייצור של רעיונות חדשים, להמשגות חדשות, לעיבוד נוסף של התנסויות; היא אפיק נוסף לתעל דרכו יצירתיות; היא גם אפיק נוסף של תקשורת ביננו לבין עצמנו, בינינו לבין העולם.

סילביה זילברמן ואילנה ליטוין בדבר המערכת כתבו:
אחרי לבטים שנעו בין צניעות מופרזת לשאפתנות גרנדיוזית, בין כוונה להוציא דף מידע אינפורמטיבי יבש, לבין רצון לגבש ז'ורנל מקצועי מהוקצע, החליטו חברי הוועדה להשיק עיתון שיעודד כתיבה חווייתית וספונטנית גם אצל אלה מאתנו שנרתעים מכתיבה עבור העיתונות המקצועית הממוסדת.

העיתון יצא כל שנה, עלה, התפתח והתרחב וגם חברי המערכת שלו התחלפו במהלך השנים. בדצמבר 2011 יצא גיליון מס' 12 שהיה גם האחרון. מאז הוא נרדם לעשר שנים. במערכת עלה הדימוי של 'היפיפייה הנרדמת' שמחכה לנסיך שיבוא, ייתן לה נשיקה, ויעיר אותה מתרדמתה.

המחשבות הראשונות לחדש את קו אפק במתכונת דיגיטלית, בעידודה של הנהלת אפק, עלו לפני למעלה משנתיים, עוד טרם פרוץ מגפת הקורונה, והתחילו במפגשים בין סיווני שירן ובין ירמי הראל. סיווני נאלצה לפרוש והוקמה מערכת חדשה הכוללת את אליאת ארם, ירמי הראל ושלי זוסמן: מי שהייתה מעורכות הגיליונות הראשונים, מי שהיה מעורכי הגיליונות האמצעיים ומצטרפת חדשה למערכת, בתקווה לשילוב של ישן וחדש, מסורת וחדשנות, נושא חשוב בפני עצמו בתחום של יחסי קבוצות.

נושא הגיליון, המפנה את המבט לארגון ולהתארגנות בימי מגיפה, מזמין התבוננות בהשפעות המגיפה על המערכת החדשה שקמה בתקופה זו. ההאצה הדיגיטלית בימי קורונה והשינוי הטרנספורמטיבי בתפיסת מיקום ומרחב, הסירו מגבלות לחברות גלובלית, שהפכה "טבעית". גם הכלים הטכנולוגיים הפכו "טבעיים", והמערכת נעזרה בטכנולוגיה הזמינה של זום, וואטסאפ, דוא"ל וקבצים משותפים לעבודה השוטפת ולתקשורת עם כותבי המאמרים ואנשים נוספים שלקחו חלק וסייעו בהפקת הגיליון. תוכניות למפגש מערכת בישראל בוטלו עם הטלת הסגרים ומגבלות התנועה, כך שלמעשה, כמו צוותים רבים בתקופה זו, המערכת פעלה במרחב המקוון ולא נפגשה פיסית מאז הקמתה ולאורך תקופת העבודה על הגיליון.

מגפת הקורונה נתנה משנה תוקף לחידוש כתב העת במתכונת מקוונת, כזו שנגישה וזמינה מעבר לגבולות של זמן, מרחב ושפה, ומזמינה ביטוי במגוון כלי תקשורת וסגנונות, כמו וידיאו ודימויים חזותיים. כמו בחוליות הקודמות בשרשרת קו אפק, גם במהדורה הדיגיטלית המחודשת מקופלת המשאלה לספק מרחב יצירתי ומשחקי לעיסוק בתחומי הדעת של אפק, מרחב לביטוי רעיוני וחווייתי, לאיסוף ועיבוד התנסויות ולתקשורת בתוך קהילת החברים ובינה לבין העולם.

משימה זו חברה לאתגר העכשווי של חיפוש אחר דרכים חליפיות וערוצים נוספים למפגש ולשיח. כך למשל, הפלטפורמה הדיגיטלית של קו אפק מאפשרת תגובות בדף המאמר, כערוץ מסוג זה. האם ניתן לחשוב על "מודל היברידי" באפק, שחלקו מפגשים פיזיים, חלקו מפגשים מקוונים וחלקו בקו אפק המקוון? ימים יגידו.

חלקו הראשון של הגיליון מכיל שלושה מאמרים העוסקים, מזוויות שונות, בחוויית הלמידה מסדנאות או על-סדנאות דיגיטליות. כולן התרחשו במשך חודשי המגיפה. נפתח עם מאמרן של רונית קרק ומרים שפירא הבוחנות את ניסיונן כמשתתפות בכנס החלוצי של eGRC ב 2020. התמה המרכזית, סביב השאלה או התחושה של שמיטת האינטימיות בכנס עם סמכות דיגיטלית, עורר במערכת חשיבה מיידית ואכן כללנו תגובה על נושא השמיטה מירמי הראל.

ה"מאמר" השני הוא למעשה מארג של תרומות מהמנהל, אנשי צוות ומשתתפים, של הסדנה המקוונת שהתרחשה פברואר 2021 ושהוקדש לה ערב אפק ביוני השנה, אותו הובילו סמדר אשוח ואמיר שרף, שאת תוכנו ניתן למצוא כאן.

החלק הזה של הגיליון נחתם עם מאמר מטה-למידה מסדנאות דרך סדרת ערבי למידה בזום. המאמר הוא פרי עריכתה של מירה ארליך-גינור שניהלה שלושה ערבי אפק בזום בסתיו 2020, בין גלי הקורונה, עם המשימה המרכזית – למידה מסדנאות.
החלק השני של הגיליון גם הוא מכיל שלושה מאמרים, שעוסקים בשאלה שהצגנו ב'קול קורא' על אפק כמתארגן ועל חוויית המנהיגות בצבעיה השונים בשנות המגיפה.
אנו פותחים במבט יושבת הראש, יעל שנהב שרוני, על ניהול אפק – הארגון כארגון – בימי מגיפה, ריחוק פיסי ואי וודאות.

ממשיכים במאמר חושב מחבר אפק, גבי בונויט, על הקבוצה מתוך חברי אפק לבחינת יחסי קבוצות וקורונה – בו הוא נוגע בנושאים שנחזור אליהם מאוחר יותר – זכרון, אחרות וזרות.

מסיימים בתרומתו של לזלי בריסט, מנהל התוכנית ליחסי קבוצות במכון טוויסטוק בלונדון, ששלח גם הוא מאמר חושב על זהות, השתייכות וחוויית הדיגיטאלי בימי מגיפה מזוויתו כמנהל. מאמר זה גם עורר תגובות עמוקות בקרב חברי המערכת ותמצאו כאן תגובה של שלי זוסמן לרעיון של "a person in a body".
החלק השלישי והאחרון של הגיליון מוקדש לזכרה של חברתנו היקרה ג'ודי לוי שהלכה לעולמה בטרם עת ובטרום המגיפה. ערב הזיכרון למותה באוגוסט 2019 בביתו של יגאל גינת בירושלים הוא לכשעצמו אולי אחד הזיכרונות האחרונים לפני המגיפה של חברי אפק בצוותא, מדברים, בוכים, זוכרים ושרים את ג'ודי.

כאן תמצאו מקבץ ראיונות, חלקם מוקלטים, חלקם כתובים, של חברים שזוכרים את ג'ודי; את המאמר המקורי של ג'ודי מ 2011, Memory Lost and Memory Found, עם תגובתה המקורית ועם תוספת עכשווית מגבריאלה בראון, זיכרון שנעטף בעריכה רגישה, אחראית ואוהבת בידיהן של ליילה ג'מאל ומירי צדוק.

