זרקור על שחיתות בגישת יחסי קבוצות "סלפי" חברתי

מאמרים נוספים בגיליון

Letter to Colleagues in Israel (Autumn 2025)
| Mannie Sher |

ירמי הראל משוחח עם יגאל גינת

הפגיעה הרביעית
| נימרוד הראל, ותגובות מאת ד"ר קובי תדמור
ו-AI |

להיות אחר בין אחרים: חוויית מיעוט, אחרוּת ובין־דוריות בקבוצה
| בתאל פרידמן |

"עבודה תחת אש" על התערבות בעמותת "בשביל המחר"– מנחי מנחים
| גלי גורן |

מיו"ר למנכ"ל – איפה שיש גרשיים יש סיכוי לפגיעות
| גילעד עובדיה משוחח עם יואב קירש |

ערב אפק להשקת הספר "לשבת על מזוודה" אורלי אפללו קמיל מנתבת

גיליון מס. 1 - אוקטובר 2021 7

קו אפק מקוון 2021/1 – דבר המערכת

אנחנו שמחים להשיק את הגיליון הדיגיטלי הראשון של קו אפק.

בספטמבר 2000 יצא לאור הגיליון הראשון של קו אפק.
אבי נוטקביץ, שהיה אז יו"ר אפק, כתב בין השאר בדברי ברכתו:
"אפק כותבת" היא כמובן דרך נוספת לקדם את הרעיונות, אך היא בעיקר יצירת מרחב לייצור של רעיונות חדשים, להמשגות חדשות, לעיבוד נוסף של התנסויות; היא אפיק נוסף לתעל דרכו יצירתיות; היא גם אפיק נוסף של תקשורת ביננו לבין עצמנו, בינינו לבין העולם.

סילביה זילברמן ואילנה ליטוין בדבר המערכת כתבו:
אחרי לבטים שנעו בין צניעות מופרזת לשאפתנות גרנדיוזית, בין כוונה להוציא דף מידע אינפורמטיבי יבש, לבין רצון לגבש ז'ורנל מקצועי מהוקצע, החליטו חברי הוועדה להשיק עיתון שיעודד כתיבה חווייתית וספונטנית גם אצל אלה מאתנו שנרתעים מכתיבה עבור העיתונות המקצועית הממוסדת.

העיתון יצא כל שנה, עלה, התפתח והתרחב וגם חברי המערכת שלו התחלפו במהלך השנים. בדצמבר 2011 יצא גיליון מס' 12 שהיה גם האחרון. מאז הוא נרדם לעשר שנים. במערכת עלה הדימוי של 'היפיפייה הנרדמת' שמחכה לנסיך שיבוא, ייתן לה נשיקה, ויעיר אותה מתרדמתה.

המחשבות הראשונות לחדש את קו אפק במתכונת דיגיטלית, בעידודה של הנהלת אפק, עלו לפני למעלה משנתיים, עוד טרם פרוץ מגפת הקורונה, והתחילו במפגשים בין סיווני שירן ובין ירמי הראל. סיווני נאלצה לפרוש והוקמה מערכת חדשה הכוללת את אליאת ארם, ירמי הראל ושלי זוסמן: מי שהייתה מעורכות הגיליונות הראשונים, מי שהיה מעורכי הגיליונות האמצעיים ומצטרפת חדשה למערכת, בתקווה לשילוב של ישן וחדש, מסורת וחדשנות, נושא חשוב בפני עצמו בתחום של יחסי קבוצות.

נושא הגיליון, המפנה את המבט לארגון ולהתארגנות בימי מגיפה, מזמין התבוננות בהשפעות המגיפה על המערכת החדשה שקמה בתקופה זו. ההאצה הדיגיטלית בימי קורונה והשינוי הטרנספורמטיבי בתפיסת מיקום ומרחב, הסירו מגבלות לחברות גלובלית, שהפכה "טבעית". גם הכלים הטכנולוגיים הפכו "טבעיים", והמערכת נעזרה בטכנולוגיה הזמינה של זום, וואטסאפ, דוא"ל וקבצים משותפים לעבודה השוטפת ולתקשורת עם כותבי המאמרים ואנשים נוספים שלקחו חלק וסייעו בהפקת הגיליון. תוכניות למפגש מערכת בישראל בוטלו עם הטלת הסגרים ומגבלות התנועה, כך שלמעשה, כמו צוותים רבים בתקופה זו, המערכת פעלה במרחב המקוון ולא נפגשה פיסית מאז הקמתה ולאורך תקופת העבודה על הגיליון.

מגפת הקורונה נתנה משנה תוקף לחידוש כתב העת במתכונת מקוונת, כזו שנגישה וזמינה מעבר לגבולות של זמן, מרחב ושפה, ומזמינה ביטוי במגוון כלי תקשורת וסגנונות, כמו וידיאו ודימויים חזותיים. כמו בחוליות הקודמות בשרשרת קו אפק, גם במהדורה הדיגיטלית המחודשת מקופלת המשאלה לספק מרחב יצירתי ומשחקי לעיסוק בתחומי הדעת של אפק, מרחב לביטוי רעיוני וחווייתי, לאיסוף ועיבוד התנסויות ולתקשורת בתוך קהילת החברים ובינה לבין העולם.

משימה זו חברה לאתגר העכשווי של חיפוש אחר דרכים חליפיות וערוצים נוספים למפגש ולשיח. כך למשל, הפלטפורמה הדיגיטלית של קו אפק מאפשרת תגובות בדף המאמר, כערוץ מסוג זה. האם ניתן לחשוב על "מודל היברידי" באפק, שחלקו מפגשים פיזיים, חלקו מפגשים מקוונים וחלקו בקו אפק המקוון? ימים יגידו.

חלקו הראשון של הגיליון מכיל שלושה מאמרים העוסקים, מזוויות שונות, בחוויית הלמידה מסדנאות או על-סדנאות דיגיטליות. כולן התרחשו במשך חודשי המגיפה. נפתח עם מאמרן של רונית קרק ומרים שפירא הבוחנות את ניסיונן כמשתתפות בכנס החלוצי של eGRC ב 2020. התמה המרכזית, סביב השאלה או התחושה של שמיטת האינטימיות בכנס עם סמכות דיגיטלית, עורר במערכת חשיבה מיידית ואכן כללנו תגובה על נושא השמיטה מירמי הראל.

ה"מאמר" השני הוא למעשה מארג של תרומות מהמנהל, אנשי צוות ומשתתפים, של הסדנה המקוונת שהתרחשה פברואר 2021 ושהוקדש לה ערב אפק ביוני השנה, אותו הובילו סמדר אשוח ואמיר שרף, שאת תוכנו ניתן למצוא כאן.

החלק הזה של הגיליון נחתם עם מאמר מטה-למידה מסדנאות דרך סדרת ערבי למידה בזום. המאמר הוא פרי עריכתה של מירה ארליך-גינור שניהלה שלושה ערבי אפק בזום בסתיו 2020, בין גלי הקורונה, עם המשימה המרכזית – למידה מסדנאות.
החלק השני של הגיליון גם הוא מכיל שלושה מאמרים, שעוסקים בשאלה שהצגנו ב'קול קורא' על אפק כמתארגן ועל חוויית המנהיגות בצבעיה השונים בשנות המגיפה.
אנו פותחים במבט יושבת הראש, יעל שנהב שרוני, על ניהול אפק – הארגון כארגון – בימי מגיפה, ריחוק פיסי ואי וודאות.

ממשיכים במאמר חושב מחבר אפק, גבי בונויט, על הקבוצה מתוך חברי אפק לבחינת יחסי קבוצות וקורונה – בו הוא נוגע בנושאים שנחזור אליהם מאוחר יותר – זכרון, אחרות וזרות.

