הכניסיני תחת כנפיך והיי לי אם ואחות?!

מאמרים נוספים בגיליון

על מסירה, סמכות ופגיעות
| גילעד עובדיה |

מעצרי ילדים פלסטינים
| שרה מצר וקורין זאבי וייל |

דליפה במרחב החברתי
| אורלי אפללו קמיל, גבי בונויט |

Many wars, One Peace Many Lands one Home
| Various Authors |

גיליון מס. 1 - אוקטובר 2021 7

קו אפק מקוון 2021/1 – דבר המערכת

אנחנו שמחים להשיק את הגיליון הדיגיטלי הראשון של קו אפק.

בספטמבר 2000 יצא לאור הגיליון הראשון של קו אפק.
אבי נוטקביץ, שהיה אז יו"ר אפק, כתב בין השאר בדברי ברכתו:
"אפק כותבת" היא כמובן דרך נוספת לקדם את הרעיונות, אך היא בעיקר יצירת מרחב לייצור של רעיונות חדשים, להמשגות חדשות, לעיבוד נוסף של התנסויות; היא אפיק נוסף לתעל דרכו יצירתיות; היא גם אפיק נוסף של תקשורת ביננו לבין עצמנו, בינינו לבין העולם.

סילביה זילברמן ואילנה ליטוין בדבר המערכת כתבו:
אחרי לבטים שנעו בין צניעות מופרזת לשאפתנות גרנדיוזית, בין כוונה להוציא דף מידע אינפורמטיבי יבש, לבין רצון לגבש ז'ורנל מקצועי מהוקצע, החליטו חברי הוועדה להשיק עיתון שיעודד כתיבה חווייתית וספונטנית גם אצל אלה מאתנו שנרתעים מכתיבה עבור העיתונות המקצועית הממוסדת.

העיתון יצא כל שנה, עלה, התפתח והתרחב וגם חברי המערכת שלו התחלפו במהלך השנים. בדצמבר 2011 יצא גיליון מס' 12 שהיה גם האחרון. מאז הוא נרדם לעשר שנים. במערכת עלה הדימוי של 'היפיפייה הנרדמת' שמחכה לנסיך שיבוא, ייתן לה נשיקה, ויעיר אותה מתרדמתה.

המחשבות הראשונות לחדש את קו אפק במתכונת דיגיטלית, בעידודה של הנהלת אפק, עלו לפני למעלה משנתיים, עוד טרם פרוץ מגפת הקורונה, והתחילו במפגשים בין סיווני שירן ובין ירמי הראל. סיווני נאלצה לפרוש והוקמה מערכת חדשה הכוללת את אליאת ארם, ירמי הראל ושלי זוסמן: מי שהייתה מעורכות הגיליונות הראשונים, מי שהיה מעורכי הגיליונות האמצעיים ומצטרפת חדשה למערכת, בתקווה לשילוב של ישן וחדש, מסורת וחדשנות, נושא חשוב בפני עצמו בתחום של יחסי קבוצות.

נושא הגיליון, המפנה את המבט לארגון ולהתארגנות בימי מגיפה, מזמין התבוננות בהשפעות המגיפה על המערכת החדשה שקמה בתקופה זו. ההאצה הדיגיטלית בימי קורונה והשינוי הטרנספורמטיבי בתפיסת מיקום ומרחב, הסירו מגבלות לחברות גלובלית, שהפכה "טבעית". גם הכלים הטכנולוגיים הפכו "טבעיים", והמערכת נעזרה בטכנולוגיה הזמינה של זום, וואטסאפ, דוא"ל וקבצים משותפים לעבודה השוטפת ולתקשורת עם כותבי המאמרים ואנשים נוספים שלקחו חלק וסייעו בהפקת הגיליון. תוכניות למפגש מערכת בישראל בוטלו עם הטלת הסגרים ומגבלות התנועה, כך שלמעשה, כמו צוותים רבים בתקופה זו, המערכת פעלה במרחב המקוון ולא נפגשה פיסית מאז הקמתה ולאורך תקופת העבודה על הגיליון.

מגפת הקורונה נתנה משנה תוקף לחידוש כתב העת במתכונת מקוונת, כזו שנגישה וזמינה מעבר לגבולות של זמן, מרחב ושפה, ומזמינה ביטוי במגוון כלי תקשורת וסגנונות, כמו וידיאו ודימויים חזותיים. כמו בחוליות הקודמות בשרשרת קו אפק, גם במהדורה הדיגיטלית המחודשת מקופלת המשאלה לספק מרחב יצירתי ומשחקי לעיסוק בתחומי הדעת של אפק, מרחב לביטוי רעיוני וחווייתי, לאיסוף ועיבוד התנסויות ולתקשורת בתוך קהילת החברים ובינה לבין העולם.

משימה זו חברה לאתגר העכשווי של חיפוש אחר דרכים חליפיות וערוצים נוספים למפגש ולשיח. כך למשל, הפלטפורמה הדיגיטלית של קו אפק מאפשרת תגובות בדף המאמר, כערוץ מסוג זה. האם ניתן לחשוב על "מודל היברידי" באפק, שחלקו מפגשים פיזיים, חלקו מפגשים מקוונים וחלקו בקו אפק המקוון? ימים יגידו.

חלקו הראשון של הגיליון מכיל שלושה מאמרים העוסקים, מזוויות שונות, בחוויית הלמידה מסדנאות או על-סדנאות דיגיטליות. כולן התרחשו במשך חודשי המגיפה. נפתח עם מאמרן של רונית קרק ומרים שפירא הבוחנות את ניסיונן כמשתתפות בכנס החלוצי של eGRC ב 2020. התמה המרכזית, סביב השאלה או התחושה של שמיטת האינטימיות בכנס עם סמכות דיגיטלית, עורר במערכת חשיבה מיידית ואכן כללנו תגובה על נושא השמיטה מירמי הראל.

ה"מאמר" השני הוא למעשה מארג של תרומות מהמנהל, אנשי צוות ומשתתפים, של הסדנה המקוונת שהתרחשה פברואר 2021 ושהוקדש לה ערב אפק ביוני השנה, אותו הובילו סמדר אשוח ואמיר שרף, שאת תוכנו ניתן למצוא כאן.

החלק הזה של הגיליון נחתם עם מאמר מטה-למידה מסדנאות דרך סדרת ערבי למידה בזום. המאמר הוא פרי עריכתה של מירה ארליך-גינור שניהלה שלושה ערבי אפק בזום בסתיו 2020, בין גלי הקורונה, עם המשימה המרכזית – למידה מסדנאות.
החלק השני של הגיליון גם הוא מכיל שלושה מאמרים, שעוסקים בשאלה שהצגנו ב'קול קורא' על אפק כמתארגן ועל חוויית המנהיגות בצבעיה השונים בשנות המגיפה.
אנו פותחים במבט יושבת הראש, יעל שנהב שרוני, על ניהול אפק – הארגון כארגון – בימי מגיפה, ריחוק פיסי ואי וודאות.

ממשיכים במאמר חושב מחבר אפק, גבי בונויט, על הקבוצה מתוך חברי אפק לבחינת יחסי קבוצות וקורונה – בו הוא נוגע בנושאים שנחזור אליהם מאוחר יותר – זכרון, אחרות וזרות.

מסיימים בתרומתו של לזלי בריסט, מנהל התוכנית ליחסי קבוצות במכון טוויסטוק בלונדון, ששלח גם הוא מאמר חושב על זהות, השתייכות וחוויית הדיגיטאלי בימי מגיפה מזוויתו כמנהל. מאמר זה גם עורר תגובות עמוקות בקרב חברי המערכת ותמצאו כאן תגובה של שלי זוסמן לרעיון של "a person in a body".
החלק השלישי והאחרון של הגיליון מוקדש לזכרה של חברתנו היקרה ג'ודי לוי שהלכה לעולמה בטרם עת ובטרום המגיפה. ערב הזיכרון למותה באוגוסט 2019 בביתו של יגאל גינת בירושלים הוא לכשעצמו אולי אחד הזיכרונות האחרונים לפני המגיפה של חברי אפק בצוותא, מדברים, בוכים, זוכרים ושרים את ג'ודי.

כאן תמצאו מקבץ ראיונות, חלקם מוקלטים, חלקם כתובים, של חברים שזוכרים את ג'ודי; את המאמר המקורי של ג'ודי מ 2011, Memory Lost and Memory Found, עם תגובתה המקורית ועם תוספת עכשווית מגבריאלה בראון, זיכרון שנעטף בעריכה רגישה, אחראית ואוהבת בידיהן של ליילה ג'מאל ומירי צדוק.

נראה לנו שאולי ג'ודי היא היפהפייה הנרדמת שלנו, שעוזרת לנו להתעורר ולעורר את קו אפק. למרות שלא כמו באגדות, איננו יכולים להחזיר אותה לנשום בתוכנו, אנו יכולים לנסות ולהמשיך תוך שהיא נושמת מתוך זיכרונותינו.