נראה לנו שאולי ג'ודי היא היפהפייה הנרדמת שלנו, שעוזרת לנו להתעורר ולעורר את קו אפק. למרות שלא כמו באגדות, איננו יכולים להחזיר אותה לנשום בתוכנו, אנו יכולים לנסות ולהמשיך תוך שהיא נושמת מתוך זיכרונותינו.

מקווים שתהנו מהגיליון ושנשיקותיו השונות יעוררו אתכם לתרומות בעתיד.

להתראות,
המערכת.
שלי, ירמי ואליאת. ספטמבר 2021.

המערכת רוצה להודות בראש ובראשונה לאילן קירשנבאום, על שותפות הדרך והסיוע במימוש המהדורה הדיגיטלית.
להנהלת אפק, שאישרה כספים שעזרו במימוש הגיליון, בעיקר בעריכה של הקטעים המוקלטים.
וכמובן לכל הכותבים והתורמים – הרי אין עיתון בלי תוכן.

גיליון מס. 2 - נובמבר 2022
גיליון מס. 2 - נובמבר 2022 7

English follows the Hebrew

קו אפק המקוון #2

דבר המערכת
שמחים להניח לפניכם את הגיליון השני של קו אפק המקוון. בהכנת הגיליון יכולנו לזהות את המאפיינים של לעשות דבר "בפעם השנייה". בגיליון השני של קו אפק בשנת 2001, אילנה ליטוין, סילויה זילברמן ואליאת ארם כתבו בדבר המערכת:
"כולנו מכירים את פרץ האנרגיה המזין התחלה חדשה, ראשית יצירה. קשה הרבה יותר לגייס אנרגיה כדי להתמיד בעשייה ולהשקיע בתחזוקה".
תחושות אלה שליוו את הכנת הגיליון "בפעם השנייה" התלכדו עם נושא הגיליון, שכותרתו "על כמיהה, תנועה ואף-על-פי-כן". בהשראת מילות השיר הידוע* המצביעות על "הדרך המתמשכת" וההכרח "לנוע-לנוע" בהתמדה ובנחישות, תהינו מה משמעות התנועה בימים אלה, בהם הדרך מתמשכת, נסוגה, עומדת במקום – איך נעים הפרטים, הקבוצות, הארגונים, החברות, הקהילות? היכן נפגשים הכמיהה למגע אנושי וקרבה עם תנועה ותנועתיות? ומהיכן המשאבים להמשיך למרות הכל ואף-על-פי-כן?**
זיהינו את מעגליות התנועה באפק בקיומה של סדנת יחסי-קבוצות בשיתוף אוניברסיטת ת"א "להיות מטפל בעת הזו" בניהולם של יוסי טריאסט ומשה ברגשטיין. הסדנה בוטלה פעמיים בימי קורונה, הדרך התמשכה, ולבסוף התקיימה בספטמבר האחרון עם מספר משתתפים גבוה במיוחד. מה מקומן של הכמיהה, ההתמדה והנחישות בשגשוגה של הסדנה, למרות הכל ואף-על-פי-כן?
אף המאמרים בגיליון זה מתאפיינים בתנועה מעגלית של חזרה לאחור והליכה קדימה. האשכול הראשון, ובו שני מאמרים, עוסק בתובנות משנות הקורונה, הקשורות לבדידות, תנועה ואי-תנועה. תחילה, מאמר חושב מאת שמואל ברנשטיין העוסק במצוקות הבדידות וחוסר-התנועה, ובאמצעות חזרה ל-"La Solitude" של שארל בודלר מציע דרך חדשה לחשוב את "החלל הריק". לאחריו, סיימון ווסטרן נוגע בשאלות של בדידות, נתק ומלנכוליה בעידן הדיגיטלי, ודן בהן באמצעות מקרה בוחן של טייסי מל"טים בחיל האוויר האמריקאי.
האשכול השני בגיליון כולל שלשה מאמרים הנובעים ישירות מפעילות אפק וחשיבת יחסי-קבוצות. המאמר הראשון, מאת אייל עציוני וחגית שחר-פרירא חוקר ברגישות ומתוך חוויית ההשתתפות את התהליכים בקבוצת קריאה בטקסטים פסיכואנליטיים-מערכתיים שהתקיימה לאורך ארבע שנים, ומציע חיבור בין למידה לאוכל. במאמר "דמעות של מנהלן" העוסק אף הוא בחוויית ההשתתפות, אורי וייל פורש בהומור נוגע ללב את נקודת מבטו כמנהלן בצוות סדנת יחסי-קבוצות בחודש יולי האחרון. חלק זה מסיים במאמר חושב מאת גילעד עובדיה הבוחן הוספה של מארגן רביעי – Testing Reality – ל 3T המקוריים (Time, Task, Territory), שתרומתו חיזוק התנועה בעבודה ארגונית בין האידיאלי למציאותי.
הגיליון נחתם בתרומתן של שתי אורחות השואלות "תנועה לאן"?
גילי יובל, סופרת ומשוררת העוסקת בעולם העבודה, מצביעה על המתח שבין בדידות ותנועת-הדרך ועל הכמיהה לשימור הלבדיות, ומציעה פתרון לימינלי של נסיעה-לשום-מקום.
קורין ארצ'ר מגיבה לשיר הקדום המצווה "לנוע-לנוע בדרך המתמשכת" עם שירים וקולות עכשוויים ומציבה בפנינו שאלות של קשב פנימי ובחירת הדרך.
תודתנו לכל הכותבים והתורמים, ולאילן קירשנבאום על הנחת הגיליון באתר אפק החדש.
מאחלים קריאה מהנה,

להתראות,

המערכת.

ירמי, אליאת ושלי.

נובמבר 2022.

* "זה קורה" / מילים ולחן שמואל קראוס

** קול קורא לקו אפק המקוון #2

Digital Kav Ofek #2

Editorial

We are delighted to put forward Kav Ofek’s 2022 – the second digital edition. In preparing this edition, we could identify characteristics of doing something for the ‘second time’. In the second edition of Kav Ofek in-print, in 2001, Ilana Litvin, Silvia Silberman and Eliat Aram, the then editors, wrote:
“we are all familiar with the burst of energy that comes with beginnings, with a genesis. It is much harder to generate energy in order to persevere in creating and invest in maintenance”.
These similar feelings, that accompanied the preparation of the second edition echoed the title: “on longing, movement and nevertheless”. Inspired by the famous lyrics* pointing to the “ongoing journey” and the necessity to relentlessly “keep on moving”, we have wondered – what is the meaning of ‘movement’ these days, when the journey seems to go on and on, regresses, comes to a stand-still – how do individuals, groups, organisations, societies, communities move? Where do longing for human touch and closeness meet movement and moving? Where do we find the resources to keep on moving nevertheless and despite it all?**
We have recognised the circularity of movement in OFEK in the very recent GRC which took place with TAU entitled “Being a Therapist at this time” under the leadership of Yosi Triest and Moshe Bergstein. The GRC was cancelled twice during the pandemic, the journey extended, and eventually it happened this last September with a significant number of participants. What has been the place of longing, perseverance, determination, in the success of this GRC, despite it all and nevertheless?
The articles in this edition are also characterised by the circular movement of back and forth. The first cluster includes two articles dealing with insights from the Corona years, and relate to loneliness, movement and stuckness. First, a thought piece from Shmuel Bernstein dealing with loneliness and lack of movement, and – through re-examining Baudelaire’s La Solitude- offers a new perspective to think of the “empty space”. In the second thought piece, Simon Western touches on questions of loneliness, isolation and melancholy in the digital age, and discusses them through a case study of drone pilots in the USA air force.
The second cluster includes three articles emerging directly from OFEK-related activities and Group Relations thinking. The first, by Hagit Shachar-Paraira and Eyal Etzioni, examines sensitively and from the perspective of the participant, the processes in a reading group of systemic-psychoanalytic papers, which took place over a period of four years (including during covid and lockdown and a return to in-person), suggesting a relationship between learning/study and food/feeding. In the paper “tears of an administrator” which also deals with the experience of participating, Ori Weyl shares his experience of being a GRC administrator this past July with a touching humorous style. This section concludes with a thought piece from Gilad Ovadia which examines the addition of a fourth T boundary, in addition to the original three of Task, Territory and Time. He suggests that of reality Testing, which contributes the strengthening of movement between the ideal and the real in organisational work.