מסיימים בתרומתו של לזלי בריסט, מנהל התוכנית ליחסי קבוצות במכון טוויסטוק בלונדון, ששלח גם הוא מאמר חושב על זהות, השתייכות וחוויית הדיגיטאלי בימי מגיפה מזוויתו כמנהל. מאמר זה גם עורר תגובות עמוקות בקרב חברי המערכת ותמצאו כאן תגובה של שלי זוסמן לרעיון של "a person in a body".
החלק השלישי והאחרון של הגיליון מוקדש לזכרה של חברתנו היקרה ג'ודי לוי שהלכה לעולמה בטרם עת ובטרום המגיפה. ערב הזיכרון למותה באוגוסט 2019 בביתו של יגאל גינת בירושלים הוא לכשעצמו אולי אחד הזיכרונות האחרונים לפני המגיפה של חברי אפק בצוותא, מדברים, בוכים, זוכרים ושרים את ג'ודי.

כאן תמצאו מקבץ ראיונות, חלקם מוקלטים, חלקם כתובים, של חברים שזוכרים את ג'ודי; את המאמר המקורי של ג'ודי מ 2011, Memory Lost and Memory Found, עם תגובתה המקורית ועם תוספת עכשווית מגבריאלה בראון, זיכרון שנעטף בעריכה רגישה, אחראית ואוהבת בידיהן של ליילה ג'מאל ומירי צדוק.

נראה לנו שאולי ג'ודי היא היפהפייה הנרדמת שלנו, שעוזרת לנו להתעורר ולעורר את קו אפק. למרות שלא כמו באגדות, איננו יכולים להחזיר אותה לנשום בתוכנו, אנו יכולים לנסות ולהמשיך תוך שהיא נושמת מתוך זיכרונותינו.

מקווים שתהנו מהגיליון ושנשיקותיו השונות יעוררו אתכם לתרומות בעתיד.

להתראות,
המערכת.
שלי, ירמי ואליאת. ספטמבר 2021.

המערכת רוצה להודות בראש ובראשונה לאילן קירשנבאום, על שותפות הדרך והסיוע במימוש המהדורה הדיגיטלית.
להנהלת אפק, שאישרה כספים שעזרו במימוש הגיליון, בעיקר בעריכה של הקטעים המוקלטים.
וכמובן לכל הכותבים והתורמים – הרי אין עיתון בלי תוכן.

גיליון מס. 2 - נובמבר 2022 7

English follows the Hebrew

קו אפק המקוון #2

דבר המערכת
שמחים להניח לפניכם את הגיליון השני של קו אפק המקוון. בהכנת הגיליון יכולנו לזהות את המאפיינים של לעשות דבר "בפעם השנייה". בגיליון השני של קו אפק בשנת 2001, אילנה ליטוין, סילויה זילברמן ואליאת ארם כתבו בדבר המערכת:
"כולנו מכירים את פרץ האנרגיה המזין התחלה חדשה, ראשית יצירה. קשה הרבה יותר לגייס אנרגיה כדי להתמיד בעשייה ולהשקיע בתחזוקה".
תחושות אלה שליוו את הכנת הגיליון "בפעם השנייה" התלכדו עם נושא הגיליון, שכותרתו "על כמיהה, תנועה ואף-על-פי-כן". בהשראת מילות השיר הידוע* המצביעות על "הדרך המתמשכת" וההכרח "לנוע-לנוע" בהתמדה ובנחישות, תהינו מה משמעות התנועה בימים אלה, בהם הדרך מתמשכת, נסוגה, עומדת במקום – איך נעים הפרטים, הקבוצות, הארגונים, החברות, הקהילות? היכן נפגשים הכמיהה למגע אנושי וקרבה עם תנועה ותנועתיות? ומהיכן המשאבים להמשיך למרות הכל ואף-על-פי-כן?**
זיהינו את מעגליות התנועה באפק בקיומה של סדנת יחסי-קבוצות בשיתוף אוניברסיטת ת"א "להיות מטפל בעת הזו" בניהולם של יוסי טריאסט ומשה ברגשטיין. הסדנה בוטלה פעמיים בימי קורונה, הדרך התמשכה, ולבסוף התקיימה בספטמבר האחרון עם מספר משתתפים גבוה במיוחד. מה מקומן של הכמיהה, ההתמדה והנחישות בשגשוגה של הסדנה, למרות הכל ואף-על-פי-כן?
אף המאמרים בגיליון זה מתאפיינים בתנועה מעגלית של חזרה לאחור והליכה קדימה. האשכול הראשון, ובו שני מאמרים, עוסק בתובנות משנות הקורונה, הקשורות לבדידות, תנועה ואי-תנועה. תחילה, מאמר חושב מאת שמואל ברנשטיין העוסק במצוקות הבדידות וחוסר-התנועה, ובאמצעות חזרה ל-"La Solitude" של שארל בודלר מציע דרך חדשה לחשוב את "החלל הריק". לאחריו, סיימון ווסטרן נוגע בשאלות של בדידות, נתק ומלנכוליה בעידן הדיגיטלי, ודן בהן באמצעות מקרה בוחן של טייסי מל"טים בחיל האוויר האמריקאי.
האשכול השני בגיליון כולל שלשה מאמרים הנובעים ישירות מפעילות אפק וחשיבת יחסי-קבוצות. המאמר הראשון, מאת אייל עציוני וחגית שחר-פרירא חוקר ברגישות ומתוך חוויית ההשתתפות את התהליכים בקבוצת קריאה בטקסטים פסיכואנליטיים-מערכתיים שהתקיימה לאורך ארבע שנים, ומציע חיבור בין למידה לאוכל. במאמר "דמעות של מנהלן" העוסק אף הוא בחוויית ההשתתפות, אורי וייל פורש בהומור נוגע ללב את נקודת מבטו כמנהלן בצוות סדנת יחסי-קבוצות בחודש יולי האחרון. חלק זה מסיים במאמר חושב מאת גילעד עובדיה הבוחן הוספה של מארגן רביעי – Testing Reality – ל 3T המקוריים (Time, Task, Territory), שתרומתו חיזוק התנועה בעבודה ארגונית בין האידיאלי למציאותי.
הגיליון נחתם בתרומתן של שתי אורחות השואלות "תנועה לאן"?
גילי יובל, סופרת ומשוררת העוסקת בעולם העבודה, מצביעה על המתח שבין בדידות ותנועת-הדרך ועל הכמיהה לשימור הלבדיות, ומציעה פתרון לימינלי של נסיעה-לשום-מקום.
קורין ארצ'ר מגיבה לשיר הקדום המצווה "לנוע-לנוע בדרך המתמשכת" עם שירים וקולות עכשוויים ומציבה בפנינו שאלות של קשב פנימי ובחירת הדרך.
תודתנו לכל הכותבים והתורמים, ולאילן קירשנבאום על הנחת הגיליון באתר אפק החדש.
מאחלים קריאה מהנה,

להתראות,

המערכת.

ירמי, אליאת ושלי.

נובמבר 2022.