מקווים שתהנו מהגיליון ושנשיקותיו השונות יעוררו אתכם לתרומות בעתיד.

להתראות,
המערכת.
שלי, ירמי ואליאת. ספטמבר 2021.

המערכת רוצה להודות בראש ובראשונה לאילן קירשנבאום, על שותפות הדרך והסיוע במימוש המהדורה הדיגיטלית.
להנהלת אפק, שאישרה כספים שעזרו במימוש הגיליון, בעיקר בעריכה של הקטעים המוקלטים.
וכמובן לכל הכותבים והתורמים – הרי אין עיתון בלי תוכן.

גיליון מס. 2 - נובמבר 2022 7

English follows the Hebrew

קו אפק המקוון #2

דבר המערכת
שמחים להניח לפניכם את הגיליון השני של קו אפק המקוון. בהכנת הגיליון יכולנו לזהות את המאפיינים של לעשות דבר "בפעם השנייה". בגיליון השני של קו אפק בשנת 2001, אילנה ליטוין, סילויה זילברמן ואליאת ארם כתבו בדבר המערכת:
"כולנו מכירים את פרץ האנרגיה המזין התחלה חדשה, ראשית יצירה. קשה הרבה יותר לגייס אנרגיה כדי להתמיד בעשייה ולהשקיע בתחזוקה".
תחושות אלה שליוו את הכנת הגיליון "בפעם השנייה" התלכדו עם נושא הגיליון, שכותרתו "על כמיהה, תנועה ואף-על-פי-כן". בהשראת מילות השיר הידוע* המצביעות על "הדרך המתמשכת" וההכרח "לנוע-לנוע" בהתמדה ובנחישות, תהינו מה משמעות התנועה בימים אלה, בהם הדרך מתמשכת, נסוגה, עומדת במקום – איך נעים הפרטים, הקבוצות, הארגונים, החברות, הקהילות? היכן נפגשים הכמיהה למגע אנושי וקרבה עם תנועה ותנועתיות? ומהיכן המשאבים להמשיך למרות הכל ואף-על-פי-כן?**
זיהינו את מעגליות התנועה באפק בקיומה של סדנת יחסי-קבוצות בשיתוף אוניברסיטת ת"א "להיות מטפל בעת הזו" בניהולם של יוסי טריאסט ומשה ברגשטיין. הסדנה בוטלה פעמיים בימי קורונה, הדרך התמשכה, ולבסוף התקיימה בספטמבר האחרון עם מספר משתתפים גבוה במיוחד. מה מקומן של הכמיהה, ההתמדה והנחישות בשגשוגה של הסדנה, למרות הכל ואף-על-פי-כן?
אף המאמרים בגיליון זה מתאפיינים בתנועה מעגלית של חזרה לאחור והליכה קדימה. האשכול הראשון, ובו שני מאמרים, עוסק בתובנות משנות הקורונה, הקשורות לבדידות, תנועה ואי-תנועה. תחילה, מאמר חושב מאת שמואל ברנשטיין העוסק במצוקות הבדידות וחוסר-התנועה, ובאמצעות חזרה ל-"La Solitude" של שארל בודלר מציע דרך חדשה לחשוב את "החלל הריק". לאחריו, סיימון ווסטרן נוגע בשאלות של בדידות, נתק ומלנכוליה בעידן הדיגיטלי, ודן בהן באמצעות מקרה בוחן של טייסי מל"טים בחיל האוויר האמריקאי.
האשכול השני בגיליון כולל שלשה מאמרים הנובעים ישירות מפעילות אפק וחשיבת יחסי-קבוצות. המאמר הראשון, מאת אייל עציוני וחגית שחר-פרירא חוקר ברגישות ומתוך חוויית ההשתתפות את התהליכים בקבוצת קריאה בטקסטים פסיכואנליטיים-מערכתיים שהתקיימה לאורך ארבע שנים, ומציע חיבור בין למידה לאוכל. במאמר "דמעות של מנהלן" העוסק אף הוא בחוויית ההשתתפות, אורי וייל פורש בהומור נוגע ללב את נקודת מבטו כמנהלן בצוות סדנת יחסי-קבוצות בחודש יולי האחרון. חלק זה מסיים במאמר חושב מאת גילעד עובדיה הבוחן הוספה של מארגן רביעי – Testing Reality – ל 3T המקוריים (Time, Task, Territory), שתרומתו חיזוק התנועה בעבודה ארגונית בין האידיאלי למציאותי.
הגיליון נחתם בתרומתן של שתי אורחות השואלות "תנועה לאן"?
גילי יובל, סופרת ומשוררת העוסקת בעולם העבודה, מצביעה על המתח שבין בדידות ותנועת-הדרך ועל הכמיהה לשימור הלבדיות, ומציעה פתרון לימינלי של נסיעה-לשום-מקום.
קורין ארצ'ר מגיבה לשיר הקדום המצווה "לנוע-לנוע בדרך המתמשכת" עם שירים וקולות עכשוויים ומציבה בפנינו שאלות של קשב פנימי ובחירת הדרך.
תודתנו לכל הכותבים והתורמים, ולאילן קירשנבאום על הנחת הגיליון באתר אפק החדש.
מאחלים קריאה מהנה,

להתראות,

המערכת.

ירמי, אליאת ושלי.

נובמבר 2022.

* "זה קורה" / מילים ולחן שמואל קראוס

** קול קורא לקו אפק המקוון #2

Digital Kav Ofek #2

Editorial

We are delighted to put forward Kav Ofek’s 2022 – the second digital edition. In preparing this edition, we could identify characteristics of doing something for the ‘second time’. In the second edition of Kav Ofek in-print, in 2001, Ilana Litvin, Silvia Silberman and Eliat Aram, the then editors, wrote:
“we are all familiar with the burst of energy that comes with beginnings, with a genesis. It is much harder to generate energy in order to persevere in creating and invest in maintenance”.
These similar feelings, that accompanied the preparation of the second edition echoed the title: “on longing, movement and nevertheless”. Inspired by the famous lyrics* pointing to the “ongoing journey” and the necessity to relentlessly “keep on moving”, we have wondered – what is the meaning of ‘movement’ these days, when the journey seems to go on and on, regresses, comes to a stand-still – how do individuals, groups, organisations, societies, communities move? Where do longing for human touch and closeness meet movement and moving? Where do we find the resources to keep on moving nevertheless and despite it all?**
We have recognised the circularity of movement in OFEK in the very recent GRC which took place with TAU entitled “Being a Therapist at this time” under the leadership of Yosi Triest and Moshe Bergstein. The GRC was cancelled twice during the pandemic, the journey extended, and eventually it happened this last September with a significant number of participants. What has been the place of longing, perseverance, determination, in the success of this GRC, despite it all and nevertheless?
The articles in this edition are also characterised by the circular movement of back and forth. The first cluster includes two articles dealing with insights from the Corona years, and relate to loneliness, movement and stuckness. First, a thought piece from Shmuel Bernstein dealing with loneliness and lack of movement, and – through re-examining Baudelaire’s La Solitude- offers a new perspective to think of the “empty space”. In the second thought piece, Simon Western touches on questions of loneliness, isolation and melancholy in the digital age, and discusses them through a case study of drone pilots in the USA air force.
The second cluster includes three articles emerging directly from OFEK-related activities and Group Relations thinking. The first, by Hagit Shachar-Paraira and Eyal Etzioni, examines sensitively and from the perspective of the participant, the processes in a reading group of systemic-psychoanalytic papers, which took place over a period of four years (including during covid and lockdown and a return to in-person), suggesting a relationship between learning/study and food/feeding. In the paper “tears of an administrator” which also deals with the experience of participating, Ori Weyl shares his experience of being a GRC administrator this past July with a touching humorous style. This section concludes with a thought piece from Gilad Ovadia which examines the addition of a fourth T boundary, in addition to the original three of Task, Territory and Time. He suggests that of reality Testing, which contributes the strengthening of movement between the ideal and the real in organisational work.

This edition is sealed with the contributions of two guest writers, asking us – “moving – where to?”
Gili Yuval, poet and writer dealing with the world of work, points to the tension between loneliness and a road-trip type movement, to the longing for solitude and suggests a ‘solution’ of a journey-to-nowhere.
Coreene Archer’s thought piece responds to the ancient song “keep moving on the ongoing journey” with contemporary voices and songs and challenges us to examine for ourselves questions of choice and internal listening.
Happy reading and please do use the comment boxes to share your reflections, questions and thoughts.