This edition is sealed with the contributions of two guest writers, asking us – “moving – where to?”
Gili Yuval, poet and writer dealing with the world of work, points to the tension between loneliness and a road-trip type movement, to the longing for solitude and suggests a ‘solution’ of a journey-to-nowhere.
Coreene Archer’s thought piece responds to the ancient song “keep moving on the ongoing journey” with contemporary voices and songs and challenges us to examine for ourselves questions of choice and internal listening.
Happy reading and please do use the comment boxes to share your reflections, questions and thoughts.

The Editors

Yermi, Eliat and Shely

November 2022

* “Ze Kore” (It Happens) / Lyrics Shmulik Kraus

** Call for Papers Kav OFEK #2

גיליון מס. 4 - ינואר 2026
גיליון מס. 4 - ינואר 2026 8

English follows Hebrew

דבר המערכת

"כשהבית ריק, לא משנה מי צודק" 

גיליון זה החל בריק גדול, בתחושה של חלל מדוכא – רגשית, אינטלקטואלית, חברתית ופוליטית. שלחנו קול קורא לחומרים לגיליון בזמן בו פיצולים גוברים מעל כל ניסיון של חיבור, ריפוי או שיקום. גם בתוך אפק תקופה זו התאפיינה בתכתובות מושחזות, והתחושה הישנה והמוכרת, לפיה הצורך להיות צודק.ת גובר על הצורך להתחבר ולהתפייס, זוחלת ומשתלטת. הגיליון הרביעי של קו אפק השתתק שוב. 

אף-על-פי-כן ולמרות הכל, המשכנו במלאכת התקנת הגיליון, בין שיתוק לתנועה. כותבים החלו לשלוח את תרומותיהם המובטחות; טקסטים ישנים נראו רלוונטים לפרסום מחודש בתוך ההקשר הנוכחי. הבית החל להתמלא שוב, והמכל האינטלקטואלי של אפק תפס צורה והתייצב לבסוף לגיליון הרביעי של קו אפק הדיגיטלי. 

מה תוכלו למצוא בגיליון הנוכחי? החומרים שונים מאוד זה מזה, גם בצורה וגם בתוכן. אך המשותף והמאחד הוא  העיסוק בזיכרון ובמוות; הניסיון ללמוד את העבר מתוך הבלחותיו בהווה, לרבות טראומה וטראומה בין-דורית;  וכן הקשב לכאב כמו גם לתקווה בדינמיקה הבין-דורית, המתגלמת דרך מופעים של ירושה ומורשת. 

הגיליון נפתח במכתבו של ד"ר מאני שר, דמות-אב באפק ובמכון טוויסטוק, העוסק בימים אלו במשמעות האישית של מורשת, שאף פרסם לאחרונה ספר בצורת מכתבים לילדיו ונכדיו. לבקשתנו, הוא כתב מכתב תבונה שכזה עבור הגיליון הנוכחי. לאחריו מופיע ראיון מצולם עם פרופ׳ יגאל גינת, מאבותיה הראשונים של אפק ודמות מופת ביישום החשיבה של יחסי-קבוצות בעבודה מערכתית וארגונית. בשיחה עמוקה עם ירמי הראל, יגאל פורש מסע חיים של עשייה בתחומי הבריאות והרווחה, כמו גם תובנות אישיות על אובדן ואבל. 

מאמרו של נימרוד הראל, ״הפגיעה הרביעית״, מציע מחשבה נועזת: ההתפתחויות המואצות בתחום הבינה המלאכותית עלולות לכונן פגיעה נרקיסיסטית נוספת באנושות, בהמשך לשלוש הפגיעות שזיהה פרויד (הקוסמולוגית, הביולוגית והפסיכולוגית). המאמר חוצה דורות במובן האנושי-התפתחותי ובוחן התפתחויות טכנולוגיות בתחום הAI, ועל כן כללנו שתי תגובות למאמר: אחת מאת ד"ר קובי תדמור ואחת מאת AI עצמו. המאמר חוצה דורות במובן נוסף ואישי: נימרוד הוא בנו של ד"ר ירמי הראל, חבר ותיק באפק ומעורכי קו אפק. מעשה זה מספק חוויה חיה לתוך ההיבטים היצירתיים, הפוריים והמספקים של המשכיות ושל שיח בין-דורי.

בת-אל פרידמן מציעה מבט כן ופגיע על חוויית האחרוּת באפק. זהו טקסט שמערער את ההנחה כי מרחבים פלורליסטיים וחוקרים – כפי שאפק מחשיבה את עצמה – חפים מדינמיקה של הדרה. בת-אל, חברה צעירה יחסית באפק מבחינת ותק וגיל, מביאה קול רגיש וחד, ועקב כך מספקת מבט נוסף לתוך העניין הדורי. 

גלי גורן כותבת על שתי סדנאות שהתקיימו ״תחת אש״ במהלך השנה החולפת. הסדנאות, אותן הנחתה יחד עם עמיתיה במסגרת הזמנה מעמותה לחיילי סדיר ומילואים, נועדו לעבד חוויות של פרידה ופירוק שנולדו מן המלחמה. מתוך עבודה זו עלה גם העיסוק ב״פגיעה מוסרית״ – פצע נפשי הנוצר כאשר אדם נחשף לאירועים הסותרים את ערכיו הבסיסיים, תופעה שכיחה במצבי מלחמה.

יעל שרוני ועמיתיה חוזרים אל אירוע שנערך לפני שמונה שנים, שעסק בשחיתות כסמפטום של מחלה חברתית עמוקה. הקריאה לאחור מטלטלת: הדברים שנאמרו אז מהדהדים היום כנבואה שלא נלמדה, כהיסטוריה החוזרת על עצמה ואף מקצינה.

שיחה אינטימית מלב אל לב, בין שני גברים, גילעד עובדיה – יו״ר אפק הנכנס – ויואב קירש – היו״ר היוצא ועכשיו מנכ"ל חברה – מתמקדת בפגיעוּת הכרוכה בתפקידי הובלה ומנהיגות. דרך התבוננות במעברי תפקיד עולה ההיבט האנושי במעברים בין-דוריים של פרידה והורשה. 

ולבסוף, אורלי אפללו-קמיל מובילה בדרכה הרגישה שיחה עם שבעה מחברי אפק, שתרמו פרקים לספר ״יושבים על מזוודה״. השיחה מבוססת על השערת הספר כי הזהות היהודית – כחוויה נפשית מתמשכת, המעוצבת על ידי רדיפות, הגירה וטראומה בין-דורית – השפיעה עמוקות על הבחירות המקצועיות והאישיות של הכותבים.

יצאנו לדרך עם הזמנה לחומרים ברוח הרוורי של ביון – ללא זיכרון וללא תשוקה. מתוך כך, מעל ומעבר לציפיות, התהווה מארג עשיר של זיכרונות חיים, חוויות שעובדו מחדש ונשזרו אל תוך הווה שמציע, למרות הכול, תקווה, חיוּת ואפשרוּת – דווקא בתוך נסיבות קודרות במיוחד.