* "זה קורה" / מילים ולחן שמואל קראוס

** קול קורא לקו אפק המקוון #2

Digital Kav Ofek #2

Editorial

We are delighted to put forward Kav Ofek’s 2022 – the second digital edition. In preparing this edition, we could identify characteristics of doing something for the ‘second time’. In the second edition of Kav Ofek in-print, in 2001, Ilana Litvin, Silvia Silberman and Eliat Aram, the then editors, wrote:
“we are all familiar with the burst of energy that comes with beginnings, with a genesis. It is much harder to generate energy in order to persevere in creating and invest in maintenance”.
These similar feelings, that accompanied the preparation of the second edition echoed the title: “on longing, movement and nevertheless”. Inspired by the famous lyrics* pointing to the “ongoing journey” and the necessity to relentlessly “keep on moving”, we have wondered – what is the meaning of ‘movement’ these days, when the journey seems to go on and on, regresses, comes to a stand-still – how do individuals, groups, organisations, societies, communities move? Where do longing for human touch and closeness meet movement and moving? Where do we find the resources to keep on moving nevertheless and despite it all?**
We have recognised the circularity of movement in OFEK in the very recent GRC which took place with TAU entitled “Being a Therapist at this time” under the leadership of Yosi Triest and Moshe Bergstein. The GRC was cancelled twice during the pandemic, the journey extended, and eventually it happened this last September with a significant number of participants. What has been the place of longing, perseverance, determination, in the success of this GRC, despite it all and nevertheless?
The articles in this edition are also characterised by the circular movement of back and forth. The first cluster includes two articles dealing with insights from the Corona years, and relate to loneliness, movement and stuckness. First, a thought piece from Shmuel Bernstein dealing with loneliness and lack of movement, and – through re-examining Baudelaire’s La Solitude- offers a new perspective to think of the “empty space”. In the second thought piece, Simon Western touches on questions of loneliness, isolation and melancholy in the digital age, and discusses them through a case study of drone pilots in the USA air force.
The second cluster includes three articles emerging directly from OFEK-related activities and Group Relations thinking. The first, by Hagit Shachar-Paraira and Eyal Etzioni, examines sensitively and from the perspective of the participant, the processes in a reading group of systemic-psychoanalytic papers, which took place over a period of four years (including during covid and lockdown and a return to in-person), suggesting a relationship between learning/study and food/feeding. In the paper “tears of an administrator” which also deals with the experience of participating, Ori Weyl shares his experience of being a GRC administrator this past July with a touching humorous style. This section concludes with a thought piece from Gilad Ovadia which examines the addition of a fourth T boundary, in addition to the original three of Task, Territory and Time. He suggests that of reality Testing, which contributes the strengthening of movement between the ideal and the real in organisational work.

This edition is sealed with the contributions of two guest writers, asking us – “moving – where to?”
Gili Yuval, poet and writer dealing with the world of work, points to the tension between loneliness and a road-trip type movement, to the longing for solitude and suggests a ‘solution’ of a journey-to-nowhere.
Coreene Archer’s thought piece responds to the ancient song “keep moving on the ongoing journey” with contemporary voices and songs and challenges us to examine for ourselves questions of choice and internal listening.
Happy reading and please do use the comment boxes to share your reflections, questions and thoughts.

The Editors

Yermi, Eliat and Shely

November 2022

* “Ze Kore” (It Happens) / Lyrics Shmulik Kraus

** Call for Papers Kav OFEK #2

גיליון מס. 4 - ינואר 2026 8

English follows Hebrew

דבר המערכת

"כשהבית ריק, לא משנה מי צודק"

גיליון זה החל בריק גדול, בתחושה של חלל מדוכא – רגשית, אינטלקטואלית, חברתית ופוליטית. שלחנו קול קורא לחומרים לגיליון בזמן בו פיצולים גוברים מעל כל ניסיון של חיבור, ריפוי או שיקום. גם בתוך אפק תקופה זו התאפיינה בתכתובות מושחזות, והתחושה הישנה והמוכרת, לפיה הצורך להיות צודק.ת גובר על הצורך להתחבר ולהתפייס, זוחלת ומשתלטת. הגיליון הרביעי של קו אפק השתתק שוב.

אף-על-פי-כן ולמרות הכל, המשכנו במלאכת התקנת הגיליון, בין שיתוק לתנועה. כותבים החלו לשלוח את תרומותיהם המובטחות; טקסטים ישנים נראו רלוונטים לפרסום מחודש בתוך ההקשר הנוכחי. הבית החל להתמלא שוב, והמכל האינטלקטואלי של אפק תפס צורה והתייצב לבסוף לגיליון הרביעי של קו אפק הדיגיטלי.

מה תוכלו למצוא בגיליון הנוכחי? החומרים שונים מאוד זה מזה, גם בצורה וגם בתוכן. אך המשותף והמאחד הוא העיסוק בזיכרון ובמוות; הניסיון ללמוד את העבר מתוך הבלחותיו בהווה, לרבות טראומה וטראומה בין-דורית; וכן הקשב לכאב כמו גם לתקווה בדינמיקה הבין-דורית, המתגלמת דרך מופעים של ירושה ומורשת.

הגיליון נפתח במכתבו של ד"ר מאני שר, דמות-אב באפק ובמכון טוויסטוק, העוסק בימים אלו במשמעות האישית של מורשת, שאף פרסם לאחרונה ספר בצורת מכתבים לילדיו ונכדיו. לבקשתנו, הוא כתב מכתב תבונה שכזה עבור הגיליון הנוכחי. לאחריו מופיע ראיון מצולם עם פרופ׳ יגאל גינת, מאבותיה הראשונים של אפק ודמות מופת ביישום החשיבה של יחסי-קבוצות בעבודה מערכתית וארגונית. בשיחה עמוקה עם ירמי הראל, יגאל פורש מסע חיים של עשייה בתחומי הבריאות והרווחה, כמו גם תובנות אישיות על אובדן ואבל.

מאמרו של נימרוד הראל, ״הפגיעה הרביעית״, מציע מחשבה נועזת: ההתפתחויות המואצות בתחום הבינה המלאכותית עלולות לכונן פגיעה נרקיסיסטית נוספת באנושות, בהמשך לשלוש הפגיעות שזיהה פרויד (הקוסמולוגית, הביולוגית והפסיכולוגית). המאמר חוצה דורות במובן האנושי-התפתחותי ובוחן התפתחויות טכנולוגיות בתחום הAI, ועל כן כללנו שתי תגובות למאמר: אחת מאת ד"ר קובי תדמור ואחת מאת AI עצמו. המאמר חוצה דורות במובן נוסף ואישי: נימרוד הוא בנו של ד"ר ירמי הראל, חבר ותיק באפק ומעורכי קו אפק. מעשה זה מספק חוויה חיה לתוך ההיבטים היצירתיים, הפוריים והמספקים של המשכיות ושל שיח בין-דורי.

בת-אל פרידמן מציעה מבט כן ופגיע על חוויית האחרוּת באפק. זהו טקסט שמערער את ההנחה כי מרחבים פלורליסטיים וחוקרים – כפי שאפק מחשיבה את עצמה – חפים מדינמיקה של הדרה. בת-אל, חברה צעירה יחסית באפק מבחינת ותק וגיל, מביאה קול רגיש וחד, ועקב כך מספקת מבט נוסף לתוך העניין הדורי.

גלי גורן כותבת על שתי סדנאות שהתקיימו ״תחת אש״ במהלך השנה החולפת. הסדנאות, אותן הנחתה יחד עם עמיתיה במסגרת הזמנה מעמותה לחיילי סדיר ומילואים, נועדו לעבד חוויות של פרידה ופירוק שנולדו מן המלחמה. מתוך עבודה זו עלה גם העיסוק ב״פגיעה מוסרית״ – פצע נפשי הנוצר כאשר אדם נחשף לאירועים הסותרים את ערכיו הבסיסיים, תופעה שכיחה במצבי מלחמה.

יעל שרוני ועמיתיה חוזרים אל אירוע שנערך לפני שמונה שנים, שעסק בשחיתות כסמפטום של מחלה חברתית עמוקה. הקריאה לאחור מטלטלת: הדברים שנאמרו אז מהדהדים היום כנבואה שלא נלמדה, כהיסטוריה החוזרת על עצמה ואף מקצינה.