The Editors

Yermi, Eliat and Shely

November 2022

* “Ze Kore” (It Happens) / Lyrics Shmulik Kraus

** Call for Papers Kav OFEK #2

גיליון מס. 4 - ינואר 2026 8

English follows Hebrew

דבר המערכת

"כשהבית ריק, לא משנה מי צודק"

גיליון זה החל בריק גדול, בתחושה של חלל מדוכא – רגשית, אינטלקטואלית, חברתית ופוליטית. שלחנו קול קורא לחומרים לגיליון בזמן בו פיצולים גוברים מעל כל ניסיון של חיבור, ריפוי או שיקום. גם בתוך אפק תקופה זו התאפיינה בתכתובות מושחזות, והתחושה הישנה והמוכרת, לפיה הצורך להיות צודק.ת גובר על הצורך להתחבר ולהתפייס, זוחלת ומשתלטת. הגיליון הרביעי של קו אפק השתתק שוב.

אף-על-פי-כן ולמרות הכל, המשכנו במלאכת התקנת הגיליון, בין שיתוק לתנועה. כותבים החלו לשלוח את תרומותיהם המובטחות; טקסטים ישנים נראו רלוונטים לפרסום מחודש בתוך ההקשר הנוכחי. הבית החל להתמלא שוב, והמכל האינטלקטואלי של אפק תפס צורה והתייצב לבסוף לגיליון הרביעי של קו אפק הדיגיטלי.

מה תוכלו למצוא בגיליון הנוכחי? החומרים שונים מאוד זה מזה, גם בצורה וגם בתוכן. אך המשותף והמאחד הוא העיסוק בזיכרון ובמוות; הניסיון ללמוד את העבר מתוך הבלחותיו בהווה, לרבות טראומה וטראומה בין-דורית; וכן הקשב לכאב כמו גם לתקווה בדינמיקה הבין-דורית, המתגלמת דרך מופעים של ירושה ומורשת.

הגיליון נפתח במכתבו של ד"ר מאני שר, דמות-אב באפק ובמכון טוויסטוק, העוסק בימים אלו במשמעות האישית של מורשת, שאף פרסם לאחרונה ספר בצורת מכתבים לילדיו ונכדיו. לבקשתנו, הוא כתב מכתב תבונה שכזה עבור הגיליון הנוכחי. לאחריו מופיע ראיון מצולם עם פרופ׳ יגאל גינת, מאבותיה הראשונים של אפק ודמות מופת ביישום החשיבה של יחסי-קבוצות בעבודה מערכתית וארגונית. בשיחה עמוקה עם ירמי הראל, יגאל פורש מסע חיים של עשייה בתחומי הבריאות והרווחה, כמו גם תובנות אישיות על אובדן ואבל.

מאמרו של נימרוד הראל, ״הפגיעה הרביעית״, מציע מחשבה נועזת: ההתפתחויות המואצות בתחום הבינה המלאכותית עלולות לכונן פגיעה נרקיסיסטית נוספת באנושות, בהמשך לשלוש הפגיעות שזיהה פרויד (הקוסמולוגית, הביולוגית והפסיכולוגית). המאמר חוצה דורות במובן האנושי-התפתחותי ובוחן התפתחויות טכנולוגיות בתחום הAI, ועל כן כללנו שתי תגובות למאמר: אחת מאת ד"ר קובי תדמור ואחת מאת AI עצמו. המאמר חוצה דורות במובן נוסף ואישי: נימרוד הוא בנו של ד"ר ירמי הראל, חבר ותיק באפק ומעורכי קו אפק. מעשה זה מספק חוויה חיה לתוך ההיבטים היצירתיים, הפוריים והמספקים של המשכיות ושל שיח בין-דורי.

בת-אל פרידמן מציעה מבט כן ופגיע על חוויית האחרוּת באפק. זהו טקסט שמערער את ההנחה כי מרחבים פלורליסטיים וחוקרים – כפי שאפק מחשיבה את עצמה – חפים מדינמיקה של הדרה. בת-אל, חברה צעירה יחסית באפק מבחינת ותק וגיל, מביאה קול רגיש וחד, ועקב כך מספקת מבט נוסף לתוך העניין הדורי.

גלי גורן כותבת על שתי סדנאות שהתקיימו ״תחת אש״ במהלך השנה החולפת. הסדנאות, אותן הנחתה יחד עם עמיתיה במסגרת הזמנה מעמותה לחיילי סדיר ומילואים, נועדו לעבד חוויות של פרידה ופירוק שנולדו מן המלחמה. מתוך עבודה זו עלה גם העיסוק ב״פגיעה מוסרית״ – פצע נפשי הנוצר כאשר אדם נחשף לאירועים הסותרים את ערכיו הבסיסיים, תופעה שכיחה במצבי מלחמה.

יעל שרוני ועמיתיה חוזרים אל אירוע שנערך לפני שמונה שנים, שעסק בשחיתות כסמפטום של מחלה חברתית עמוקה. הקריאה לאחור מטלטלת: הדברים שנאמרו אז מהדהדים היום כנבואה שלא נלמדה, כהיסטוריה החוזרת על עצמה ואף מקצינה.

שיחה אינטימית מלב אל לב, בין שני גברים, גילעד עובדיה – יו״ר אפק הנכנס – ויואב קירש – היו״ר היוצא ועכשיו מנכ"ל חברה – מתמקדת בפגיעוּת הכרוכה בתפקידי הובלה ומנהיגות. דרך התבוננות במעברי תפקיד עולה ההיבט האנושי במעברים בין-דוריים של פרידה והורשה.

ולבסוף, אורלי אפללו-קמיל מובילה בדרכה הרגישה שיחה עם שבעה מחברי אפק, שתרמו פרקים לספר ״יושבים על מזוודה״. השיחה מבוססת על השערת הספר כי הזהות היהודית – כחוויה נפשית מתמשכת, המעוצבת על ידי רדיפות, הגירה וטראומה בין-דורית – השפיעה עמוקות על הבחירות המקצועיות והאישיות של הכותבים.

יצאנו לדרך עם הזמנה לחומרים ברוח הרוורי של ביון – ללא זיכרון וללא תשוקה. מתוך כך, מעל ומעבר לציפיות, התהווה מארג עשיר של זיכרונות חיים, חוויות שעובדו מחדש ונשזרו אל תוך הווה שמציע, למרות הכול, תקווה, חיוּת ואפשרוּת – דווקא בתוך נסיבות קודרות במיוחד.

אנו מקווים שתמצאו בקריאה, בצפייה ובהאזנה חוויה מחממת, מחברת ומעוררת מחשבה – בימים חורפיים אלה.

מערכת קו אפק

אורלי, שלי, ירמי ואליאת.

ינואר 2026

Editorial

Letting go to letting be/ “when the home is empty, it doesn’t matter who is right”

This edition started from a big emptiness – a depressed void – emotional, intellectual, social and political. We sent the call out in a time where splits seem to persevere over any attempt at connecting, healing or rehabilitating. Inside OFEK too there were exchanges characterised by the sound of the pencils being sharpened, and that old, familiar feeling of the need to be right, toppling the need to connect and make peace, was creeping up on us. The fourth edition of Kav OFEK stalled again then into silence.

And then, yet again and despite it all, the editorial board continued. People started sending their promised contributions, including some where the context made us feel right to revive them, or to publish them again, as part of another frame. The house started to refill, OFEK’s intellectual home began to shape up into what would become its fourth offspring.

What can you expect to find in this edition? The publications are very different from each other, in form as well as in content. But they do have something in common. In different ways, they all deal with memory, death and dying; the study of the past in the present, including trauma and inter-generational trauma; and the painful yet hopeful inter-generational dynamics including succession and legacy:

We have a letter from Dr Mannie Sher, an OFEK father-figure, and a TIHR elder, who is positively busy with legacy and who has recently published his personal memoir in the form of letters to his children and grandchildren (in-person book launch on 25 January 2026). On our request, he has written one such letter of wisdom to the OFEK offspring. We have a video interview of Prof Yigal Ginat, one of OFEK’s first fathers and a role-model to the profundity of the model of GR into all systems and organisational understanding and work. Speaking poignantly to Yermi Harel, Yigal takes us through a tour-de-force of a life-long activity in health and social care informed by the GR principles and thought, and including reflections on personal loss, grief and solitude.

A thoughtful and thought-provoking piece entitled ‘The Fourth Injury’ by Nimrod Harel suggests that technology, with the fast developments in AI, constitute the fourth injury, should Freud was alive today to have defined it (Freud identified three core narcissistic injuries to the Human species as offered through scientific developments over the centuries: cosmological, biological and psychological). This article swims across a couple of generational rivers: human development and the examination of AI – so we include two responses to Nimrod Harel’s paper, one by Dr Kobi Tadmor and one by AI itself. The other generation river is the personal one: Nimrod is the son of Dr Yermi Harel, one of OFEK’s senior members as well as one of Kav OFEK’s editors. Here, the creative, fruitful, satisfying and proud-making aspects of succession and generational discourse.