אנו מקווים שתמצאו בקריאה, בצפייה ובהאזנה חוויה מחממת, מחברת ומעוררת מחשבה – בימים חורפיים אלה.

מערכת קו אפק

אורלי, שלי, ירמי ואליאת.

ינואר 2026

Editorial

Letting go to letting be/ “when the home is empty, it doesn’t matter who is right” 

This edition started from a big emptiness – a depressed void – emotional, intellectual, social and political. We sent the call out in a time where splits seem to persevere over any attempt at connecting, healing or rehabilitating. Inside OFEK too there were exchanges characterised by the sound of the pencils being sharpened, and that old, familiar feeling of the need to be right, toppling the need to connect and make peace, was creeping up on us. The fourth edition of Kav OFEK stalled again then into silence. 

And then, yet again and despite it all, the editorial board continued. People started sending their promised contributions, including some where the context made us feel right to revive them, or to publish them again, as part of another frame.   The house started to refill, OFEK’s intellectual home began to shape up into what would become its fourth offspring. 

What can you expect to find in this edition? The publications are very different from each other, in form as well as in content. But they do have something in common. In different ways, they all deal with memory, death and dying; the study of the past in the present, including trauma and inter-generational trauma; and the painful yet hopeful inter-generational dynamics including succession and legacy:

We have a letter from Dr Mannie Sher, an OFEK father-figure, and  a TIHR elder, who is positively busy with legacy and who has recently published his personal memoir in the form of letters to his children and grandchildren (in-person book launch on 25 January 2026). On our request, he has written one such letter of wisdom to the OFEK offspring. We have a video interview of Prof Yigal Ginat, one of OFEK’s first fathers and a role-model to the profundity of the model of GR into all systems and organisational understanding and work. Speaking poignantly to Yermi Harel, Yigal takes us through a tour-de-force of a life-long activity in health and social care informed by the GR principles and thought, and including reflections on personal loss, grief and solitude. 

A thoughtful and thought-provoking piece entitled ‘The Fourth Injury’ by Nimrod Harel suggests that technology, with the fast developments in AI, constitute the fourth injury, should Freud was alive today to have defined it (Freud identified three core narcissistic injuries to the Human species as offered through scientific developments over the centuries: cosmological, biological and psychological). This article swims across a couple of generational rivers: human development and the examination of AI – so we include two responses to Nimrod Harel’s paper, one by Dr Kobi Tadmor and one by AI itself. The other generation river is the personal one: Nimrod is the son of Dr Yermi Harel, one of OFEK’s senior members as well as one of Kav OFEK’s editors. Here, the creative, fruitful, satisfying and proud-making aspects of succession and generational discourse. 

The contribution from Batel Friedman is a self-reflection on the experience of being an Other, in OFEK, and the pain and vulnerability that accompany. It is a striking article that highlights that “even” in OFEK, that is supposed to be an inclusive and pluralistic society, the experience of Otherness, and othering is very alive. Bat-El is a younger member of OFEK both by age and by years of membership so here, again, the dynamic of the generations appears. 

Gali Goren (et al) describes and reflects on two workshops conducted ‘under fire’ during 2025 with the primary task of digesting experiences of separation and endings, as a result of war. The work was commissioned by a charity called ‘for tomorrow’ that asked the team to run further workshops on this issue as well as on ‘moral injury’, a traumatising experience that occurs when a person is exposed to events that challenge their  values and principles, an injury that often occurs in war and conflict situations, where persons are at risk of dying.  

Yael Sharoni (et al) returns to reflect and draw lessons from a workshop alerting that corruption is not only a social phenomenon but a symptom to a deep and problematic social disease. The event took place eight years ago and feels like a premonition to what was to come. An eerie reminder of how we do not learn from our history, or past, and repeat or even expand our mistakes. 

A conversation between Gilad Ovadia, incoming and current Chair of OFEK, and Yoav Kirsch, outgoing Chair of OFEK and current Company CEO, explores the vulnerability and potential injury as one reflects on the transitions between different leadership roles. In a heart-to-heart, a man-to-man reflection shows the humanness in succession and transition. 

And finally, Orly Aflalo-Kamil rounds up the contributions to the book Sitting on a Suitcase by seven OFEK members  in a gentle and sensitively led conversation based on the book’s main hypothesis which is that Jewish identity – being an ongoing psychological experience shaped by a history of persecution, migration, and intergenerational trauma – has shaped the professional choices of the writers. 

We called for contributions in the spirit of Bion’s reverie, without memory or desire, and what has emerged is that and more, a rich tapestry of memories, re-membered experiences re-thought and re-integrated into a present which has freshness, hope and possibility in a context which could have hardly been any darker. 

We trust you will enjoy reading, watching and listening, and feel the weaving together warming you up on these cold winter nights.   

 

Orly, Shely, Yermi and Eliat

The Editorial Team
January 2026

ציפור

להיות אחר בין אחרים:
חוויית מיעוט, אחרוּת ובין־דוריות בקבוצה

בתאל פרידמן

להצטרף כמיעוט לחברה כביכול הומוגנית מבחינת שיוך פוליטי, זה קשה פעמיים: פעם אחת מצריכה לשאת את ההצפה המסיבית במפגש שלי עם קבוצה שכמעט כולה היא ה"אחר". הצפה שהיא כמו לפקוח עיניים לשטף של אור. ופעם שנייה מצריכה לשאת את המטען הלא מודע שמושלך אליי כ"אחר" בקבוצה. בהצטרפותי לקבוצה כזאת נפגשתי עם תחושת זרות לצד כמיהה לשייכות, תקווה להיטמע לצד רצון לשמור על הזהות שלי ולפגוש את החלקים הקשים בתוכי וגם את אלה של הקבוצה. אך הקושי העיקרי שאני חשה הוא שלעיתים אני נדרשת להחזיק בכך כמעט לבד. אחד האתגרים שלי הם להחזיק את התוקף לחוויה שלי שמותקף גם מבחוץ וגם מבפנים. כך אני גם מדמיינת את התגובות שהקריאה של הטקסט הזה תעורר באחרים. אני כמעט שלא מצליחה לדמיין תגובות שאינן ברוח הזאת: "על מה היא מדברת", "זה לא קיים".

גדלתי בחברה דתית לאומית ימנית יחסית סגורה, ומשפחתי מזדהה עם מפעל ההתיישבות. בשנים האחרונות עבדתי רבות עם האוכלוסייה החרדית. ההכשרה והעיסוק המקצועי שלי כפסיכולוגית כיום ובעבר הם גם בחברה הכללית, כמובן, אבל ככל הנראה המציאות החברתית השסועה שמאפיינת את השנים האחרונות הפכה את השייכות למילייה המקצועי לחוויה שונה עבורי, ולפיכך אני עוסקת באופן כמעט מטריד בנושא. זה עשוי להסביר את הנוכחות הבולטת בימים אלה של השתייכותי המגזרית־פוליטית כמיעוט בתוך המילייה המקצועי שלי, שאותו אני חווה כהומוגני ברובו. ככל הנראה קיימים בו הרבה גוונים, אך ישנו דחף לא מודע של אנשי המקצוע בבריאות הנפש להחזיק חוויית לכידות, שמתקיימת כאשר יש אחידות.

במאמר זה אני רוצה לתאר את החוויה שלי בכניסה לאֹפק, ואת המורכבות המתעוררת בהחזקת זהויות מסוימות באֹפק ובמילייה המקצועי בכלל, במציאות הפוליטית הדחוסה בשנת 2025. זאת במקביל להפניית קשב לתהליכים הקבוצתיים המודעים והלא מודעים, שעשויים לכלול היבטים של קושי במפגש עם האחר, הדיפת תהליכי שינוי ועוד.