שיחה אינטימית מלב אל לב, בין שני גברים, גילעד עובדיה – יו״ר אפק הנכנס – ויואב קירש – היו״ר היוצא ועכשיו מנכ"ל חברה – מתמקדת בפגיעוּת הכרוכה בתפקידי הובלה ומנהיגות. דרך התבוננות במעברי תפקיד עולה ההיבט האנושי במעברים בין-דוריים של פרידה והורשה.

ולבסוף, אורלי אפללו-קמיל מובילה בדרכה הרגישה שיחה עם שבעה מחברי אפק, שתרמו פרקים לספר ״יושבים על מזוודה״. השיחה מבוססת על השערת הספר כי הזהות היהודית – כחוויה נפשית מתמשכת, המעוצבת על ידי רדיפות, הגירה וטראומה בין-דורית – השפיעה עמוקות על הבחירות המקצועיות והאישיות של הכותבים.

יצאנו לדרך עם הזמנה לחומרים ברוח הרוורי של ביון – ללא זיכרון וללא תשוקה. מתוך כך, מעל ומעבר לציפיות, התהווה מארג עשיר של זיכרונות חיים, חוויות שעובדו מחדש ונשזרו אל תוך הווה שמציע, למרות הכול, תקווה, חיוּת ואפשרוּת – דווקא בתוך נסיבות קודרות במיוחד.

אנו מקווים שתמצאו בקריאה, בצפייה ובהאזנה חוויה מחממת, מחברת ומעוררת מחשבה – בימים חורפיים אלה.

מערכת קו אפק

אורלי, שלי, ירמי ואליאת.

ינואר 2026

Editorial

Letting go to letting be/ “when the home is empty, it doesn’t matter who is right”

This edition started from a big emptiness – a depressed void – emotional, intellectual, social and political. We sent the call out in a time where splits seem to persevere over any attempt at connecting, healing or rehabilitating. Inside OFEK too there were exchanges characterised by the sound of the pencils being sharpened, and that old, familiar feeling of the need to be right, toppling the need to connect and make peace, was creeping up on us. The fourth edition of Kav OFEK stalled again then into silence.

And then, yet again and despite it all, the editorial board continued. People started sending their promised contributions, including some where the context made us feel right to revive them, or to publish them again, as part of another frame. The house started to refill, OFEK’s intellectual home began to shape up into what would become its fourth offspring.

What can you expect to find in this edition? The publications are very different from each other, in form as well as in content. But they do have something in common. In different ways, they all deal with memory, death and dying; the study of the past in the present, including trauma and inter-generational trauma; and the painful yet hopeful inter-generational dynamics including succession and legacy:

We have a letter from Dr Mannie Sher, an OFEK father-figure, and a TIHR elder, who is positively busy with legacy and who has recently published his personal memoir in the form of letters to his children and grandchildren (in-person book launch on 25 January 2026). On our request, he has written one such letter of wisdom to the OFEK offspring. We have a video interview of Prof Yigal Ginat, one of OFEK’s first fathers and a role-model to the profundity of the model of GR into all systems and organisational understanding and work. Speaking poignantly to Yermi Harel, Yigal takes us through a tour-de-force of a life-long activity in health and social care informed by the GR principles and thought, and including reflections on personal loss, grief and solitude.

A thoughtful and thought-provoking piece entitled ‘The Fourth Injury’ by Nimrod Harel suggests that technology, with the fast developments in AI, constitute the fourth injury, should Freud was alive today to have defined it (Freud identified three core narcissistic injuries to the Human species as offered through scientific developments over the centuries: cosmological, biological and psychological). This article swims across a couple of generational rivers: human development and the examination of AI – so we include two responses to Nimrod Harel’s paper, one by Dr Kobi Tadmor and one by AI itself. The other generation river is the personal one: Nimrod is the son of Dr Yermi Harel, one of OFEK’s senior members as well as one of Kav OFEK’s editors. Here, the creative, fruitful, satisfying and proud-making aspects of succession and generational discourse.

The contribution from Batel Friedman is a self-reflection on the experience of being an Other, in OFEK, and the pain and vulnerability that accompany. It is a striking article that highlights that “even” in OFEK, that is supposed to be an inclusive and pluralistic society, the experience of Otherness, and othering is very alive. Bat-El is a younger member of OFEK both by age and by years of membership so here, again, the dynamic of the generations appears.

Gali Goren (et al) describes and reflects on two workshops conducted ‘under fire’ during 2025 with the primary task of digesting experiences of separation and endings, as a result of war. The work was commissioned by a charity called ‘for tomorrow’ that asked the team to run further workshops on this issue as well as on ‘moral injury’, a traumatising experience that occurs when a person is exposed to events that challenge their values and principles, an injury that often occurs in war and conflict situations, where persons are at risk of dying.

Yael Sharoni (et al) returns to reflect and draw lessons from a workshop alerting that corruption is not only a social phenomenon but a symptom to a deep and problematic social disease. The event took place eight years ago and feels like a premonition to what was to come. An eerie reminder of how we do not learn from our history, or past, and repeat or even expand our mistakes.

A conversation between Gilad Ovadia, incoming and current Chair of OFEK, and Yoav Kirsch, outgoing Chair of OFEK and current Company CEO, explores the vulnerability and potential injury as one reflects on the transitions between different leadership roles. In a heart-to-heart, a man-to-man reflection shows the humanness in succession and transition.

And finally, Orly Aflalo-Kamil rounds up the contributions to the book Sitting on a Suitcase by seven OFEK members in a gentle and sensitively led conversation based on the book’s main hypothesis which is that Jewish identity – being an ongoing psychological experience shaped by a history of persecution, migration, and intergenerational trauma – has shaped the professional choices of the writers.

We called for contributions in the spirit of Bion’s reverie, without memory or desire, and what has emerged is that and more, a rich tapestry of memories, re-membered experiences re-thought and re-integrated into a present which has freshness, hope and possibility in a context which could have hardly been any darker.

We trust you will enjoy reading, watching and listening, and feel the weaving together warming you up on these cold winter nights.

Orly, Shely, Yermi and Eliat

The Editorial Team
January 2026

מאת שמואל ארליך, יעל שנהב שרוני, מירה ארליך-גינור ויוסי טריאסט

פרולוג ועדכון

האירוע המתואר במאמר הנוכחי התקיים ביוני 2018 וכתיבתו הושלמה בינואר 2023. בתקופה זו, עם הגעת הטקסט לנוסחו הסופי, מתחולל בישראל מהפך חברתי-פוליטי שמטרתו לשנות את שיטת הממשל הדמוקרטית הקיימת. בעקבות הבחירות האחרונות, ראש ממשלה העומד לדין פלילי ובכל זאת נבחר ברוב קולות, מינה לממשלתו צוות שרים בכירים, הכולל, בין היתר, שר שהורשע בשוחד ובהעלמות מס חוזרות; שר ממונה על המשטרה שהורשע בסיוע למחבלים יהודים; ושר נוסף, שאחראי בפועל על השטחים הכבושים ביהודה ושומרון, שהצהרותיו הגזעניות ותוכניות הסיפוח שלו היו בין הסיבות העיקריות לבחירתו על ידי תומכיו. באופן קשה לעיכול ותוך התעלמות ממצעי הבחירות, פעולתה הראשונה והמרכזית של הממשלה החדשה, בראשות מי שהוגש נגדו כתב אישום ועומד כעת לדין, כוונה לערער את בית המשפט העליון ולחוקק שורת חוקים שנועדו להשפיע ולחתור תחת שופטיו ותוצאות משפטו, ולתת לגיטימציה בדיעבד לעבירות שבהן הורשעו ראשי המשטר הנוכחי. אם החוקים יתקבלו, הם יאשרו את זכותם של מורשעים בפלילים להיבחר לכל משרה ממשלתית, ואף ימחקו בדיעבד את פסיקות בית המשפט בעניינם. למרות שהכתובת הייתה על הקיר כשערכנו את האירוע, קשה היה להאמין אז שמה שניתן היה לצפות ולחזות אכן יתרחש באופן כה בוטה וגלוי. התעלומה הגדולה סביב האירוע שיתואר בהמשך הייתה ועודנה: כיצד ניתן להבין את תמיכתו וקבלתו של המון – רוב, גם אם צר, של הציבור הישראלי – בשחיתות שלטונית. החלטנו להביא את מה שהתרחש בזמן האירוע, ולתת לקורא למתוח ממנו את הקווים למה שהיה אז רק "העתיד".