The contribution from Batel Friedman is a self-reflection on the experience of being an Other, in OFEK, and the pain and vulnerability that accompany. It is a striking article that highlights that “even” in OFEK, that is supposed to be an inclusive and pluralistic society, the experience of Otherness, and othering is very alive. Bat-El is a younger member of OFEK both by age and by years of membership so here, again, the dynamic of the generations appears.

Gali Goren (et al) describes and reflects on two workshops conducted ‘under fire’ during 2025 with the primary task of digesting experiences of separation and endings, as a result of war. The work was commissioned by a charity called ‘for tomorrow’ that asked the team to run further workshops on this issue as well as on ‘moral injury’, a traumatising experience that occurs when a person is exposed to events that challenge their values and principles, an injury that often occurs in war and conflict situations, where persons are at risk of dying.

Yael Sharoni (et al) returns to reflect and draw lessons from a workshop alerting that corruption is not only a social phenomenon but a symptom to a deep and problematic social disease. The event took place eight years ago and feels like a premonition to what was to come. An eerie reminder of how we do not learn from our history, or past, and repeat or even expand our mistakes.

A conversation between Gilad Ovadia, incoming and current Chair of OFEK, and Yoav Kirsch, outgoing Chair of OFEK and current Company CEO, explores the vulnerability and potential injury as one reflects on the transitions between different leadership roles. In a heart-to-heart, a man-to-man reflection shows the humanness in succession and transition.

And finally, Orly Aflalo-Kamil rounds up the contributions to the book Sitting on a Suitcase by seven OFEK members in a gentle and sensitively led conversation based on the book’s main hypothesis which is that Jewish identity – being an ongoing psychological experience shaped by a history of persecution, migration, and intergenerational trauma – has shaped the professional choices of the writers.

We called for contributions in the spirit of Bion’s reverie, without memory or desire, and what has emerged is that and more, a rich tapestry of memories, re-membered experiences re-thought and re-integrated into a present which has freshness, hope and possibility in a context which could have hardly been any darker.

We trust you will enjoy reading, watching and listening, and feel the weaving together warming you up on these cold winter nights.

Orly, Shely, Yermi and Eliat

The Editorial Team
January 2026

שימי תלמי

אנו מצויים בתקופה קריטית. מעולם לא חווינו מתקפה כזו על תחושת הביטחון והמוגנות שלנו, ואנחנו הרי מדינה למודת מלחמות, קרבות, אסונות ואבדנים. רק שלשום היינו באירוע שנראה כלקוח ממלחמת הכוכבים, והוא מצטרף לשורה של אירועים, שהדעת והנפש מתקשים לעכל.

הדברים שאחלוק אתכם כאן נכתבו, במובנים מסוימים, מוקדם מדי. אנחנו עדיין בלב האירוע הטראומטי המתמשך. דנה אמיר, פסיכואנליטיקאית ומשוררת, כותבת: "אירוע טראומטי, מעצם מהותו, הוא אירוע שיוצר שסע בין האדם לבין עצמו". השסע הזה קשור בכך שברגע התרחשותו – האירוע הטראומטי גודש את התודעה, חורג מגבולות היכולת שלה לווסת ולהכיל, ולכן נותר, תמיד, "לא ידוע במלואו".

מן הסיבה הזו, ולא רק מן הסיבה הזו, יש להניח שיחלפו שנים לא מעטות עד שניתן יהיה לאמוד את גודל ההשלכות ועומקן של אירועי השבעה באוקטובר – השבת השחורה.

אני מבקשת להניח כאן הרהורים ראשונים על ההתרחשות הזאת, עדיין ללא פרספקטיבה, כסוג של יומן מחשבה חי.

מטפורית אפשר לומר כי פונקציית הרחם הנקבית בדמות המדינה קרסה והפילה אותנו. המכל, הרחם, התפרק, וכך גם האון הגברי בדמות הצבא, זה שאמור להגן ולשמור עלינו, נפל ולקה "בעיוורון לבן" קשה. וכך נותרנו יתומים מאב ואם.

אנחנו למעשה בתוך אסון פסיכולוגי מתמשך. בחוץ אנו נראים נורמליים, מתפקדים, אך בפנים מתרחשת סערה, והסכנה האמיתית היא שאנו עלולים להתרגל לכך, והמילים "חטוף" או "טבח" יפסיקו להרעיד את אמות הסיפין שלנו. על כן יש הצורך והחובה להמשיך, לדבר, לשאול שאלות ולפעול. זאת לצד חזרה למעין שגרה.

"האדם איננו אדון אפילו בביתו שלו" אמר פרויד. הוא התכוון שאנו נתונים לשלטונו של הלא מודע המנווט את חיינו. לצערנו, התחושה כי אנחנו איננו אדונים בביתנו שלנו הגיעה לא ממקורות נפשיים לא מודעים אלא ממציאות של הכאן ועכשיו. החוויה כי כל הגבולות נפרצו, אפילו של ביתנו, היא חוויה מערערת שייקח זמן רב לשקם אותה.

עמנואל לוינס, פילוסוף צרפתי, כותב: "כל דור והאירוע יוצא הדופן שלו המביא אותו לבגרותו. אירוע המעמיד בסימן שאלה את הערכים שביססו את חייו, אותם ערכים ששימרו אז את ילדותו של הדור, את הרעיונות שנלמדו או התקבלו".

והוא מוסיף: "הרישום של אותו אירוע היסטורי ישפיע על חייו הפנימיים של דור שלם והוא יעבור גם מדור לדור".
אנו מצויים ללא ספק בעיצומו של אירוע היסטורי שמעמיד בסימן שאלה אמונות, ערכים, בטחון ותקוות.

אחד האפיונים של האירוע הנוכחי הוא היותו מעין "הטבעה" שאינה ניתנת להמרה ולהתמרה, הטבעה שמשנה לנצח את פני השטח שבהם הוטבעה. למעשה, כל ניסיון להמיר או להתמיר את ההטבעה לשפה מטשטש את הרדיקליות שלה, מותיר שארית שאינה ניתנת לעיכול (או לאיכול) מחוץ למילים. שהרי המילים עצמן נשחקות: ככל שחולפים הימים, אפילו המונח הקיצוני "טבח" מאבד, מפאת השימוש הרווח בו, את השפעתו (דנה אמיר, 2024).
החברה הפקידה בידי העוסקים בתחום בריאות הנפש את השמירה והדאגה להמשכיות שלנו כחברה וכעם. היא מסרה לנו את הדאגה לשלומם הפיזי והנפשי של הילדים, והבטיחה לשמור ולהגן עלינו. זאת על מנת שאנו נצליח למלא את תפקידנו, לשמור על ילדי המדינה ולגדל אותם בתנאים מיטיבים ככל שאפשר.

ברית עולם זו התערערה. "אין מילים" הייתה לאמירה שגורה. בחודשים אלה אבדו לנו המילים לתאר את אשר אירע. יכולת החשיבה וההמשגה שלנו ירדה לתהום, קודם כל אצל מי שמצוי במעגל הראשון של הנפגעים, ובהמשך בקרב המעגלים הנוספים.

מכאן אפשר לומר שאנו מצויים בתוך טראומה קולקטיבית מתמשכת.
היכולת להתחיל לתת מילים, פשר ומשמעות למצב היא תנאי חשוב בדרך להחלמה.

יומן מסע

אני חברת קיבוץ אשר קלט את אחד הקיבוצים של העוטף. במהלך השבועות הראשונים ניהלתי יומן אישי, ואני רוצה לשתף אתכם בו.

יום ראשון 8.10.23, בשעת בוקר מוקדמת, הטלפון מצלצל, מזכירת הקיבוץ על הקו, והיא קוראת לי לבוא מהר: "הם הגיעו" היא אומרת לי.
ביום שבת 6.10.73, חמישים שנה אחורה בציר הזמן, מלחמת יום כיפור, אני חיילת בשרות סדיר ביחידה 8200 של המודיעין, נקראת לחזור מיד לבסיס.
היחידה כמרקחה. עד מהרה עוברת השמועה מפה לאוזן – מוצב החרמון נפל.

מוצב השייך ליחידה 8200, המקום הכי מוגן ושמור במדינה, נכבש על ידי הסורים – על כל חייליו. אני הופקדתי אז על הטיפול במשפחות חיילי היחידה שהיו במוצב החרמון, חלקם כנראה נפלו בשבי, חלקם נעדרים, וחלקם כנראה נהרגו. אז לא ידענו מה עלה בדיוק בגורלו של כל אחד ואחד.
מסע הזוי במנהרת הזמן. אני פוגשת את "כפיית החזרה" הלופתת אותי – אותנו במלוא עוצמתה. הנשימה נעתקת.