אני שמה לב שתוך כדי הכתיבה אני מרגישה שאני ספוגה מאוד בחוויה האישית שלי. אני מוטרדת – איך אעביר את החוויה שלי בצורה שתהיה קוהרנטית דייה וגם רלוונטית לאחרים? והאם בכלל אפשר להנגיש את החוויה האישית של אחרוּת לאחרים? אני נעה בזהירות רבה עד כדי כך שהמסר דוהה בין המילים. אני מבינה שגדלתי בסביבה שונה מרוב החברים בארגון, ומשום כך יש בינינו פערים גסים או דקים שעשויים להוביל לכך שאמירות שלי יצרמו לאוזניים אחרות, מבלי שאוכל לצפות זאת מראש. מנגד, אני חשה דחף פנימי לבטא את תחושותיי ולהעביר מסר שלתחושתי לעיתים לא נשמע.

"בהצלחה" אמרה לי האנליטיקאית שלי אי שם לפני 3 שנים, בשיא הרפורמה המשפטית והמתח בחברה הישראלית. אחרי המון שעות באנליזה של ויכוחים פוליטיים, שלצערי חדרו וצמצמו את המרחב האנליטי בחדר. בהצלחה למצוא את המקום שלך בחברה המקצועית הפסיכואנליטית שאת כל כך רוצה, כאשר אלו העמדות וההזדהויות שלך.

באותו זמן חוויתי את האווירה במקצועות של בריאות הנפש כמחזיקה בגישה מסוימת ובלעדית כלפי המהלכים המדיניים בישראל. הרגשתי כי יש רק דרך אחת לחשוב ולהתמקם מול המהלכים האלה: הרפורמה המשפטית היא מהלך פשיסטי, ופסיכואנליזה לא הולכת עם פשיזם.

זה שם אותי במקום בודד מכמה היבטים: השיפוט שלי בעניינים אלו אינו מתוקף ואף מותקף, בהיעדר אנשי מקצוע מוערכים ומנוסים – מטפלים או מדריכים – שיוכלו לתת תוקף לחוויה שלי; בקבוצות מקצועיות נעתי בין היותי שקופה (חברי הקבוצה מניחים שכולם חושבים אותו דבר, ולכן מרגישים בנוח ללגלג בלי סינון) ולעיתים צבועה ומקוטלגת (בהשלכות על עמדותיי בשל השתייכותי המגזרית שמתבטאת בנראות שלי. פתאום נהייתי ערה מאוד לסממנים דתיים, וחשתי אי נוחות וזרות. רציתי להיטמע ולטשטש את ההבדלים); כאשר גם המרחב באנליזה הצטמצם בשל הקירות שנפלו והדינמיקה בחברה שחדרה לקליניקה, מצאתי את עצמי נאלצת בקושי ובאיטיות רבה לפתח את החשיבה העצמאית שלי. בשלבים הראשונים זה היה להתעקש לזהות אי נוחות בתוך המילייה המקצועי ולתת לכך מקום או להיאחז בקצוות של מחשבות, שחלקם ישוימו בהמשך הדרך.

בשל הבעירה והתשוקה הפנימית להעמיק בעולם הטיפול והפסיכואנליזה בצורתה המקצועית ביותר, המשכתי לצאת ולחקור ולחפש תשובה לשאלה: האם אני, על העמדות, הזהויות וההזדהויות שלי, יכולה להשתלב במילייה המקצועי שלי? במהלך מסע של שנתיים וחצי מאז שהתחלתי להשתתף בפעילויות של אֹפק, ושבמהלכן אף הצטרפתי לארגון, באופן מודע ולא מודע, מעבר להתפתחות בעולם יחסי הקבוצות, הייתי עסוקה בחקירת התמה הזו.

לפני המלחמה השתתפתי לראשונה בסדנת יחסי הקבוצות (סדנה בין־לאומית של אֹפק 2023). בסדנה התייחסו לקונפליקטים בין־לאומיים מגוונים מרתקים: יחסי אוקרינה ורוסיה, טאיוואן וסין, שחורים ולבנים, אפריקה ובריטניה ועוד. הייתה גם התייחסות לסכסוך הישראלי־פלסטיני, ובה ישראל תוארה כתוקפנית והפלסטינים כקורבנותיה. רק קונפליקט אחד מרכזי לא הוזכר שם – אנטישמיות. וגם לא היה יכול להיות לה ביטוי. אני זוכרת בגוף שלי את השתיקה הרועמת שהייתה ל"חבורה" הישראלית בסדנה, כאשר הופנו אליה שאלות ישירות, ולא התאפשר לבטא את הפגיעוּת. בסופו של דבר המשתתף המבוגר ביותר, שהוא גם ניצול שואה, לא מצא את מקומו ונשר מהסדנה. זו הייתה חוויה חזקה עבורי. נוכחתי לראות כמה קשה להיות בתוך פגיעוּת ולבטא אותה: במובן מסוים, לפחות באותו רגע, היה לנו הישראלים קל יותר לקחת על עצמנו את הזהות התוקפנית, מאשר לחוות עצמנו כקורבנות וכפגיעים. אני סבורה שהקושי להזדהות כפגיעים וכקורבנות הובילו אותנו להיות פגיעים אף יותר ונתונים לניצול ולאלימות כפי שקרה בשבעה לאוקטובר. האמירה הזאת נאמרת מבלי לקחת את הלגיטימציה מביקורת כלפי תוקפנות ישראלית, שגם אותה קשה לפגוש ולקבל עליה בעלות, אך ראוי וחשוב לעשות זאת.

בהתבוננות על האמירה האחרונה, לצד האותנטיות והכנות שלה, אני שמה לב שלעיתים יש באמירות מסוג אלה מעין "הקרבת מנחות", תקווה שהן יפחיתו את ההתנגדות אליי ויסייעו לדעה שלי להישמע מבלי להידחות על הסף ומבלי שתישלל הלגיטימיות שלי. בשל חשדנות רבה יותר שמיוחסת אליי, עלי להצהיר ולהדגיש את הערכים שאני חולקת עם הקבוצה.

אני סבורה שבאופן לא מודע פתחתי בשיתוף שבו אני חלק מחבורת הישראלים בחוויה של השתקה. זאת לפני שאצלול למקומות שבהם אני חשה מבודדת יותר.

לסדנה השנייה שבה השתתפתי הבנתי שאני מגיעה עם הרבה רגישות, שהתבטאה בין היתר בשאיפה להכיר את כל הנרטיבים הקיימים (כאילו שהדבר אפשרי) מתוך רצון לזהות הזמנה או לחלופין רמז לעוינות או לחשדנות כלפיי. זאת כדי להימנע מהמצב האיום מכולם – להיתפס לא רגישה או חסרת מודעות במיוחד בהקשרים של זיהוי דקויות חברתיות וניואנסים של מתי אני שייכת ומתי אני "נזרקת החוצה" בהיעדר לגיטימציה, ולפחות להכיר בכך. במהלך הסדנה הבנתי עד כמה אני מאוימת ומפוחדת מהמצבים הללו, אף יותר בשל היותי מיעוט. שכן אני לא יכולה לחסות תחת המעטפת המכילה והחומלת ששמורה למי שבקבוצת הפנים (ingroup). החשש הזה גרם לי להשקיע, להכיר ולשאוף תמיד להיות "פוליטיקלי קורקט" (בעולם שבו התופעה הזאת משתכללת מרגע לרגע). מנגד התחלתי להבין כמה זה מתיש, ולמעשה בלתי אפשרי להחזיק בכל הידע המתרחש בו־זמנית. לעולם לא אוכל לדעת לחלוטין את עצמי, את האחר ואת הקבוצה. מוטב לקבל זאת.