מבוא

"סלפי" הוא מצב נפוץ כיום של צילום עצמי, לפעמים עם רקע מיוחד, לפעמים עם אחרים מיוחדים. כמו בכל פעילות צילומית, הגורמים הרלוונטיים שקובעים את איכות התמונה הם מיקוד וזמן חשיפה. המאמר הנוכחי שם את השחיתות כמוקד וינסה לא לאבד את המיקוד בה. זמן החשיפה שלנו מוגדר על ידי גבולות הזמן של אירוע חווייתי שאורגן ע"י אפק[1] (ארגון ישראלי העוסק בחקר תהליכים חברתיים גלויים וסמויים) במטרה לחקור את תופעת השחיתות דרך העדשה המשולבת של הגישה הפסיכואנליטית-מערכתית (המשלבת מושגים ותובנות פסיכואנליטיות עם דינמיקה קבוצתית ותורת המערכות הפתוחות)[2] ומתודולוגיית יחסי קבוצות.[3] אתם, קוראינו, צופים בתמונה שצולמה, שאותה אנו חולקים עמכם על מנת להעביר אירוע רב-שכבתי והסיפור שצמח בו.

רקע

אף שהשחיתות לעולם אינה נעדרת לחלוטין מאף זירה חברתית, השנים האחרונות בישראל הושפעו מאוד מצילה. נשיא המדינה, ראש ממשלה, הרב הראשי, כמו גם כמה שרים, סיימו כולם בכלא. הסעיף האחרון בסאגה זו הוא הגשת כתב אישום נגד ראש ממשלה מכהן, ותיק ומוכר, בכמה סעיפי שחיתות, ומשפטו שעדיין מתנהל בעקבותיהם. הוויכוח הציבורי על אחריותו ואשמתו כמעט פילג את החברה הישראלית לשני מחנות לוחמים ומנוגדים. המחלוקת התרחשה על הרקע הנוסף של מגפת הקורונה והביאה למבוי סתום פוליטי ולארבע מערכות בחירות תקועות בתוך שנתיים.

לכן, השאלה שעלתה לא הייתה אם יש שחיתות אלא איך אפשר להבין ולחקור אותה, ומה היא מייצגת עבור החברה שלנו. שאלות אלו השפיעו עלינו באופן טבעי כאזרחים, אך באפק התעוררה שאלה נוספת: האם אנו יכולים להשתמש במתודולוגיה ובכלים שלנו כדי להבין טוב יותר את השחיתות? מה ניתן ללמוד מניסיוננו שעשוי להיות רלוונטי ומעניין עבור אחרים?

מתוך מחשבה על שאלות אלה עיצבה הנהגת אופק אירוע בנושא השחיתות שישלב גירוי אינטלקטואלי עם התנסות בלמידה חווייתית ודינמיקה קבוצתית.

העיצוב

הכותרת שניתנה לאירוע הייתה: "שחיתות כסימפטום חברתי: אקדמיה פוגשת יזמות חברתית". המשימה העיקרית הוגדרה כ"יצירת מרחב למידה להבנת השחיתות כתופעה חברתית, תוך שימוש בכלים של גישה פסיכואנליטית-מערכתית". מסגרת הזמן הייתה שלוש-וחצי שעות (כולל הפסקה) מ-18:00 עד 21:30. האירוע התנהל במכללה למנהל.

עיצוב האירוע כלל שלושה חלקים: ראשית, שלוש מצגות, המייצגות שלושה תחומי שיח שונים; לאחר מכן, אירוע חווייתי; ולבסוף, איסוף של מה שהופיע באירוע החווייתי ובערב כולו. שני חברי אפק ליוו וניהלו את האירוע כולו.

חלק 1. מצגות של נציגי שלוש דיסציפלינות רלוונטיות

פסיכואנליטיקאי ממייסדי אפק התמקד בשחיתות כמקבילה החברתית להתמוטטות פרנואידית אינדיבידואלית (ארליך, 2013). שחיתות היא סימפטום של רגרסיה קבוצתית וחברתית. רגרסיה פרנואידית מאופיינת בפרשנות שגויה של רמזים נתפסים, מה שמוביל להתמוטטות של שיפוט הולם ומציאותי. ניתוק הקשרים המהימנים בין רמזים נתפסים לבין פרשנותם ההולמת מוביל לחרדה ורגרסיה קשות, ששיאן בפרשנות מוטה של המציאות, המלווה בהצפה של פחדים, צרכים ומשאלות מושלכים, העלולים להצמיח אלימות והרס. במקביל לרגרסיה אינדיבידואלית כזו, ברמה החברתית הדבר מתרחש כאשר החיבורים והקשרים בין ערכים חברתיים לנורמות חברתיות מתערערים ונהרסים. במצב כזה, השחיתות עולה על פני השטח ומתעצמת. היא מייצגת הן את כישלון ההתנהגות הנורמטיבית והן את ערעור הערכים המולידים אותה, ויוצרת ומטפחת את הפחדים והחרדות הנובעים מכך. מעבר לכך, רגרסיה פרנואידית אישית, קבוצתית, משפחתית ומוסדית היא ביטוי לאופן שבו כוח וסמכות נחווים ומטופלים. השחיתות היא אפוא סימפטום לחולשה חברתית הנובעת מהתמוטטות הקשר בין ערכים לנורמות ומשפיעה ישירות על החוויה וההפעלה של כוח וסמכות.

עיתונאי כלכלי העוסק בחקירת שחיתות ועומד בראש מסלול חברה ועסקים במכללה, הציג מספר מקרים כדוגמאות לאופן שבו השחיתות עלתה והתפשטה בעולם העסקים האקטואלי. לרוב, התופעה הייתה קשורה לריכוזיות ושליטה גוברת של קומץ אנשים הקשורים בקשרי משפחה, ידידות או מוניטין. צבירת הכוח מובילה למיזמים גדולים יותר ויותר הדורשים יותר הון ממה שיש, מה שמוביל להלוואות ומניפולציות של הבנקים לצורך הענקת הנחות ללא כיסוי, עד שבסופו של דבר המבנה הרעוע מתמוטט. למרות שהרבה מזה ידוע ואמור היה לשמש כגורם מרתיע, לעתים קרובות מתעלמים ממנו בגלל תאוות בצע אישית והתחושה שהאדם חסין בגלל מעמדו ועוצמתו המיוחדים. יתר על כן, שרשרת אירועים בעייתית זו מתאפשרת הודות לסובלנות שאזרחים הגונים מפגינים כלפי שחיתות בדרגים הגבוהים ביותר של העסקים והממשל. הנטייה היא למזער ולפטור אותה כחסרת חשיבות בהשוואה לביצועים בפועל, מה שמוביל למעשה לקבלה שבשתיקה של תאוות בצע ושחיתות. נראה כי אזרחים מן השורה נוטים להיות מתירנים ביחס להתנהגותם הבלתי חוקית של בעלי השררה, אולי מתוך קנאה והזדהות. לבסוף, גורם נוסף המקדם שחיתות הוא היעדר הרתעה מספקת מצד בתי המשפט כדי לרסן תאוות בצע כזו.