בצמוד אני מקבלת שיחת טלפון מפדוי שבי שנהגתי אז לפני חמישים שנה לבקר את הוריו והוא אומר לי: "שימי די אני לא יכול יותר. את רואה את מה שקורה בקיבוץ בארי? זה בדיוק מה שקרה במוצב החרמון ביום כיפור". אני מבינה שלא רק אני נעה אחורה במנהרת הזמן והזיכרונות.

אני מוצאת עצמי מסמסת למפקד 8200 הנוכחי, ליבי יוצא אליו. רק לפני חודש יזמנו יחד לראשונה מפגש לציון 50 שנה למלחמת יום כיפור, עם כל שבויי החרמון של היחידה ומשפחותיהם, לסגירת מעגל וצירופם סוף סוף למעגל הלוחמים מן השורה, ללא אות הקין של היותם נופלים בשבי.

פעימות הלב נמהלות אלו באלו, קווי המתאר וההפרדה בין עבר והווה נמזגים, והאחיזה בממד הזמן והמציאות מתערערת.

אני תוהה כיצד זה המחדל של יום כיפור חוזר חמישים שנה אחרי "בצלמו ובדמותו".

פרויד קורא לזה "כפיית החזרה" (repetition compulsion) ואומר שכאשר מתרחש אירוע דרמטי בחיים, ולא מתרחש עיבוד מלא שלו, לא מתקיימת למידה אמיתית, משמעותית, רגשית וקוגניטיבית. כתוצאה מכך חלקים מהאירוע מודחקים או מוכחשים, והם שבים לפקוד אותנו.
סיבת ההדחקה וההכחשה היא הקושי לפגוש את הרגשות הקשים שנלוו לאירוע ולשאת אותם, רגשות כמו בושה, כישלון, השפלה. ואזי אנו נידונים לחזור לשם שוב ושוב. אותו הדין לגבי אירועים קטנים וגדולים בחיים.
הדמיון המחריד בין מחדל מלחמת יום כיפור והמחדל של השבעה באוקטובר מעלה את השאלה האם כמדינה וכצבא עיבדנו את האירוע והיינו אמיצים ללמוד מן הניסיון.

וילפרד ביון, פסיכואנליטיקאי אנגלי, אומר כי כל למידה כרוכה תמיד בכאב נפשי (ביון, 1962).

קבלת הפנים

יום ראשון, עם עלות השחר, אוטובוס חונה ברחבת הקיבוץ. אט אט יורדת קבוצה של אנשים מבוגרים וצעירים – הורים, תינוקות וילדים, חלקם יחפים, פרצופים חיוורים, פעורים נפשית, מבוהלים, מביטים בנו במבט מצועף, וכמו אומרים:
"אשא עיני אל ההרים-אל ההורים, מאין יבוא עזרי".

הורים שהבטיחו לשמור עליהם מכל משמר, אך לא עמדו בהבטחתם. אולי הפעם מישהו אחר יצליח לשמור עלינו.
ברית הדמים, ברית עולם בין הורה לילד, בין הורה והחברה-מדינה בה הוא חי, הופרה ושבר עמוק התגלה.
הקיבוץ המארח כמרקחה. חברים יוצאים מהבתים, ותוך שעות משנעים מיטות, מגבות, מצעים, נעליים, טואלטיקה, שוקו חם לילדים, וקפה עם הרבה-הרבה חלב להורים, חלב לבן שימהל את ה"חלב השחור" שהם וילדיהם גמעו בשעות האימה והפחד, כהגדרתו של המשורר פול צלאן.
בפעולה ספונטנית, חכמת הלב של החברים מבינה כי זה הרגע להרעיף עליהם הרבה טוב בניסיון להחזיר את האמון שנשבר, לייצב את האיזון שהופר בין כוחות הטוב לבין כוחות הרוע, ולהגן עליהם-עלינו מפני השתלטות דחף המוות הבא לכלותינו.

אני שמה לב שהמצרך הכי מבוקש הוא מברשת שיניים, ותוהה לפשר התופעה.
נדמה לי כי מברשת השיניים הופכת למייצגת של העוגן הפרטי הכי אישי שנמחק באבחה אחת. "המפונים מהעוטף", כך קראו להם. הפרטיקולרי הנושא את השם שנתנו לו הוריו הופך להיות מסה אחדותית אוקיינית כהגנה מפני חרדת הכיליון, והם נצמדים אחד לשני ואחוזים זה בזה. ניתן לזהות במצב זה מאפיינים של המון. במסה שכתב פרויד "הפסיכולוגיה של ההמון והאנליזה של האני" הוא כותב: "בהמון, הזהות האישית מיטשטשת, מיטשטשים ההבדלים בין האחד לשני והפרטים הופכים מסה אחת אחדותית". כך, כתגובה לפחד ולחרדה, הם נצמדו האחד לשני לתוך אחדות הלומה אחידה…. ומעתה ייקרא שמם בישראל "המפונים מהעוטף".

אני מסבה את תשומת הלב של הצוות המארגן לכך, מציעה להם פרשנות זו, ומבקשת כי מעתה, בכל פניה אל המפונים, יש לשאול לשמותיהם הפרטיים, וכך לפנות אליהם בשמם הפרטי. המטרה הייתה להתחיל בשיקום חווית הסובייקטיביות שקרסה.

ביקורו של האלביתי

הימים חולפים, והנוף האנושי בחצר משתנה. באחד הימים אני יושבת בחדר האוכל ההומה אדם, וחולפת על פניי אישה צעירה שמחזיקה מגש אוכל, והיא ממררת בבכי. כל המבטים נסובים אליה. אני מחכה רגע ורואה שאף אחד לא קם.

אני ניגשת אליה, ושואלת אותה אם היא מקהילת המפונים מהעוטף. היא עונה בבכי שכן. מיד אני גם שואלת לשמה הפרטי. והיא אומרת: "אני לא יודעת מה קרה לי, פתאום התחלתי לבכות".
אני יוצאת איתה החוצה והיא אומרת לי: "הסתכלתי סביבי, ולפתע שמתי לב שאני לא מכירה את האנשים. הרגשתי זרות ובדידות, ומאד נבהלתי".
ההנחה של כולנו הייתה שהעובדה שהקיבוץ המפונה הגיע לקיבוץ שהנוף בו דומה לנוף ביתם – הריח, התרבות וחיתוך הדבור – תרכך במשהו את המעבר הטראומטי ותאפשר להם חוויה של ביתיות והמשכיות, ופחות חוויה של חיתוך והגירה. אך נראה, שדווקא הדמיון יכול להיות מתעתע. הדומה והזר, המופיעים בו-זמנית, מעוררים אימה המכונה אימה "אלביתית", המורכבת משתי מילים "אל" ו"ביתית", מעין אוקסימורון.

האלביתי הוא מושג פרוידיאני המתאר חוויה של דבר מה מוכר שנמזגת בו זרות אשר הופכת את איכות המוכר למבהילה ולמנוכרת, ומעוררת בעתה: "זו תחושת הזרות השורה בתוך האינטימי עצמו, הצמרמורת ואי הנוחות במפגש עם הביתי שהוא בו זמנית גם זר וגם מוכר".

מה שנדמה כביתי, כמוכר וכקרוב מתברר כחדש, כזר וכעוין, ולכן מעורר אימה ותחושה של חוסר התמצאות.
משום שהאלביתי הוא מוכר, אך זר, התופעה יוצרת לעיתים קרובות דיסוננס קוגניטיבי אצל האדם החווה אותה. בשל אופייה הפרדוקסלי של החוויה, האדם מרגיש נמשך אליה ובו זמנית גם נדחה ממנה. דיסוננס זה מוביל פעמים רבות לנסיגה רגשית משום שהאדם מתקשה להתמודד עם התופעה.

הדוגמה שפרויד נותן היא שבהיותו קשיש, בעת נסיעה ברכבת, הוא קם על מנת ללכת לשירותים. בכניסה הייתה מראה. לפתע קפצה מולו דמות שנראתה לו זקנה מאד והוא תהה מי זה העומד מולו, כשלמעשה, היה זה הוא עצמו, שהיה לא מוכר לעצמו.
חוויה דומה קרתה לי בקורונה, כאשר התחלתי לקיים מפגשים בזום, ובכל פעם שפגשתי את דמותי במסך, נתקפתי בהלה. מי שניבטה בחלון הזום נראתה לא אני, והיה בדמות הזו שניבטה בפני זרות מרחיקה למרות שידעתי שזו אני (אומרים שאני אינני אני ומי אני בכלל).

הסזורה

המעבר החד שהמפונים נאלצו לעשות בשבת השחורה מכונה על ידי העולם הפסיכולוגי "סזורה". מעברים ושינויים הם חלק בלתי נפרד מחיינו ובוודאי מחיי ילדנו בשנות החינוך בגיל הרך ובכלל.
החוויה הפסיכולוגית במעברים רגילים נורמטיביים היא במהותה חתך והמשכיות בו זמנית.