כשהצטרפתי לאֹפק הייתה לי שיחה "מזמינה" עם יואב, יו״ר הארגון. תוך כדי השיחה גיבשתי מחשבה ראשונית שהצטרפותי לאֹפק, מעבר להיותה משמעותית עבורי, עשויה לתרום גם לארגון בגיוון ובאחרוּת שאני מביאה איתי. לראשונה חשבתי על כך שבחברה הומוגנית עלולים להיווצר עיוותים כביכול של התפיסות. בהיעדר מפגש עם האחר, חלקים עשויים להדהד ולהקצין עד כדי ניתוק מחלקים אחרים במציאות ובחברה. לעומת זאת, האחרוּת עשויה להביא עימה נקודת מבט מגוונת ושונה. ייתכן כי נאחזתי במחשבה הזאת לנוכח הפגיעות בכניסה לאֹפק, שכאמור חבריו משתייכים לקבוצה יחסית הומוגנית ושונה ממני. גם בהמשך הדרך, חשתי שיואב מחזק ומעודד אותי להשתלב ולבטא את עצמי, אומנם מאחורי הקלעים, אך אני מודה לו ולארגון על כך. מעניין לחשוב על כך כמנהיגות שלעיתים נחוותה מבודדת מהקבוצה, ושמעודדת השתלבות של קבוצות מיעוט – האם תמיכה בגלוי של סמכות בקבוצות "שוליים" תאיים לדחוק ולהדיר את הסמכות עוד יותר? לחלופין, ייתכן כי יש בכך ביטוי לאופן שבו הקבוצה או ההנהגה הניעה אותי או קבוצות מיעוט בכלל לערער את הסדר החברתי?

המשכתי להסתובב באֹפק עם "קצוות חשופים". הייתי ערה לסממנים שיאותתו לי אם אני חווה הזמנה או דחייה. קיום הריטריט בשבת יצר עבורי מורכבות וצרימה משפחתית בשל האופן הדתי והמשפחתי בו אני נוהגת לקיים את השבת. הערכתי את הרגישות החברתית לקיים את הריטריט ביישוב יהודי־ערבי, אך בו־זמנית חשתי כיווץ כאשר התקשרתי למלון לברר אם יש לו כשרות, ונאמר לי שאין. אני פוגשת רוחב הלב כלפי קבוצות מסוימות בחברה, ומנגד הדרה וקושי לפגוש את האחר החרדי/הדתי־לאומי/המתנחל. עם זאת הרגישות הגבוהה של מארגני הריטריט והשותפה שלי לחדר, גם באוכל כשר וגם באלמנטים שאפשרו לי לשמור שבת, חיממו את ליבי והיו אלמנט מזמין, שהייתי צמאה לו מאוד.

            בריטריט עסקו בין היתר בשאלה מה גורם לאנשים לקבל עליהם או שלא לקבל עליהם תפקידים באֹפק. שמתי לב שאף על פי שרציתי להשתלב באֹפק, בשלב הזה נמנעתי מלקבל עליי תפקידים, אך במקביל קיבלתי עליי תפקידים בעמותת "בסוד שיח". אני סבורה כי בשונה מהחוויה שלי באֹפק, ב"בסוד שיח" הזהויות השונות והאחרוּת נמצאות במרכז השיח ומזמינות חקירה. הרגשתי שרוצים לפגוש אותי על האחרות שבי, ולא למרות, גם אם המפגש עשוי להיות טעון ורווי קונפליקטים. לעומת זאת החוויה שלי באֹפק הייתה שונה – החקירה של הזהויות והאחרוּת שבי נעשתה לרוב בשיח פנימי והייתי צריכה לשאת זאת, עם תוקף חיצוני ובלעדיו. כאשר ניסיתי להביא זאת לשיח במרחב של אֹפק (כפי שאפרט בהמשך), לעיתים היה לכך מקום, אך לרוב נתקלתי בהתעלמות או בהתנגדות.

            בריטריט הוגדרה תמה לחקירת השגשוג בפעילויות של אֹפק מחד, וההימנעות מלקיחת תפקידים, אשר מעידים על נבילה של הגזע המחזיק את הארגון, מאידך. האמירה הראשונה שלי הייתה: "חבר'ה, אני מרגישה כמו שהאם אֹפק מתה, אל תמותו כל כך מהר, יש לי עוד הרבה מה ללמוד ולחקור, רק נולדתי בארגון". במקביל אני הגעתי עם תמות חקירה משלי.

            באירוע המערכתי בריטריט, מתוך הדינמיקה שעלתה הצעתי לחשוב על האחר והחדש באֹפק ועל סוגיית "של מי הבית הזה". בתגובה משתתף בעל תפקיד באֹפק אמר שזה היה נושא הריטריט בשנה שעברה וכבר נידון אז. ואכן לנושא שהצעתי לא היו הדים, והוא לא נרשם על הלוח כהצעה.

            בערב התקיימה פעילות של ריקוד ותנועה. עברה לי מחשבה: "מעניין האם יש ואיך נראה סקס בגיל השלישי?". למוחרת בבוקר בקבוצת חלומות חלקתי את המחשבה כאסוציאציה. בזמן הריטריט הבנתי זאת כתגובת נגד שמסמלת התעוררות וכמיהה לחיים, אל מול חשש הגסיסה של אֹפק, וכן כתגובה לתקופת מלחמת חרבות ברזל. בדיעבד אני חושבת שזו הייתה גם תגובה לתהליכים בין־דוריים ולפגיעוּת שלי בהיותי צעירה (בת 36) וחסרת ניסיון לעומת אנשים וארגון עתירי ניסיון, ידע והיסטוריה משותפים. למעשה היה בכך אקט תוקפני מצידי שנועד להנכיח את היתרון כביכול שבצעירוּת שלי למול תהייה על האונות ועל הליבידו של משתתפים ותיקים יותר. זאת לנוכח הפגיעות שלי, שאליה לא הייתי ערה.

            במטריצת החלומות משתתפת שיתפה חלום, שבו היא נכנסת לרכב, ופתאום יש בתוכו אדם חרדי. היא נבהלה ויצאה לקרוא לעזרת בעלה. היא חשה בלבול – של מי הרכב? אך בהמשך החלום היה ברור לה שהחרדי הוא הפולש. בסוף החלק הראשון של המטריצות המנחים הקריאו את החלומות בנקודות. שמתי לב למה שנחווה בעיניי כדילול, כשנאמר "דתי" ולא "חרדי". כשהקשבתי לחלום עצמו נדרכתי. האם גם אני נחווית כפולשת? נזכרתי בכיווץ שחשתי בעקבות מייל שנשלח בתפוצת אֹפק, שבו משתתף בעל סמכות "ספר כיפות בכנסת" כתופעה מטרידה. האם גם באֹפק סופרים כיפות ורואים בנוכחות הזו איום? והאם שליחת המייל בצורה נינוחה בין חברי הארגון, בלי להיות ערים לחוסר תקינות פוליטית כלפי סוג מסוים של מיעוט ובלי לקחת בחשבון מה זה עשוי לעורר בו, שוב ממקם אותי כשקופה?