נקודה אחרונה זו מובילה ישירות להצגה השלישית, של פרופסורית למשפט חוקתי. הרצאתה הדגישה את ההבדל בין מה שמוגדר בבירור מבחינה משפטית, המייצג את הסטנדרט המינימלי הנמוך ביותר, שמתחתיו הוא נחשב אסור מבחינה משפטית ומהווה עבירה פלילית, לעומת נורמות התנהגות אתיות, המייצגות ערכים ושאיפות, ותופסות נקודות גבוהות יותר בסולם. הבעיה היא שנורמות אתיות כאלה אינן מוגדרות בבירור, והדבקות בהן נשענת על קבלה חברתית, שכן הן אינן נאכפות או מחייבות מבחינה משפטית. בין שני קטבים אלה, המוגדרים פחות או יותר בבירור – האסור מבחינה חוקית והנשאף מבחינה אתית – משתרע המרחב האפור שבו אנשים הגונים מתנהלים, פחות או יותר, הנתמך בדרגות שונות של הסכמה חברתית. מרחב זה מטושטש עוד יותר על ידי העובדה שמדינות וחברות שונות פורסות את מאזני האתיקה שלהן באופן שונה, מה שמשאיר פערים גדולים של חוסר בהירות לגבי ההתנהגות המותרת, ההולמת או הרצויה. עובדי ציבור מועדים במיוחד להשתמש לרעה בכוחם ויש לבחון אותם בחומרה ולשפוט אותם. לעתים קרובות מדי הם נוטים להיות עסוקים ברווח אישי ותאוות בצע במקום בחובות השירות שלהם. לבתי המשפט תפקיד חשוב ומשפיע, במיוחד בהקשר זה, משום שהם מסוגלים לעמוד באמות מידה אתיות. עם זאת, הם נוטים להקל יתר על המידה עם עובדי ציבור שנמצאו אשמים, תוך שימוש באמות מידה משפטיות ולא אתיות וממתיקים עונשים במקום להתייחס אליהם בחומרה כמייצגים ומעצבים התנהגות נורמטיבית ציבורית, כפי שדורשים חלק מהשופטים.

לאחר פרק קצר של שאלות ותשובות בין הקהל לשלושת המציגים עבר האירוע לחלק השני, שהיה אירוע חווייתי.

חלק 2. אירוע חווייתי: שיטת הקפה העולמית

מתודולוגיית World Café היא פורמט פשוט, יעיל וגמיש לאירוח דיאלוג של קבוצה גדולה. השיטה מתבססת על שבעה עקרונות עיצוב משולבים, שלכל אחד מהם מטרה ספציפית ויכולה להשתנות בהתאמה למתן מענה למגוון רחב של צרכים. פרטי ההקשר, המספרים, המטרה, המיקום ונסיבות אחרות נלקחים בחשבון בהזמנה, בעיצוב ובבחירת השאלות הייחודיות לכל אירוע[4].

שיטת הקפה העולמי נבחרה משום שהיא מאפשרת למשתתפים להביע את עצמם בקצרה ובפתיחות תוך כדי תנועה מהירה למדי, חשיפה לסיסמאות המהוות גרויים והתערבבות עם אחרים. הגישה מהווה דרך לטפח הורדת חסמים ומעורבות דינמית אופטימלית בטווח זמן קצר יחסית.

תשעה שולחנות עגולים הוצבו, מכוסים במפות אדומות ובעציץ, שיצרו אווירה של בית קפה. בכל שולחן היה מארח שקיבל סט הוראות ונשאר ליד השולחן במשך השלבים, בזמן שהמשתתפים עברו בין השולחנות. כל שולחן צויד בסיסמת גירויי ובדף גדול לציור וכתיבה. שלוש הסיסמאות בהן השתמשו הוצעו על ידי המארגנים בהתאמה לתוכן ההרצאות. הם ייצגו ביטויים שכיחים בשיח העכשווי: "גם אם קרה, אז מה קרה?" "הבושה מתה: מי או מה הרג אותה?" ו "למה אני לא מתכוון לעשות שום דבר בקשר לזה?" בסך הכל, היו שלושה סבבים בני 15 דקות של תזוזה בין השולחנות.

חלק 3. שלב ההתכנסות

שלב זה כלל איסוף התוצרים שעלו בשולחנות השונים במהלך המשמרות, ודיון מליאה שכלל את כל המשתתפים, שלושת הדוברים ושני המנחים.

הנושאים שעלו

תנועת האנשים בין השולחנות יצרה אווירה של השתתפות ערה ומעורבות פעילה. בזמן שהמשתתפים הסתובבו, שלושת הדוברים שנותרו על הבמה ניהלו חילופי דברים משלהם, שאפשרו להם להצטרף לדיון מנקודת מבטם ומניסיונם. הנושאים שעלו בשולחנות תועדו על ידי ה"עוגנים", כלומר האנשים שנשארו באותו שולחן לאורך כל הדרך, בעוד האחרים נעו והתערבבו. נושאים אלה הוכנסו לאחר מכן לדיון ושימשו לעורר ולהפיק מהמשתתפים אסוציאציות ותגובות נוספות.

הדיון קיבץ את כל הנושאים וסיפק שלב של חילופי דברים תוססים ומתמשכים. בדיון הסופי, שהיה ער וכלל את כל המשתתפים, עלו מספר נושאים. המחשבות, הרגשות והפנטזיות שעלו מוצגים כאן כאסוציאציות של הקבוצה לנושא ולסיסמאות הגירוי, ויש להתייחס אליהם ככאלה.

אנו מסכמים ומתארים להלן כמה מהנושאים העיקריים והמתהווים, שמתחלקים למספר קטגוריות מצטלבות.

בושה ותפיסת האחר

נושא זה עלה בעוצמה הרבה ביותר ובתגובה ישירה לסיסמה המגרה: "הבושה מתה, מי הרג אותה?". צוין כי נוכחותה והשפעתה של הבושה לא זכו לתשומת לב מספקת בכנסים ובספרות של קשרי קבוצות (Short and Wagner, 2023). בושה יכולה להיות זרז כמו גם מכשול ללמידה (ווקר, 2017) וממלאת תפקיד משמעותי בכל תהליך למידה (בראון, 2013).

בהקשר הנוכחי, נוכל לחשוב על השפעת הבושה במונחים של מטאפורת הסלפי. כמו בסלפי, נקודת המבט של הפרט מוגבלת למדי. היא מוגבלת בין "מן הפרט" ו"אל הפרט". לכן תפיסה אינדיבידואלית מרוכזת בעצמה היא חשובה. במצב המרוכז בעצמו, היש מקום לאחר? האחר הנפרד ממני, המתבונן בי באופן ביקורתי, שיפוטי ומעריך, אין לו מקום כאן, והוא אינו קיים אפילו כאחר דמיוני. הכל קשור ל"אני". העצמי תופס את הפריים כולו (חלונית-בצילום), ולא משאיר מקום לתפיסת האחר ולנקודת התצפית שלו. הבושה, לעומת זאת, נובעת מתפיסת עצמך דרך עיניו ומבטו של האחר. ברגע שהאחר נמחק, חוויית הבושה מתערערת ונמחקת. וכאשר הבושה נעדרת, אין עכבה, וזה בסדר לקחת, לתפוס, אפילו לגנוב.

בתנאים החברתיים הנוכחיים שלנו, מה שקורה ביחס לאחר נמצא יותר ויותר תחת מתקפה, פישוט ושחיקה. התפשטות השיח הווירטואלי והמרוחק משפיעה על חווית מחיקת האחרים הממשיים שאליהם אנו מתייחסים, והפיכתם לחסרי משמעות. זהו תהליך של דה-הומניזציה, המביא לתוצאה הישירה של חוסר הצורך להתמודד איתם ולהתעמת איתם פיזית. כפי שניסח זאת אחד המלווים: "מפייסבוק לפייסלס" (אחר חסר פנים). וירטואליות זו של האחר מאפשרת להתייחס אליו כאל דמות או ייצוג לא ממשי. בנוסף, הוא ספוג לעתים קרובות בציניות, בוז ושנאה שנותרים תלויים וחסרי מענה. הכל מתרחש ביקום וירטואלי, מנותק ולא מציאותי, שבו לא קיימים אחריות ומתן דין וחשבון. כאשר האחר נשאר חסר פנים, ניתן לגזול ולתפוס מה שרוצים למעשה ללא הפרעה. לפיכך, ההתקדמות הטכנולוגית גורמת לרגרסיה תרבותית בין-אישית. יהיה חשוב להמשיך ולעסוק בנושא האחרון, במיוחד בהתחשב בשימוש הגובר כיום בפגישות מרחוק ובאינטראקציה של זה עם השפעת מגפת הקורונה.

ראוי לציין שאחת הסיסמאות המרכזיות בהפגנות ההמוניות נגד הממשלה בישראל היא ההמון הזועק ביחד: "בושה!". נראה שמדובר בניסיון להחזיר את הבושה שנעלמה ברמה החברתית, שמחיקתה מסמלת את איום ההתפוררות.

מי הוא הקורבן?

בהמשך למטאפורת הצילום, ניתן לתאר את קורבן השחיתות כמי שאינו "בפריים". הפרט נוטה להתעלם ממנו וחווה אותו כלא מספיק אמיתי ולא כמישהו שיש להזדהות אתו. נראה שנושא זה התעורר בהתייחס לסיסמת הגירוי: "גם אם קרה, מה קרה?" שחיתות לרוב אינה משפיעה עלינו כפרטים באופן מיידי וישיר. מנקודת המבט של הקבוצה והרשת החברתית, השחיתות נוטה להיתפס כרחוקה ואולי חמקמקה. קשה לתפוס, לזהות ולהגדיר אותה, שכן ייתכן שהיא אינה משפיעה ונוגעת בנו ישירות, ואין קורבן מיידי שנוכל להזדהות איתו. היעדר קורבן שאפשר להזדהות איתו, למשל, מהווה הבדל בין תנועת #MeToo לבין שחיתות. מתוך כך, מתפתחת אדישות וריחוק רגשי. בנוסף, הנושאים סביב שחיתות עשויים להיראות מופשטים ולא זמינים להערכה פנימית על ידי החשיבה הסמלית שלנו.

פרט מול חברה

בקונטקסט השחיתות, ההנחה החברתית של הפרט מצטיירת כ"כולם מרמים, גונבים ומרוויחים". ברגע שזו הנורמה הנתפסת, האדם מרגיש שיהיה זה טיפשי עבורו לא להתנהג כך. אם זו הנורמה, וכולם מרוויחים ממנה, למה שגם אני לא ארוויח? יתר על כן, אם אני לא מיישר קו ואפילו מוחה נגד התופעה, רוב הסיכויים שאני לא אשרוד. במובן זה, מנקודת המבט האינדיבידואלית, הנורמה החברתית מכתיבה לעשות את מה שכולם עושים, בבחינת "ברומא התנהג כרומאי". התפיסה האינדיבידואלית של הקולקטיב החברתי מורכבת מאינספור פרטים, שכולם פועלים באותו אופן, חולקים את אותן נורמות וערכים, והלחץ הוא עליו להתאים את עצמו, או לסכן את קיומו ואף לגווע.

היסטוריה יהודית ועמדה תרבותית

ייחודו של הקיום היהודי בתפוצות חילחל לתרבות הישראלית ועיצב ערכים ונורמות חברתיות בצלמו. היחס היהודי ההיסטורי לסמכות הפורמלית במדינה נטה לראות בה סמכות זרה ומתנשאת, סמכות שיש לסבול אותה ולשרוד אותה, ואם צריך, אפשר ורצוי לעקוף ולרמות אותה. בחלק מהמקרים אף היה חשוב "לדפוק את הרשות" שכן היא נוהגת לנצל, להשתמש לרעה ולמלא בכוח את רצונה. גישה זו, שעדיין רווחת בחברה הישראלית, מרמזת על כך שהסמכות אינה מופנמת, הפרט אינו מזוהה עמה, ויש לעקוף אותה למען ההישרדות. פרנויה עמוקה זו מזינה את קיומה ושכיחותה של שחיתות. במובן זה, ההיסטוריה חוזרת על עצמה.

האם זה יכול להשתנות?

הדיון בנקודה זו נסב סביב השאלה כיצד ומה ניתן לעשות כדי לשנות את העמדות הרווחות הללו כלפי שחיתות, כנראה בתגובה לסיסמה המעוררת: "למה אני לא מתכוון לעשות משהו בקשר לזה?" אחת ההמלצות שעלו, אולי בתגובה לשיטת הקפה העולמי, התמקדה בחשיבות ובערך העבודה בקבוצות קטנות ומיידיות. התחושה הייתה ששחיתות מסמלת מחלה חברתית, והתרופה עבורה חייבת להיות מורכבת מהחדרת וקידום שינוי ברמה החברתית, מה שעשוי לקרות בצורה הטובה ביותר באמצעות קבוצות קטנות ואינטימיות. ראוי לציין כי לא עלו רעיונות גרנדיוזיים או אוטופיים בדיון. במקום זאת, התחושה הייתה שעבודה בקנה מידה קטן בתוך סביבתו הקרובה של האדם עשויה להצית ולהתפתח למסות קריטיות וגדולות יותר, אשר בתורן עשויות להוביל לשינוי במודעות החברתית לשחיתות ולטיפול במחלה חברתית זו.

דיון

באמצעות ניהול ושיתוף באירוע זה המתמקד בשחיתות, שאפנו ללמוד עוד על נושאים ותופעות אלה. שאלה מרכזית שביקשנו לחקור הייתה: מה עשויה להיות תרומתה של הגישה הפסיכואנליטית-מערכתית ופרספקטיבת יחסי קבוצות שאימצנו, לתופעה? למרות שהאירוע לא היה בנוי בשום צורה ככנס של יחסי קבוצות, הרגשנו שנקודות מבט אלה השפיעו מאוד וחלחלו אליו. האם נקודת מבט זו מקדמת, ומה ניתן לומר עליה?

מאפיין משמעותי של תפיסת יחסי קבוצות (הכוללת את הגישה הפסיכואנליטית-מערכתית) הוא הדגש על חקירת תהליכים לא מודעים. ראינו זאת כבא לידי ביטוי, בין היתר, באימוץ עמדה או נקודת מבט של הקשבה. ניכר היה באירוע כי ההקשבה שלנו (ובמידה רבה של המשתתפים) נבעה מההנחה שנושאים לא מודעים עשויים לצוץ מהאופן שבו האירוע בנוי, וזה אכן קרה. יתרה מכך, התפתחות האירוע התאפיינה בעמדה רפלקטיבית עצמית שמשמעותה נכונות לראות את עצמך דרך עיניו של האחר ולזהות היבטים של אותה אחרות כשלך. נראה כי עמדה זו התאפשרה על ידי מספר גורמים. למשתתפים רבים היה ניסיון בהשתתפות בסדנאות יחסי קבוצות שהם יכלו ואכן הסתמכו עליו. שאר חברי הקבוצה התאימו את עצמם בקלות לצורת הקשבה זו, המאופיינת בהתייחסות לבלתי נראה והבלתי נשמע שנוכח בכל זאת. להלן דוגמה הממחישה את האופן שבו גישה זו באה לידי ביטוי. בשלב האיסוף צוין כי השולחנות הפריפרייליים היו מדוללי משתתפים ולעיתים נותרו ריקים. התבוננות זו התפרשה כמופע לא מודע של ההבדלים העצומים בין המרכז לפריפריה במדינה. באופן דומה, רוב ההתערבויות שהוצעו חיפשו משמעויות נסתרות. הטון הרגשי היה נרגש, תוסס ומעורב (לא מעט בזכות שיטת הקפה העולמי) דבר שאפשר ביטוי ליצירתיות בקבוצה. דוגמה לכך היו שני שירים שהוקראו באופן ספונטני בהתכנסות: אחד על ידי המשתתף הצעיר ביותר ואחד על ידי המשתתף המבוגר ביותר.

בעבודה היו הנחות יסוד נוספות המשקפות את מתודולוגיית יחסי הקבוצות ואת הפרספקטיבה הפסיכואנליטית-מערכתית. יש לציין כי המשתתפים באירוע זה לא תפסו את עצמם בשום שלב לא כמחוללי שחיתות ולא כקורבנות ישירים של שחיתות, אולי מתך עמדה הגנתית. עם זאת, הם ראו עצמם כנציגי החברה הישראלית, או לפחות נציגים של שכבה חברתית מסוימת. להבנתנו, השתמשנו במודל פרקטאלי של ייצוג, המתייחס לכל פיסת מבנה כחוזרת ומייצגת את כל התבנית או המכלול. ההתערבויות היו לא רק מאפשרות, אלא גם פרשניות, בניסיון להבין את מה שבא לביטוי. היבטים שונים אלה של ההשתקעות בתהליך ומה שהעלה, והמאמצים להבין וללמוד ממנו, כל אלה יחד מאשרים לדעתנו שאירוע זה מהווה יישום של גישת יחסי קבוצות.

בהכללה, העיצוב של שלוש ההרצאות הקצרות עשוי להיראות כלא קשור לגישת יחסי קבוצות, אך אין זה המקרה: הדבר מזכיר את הגרסאות המוקדמות של כנסי יחסי קבוצות, שבהם הרצאות נכללו לעתים קרובות ומילאו תפקיד. במקרה שלנו ניכר היה שההרצאות סיפקו מיקוד מרובה שפעל לעורר ולהיות חלק מהדיון. בנוסף, שלושת הדוברים נכחו לאורך כל האירוע כתת-קבוצה באירוע. במהלך הקפה העולמי הם קיימו אינטראקציה בינם לבין עצמם ומאוחר יותר הכניסו זאת לדיון הכללי. לדעתנו, ההרצאות היוו תמריץ משמעותי לאירוע והיוו מעין חוליה מקשרת "אקדמית" עם המכללה בה התקיים האירוע. תהליך ההתכנסות כלל את כל הקבוצה, כולל הדוברים, כמו במליאה, ואיפשר להעלות את הנושאים בתקוה להמשך חקירה בעתיד .

סיכום ומסקנות

ניהול והצגת אירוע זה חשובים, לדעתנו, ממספר סיבות. שחיתות היא תופעה חברתית נפוצה וסימפטום של חולשה חברתית, בין אם היא מתרחשת בקנה מידה קטן או גדול, ובין אם היא זוכה לתשומת לב ציבורית רבה או מועטה. עם זאת, השחיתות לא זכתה לתשומת הלב ולהבנה הראויות לה על ידי תיאוריות וגישות חברתיות בולטות, כולל זו של יחסי קבוצות והגישה הפסיכואנליטית-מערכתית. בכך שאנו יוזמים, מעצבים ומנהלים אירוע זה על רקע נוקב של שחיתות נרחבת וגוברת בחברה הישראלית, אנו חשים שתרמנו, ולו במעט, למסגור האירוע כתופעה שיש להתבונן בה, לנתח אותה ולטפל בה. האירוע כפי שתכננו וביצענו מספק מודל כללי ראוי לעבודה על היבטים מודעים ולא מודעים של סוגיות חברתיות בכלל, ושל תופעת השחיתות בפרט. העיצוב המוצג כאן כלל חיבור ושילוב של מספר טכניקות, החל מתשומות אקדמיות ועד למרכיב חווייתי וחקירתן המשולבת. אולי העיצוב הזה אינו קוהרנטי מספיק. תובנה בקורתית אחת שיש לנו היא שבעוד שעבדנו עם הקבוצה כולה ועם הקוהרנטיות שלה, לא אפשרנו מספיק לאחֵרות להופיע – כולל "האחר שבתוכנו " – כלומר, היכן וכיצד אנו תורמים באופן לא מודע לשגשוג השחיתות "בחוץ". אולי הדרתו של "האחר המושחת" – שהייתה כנראה אחת הסיבות לכך שהאירוע התאפיין במידה מועטה של מחלוקת – דורשת תשומת לב. אין ספק שיש נושאים קריטיים יותר שיש לסמן, וזו גם מטרתנו בתיאור עבודה זו, כך שאחרים יוכלו להתייחס אליה ולחקור אותה.

References

Bertalanffy, L. von (1950) An outline of general systems theory. British J. Philosophy & Science, 1:134-165.

Brown, B. (2013) Men, women, & worthiness. The experience of shame and the power of being enough. Audible Audiobook. Sounds True, Inc.

Bruner, D. L. (2006) Group Relations Conferences. Reviewing and Exploring Theory, Design, Role-Taking and Applications. London: Karnac.

Erlich, H. S. (2013) Paranoia and regression in groups and organizations. In: Erlich, H. S., The Couch in the Marketplace: Psychoanalysis and Social Reality. London: Karnac, pp. 123-131.

Gould, L. J., Stapley, L. F., and Stein, M. (2001) The Systems Psychodynamics of Organizations. Integrating the Group Relations Approach, Psychoanalytic, and Open Systems Perspectives. New Yor & London: Karnac.

Short, E. L. and Wagner, J. K. (2023) In the shadow of envy. Shame in Group Relations Conferences. In: Archer, C. Kelly, R. Strauss, G., and Triest, J. (Eds.), The Ecosystem of Group Relations. Culture, Gender and Identity in Groups and Organizations. London and New York: Routledge, pp. 99-112.

Walker, J. (2017) Shame and transformation in theory and practice of adult learning and education. Journal of Transformative Education, 15:4, 357-374.

[1] אפק – ארגון, פרט, קבוצה, האגודה הישראלית לחקר תהליכים קבוצתיים וארגוניים, נוסד בישראל בשנת 1985.

[2] לגישה הפסיכואנליטית-מערכתית ראו, למשל, Gould et al, (2001) The Systems Psychodynamics of Organizations. תיאוריית המערכות הפתוחות מיוצגת בצורה הטובה ביותר על ידי ברטלנפי (1950).

[3] לגישה ולמתודולוגיה של יחסי קבוצות ראו Bruner et al, (2006), Group Relations Conferences: Reviewing and Exploring Theory, Design, Role-Taking and Application.

[4] לקבלת מידע נוסף על שיטת World Café, ראו https://www.involve.org.uk/resources/methods/world-café ו/או https://theworldcafe.com/key-concepts-resources/world-café-method/#.