"עבודה תחת אש"
על התערבות בעמותת "בשביל המחר"
– מנחי מנחים
מאת גלי גורן
רקע
מאמר זה מתאר סדנת התערבות בת יום שהתקיימה פעמיים בעיצומה של מלחמת חרבות ברזל – פעם אחת ביוני ופעם אחרת באוגוסט, 2025. בכל סדנה היו משתתפים שונים. את שתי הסדנאות העביר צוות של מנחי קבוצות ואנשי טיפול מאֹפק. מטרת ההתערבות הייתה לסייע למנחי קבוצות של עמותת “בשביל המחר”, העוסקת בעיבוד חוויות לחימה. ביוני 2025 פנה דורון מרום, המנהל המקצועי של “בשביל המחר” וממייסדיה, אל גבי בונויט וביקש לקיים “סדנה בנושא סוגיית הפרֵדה” במטרה להתמודד עם קושי שהתעורר בעמותה. לדבריו המנחים “מתקשים לייצר תהליכי פרֵדה תקינים וברורים מקבוצות חיילים לאחר עבודה אינטנסיבית. הקושי הזה בא לידי ביטוי בהמשך הקשר עם חברי הקבוצה לאחר סיום המסע, באופן שהעיד על טשטוש גבולות תפקידי”.
לצורך סדנה גבי הקים צוות מנחים שכלל אותי (גלי גורן), את מיכל גרנות, את שלי זוסמן ואת אייל עציוני. ההכנה לקראת הסדנה נערכה בפגישות זום, שבהן גיבשנו מטרה מרכזית: לאפשר למנחים של העמותה לחקור, להבין ולעבד היבטים שונים של פרֵדה ואת הקשר שלהם לתפקידם המקצועי. הקו המנחה שלנו היה ההבנה כי העיסוק בפרֵדה במציאות מורכבת קשה ואלימה שאיננה מסתיימת נוגע לעניינים בסיסיים ומהותיים במבנה העמותה ובתרבות שלה.
צוות המנחים מאֹפק התייחס לסימפטום זה כביטוי למורכבות תפקיד המנחה “בשביל המחר” – לפעול בתוך מרחב נפשי מורכב בצל מלחמה. הצוות התייחס גם להשלכות הרחבות שיש ללוחם, לצוות הלוחמים למנחים, לעמותה ולחברה שבה אנו חיים כיום ולאחריות שלנו לפעול ולחיות באופן בריא ותקין במציאות זו. יש לציין כי כולנו – צוות המנחים מאֹפק, מנחי “בשביל המחר” וכל החברה שחיה כאן – נמצאנו בתוך מציאות קשה, מפחידה ולא ודאית, מציאות של מלחמה עם עזה, שבה חיילים נהרגים, ילדים עזתים רעבים, טילים נשלחים לעברנו וחלקם נופלים בפועל ומערערים את רצף הקיום התפקודי והנפשי של כולנו.
במאמר זה אציג את מסגרת ההתערבות ואת מהלכה, ואדון בתובנות שעלו מהתהליך. אתייחס לממד הפסיכודינמי האישי, הקבוצתי והחברתי של עבודה בצל מלחמה במצב שבו “העולם חרג מכנו” (חיותה גורביץ’).
על העמותה “בשביל המחר”
העמותה “בשביל המחר”, שנוסדה ב־2009, פועלת למען חיילי וחיילות מילואים שסיימו שירות קרבי ואיכות החיים שלהם ושל סביבתם נפגעה. העמותה מתמחה בפעילויות שמטרתן עיבוד של אירועי לחימה בעזרת מסעות בטבע קבוצתיים ומתן כלים להתמודדות ולהשתתפות בתהליך לקראת מעבר לשגרת חיים אזרחית.
פעילות העמותה
כאמור, פעילות העמותה כוללת מסעות קבוצתיים בטבע. מסעות אלה מונחים על ידי פסיכולוגים ומנחי קבוצות המומחים בעיבוד אירועי לחימה ותסמיני פוסט־טראומה. במסגרת מסעות אלו המשתתפים לומדים מודל לחיזוק החוסן הנפשי ומתרגלים אותו. לצד זה מתקיימים מעגלי שיח המהווים מרחב מוגן. המנחים מזמינים שיתוף של אירועי לחימה שחוו המשתתפים כדי להניע תהליך של ההתמודדות עם האירועים.