            אחת מהאסוציאציות שחלקתי במטריצה הייתה שבחברה הישראלית יש שמתייחסים למגזר מסוים באוכלוסייה כאל סרטן בתוך הגוף. כשהתבקשתי לחזור על מה שאמרתי, הוספתי למשל כלפי דתיים או מתנחלים (כרפרנס לאמירה של יצחק רבין 1976, 1979). בתגובה אחת המשתתפות אמרה: "נכון, אני גדלתי עם התפיסה שדתיים ומתנחלים הם סרטן בלב האומה". מצד אחד חשתי הקלה בהכרה שקיבלתי, ומצד שני ההכרה הזו גם הכאיבה.

איני זוכרת מה עורר את האסוציאציה הזו. אני סבורה שזו עדות לתהליך דואלי: ככל הנראה הגעתי עם פרה־קונספציה הספוגה בהשלכות ובחששות שלי, באשר למקומי בחברה הישראלית ובמילייה המקצועי, ומנגד הדבר התעורר כתגובה להתרחשויות בדינמיקה עצמה, באופן ישיר או סמוי.

            בחלק של פירוש החלומות, הייתה התרחשות בחדר והתקוממות אל מול רעשי מסיבה מחוץ לחדר אשר נחוו כהפרעה לעבודה הקבוצתית. הצעתי כי האחר שחי לו את חייו, לא בהכרח פועל כדי לתקוף אותנו, אך זה עדיין עשוי להיחוות ככזה – חודרני, פולשני, מפריע. במקביל זכינו לביקור של חתול שנכנס לחדר. לאחר ניסיונות שווא לגרשו, הייתה השלמה וקבלה שלו. חתול כמו חתול, קיבל את שלו ויצא רק כשבחר בכך.

האמירות שלי במטריצה לא קיבלו התייחסות, פרט למשתתף אחד שציין כי הקבוצה מתקשה להתייחס לתכנים שהעליתי.

            מידי פעם עלו אמירות שלתחושתי הודפות נוכחות של חברים חדשים באֹפק. למשל כאשר נאמר כי ותיקים לא מקבלים עליהם תפקידים, ולכן בלית ברירה מאיישים אותם חברים חדשים, כמו בהתגייסות לצוות הריטריט. הבחנתי בחלופת המבטים בין שתי המשתתפות החדשות יחסית שהתגייסו לארגן את הריטריט, וחשתי בעלבון שלהן. מייד הגבתי כי "אם היחס לחדשים בארגון הוא כאל ברירת מחדל פחותה, מבלי להכיר בערך שבהם, יש לכך השפעה על היכולת של הארגון לצמוח".

            באירוע המערכתי ביום השני שוב הצעתי לחקור את נושא האחרוּת. הפעם הַצעתי קיבלה תהודה, ואף הצטרפו אליי שתי משתתפות. במקביל נוצרו קבוצות נוספות עם מספר רב של משתתפים שהשתבצו במרחבים שהוקצו לכך. שלושתנו יצאנו החוצה – מחוץ לטריטוריה ומחוץ לקבוצות, ותהינו כיצד נחקור את נושא האחרות. ברגע הזה החוויה של האחרות הייתה בלתי נסבלת עבורי והתקשיתי לשאת אותה. העדפתי לחבור לקבוצה אחרת, ושלושתנו הצטרפנו לשיח שהעסיק את אחת הקבוצות. דווקא מתוך ההיטמעות הזאת, ומתוך הביטחון והשייכות לקבוצה המארחת, יכולתי להעלות שוב את נושא האחרות ולחקור אותו, והפעם בשיתוף הקבוצה. אני רואה באירוח של הקבוצה הזו ביטוי לאלמנטים המכניסים והמזמינים של אֹפק.

בקבוצה דנו בשאלה: מדוע החברים באֹפק אינם מאיישים תפקידי הנהלה? ועלתה השערה כי בני אדם נוטים להצטרף למקומות שיש בהם אנשים אטרקטיביים. נגעה בי חברת הנהלה שתהתה בהפתעה: "האם זה אומר שאני לא אטרקטיבית?" ייתכן שההכרה שלה בפגיעוּת שלה, אפשרה לי להתחבר יותר לחלקים הפגיעים שבי, מכיוון שברגע הזה יכולתי לשוב לנושא האחרוּת. אולם חיבור זה היה מוגבל למקומות הפגיעים פחות. הצעתי כי האחר פעמים רבות אטרקטיבי, ושיתפתי כי לעיתים אני חווה את עצמי מעוררת סקרנות בשל האחרוּת שבי. בתגובה המשתתף שישב לידי, מוותיקי אֹפק הסתובב אליי ושאל: "מי את? במה את 'אחר'? מאיפה הגעת?" באופן אינסטינקטיבי שתי משתתפות אחרות בקבוצה – אחת הייתה היו״ר והשנייה הייתה יועצת של הקבוצה הקטנה בסדנה שבה השתתפתי – אמרו "אנחנו ילדנו אותה בסדנה האחרונה". זה ריגש אותי. קיוויתי שזיהיתי אצלן גאווה, וקיבלתי אישור מסוים, שמתחת לפני השטח הייתי כמהה לו. דבריהן חיזקו אותי, והרגשתי שאני יכולה להביא את עצמי, ולקבל הדהוד ותוקף שאני רצויה ויש לי מקום.

            בסיכום האירוע המערכתי חלקתי אסוציאציה לאסתר פרל (2007) "כיצד ניתן לשמר תשוקה בתוך זוגיות ארוכה?" כדימוי לאֹפק שמחזיק היסטוריה ועשייה, אך נראה שחווה שחיקה בהחזקה והיעדר חדווה. אחת התובנות של פרל היא כי מידה של ריחוק ואחרות מסייעת לשמר את התשוקה. הצעתי כי כדי לשמר תשוקה בתפקידי הנהלה והחזקה, כדאי להישיר מבט לאחרוּת, לאפשר לה לחלחל מבלי להדוף אותה לחלוטין ולשמר את ההומוגניות (או פסאודו־הומוגניות), וכך יתעוררו התשוקה והחדווה. האמירה שלי העלתה גיחוך מאחר שאני המשתתפת הצעירה ביותר, ויכולתי לדמיין שהמשתתפים חושבים לעצמם "מה היא מבינה בזה?". האם יש בכך עדות להדיפה של הקבוצה, כחלק מתהליכי שינוי בין־דוריים? חלקתי שאומנם אני בת 36 אך אני בזוגיות מזה 19 שנה. בדיעבד אני סבורה כי יש התרסה בלשים "מול הפרצוף" את היותי צעירה ואת היות הקבוצה כביכול זקנה. ייתכן שאמירה זו מחזיקה תוקפנות שלי, והיא ביטוי לקושי שלי לשאת את הפגיעוּת, שגילי הצעיר מעורר, וכן את הצעירוּת בקבוצה.

            חצי שעה לפני סוף הריטריט הייתה לי תחושה של התרוממות רוח. שמחתי שיכולתי לבטא את עצמי, לחקור ולחלוק עם הקבוצה את האחרות שלי. השם של הקבוצה ורעיונות שהצעתי קיבלו הכרה וזכו להיכתב על הלוח בסיכום. נפעמתי מכך שיכולתי לחקור בנוכחות הקבוצה של אֹפק (ולא רק בתוכי) את המקומות שבהם הארגון מאותגר במפגש עם האחר, ויש לכך מקום, גם אם לצד זה מתקיימים תהליכים מקבילים של הדיפה. התרגשתי מכיוון שיכולתי בקלות לדמיין חוויה אחרת שבה לא הייתי יכולה לבטא זאת, והערכתי את המרחב שאֹפק מייצר.