ביון טוען כי פרדיגמת הלידה היא האב טיפוס של כל המעברים וההתחלות בחיינו. יש חתך ברור, חבל הטבור נחתך, אך יש גם המשכיות מחיי העוברות לחיים מחוץ לרחם.
המילה "סזורה", שמקורה בלטינית הוא ל"חתוך", מכילה בו בזמן משמעות של חיתוך, קטיעה והמשכיות.

הלידה היא הסזורה הראשונה בחיינו. על מנת שלא תהיה טראומטית עליה להחזיק גם את חתך הפרידה מהרחם אך גם את תחושת ההמשכיות לחיים מחוץ לרחם. באינטואיציה האנושית הטרנד של לידה טבעית או לידה במים באה לטפל בדיוק בחוויית הסזורה.
הפינוי של יישובי העוטף בן לילה כמוהו כחטיפה. הם "נחטפו" בבהלה מרחם ביתם הבוער, חתך כואב וטראומטי.
כאשר הקטיעה היא טראומטית, ללא הכנה מוקדמת, היא עלולה ליצור נסיגה נפשית וכניסה לקיפאון רגשי.
נסיבות אלה של קטיעה טראומטית והצורך לשמור על המשכיות נצבו מול כל מסגרת שקלטה קהילות של מפונים. איך שומרים יחד איתם את חווית ההמשכיות?

מהניסיון, היה חשוב לזהות מהר כיצד להחזיר למפונים את המאפיינים הייחודיים של התרבות והמסורת מהן באו, ולהיזהר לא לבלוע אותם אל תוך התרבות והמסורת של הגוף הקולט.
החזקת הרצף היא חיונית על מנת שלא ליפול לקוטב החתך בלבד או לקוטב ביטול הנפרדות וההיבלעות לתוך הגוף הקולט ללא יכולת לתנועה עצמאית.
כל זה יכול להתאפשר אם יש בסביבה אובייקט זמין שיכול להוות סביבה מחזיקה כהגדרתה לפי ויניקוט (holding environment), המסוגלת להתאים עצמה לצרכים המשתנים כפי שנדרש מהאם אל מול תינוקה המתפתח.

סיפור הלידה של מדינת ישראל רווי סזורות שחלק גדול מהן מאופיין בכך שנעשה בהן חתך חד לעומת ההמשכיות שלא נשמרה. בכך הסזורה הפכה להיות שבר או חוויה טראומטית שצרובה בזיכרון הקולקטיבי עד עצם היום הזה ומשפיעה על המרקם החברתי ועל הכוחות הפועלים גם בפוליטיקה.

לדוגמא: אין ספק כי סיפור העלייה מארצות ערב הוא אירוע סזוריאלי טראומטי בו לא נשמרה ההמשכיות לצד החתך. השורשים נמחקו, והדרישה להכפיף את הזהות לכדי זהות קולקטיבית אחידה הותירה כעס עד עצם היום הזה ונתפסת כחטא הקדמון שלנו כמדינה.

אך גם מקימי הקיבוצים החלוצים הראשונים נאלצו לעבור סזורה חדה, והפנו עורף למה שהיה קודם, בעודם שרים בקול את האינטרנציונל: "עולם ישן עדי היסוד נחריבה, מגב כפוף נפרוק העול, את עולמנו כאן נקימה, לא כלום אתמול היום הכל."

כאשר קוראים את המשורר אבות ישורון, מגלים כי גם העליות מאשכנז סחבו כאב דומה למדיי לכאבם של העולים ממדינות המזרח, מתוקף האידיאולוגיה והבחירה. כאב הקרע, הנתק, החתך מחיק ילדותם, מהוריהם ומתרבותם נשאר נצור בלבם פנימה, ולא קיבל מעולם רשות והכרה.
בריאיון עם בתו של אבות ישורון, הלית ישורון (2011) הוא אומר "העלייה לארץ הייתה כמו חתך פתאומי בבשר החי. החתך עצמו נבהל והכחיל. זמן עבר עד שפרץ דם".

ציטוט נוסף של אבות ישורון באותו עניין (הארץ, 1968):
"אדם קם בוקר אחד, עזב את ביתו, משפחתו, ארצו, שפתו, שמו, והלך ועשה לו ארץ אחרת, בית אחר, משפחה אחרת, שפה אחרת, שם אחר. כל המכתבים, הבקשות, הגעגועים, התחנונים, שרצו אחריו להחזירו ממעשיו, ולהסב את הגלגל אחורנית, נפלו על אוזניים ערלות והתנפצו על לב אבן. כל זה רבץ על כתפיים של איש אחד"

"מן השבירות. שברתי את אמי ואת אבי, שברתי להם את הבית […] שברתי להם את לשונם […] יצאתי מן השותפות. וכאשר ירדה עליהם שעת האין מוצא, עזבתי אותם בתוך האין מוצא"

מעשה ההגירה והעליה לארץ ממדינות אירופה היה כרוך בנטישת הבית וריסוק משפחות, מעשה שהפך להיות קו שבר פואטי שנמשך עד עצם היום הזה.
כל זה נחווה למרות שנעשה מתוך בחירה, קל וחומר כאשר ההגליה נעשית מתוך הכרח וחוסר בחירה.

המסקנה מאותן טראומות סזוריאליות מן העבר באה ללמד אותנו שבעת קליטת קהילה המגיעה עם היסטוריה משלה, תרבות משלה, טקסים ודגשים, יש להיות ערים לאפשר להם ככל הניתן לשמור על ההרגלים והתרבות שלהם. זאת כדי לשמר את החלק של ההמשכיות בסזורה, לכבד את העבר, להסתגל להווה ולדמיין את העתיד המשותף שלהם כקהילה עם חיים משלה הנמשכים הלאה.

אחרי שחלף זמן ההתארגנות הראשונית, המפונים החלו להשתלב במקומות העבודה, לקחו חלק בחגים ובאירועי תרבות משותפים, והביאו חלק מהטקסים וההרגלים שלהם, ששולבו עם המסורות של הקיבוץ המארח.

החיים בסביבה רדיואקטיבית

יום אחד בשעות הבוקר המוקדמות אני מהלכת בשבילי המתחם שניתן לקהילת המתארחים מהדרום, ורואה אותם אוספים שיירי אשפה שהושלכו סביב חדר האוכל בו הם סועדים. השתוממתי ושאלתי בעדינות לפשר מעשיהם.
תהיתי מה הם אוספים, ומדוע הם עמלים על ניקיון המקום.

באותו הזמן החלו להגיע אלינו ביטויי דאגה מחברי הקיבוץ המארח, שהמתארחים מהדרום וילדיהם מפזרים בכל מקום את שיירי האירוע הטראומטי שעברו, ומספרים לכל מי שמוכן (או לא מוכן) לשמוע, את שעבר עליהם, כולל לילדי הקיבוץ.

ילדי הקיבוץ המארח מתחילים להביא הביתה סיפורים קשים, וזאת על אף שהוריהם ניסו כל העת להגן עליהם במידת האפשר מחשיפה למידע זה. על אף המאמץ, הם מגלים בדאגה כי הטראומה משוטטת לה חופשי בחצר הקיבוץ.

יולנדה גמפל, פסיכואנליטיקאית מישראל, כתבה בספרה "ההורים שחיים דרכי" (2005) על הדור השני של שורדי השואה ועל מאפייני האקלים הרגשי בו גדל. גמפל מציעה לנו את המטפורה של סביבה "רדיואקטיבית", סביבה בה מפוזרים רסיסי הטראומה המאסיבית, אלה שלא ניתנים לעיכול, והאנשים מחפשים מקום בטוח להפקיד אותם.

והיא כותבת:
"את מושג הרדיואקטיביות אני שואלת מן הפיזיקה, ומשתמשת בו כמטפורה כדי להבהיר את ההשפעות הקשות של אירועים בהם נסב סבל מפלצתי על הזולת. ההשוואה להשפעתה של קרינה ממשית נועדה לייצג את חדירתם של יסודות קשים, אלימים והרסניים לתוך הקיום האנושי, יסודות של מציאות חיצונית שהסובייקט-האדם עומד מולם חסר הגנה".

עקבות רדיואקטיביים עשויים לעבור מהאחד לשני מדור לדור, מה שמכונה העברה רדיואקטיבית בין דורית ברמה הלא מודעת.

המילה רדיואקטיבי קשה לשמיעה. זו למעשה מטפורה הבאה לחדד כי חלקיקי חוויה טראומטית חודרים אלינו לנפש ממש מתחת לעור וגם מועברים מאחד לשני.

בזמן התרחשות האירוע הטראומטי הנפש איננה מסוגלת להכיל את כל חלקיו ולעכל אותם והיא מחפשת נואשות מקומות להפקיד אצל האחר את העודפות הגולשת.

בשפה יותר רכה, גלית אטלס, פסיכואנליטיקאית המתגוררת בניו יורק, גורסת כי אנו כולנו נושאים ירושות רגשיות והן עוברות להן מדור לדור.
לכן אנו מדברים על טראומה קולקטיבית.

נראה שהקהילה המארחת מתפקדת על תקן של אם-סביבה לקהילה המתארחת, מתפקדת כמכל שניתן להפקיד אצלו את אותם שיירים שלא ניתנים לעיכול, רכיבי נפש ללא שם ופשר בשפתו של ביון. רכיבים אלה נקלטים במכל, ואז אנו עדים לתהליך של הדבקה טראומטית.

אנשי טיפול וחינוך הם החזית הקדמית לקלוט נשורת זו ולהם נשקפת הסכנה לפתח טראומטיזציה משנית.
וכעת בחזרה לחברי הקהילה המתארחת שאספו שיירי פסולת. יתכן ומתוך תחושת אשמה לא מודעת, התגייסו מדי יום לאסוף שיירים- פסולת ולזרוק אותם כאקט סימבולי לא מודע לתחושת האי נוחות שחשו.

אך יש כאן מלכוד מסוים, מאחר ואחד הגורמים לריפוי מהטראומה היא פונקציית העד. האפשרות לספר לזולת, זה המוכן להשאיל את כולו, להקשיב ולספוג את האירוע, יש בה כוח ריפוי חשוב. וכאן אנו רואים כיצד קהילה שלמה מתייצבת בפונקציית העד. זו התרחשות ספונטנית בסביבה הטבעית של נפגעי הטראומה.

דנה אמיר כותבת: "כל רגע שבו מגיחה 'פונקציית העד' מתוך התופת הוא רגע שבו גבולות הגזרה הנפשית והאנושית משורטטים מחדש; רגע שבו האדם לוקח מחדש בעלות על אסונו, אך גם על החיים שיבואו אחרי האסון הזה ובעקבותיו".

תפקיד העד איננו בהכרח תפקידו של המטפל. משיחות עם ניצולים עולה שהם שימשו זה לזה עדים, גם בלב לבו של האירוע. מירב רוט, פסיכואנליטיקאית מישראל שליוותה מהיום הראשון את המפונים בים המלח כותבת: "גם טקסט, מילולי או מוזיקאלי, יכול לשמש כעד. אחד הניצולים, ילד כבן שמונה, סיפר לחיילים שחילצו אותו על שיר שדקלם לעצמו תוך שהוא מסתתר בארון שמחוצה לו היו מוטלות גופות הוריו ואחותו" (רוט 2024).
השיר לקוח מתוך הספר "שירים שענת אוהבת במיוחד", מאת יהונתן גפן (1969, עמ' 45) ונקרא "ענת אומרת לאלוהים בערב":

תַּעֲשֶׂה שֶׁלַּסּוּסָה יָעֵל לֹא יִהְיוּ דְּמָעוֹת,
תַּעֲשֶׂה שֶׁדּוֹדָה רוּת תִּקְנֶה לִי אֶת כָּל מָה שֶׁיֵּשׁ לְנִמְרוֹד,
תַּעֲשֶׂה שֶׁאֲנִי אֵדַע בְּעַל פֶּה אֶת כָּל הַשָּׁעוֹת,
תַּעֲשֶׂה שֶׁלְּגַל יִהְיוּ סְרָטִים בַּשְּׂעָרוֹת

[…]

וְשֶׁהַלַּיְלָה לֹא יִהְיֶה כָּל כָּךְ רָטֹב וְלַח,
תַּעֲשֶׂה שֶׁלֹּא יִהְיֶה לִי עָצוּב כָּל כָּךְ.
תַּעֲשֶׂה שֶׁמָּחָר בַּבֹּקֶר אָקוּם לַגַּן,
וְאִם לֹא אִכְפַּת לְךָ וְיֵשׁ לְךָ עוֹד טִיפּ-טִפָּה זְמַן –
כַּבֵּה בְּבַקָּשָׁה אֶת הָאוֹר הַקָּטָן,
אֲנִי כָּל כָּךְ עֲיֵפָה, וּכְבָר מִתַּחַת לַשְּׂמִיכָה.
וְתוֹדָה רַבָּה לְךָ מִמֶּנִּי וּמִכָּל הַמִּשְׁפָּחָה.

"הילד דקלם לעצמו שוב ושוב, ללא קול, את השורות האחרונות של השיר הזה. הוא לא ידע לומר מדוע בחר דווקא בשיר הזה, רק אמר שהרגיש שהשיר שומר עליו. אפשר לחשוב כמובן על האופן שבו ייצגו שורות השיר את דאגות היום-יום הקטנות, המרגיעות, שגודלן תואם את גודל הנפש הילדית. איזה עולם הוא זה שבו ילד צריך להסתתר בארון, ללא קול, במשך 17 שעות שנדמות כנצח? איך ניתן בכלל ליצור רצף בין ההתרחשות הזו לבין העולם שקדם לה? בינה לבין העולם שיבוא אחריה? אך זה בדיוק העניין: הילד שימר באמצעות שורות השיר את העולם שקדם לעולם הזה, ובאופן עלום גם את העולם שיבוא אחריו. הוא הפך את החיבור השבור לרצף: הוא לא רק השיב לעצמו את האובייקטים הטובים שאבדו לו דרך זיכרון השיר שנהגו הוריו לקרוא לו ולאחותו, אלא גם יצר לעצמו עמדת תצפית על סבלו שלו, דרך הפנייה לנמען השיר" (רוט, 2024).

כולנו זקוקים לעֵדים. אנחנו זקוקים להם כדי שנוכל לאחות, דרכם, דרך אוזנם ה"שומעת את זה", דרך עינם הרואה את סבלנו, את התצורות השבורות של המחשבה והשפה – וכך לתבוע מחדש את האובייקטים שאיבדנו; העדים העומדים מבחוץ מאפשרים לנו את זה.
"אנחנו זקוקים להם (לעדים) כדי שנוכל לשרטט מחדש באמצעותם את גבולות הגזרה ואת רוחב הגזרה האנושית שלנו עצמנו, גם ביחס לסבלם של אחרים; אנו זקוקים להם כדי לשוב ממצב ה–mind-deadness למצב ה–"minded ness. (דנה אמיר).

דורי לאוב, שחקר את השואה בפרט וטראומות קולקטיביות בכלל, טען שאחד האפיונים של מצב טראומטי הוא שהוא מותיר את מי ששרד ללא נמען לפנות אליו, לא מחוצה לו ולא בתוכו. הוא טען שהאובדן הטראומטי של האובייקטים הטובים משחרר את כוחות דחף המוות המצויים בתוכנו כל הזמן במשמעות של ייאוש וחוסר אונים באופן שמעצים את השפעתם. התיקון למצב הזה יכול להיות רק באמצעות יצירה מחודשת של "מחסה אנושי" שיכול לתת חוויה של הכלה ומשמעות לבלתי נסבל. כפי שהקיבוץ המארח נתן לקיבוץ המתארח.

על הכנסת אורחים

ההוגים הצרפתים עמנואל לוינס ובעקבותיו ז'אק דרידה מרבים לכתוב על הציווי המוסרי-אתי של הכנסת אורחים.

דרידה (2007) בספרו "על הכנסת אורחים" מבחין בין הכנסת אורחים מותנית, זו הפוליטית המלווה בחוקים וכללים של עשה ואל תעשה, לבין הכנסת האורחים הבלתי מותנית, זו הנגזרת מכוח ציווי מוסרי-אתי, הדרוש ליחסים בין בני אדם, קהילות, מדינות ועמים.

שתי אופנויות אלה נמצאות במתח דיאלקטי מובנה וקבוע.

לוינס כותב "לפתוח את הדלת ולהכניס מישהו פנימה, זה כל האדם".

דרידה ממשיך ומבהיר כי "הכנסת האורחים המוחלטת תובעת שאפתח את ביתי, לא רק לנכרי (המצויד בשם משפחה, במעמד חברתי של נכרי), אלא אף לאחֵר המוחלט, הלא מוכּר, האלמוני, ושאתן לו מקום, שאניח לו לבוא, שאניח לו להגיע, ולהימצא במקום שאני מציע לו, בלי לבקש ממנו הדדיות (כניסה להסכם)".

הוא מוסיף: "אולם ברגע שהאחר נכנס פנימה, הוא כבר תובע ממני משהו. תובע שאקבל אותו".

זה ראשוני ובסיסי כשהאחר נמצא בתוך הבית, והתביעה הזו נמשכת. הוא ממשיך להיות זה שתובע ממני הכול.
עכשיו הוא לא בא מבחוץ, הוא כבר תובע זאת מבפנים. אני הופך להיות בן-הערובה שלו כי אינני יכול עוד להתחמק.

על כך אומר דרידה כי ה- host נמצא בסכנה להפוך ל- hostage , לבן ערובה. כשהאורח היה בחוץ יכול היה המארח לסגור את הדלת; אולם כשהאורח כבר בפנים זה סיפור אחר לגמרי, הוא זה שצריך להחליט מתי לצאת, ולפעמים זה נמשך זמן רב והמארח לא יידע מראש מה ההכנסה לתוכו תחולל בקרבו.

לפי דרידה האורח הראשון הוא העובר ברחם אמו, וההיריון הוא המטפורה למצב של האירוח האולטימטיבי.
המארח מתחיל מחוויה של התמסרות טוטלית עד כדי מחיקת צרכיו. האורח הוא האחר, הוא הזקוק, והכנסת האורחים מושתתת על אחרות זו, על ההבדלים כי האחד זקוק והשני נותן.
השלב הראשון באירוח התאפיין בהתגייסות ללא גבולות. אחת האימהות מהקהילה המתארחת אמרה שאין לה שמלה לבתה. מיד רצה הודעה בקבוצת הווטסאפ והגיעו עשר שמלות, והילדה החלה לבכות שהיא איננה יודעת מה לבחור. חברי הקיבוץ התנדבו לתורנויות בכל תחום, בכל שעה, בכל מקום.

סדקים ראשונים

הסדקים הראשונים הופיעו כאשר הגיעו תלונות על כך שחברים הפסיקו להתנדב לביתם הקיבוצי, וכי הם מושקעים אך ורק באורחים, או שהתעוררה אי-נוחות מכך שבתים שניתנו ברוחב לב לאורחים החלו להיתפס כבאים על חשבון בני הקיבוץ המארח, המחכים כבר זמן רב לקבל דירה. מתחילים להופיע רגשי קיפוח וקנאה בקרב המארחים.

כך קרה גם כאשר זמר או זמרת הגיעו להופיע בפני המפונים מהדרום. לא ברור היה האם חברי הקיבוץ המארח מוזמנים גם הם… החל מתח ביניהם, והתעוררה שאלת הצדק.

דרידה אומר: בבסיס הכנסת האורחים הבלתי מותנית מצוי "אי-צדק" מובנה שניתן להכילו כל עוד ברורים ההבדלים, וברורה השונות בין מצבו הנזקק של האורח לעומת עמדת הנתינה ללא גבולות של המארח. המארח נדרש להשהות את צורכי העצמי שלו ולהשאיל את עצמו, את ביתו, את כל כולו לאחר. כשהבדלים אלה מתחילים להיטשטש עם הזמן, והאורח מתחיל להתחזק ולעמוד על רגליו ועל דעתו, תופיע הדרישה לצדק מצד המארח ורגשי הקיפוח יתעוררו. בניסוח ויניקוטיאני, זה הרגע שהאם (הקיבוץ המארח) מתחילה להחלים מ"מחלת" המשוקעות האימהית הראשונית הטוטלית כהגדרתו של ויניקוט וחוזרת לתור אחר הסובייקטיביות שלה. זהו שלב חשוב העוזר לתינוק להכיר במציאות ובגבולותיה, להבין שיש אחר שגם הוא בעל צרכים.

דרידה כותב כי אל תוך הדואליות האינטימית הזו שבין האדם לבין האחר, בין האורח לבין המארח, מופיע בשלב הזה גורם שלישי שהוא תחושת אי הצדק. הגורם הזה מקבל מקום כאשר האורח מתחזק. כי כל עוד היחס ביני לבין האחר מושתת על אחרות, היחסים ברורים – האחד נזקק ותלוי והשני מעניק ונותן. אך כאשר מופיעה הדומות משמע שלכל צד יש צרכים, גם לאורח וגם למארח. מופיעה הדרישה ההתפתחותית החיובית לצדק ולשוויוניות, ומחאה על אי הצדק. עד אז המארח איננו חש את אי הצדק והוא כולו בהתמסרות טוטלית לאחר לאורח.
זהו מצב פרדוכסלי, שככל שהאורח מתחזק, שאלת ההדדיות עולה ותעבור דרך מתח שהוא התפתחותי. זה הרגע שהאמא תגיד לתינוקה – גם לי יש חיים אני לא רק שלך.

כאשר תחושות אי-הצדק וההקרבה החלו להופיע, ניתן היה להתחיל ליצר מרחבי ביניים משותפים לצד מרחבים נפרדים לכל קהילה.

שובו של המודחק

במלחמת העצמאות התרחש בקיבוץ המארח קרב קשה נגד צבאות מדינות ערב. בקרב הזה כל צד תבע את הארץ לעצמו. הלוחמים סבלו אבדות בנפש. בדצמבר 47' בית ילדים בקיבוץ הופצץ ונהרגו ילדים.

עם פרוץ הקרבות באפריל 48' האימהות והילדים פונו מהקיבוץ ומצאו מקלט באחד הקיבוצים בסביבה. זה היה קרב הרואי של מעטים מול רבים, קרב שמטרתו הייתה לשמור על העמק ועל הכביש לחיפה.

בזיכרון הקולקטיבי של הקבוץ המארח הוא נרשם כסיפור גבורה וניצחון גדול. זהו האתוס עליו גדלו הילדים והוא עבר כך מדור לדור -"על כתפי הקיבוץ הושמה השמירה על העמק." האתוס הזה ניכר בכל תחום בחיי הקיבוץ – גאוות יחידה שקצותיה הגיעו לחטא היוהרה.

הילדים שנהרגו והפינוי הכואב על פי רוב לא קבלו מקום בסיפורי המקום ובמורשת הזיכרון.

קהילת המפונים האורחים של אוקטובר 23' היא מהקיבוץ הראשון שקם בעוטף עזה בשנת 1953, קיבוץ הנושא אף הוא היסטוריה הרואית משלו.

באפריל 1956 רועי רוטברג, חבר אותו קיבוץ בעוטף עזה, בן 21 ששימש כמפקד אזור (מא"ז) יצא לעבוד בשדות ונרצח על ידי מסתננים מרצועת עזה, שגררו אותו אל מעבר לגבול.

משה דיין ספד על קברו, הספד שהפך לקנוני ומאז השבעה באוקטובר הוא מצוטט ללא הרף:
"רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי – האור בלבבו עיוור את עיניו, ולא ראה את בְּרק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו."

שני הקיבוצים נושאים אתוס של גבורה שהשפיע על המשך דרכם.
שני הקיבוצים נשאו על כתפיהם בגבורה את ההגנה על גבולות הארץ הזו.

בשיחת הקיבוץ בה דן הקיבוץ המארח על המשך השהייה של המפונים, חדר האוכל היה מלא מפה לפה, כפי שמעולם לא היה. התחושה הייתה שזו שעה גורלית, שעת מבחן, שעה בה ייפול דבר.

לקראת סוף השיחה קמה חברה ותיקה מהקיבוץ המארח, ניגשה בצעדים מהוססים למיקרופון, וביקשה מהחברים להצביע בעד הישארותם של המפונים. היא סיפרה בקול רועד שפעם, כאשר היא הייתה ילדה, פינו את כל הילדים והאימהות במשאית וקיבוץ אחר קלט אותם. גם אנחנו היינו פעם מפונים, והיא בקשה לא לשכוח זאת.
דממה הייתה באוויר, ונדמה שבאותו רגע נפל דבר.

טבען של החוויות המודחקות הלא מודעות שהן אינן ניתנות להכחדה, ואף שואפות ללא הרף להופיע מחדש.
פרויד הצביע על כמה תנאים המאפשרים לחומר מודחק זה להפציע: היחלשות מנגנוני ההדחקה במצבי דחק, או הופעתם הפתאומית של אירועים אקטואליים עוצמתיים המעוררים את החומר המודחק.
ניתן אולי לומר כי בזכות האורחים התאפשר למארחים להשיב מן המודחק את החלק שהוכחש וקפא בזמן, ולהתמיר את הזיכרון של פינוי הילדים והאימהות שנתפס כנראה כחולשה, תבוסה או בושה, לאירוע אינטגרטיבי שלם. בכך המארחים שוחררו מהצורך לשאת באון מוחלט על כתפיהם את השמירה על העמק, כמו גם את מורשת הקיבוץ השיתופי, עד עצם היום הזה.
ועל זה אמר דרידה – "המארח לא רק נותן, אלא גם מקבל. המארח מקבל את הכנסת האורחים שהוא מציע. המארח הוא אפוא גם אורח"

אסיים בשיר של לאה גולדברג:
"מה בסך הכל צריך אדם?
לפחות אדם אחד אחר
שישקף לו את עיניו
שיהדהד לו את קולו
שישבור את בדידותו הקיומית
את החומות השקופות
שבין התוך לבין החוץ לבין התוך
שיחזיק בכפיים רועדות את הנפש
העירומה, השברירית
וינהג בה ברוך.
אדם בסך הכל
צריך אדם."