בעקבות צורך שהעלו בוגרי העמותה, נבנתה במהלך מלחמת חרבות ברזל תוכנית של מסע תמיכה בנות זוג של הלוחמים, הכוללת שיתוף רגשי והתמודדות עם שינוי בחוויית השגרה, התמודדות עם חרדות ועוד. המנחים של “בשביל המחר” מספקים לבנות הזוג מידע על חוויית הלוחמים בשטח ומסייעים במתן מענה מקצועי לשאלות הנוגעות בניהול קשר בשלט רחוק, בשיתוף הילדים במצב, בהכנה להגעה של הלוחם לחופשה בבית המשפחה ועוד.
בעקבות מלחמת חרבות ברזל והעלייה במודעות בחשיבות הטיפול חלה עלייה משמעותית במספר הפניות לקבלת סיוע וליווי נפשי, ובמשרדי העמותה נרשמה עלייה של 1,000% בפניות לוחמים המבקשים לצאת למסע עיבוד אירועי לחימה. כדי לתת מענה לפונים הרבים העמותה עוברת בימים אלה שינויים אסטרטגיים.
תיאור ההתערבות: מפגש פסיכודינמי מובנה
בכול יום הוזמנו כ־50 מנחים להשתתף בסדנת ההתערבות, אשר נבנתה כיום מרוכז, ובו שלושה חלקים עיקריים:
- מליאת פתיחה: הסדנה נפתחה בשיחה במליאה שבה הוצגו מטרות ההתערבות ומסגרת העבודה. בסופה נשאר זמן לשאלות ולשיתוף הרהורים וציפיות של המשתתפים.
- עבודה בקבוצות קטנות: חילקנו את המשתתפים לקבוצות עבודה קטנות, וכל אחת מהן הונחתה על ידי אחד מחברי הצוות של אֹפק. המשתתפים הוזמנו להציג דילמות וקשיים אישיים מהשטח, לעיתים באמצעות ציור של הסיטואציה. הקבוצה כולה נרתמה לחקור באופן אסוציאטיבי ו”הדהודי” את הדילמה שהועלתה ללא מתן פתרונות ישירים. גישה זו אפשרה לחשוף תכנים לא מודעים ורגשות מודחקים הקשורים לדילמות במילוי תפקיד המנחה. חשוב לציין כי קבוצת העבודה אחת הייתה של מדריכי המנחים מתוך הבנה שיש לתת ביטוי למבנה ההיררכי בעמותה ולהבדל המקצועי בין עבודת המנחים ועבודת המדריכים.
- מליאת סיום: לאחר העבודה בקבוצות הקטנות, כל הקבוצות התכנסו שוב למליאה. חלק זה הוקדש לסיכום התהליך, לשיתוף הדים ותובנות שעלו מן העבודה בקבוצות, וכן להצפה של קשיים או נושאים נוספים שנותרו פתוחים.
מליאת הפתיחה נועדה לחדד את המשימה המרכזית ולהחזיק את הקונטקסט של העבודה וכן להתחבר כשלם.
גבי פתח ואמר שהמשימה המרכזית היא: “לאפשר למנחים לחקור, להבין ולעבד במשותף אספקטים שונים של פרֵדה, והקשר ביניהם לבין תפקידם כמנחים בקבוצות של עמותת ‘בשביל המחר'”. עוד הוסיף: “יש לכם תפקיד קשה ומורכב. אתם ‘החיילים’ בחזית של בריאות הנפש. נפלה בחלקנו הזכות לעבוד עימכם ואנחנו מקווים שנצליח לעבוד ברגישות ובהכרת תודה. אנחנו אומרים זאת לא רק מהעמדה המקצועית אלא כאזרחים במדינה המדממת”.
בדברים אלה הוא הנכיח את הטראומה של המנחים והמדריכים המשתתפים בסדנה, את השלכותיה וגם את משמעות קבלת תפקיד לא רק כאנשי מקצוע אלא גם כאזרחים. הוא דיבר עלינו כמנחים של סדנת ההתערבות, אך הייתה בכך גם אמירה לגבי תפקיד המנחה והקושי לשאת אותו לאור הטראומה הקולקטיבית בפרט, וכאזרחים במדינת ישראל בכלל. השתמעויות אלו עלו במהלך העבודה בקבוצות, ועל כך יפורט בהמשך.
חווית המנחה ותפקידו – סוגיות ודימויים
בחלק השני ביום, לאחר החלוקה לקבוצות הקטנות, ביקשנו שכל משתתף יחשוב באופן חופשי ואסוציאטיבי על דילמה שלו כמנחה הקשורה בתפקידו ובפרֵדה. בחלק מהקבוצות התבקשו המשתתפים לצייר ובחלקן לכתוב. בכל משבצת עבודה התמקדנו במשתתף אחד שהתבקש לתאר את הדילמה או להראות ציור שמבטא אותה, וחברי הקבוצה האחרים שיתפו אסוציאציות, רגשות ומחשבות. השיתופים בעצם שיקפו למביא הדילמה את החוויה. מפאת קוצר הזמן לא כל המשתתפים יכלו להביא את הדילמות שלהם, אך במסגרת השיתוף הייתה להם הזדמנות להעלות את החוויות שלהם בתוך המורכבות התפקידית בהקשר של פרֵדה ובכלל.
להלן פירוט סוגיות שעלו במהלך החלק זה של ההתערבות:
- ההזמנה שלנו לעסוק בפרֵדה עוררה תגובות אמביוולנטיות. מצד אחד הנושא עורר במשתתפים עניין. הם שיתפו אסוציאציות לפרדות אחרות בחייהם והסכימו כי למעשה פרדה מקבוצת חיילי המילואים במצב העניינים היום לא באמת מותירה אותם עם חוויה של “חתימת תהליך”, וזאת מכיוון שרוב החיילים חוזרים לקרב ולחוויית המלחמה. מצד שני חלק מהמשתתפים פירשו את ההזמנה כסוג של ביקורת על אופן עבודתם והתמודדותם עם הפרדה מקבוצות חיילי המילואים שהנחו.
- כאשר עבדנו עם המנחים בקבוצות הקטנות עלו בחלק הגלוי נושאים שקשורים לפרדה ולחייהם האישיים, כמו אסוציאציות על הורות, על היותם עצמם בתהליכי אבל בחייהם וגם כנפגעים במישרין או בעקיפין מן המלחמה. הם העידו על עייפות ותשישות ממצב מלחמתי שאנו חיים בו.
דימויים כמו “קן ציפורים”, “סירת הצלה” ו”רחם” עלו ושיקפו את הצורך ביצירת מרחב בטוח ומכיל בתוך המציאות המאיימת. הקן והרחם מייצגים את הצורך בתפקיד המגונן של המנחה, ואילו סירת ההצלה מייצגת רצון לברוח מכל מה שקורה. נוסף על כך, אחד המשתתפים צייר ציור של “עמידה מעל תהום” המבטאת חרדה מפני הסכנה הקיומית – הפחד מנפילה, ממוות ומכישלון. עלו הרבה אסוציאציות לאימהות ולאבהות, ולרצון להוציא את החיילים מהמצב במעין “תעלת לידה”.
- עוד חוויות שהעלו המנחים מתוך העבודה עם החיילים נגעו בחוסר אונים לעזור באמת לנוכח המצב המלחמה שבו משתתפים חוזרים לקרב, וההרס והטראומה נמשכים. במובן זה עלתה השאלה עד כמה תקפה התפיסה הראשונית של עבודת “בשביל המחר” במציאות שבה נמשך ה”דימום” תוך כדי העבודה. כמו כן, עלתה גם שאלת התוקף של המתכונת שנקבעה בעמותה במצב החדש של מלחמה שנמשכת, ולא מדובר בטראומת עבר אלא בטראומות נמשכות תוך יציאה למילואים נוספים, שחיקת בני המשפחה ויציאה ממעגלי העבודה והחיים.
- בפעילות בקבוצות הקטנות עלתה גם בקשה להתייחס לקושי להתמודד עם שונות פוליטית בקבוצות החיילים, בעקבות השאלה עד כמה אפשר להתעלם מהשיח הפוליטי בפעילויות העמותה. אחת ההשערות היא כי דווקא השתיקה בתחום זה היא גורם סטרס שמעצים את הטראומה.
מחשבות ותובנות
עבודה עם טראומה מלחמתית מציבה הן את המנחה והן את קבוצת הלוחמים בתוך מרחב נפשי מורכב. במציאות של מלחמה שבה כשהטיל נופל גם ה”קיר” שחוצץ בין המציאות בחוץ למרחב הטיפולי מתערער, ושמושגים כגון “פצוע בשטח” ו”שדה קרב” הופכים ממטפורה למציאות מאיימת, עלול המנחה, שחוויותיו האישיות מתערבבות עם חוויות המטופלים, לחוות קושי מיוחד בתהליכי סיום ופרדה. קושי זה יכול להתבטא בתחושת אשמה על “הפקרת פצועים”, בפנטזיית הצלה[1] שאינה מאפשרת להשלים את המשימה הטיפולית, בפחד ממוות של המטופלים או של המנחה עצמו, וכן בפחד להישאר לבד לאחר הפרֵדה. המשך הקשר עם המשתתפים לאחר סיום הפעילות הוא מימוש לא מודע של פנטזיות אלו ובכך להימנע מהקושי של אובדן וסיום. אם כך הקושי בפרדה אינו רק קושי תפקידי וקושי בסימון גבולות בין התפקיד של המנחה בתוך הסדנה ולאחריה, אלא גם ביטוי של מצב טראומטי.
במציאות של מלחמה, פרֵדות מתרחשות לעיתים קרובות באופן פתאומי וקיצוני, ובכך יוצרות תחושה של קטיעה ברצף החיים. פרדות אלו עלולות לעורר אצל המנחים “תהודה טראומטית”, שכן הן מציבות מול עיניהם את האפשרות שהפרדה הנוכחית היא סופית, וכי הם “שולחים” את החיילים למקום מסוכן. לכן הפרדה מהקבוצה אינה רק סיום של תהליך, אלא מעין “מופע” שמשחזר את החוויה הטראומטית של קטיעה ברצף. המנחים מנסים להימנע ממצב זה על ידי הימנעות מפרדה שיכולה להיחוות כטראומטית בתוך נסיבות המצב העכשווי (“אולי לא אראה אותם יותר”, “לא נשאיר אנשים לבד”).
כמו כן, בעבודה עם המנחים למדנו כי אף שתהליך העיבוד לאורך המסע הוא משמעותי מאוד ומסייע לחיילים אין הוא תהליך טיפולי מלא ושלם וכי במצב העניינים היום רבים מהם חוזרים לזירת המלחמה לאחר העיבוד והחשש לגורלם כבד. שליחת החיילים למלחמה מעוררת אצל המנחים צורך להמשיך ולסוכך עליהם במעין קבלת תפקיד אימהי ומגונן. קושי זה מונע מהם “לפרום” את תפקיד המנחה ולהחזיר את האחריות למשתתפים.
המשך הקשר עם המשתתפים שימש, אם כן, כדרך לא מודעת לפצות על חוויות אלו. העיבוד הקבוצתי אפשר למנחים לזהות את הדינמיקות הללו, לתת להן שם ולבחון אותן במרחב בטוח, ובכך להפריד בין תפקידם המקצועי לבין החרדות האישיות שלהם.
ההשפעה של מלחמת מציאות על עולם הפנים: “קירות נופלים” ו”קרינת הטראומה”
קיר נופל
המושג ”קיר נופל” הוצג לראשונה בימי המחאה החברתית (2011) על ידי הוועדה המדעית של החברה הפסיכואנליטית (אשר בראשה עמד גבי בונויט), הרעיון המרכזי הוא שבמצבי טראומה חברתיים ופוליטיים נסדק ואף נופל הקיר בין המציאות הפנימית בחדר הטיפול ובין המציאות הקשה בחוץ. החדירה של המציאות החיצונית למרחב הטיפולי היא לעיתים אלימה. הקירות הנופלים והנפרצים הם הממשות המהדהדת חוויה חזקה של ערעור. חוויה זאת משותפת במידה רבה לכולנו, ובוודאי כאשר הסביבה המדינית, הפוליטית והחברתית נתונה במצב קיצון כמו מלחמה. במהלך התרחשויות האלה המנחה והמשתתפים החיילים עומדים יחד מול אותם חרדות ופחדים, מפני שהם משתייכים לאותה מסגרת, לאותו עולם, לאותו מרחב מלחמתי. מצב זה מערער את הגבולות המסורתיים של מרחב העבודה ומקשה על החזקת התפקיד והגבולות המקצועיים.
גלי ההדף של הטראומה וטראומה משנית
כאשר מטפל, יועץ או מנחה עובד עם חיילים שעברו חוויות קיצון – מראות מוות, אובדן חברים לנשק, פציעות או חוויות של אשמה מוסרית – הוא נחשף ל”חלקיקים הרדיואקטיביים” של הטראומה. אף שהמטפל לא היה בשדה הקרב, הקרינה חודרת אליו דרך הסיפורים, השתיקות, שפת הגוף והמטען הרגשי שמועבר במפגש. כך, המנחה עצמו עלול לשאת תחושות כבדות של עצב, חרדה, חוסר אונים ואף טראומה משנית.[2]
המטפורה “חלקיקים רדיואקטיביים”, שטבעה יולנדה גמפל, מאפשרת להבין כי טראומה אינה נשארת בגבולות הפרט. היא דולפת לסביבתו הקרובה, למטפל, ולבסוף לכלל החברה. אם כך, המנחים “בשביל המחר” המהווים מעטפת למשתתפים, אינם יכולים להיות מכל מלא ושלם כיוון שהמעטפת מחוררת בנקבי המציאות שאליה גם הם שותפים.
סיכום
סדנת התערבות זו הדגימה את החשיבות של יצירת מרחב עיבוד פסיכודינמי עבור אנשי מקצוע העוסקים בטראומה מלחמתית. הממצאים מצביעים על כך שקשיים במילוי התפקיד, כמו טשטוש גבולות וקשיי פרֵדה, אינם רק תוצאה בהכרח של חוסר מיומנות, אלא ביטויים של דינמיקות נפשיות עמוקות הקשורות לטראומה, לפחד ולפנטזיית ההצלה. על ידי מתן מקום לחקר תהליכים לא מודעים אלו, אפשר לסייע למנחים לחזק את גבולות התפקיד שלהם ולייצר תהליכי סיום בריאים יותר, הן עבורם והן עבור המשתתפים.
המטפורה “חלקיקים רדיואקטיביים” מאפשרת להבין את העוצמה ואת החמקמקות של טראומה לא רק בממד האישי אלא גם בממדים הבין־אישי והחברתי. היא מבהירה כיצד חוויות קשות של חיילים במלחמה ממשיכות להדהד במנחה, אשר חשוף לקרינה הרגשית שלהן. הבנה זו מחייבת הכרה לא רק בצרכים של החיילים אלא גם בצרכים של המנחה.
לסיכום, בהתערבות זאת ניסינו לייצר התחלה של תהליכי עיבוד אצל המנחים אשר יכולים להיות חשופים לטראומה משנית במסגרת עבודתם ושמצויים כמו כולנו בטראומה משנית קולקטיבית־חברתית. אלו, אם לא יטופלו בתוך הקונטקסט הרחב, ימשיכו ויהפכו את החברה שלנו (אם לא כבר) ל”חברה רעילה” – חברה שמתקשה להכיל שונות, מגיבה בתוקפנות וחיה בתחושת איום מתמדת.
ההכרה בהשפעה זו אינה רק תאורטית; היא מחייבת יצירת מנגנונים של ריפוי קולקטיבי – מרחבים ציבוריים, שיח חברתי פתוח, מסגרות טיפול ותמיכה – כדי לצמצם את הקרינה הרגשית ולאפשר החלמה ברמה האישית והחברתית גם יחד.
אחרית דבר
מאמר זה נכתב בשלהי חודש אוגוסט 2025. לפני כחודשיים דורון מרום פנה שוב אל גבי בונויט, וביקש שנמשיך לעבוד עם העמותה, והפעם בנושא פציעה מוסרית (Moral Injury). זהו מצב נפשי שמתרחש כאשר אדם נחשף לאירועים המפרים את אמונותיו וערכיו המוסריים, ובמילים אחרות פגיעה בעולמו המוסרי של אדם בעקבות מעשה שהוא או אחרים ביצעו, ושנתפס בעיניו כחריגה מהערכים המוסריים שלו. אלו יכולים לגרום לתחושות של אשמה, בושה וכעס. נראה כי התערבות בגישה הפסיכואנליטית־מערכתית ששמה דגש לא רק על ההכשרה אלא גם על עיבוד חומרים העולים באופן אינהרנטי מתוך הפעילויות של העמותה ומימושן, יכולה לתת מענה, גם אם חלקי, למורכבות העבודה והמשימה של המנחים ושל “בשביל המחר” בכלל.
האם אדמת ארצנו, הספוגה בחומרים רעילים, תפסיק להטיל מומים בנפשות יושביה? האם יש לנו, אנשי בריאות הנפש, דרך כלשהי למנוע מבעוד מועד את “הדליפה רדיואקטיבית” הבאה, או שמא כל שיש ביכולתנו לעשות הוא לשקם את נזקיה?
במציאות הנוכחית החוויה המרכזית היא שהגורל שלנו אינו בידינו, ואנו עומדים חסרי אונים אל מול מציאות מכאיבה ואיננו יודעים מה יהיה בסופה. על חוויה כזאת שטפן צוויג כותב ב”העולם של אתמול”:
גורלי היה נתון עתה בידיהם ולא בידי. הם הרסו אותנו, את חסרי האונים, או חננו, הם העניקו חירות או כפו עבדות, הם קבעו מלחמה או שלום למיליוני אנשים. והנה אני יושב ככל שאר האנשים בחדרי, חסר מגן כזבוב, חסר ישע כחילזון, ואילו סביבי נערך קרב לחיים ולמוות על הכול, על האני שלי ועל עתידי, על המחשבות העולות במוחי, על התוכניות שנולדו ועדיין לא נולדו, על שעות ערותי ועל שנתי, על רצוני, על רכושי, על כל הוויתי. (מתוך פרק המבוא “העולם של אתמול”, שטפן צוויג, 1948)
תודה לגבי, לשלי, למיכל ולאייל על העבודה המשותפת, המעשירה והטובה.
נספח: סדר היום בסדנה
08:00–08:45 התכנסות
08:45–09:30 מליאת פתיחה
09:30–09:45 הפסקה
10:30–09:45 קבוצה קטנה – איפה הפרֵדה פוגשת אותי?
10:30–10:45 הפסקה
10:45–11:45 קבוצה קטנה – איפה אני פוגש את הפרֵדה?
11:45–12:00 הפסקה
12:00–14:00 קבוצה קטנה – אירוע הנחייה שקשור לפרֵדה
13:00–14:00 ארוחת צוהריים
14:00–15:00 קבוצה קטנה – אירוע הנחייה שקשור לפרֵדה
15:00–15:15 הפסקה
15:15–16:15 קבוצת קטנה – מה אני לוקח.ת מהסדנה
16:15–16:30 הפסקה
16:30–17:30 מליאת סיום
[1] המושג פנטזיית הצלה ממחיש את המתח בין הרצון לסייע לאחר ובין העובדה שעזרה באופן מלא (כלומר הצלה) היא פנטזיה. באופן לא מודע פנטזיית הצלה קשורה למעשה לחרדת מוות של הסובייקט המציל.
[2] טראומה משנית (או טראומה עקיפה) היא מצב פסיכולוגי שבו אדם מפתח תסמינים דמויי־פוסט־טראומה לאחר שנחשף באופן עקיף לפרטי אירוע טראומטי שעבר אדם אחר. מצב זה נפוץ במיוחד אצל מטפלים.