            בשיא החוויה הזו, בהפסקה האחרונה, ניגשתי להודות למשתתף שנתן תוקף להתעלמות מהאמירות שלי במטריצת החלומות. הוא ענה "אבל חבל שאת מתקיפה. את מביאה נטייה, ׳ולנסי׳ [valency, מונח של ביון, 1961 – ב"פ] של התקפה: להאשים את הארגון, להגיד ׳אתם לא בסדר׳, וחבל שלא יכולת לעשות את זה אחרת". לבקשתי הוא נתן כדוגמה את האמירה "סרטן בלב האומה". הרגשתי את האמירה שלו ואת הדוגמה שנתן בפרט, כמו אגרוף בבטן, וחשתי מבולבלת. הרי האמירה הזאת שלי תוקפה וקיבלה הכרה. העוינות והחשדנות שהצעתי שמופנית לעיתים כלפי המגזר שלי, קיבלה הכרה. כיצד ההתעקשות שלי לבטא זאת מהווה אקט מתקיף? הרגשתי רפיון נפש, וזה שיתק אותי. במפגש האחרון נאלמתי, למרות שלפני כן רציתי לדבר.

ראוי שאתבונן בתוכי ואתן מקום לחשבון נפש על החלקים המודעים והלא מודעים שאני מביאה, וספציפית על החלקים התוקפניים והמתקיפים. עוד ראוי שאקבל עליי אחריות (To own) ואכיר באופן שבו המגזר שאני חלק ממנו נחווה ככוחני, במיוחד בתקופה הנוכחית שבה הוא בעמדת כוח במדינה ואף מקדם תהליכים שנחווים כמאיימים והרסניים עבור חלקים נרחבים בחברה. ואולי ראוי שאעצור כאן. אולם אני מציעה, במידה של מבוכה ותעוזה, שאפשר להסיק מכך גם על תהליכים של הקבוצה.

יש בי כמיהה להצליח להיות בקבוצה מבלי "להחזיק בדגל" של הזהויות הללו, ולהיות האינדיבידואל שאני. זה קשה במיוחד בתקופה שבה השיסוי החברתי עמוק ונוכח וההשלכות הן עוצמתיות מתמיד. ועם זאת, ייתכן כי הצורך שלי להנכיח בשיח הקבוצתי את חוויית האחרות והזרות שלי, היא ביטוי לקושי והתנגדות הפנימית שלי להיות בעמדות הללו, כמו גם לפגוש את האחר עבורי. במובן הזה, התפתחות שלי תהיה הסכמה והרחבת היכולת לשאת את אי הנוחות הכרוכים בכך.

מנגד, אינני יודעת אם אפשר להביא את חוויית האחר לקבוצה, מבלי שזה עשוי להיחוות כהתקפה. ואם אני רוצה להנכיח את הסובייקטיביות שלי, עליי להיות מוכנה לשאת השלכות אלו.

האם ניתן לפלס דרך ולהרחיב את מרחב החשיבה, אשר נדחק ומצטמצם על ידי כוחות ולחצים מודעים ולא מודעים – מבלי שהדבר יהיה כרוך "בהפעלת כח" ומגושמות?

ייתכן כי לקבוצה קל לשאת את המיעוט או את האחר כחלש ושולי, אולם היא מגיבה בעוצמה והתקפה כאשר הוא מתחזק. בשלב זה, אחר עם כוח מואשם בהיותו כוחני, ועל כן יש לדכאו (הזדהיתי עם תאוריה שאליאת ארם מציגה בספר "Sitting on a Suitcase", 2025). באותו אופן, ייתכן כי בשלבים שבהם הייתי בעמדה של חדשה ואחרת (outsider), חוויתי אלמנטים מזמינים, ואילו דווקא כאשר הרגשתי בנוח בתהליך אסימילציה, חוויתי את הדחייה של הקבוצה. מכווץ אותי לחשוב כי תחושת שייכות תזמין באופן כלשהו חוויית דחייה (כפי שתיאר ג׳יימס קראנץ בספר "Sitting on a Suitcase", 2025).           

גם בקבוצה בריאה אשר מעוניינת בהתפתחות, קיימים כוחות אשר מתגוננים מפני שינוי. העובדה שאותו משתתף ייצג את ההיבט "המיסטיקני" (Bion, 1970) של הקבוצה ברגע מסוים, בהיותו מצביע על קושי של הקבוצה לפגוש תכנים מסוימים, וברגע אחר כמייצג את החלק "הממסדי" של הקבוצה אשר מתקיף גורמי שינוי, מדגישה את התהליכים האמביוולנטיים של הקבוצה, ובתקווה בסופו של דבר מצביעה על תהליכים התפתחותיים בקבוצה.

בסופו של דבר ובמבט לאחור, במסע הזה שלי אני מפלסת את דרכי המפותלת להרגיש גם מעט שייכת וחלק מן הקבוצה.

            בקליניקה, מול מטופלת ערבייה מוסלמית, אני פוגשת את עצמי נעה ונזרקת בין חוויית קרבה גדולה ובין זרות. דוגמה לכך היא שהמטופלת שלי נעזרה בכך שאני אישה דתייה, לכאורה מאמינה, וכן עוטה כיסוי ראש כמוה, בתקווה שאוכל להזדהות איתה למרות המורכבויות הכרוכות בכך. מנגד, אני נזכרת בפגישה שהתקיימה לאחרונה, שבה היא פתחה את החיבור של החיג׳אב מתחת לסנטר. פתאום היא נראתה לי "מאוד כמוני", כי הכיסוי ראש שלה דמה לשלי. תהיתי אם זה היה המניע שלה, אומנם לא מודע, לפעולה הזאת. כאשר היא סגרה החיג'אב בתנועה אגבית, פתאום היא הרגישה לי זרה מאוד וכמעין ביטוי לזה שמתי לב פתאום למבטא הערבי שלה. יש בי רצון ואחריות להצליח להחזיק בשבילה תקווה לשייכות. אני מקווה שהמרחב הטיפולי שיכול להיווצר בינינו יהווה כר לחקירה של הזהויות וההזדהויות שלה ושתהיה לה חוויה שונה מהחוויה שלי באנליזה. או שמא זו אשליה שאפשר לחקור אחרוּת ולפגוש אותה מבלי לשחזר את הדינמיקה? שיהיה לי בהצלחה…

רשימת מקורות

רבין, י׳. (1976). ״גוש אמונים אינו תנועת התנחלויות. הוא דומה לסרטן ברקמת החברה הדמוקרטית בישראל״ [הקלטת ראיון]. בתוך ר'. לופר (במאי) רבין: במילותיו שלו (סרט דוקומנטרי; שודר לראשונה 25 בספטמבר 2015, ערוץ 2, ישראל).

רבין, י׳. (1979). פנקס שירות [2 כרכים]. תל־אביב: ספרית מעריב.

פרל, א'. (2007). אינטליגנציה אירוטית. כנרת זמורה דביר.

Aram, E. (2025). What’s in the suitcase? A tale of three (or four) countries. In H. Brunning & O. Khaleelee (Eds.), Sitting on a suitcase: Psychoanalytic stories (pp. 83–94). Karnac Books.

Bion, W. R. (1961). Experiences in Groups and Other Papers. London: Tavistok Publications.

Bion, W. R. (1970). Attention and interpretation. London: Tavistock Publications.

Krantz, J. (2025). My father’s tears. In H. Brunning & O. Khaleelee (Eds.), Sitting on a Suitcase: Psychoanalytic Stories (pp.11‑18). Karnac Books.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אודות

מי אנחנו

הנהלה

ארגונים קשורים

הצטרפו לפעילויות שלנו

סדנאות יחסי קבוצות

פעילויות

קו אפק

צרו קשר

ת.ד. 671, הרצליה 46106

דוא"ל. mail@ofekgrouprelations.org

Facebook Twitter Linkedin

לקבלת עדכונים על אירועים קרובים
מלאו את פרטיכם: