ofek logo

מאמרים נוספים בגיליון

Issue #1 – October 2021

Digital KavOFEK #1

Editorial

We are delighted to launch the first digital issue of KAV OFEK.

In September 2000, the first issue of KAV OFEK was published.Avi Nutkevitch, who was the chairman of OFEK at the time, wrote, among other things, in his words of blessing:

“OFEK Writes” is of course another way to promote ideas, but it is primarily the creation of a space for the production of new ideas, for new conceptualizations, for further processing of experiences; It is another way to channel creativity; It is also another channel of communication between us and ourselves, between us and the world.”

Silvia Silberman and Ilana Litvin wrote in the editorial: After debates that ranged from excessive modesty to grandiose ambition, between the intention to publish a “dry” informative page and the desire to create a polished professional journal, the members of the committee decided to launch a journal that would encourage experiential and spontaneous writing even by those of us who shy away from writing for the established professional press.

The journal was published every year; grew, developed and expanded, and the members of its board also changed over the years. In December 2011, issue No. 12 was released, which was also the last. Since then, it fell asleep for ten years. The image of “Sleeping Beauty” waiting for the prince to come, give her a kiss, and wake her up from her slumber came up in the system.

The first thoughts about renewing KAV OFEK in a digital format, with the encouragement of OFEK’s board, came up over two years ago, even before the outbreak of COVID, and began with meetings between Sivanie Shiran and Yermi Harel. Sivanie was obliged to retire and a new editorial board was established which includes Eliat Aram, Yermi Harel and Shelly Sussman: on the editorial team of the first issues, on the editorial team of the middle issues and a newcomer to the board, respectively, hoping for a combination of old and new, tradition and innovation, an important issue in itself, in the field of group relations.

The theme of the issue, which turns the gaze to organization and organizing during the days of an epidemic, invites consideration of the effects of the epidemic on the new system that formed during this period. The digital acceleration in the days of Corona and the transformative change in the perception of location and space, removed limitations on a global society, which became “natural”. The technological tools also became “natural”, and the editors were helped by the available technology of Zoom, WhatsApp, email and shared files for the day-to-day work and communication with the article writers and other people who took part and helped in the production of the issue. Plans for an editorial meeting in Israel were canceled with the imposition of the lockdowns and movement restrictions, so that in fact, like many teams during this period, the editorial board operated in the online space and did not meet physically from its establishment and throughout the period of work on the magazine.

The Corona epidemic gave renewed validity to renewing the journal in an online format, one that is accessible and available beyond the boundaries of time, space and language, and invites expression in a variety of media and styles, such as video and visual images. As in the previous links in the KAV OFEK chain, in the renewed digital edition the wish is to provide a creative and playful space for engaging in the areas of OFEK’s knowledge, a space for conceptual and experiential expression, for collecting and processing experiences and for communication within the community of members and between it and the world.

This task is part of the contemporary challenge of searching for alternative ways and additional channels for meeting and dialogue. For example, KAV OFEK’s digital platform allows comments on the article page, as a channel of this type. Is it possible to think of a “hybrid model” in OFEK, which has some physical meetings, some online meetings and some on the online KAV OFEK? Time will tell.

The first part of the issue contains three articles dealing, from different angles, with the learning experience from online conferences or meetings about conferences. They all took place during the months of the epidemic. We opened with an piece by Ronit Kark and Miriam Shapira examining their experience as participants in the pioneer eGRC conference in 2020. The central theme, around the question or the feeling of omitting intimacy in a conference with digital authority, immediately stimulated thoughts in the editorial board and indeed we included a comment on the subject of omission by Yermi Harel.

The second piece is actually a collection of contributions from the director, staff members and participants of the online conference that took place in February 2021 and to which an OFEK evening was dedicated in June of this year, led by Smadar Ashuach and Amir Scharf, the content of which can be found here.

This part of the issue is concluded with a meta-learning article about learning from conferences through a series of Zoom meetings. The article was edited by Mira Erlich-Ginor who conducted three OFEK evenings on Zoom in the fall of 2020, between the waves of the Corona virus, with the primary task – learning from conferences. The second part of the issue also contains three articles, which deal with the question we presented in the call for proposals about OFEK as a host organization and the experience of leadership in its various shades and colors during the epidemic years.

We start with chairperson Yael Shenhav Sharoni’s view on the management of OFEK – the organization as an organization – in times of epidemic, physical distance and uncertainty.

We continue with a thoughtful article from an OFEK member, Gabi Bonwitt, about the group of OFEK members that examined group relations and Corona, in which he touches on issues we will return to later – memory, otherness and foreignness.

We conclude with the contribution of Leslie Brissett, director of the program for group relations at the Tavistock Institute London, who also sent an article thinking about identity, belonging and the digital experience in the days of an epidemic from his point of view as a director. This article also provoked deep reactions among the members of the editorial board and here you will find Shelly Sussman’s response to the idea of “a person in a body”.

The third and last part of the issue is dedicated to the memory of our dear friend Judy Levy who passed away prematurely before the epidemic. The memorial evening for her death in August 2019 at Yigal Ginat’s house in Jerusalem is perhaps one of the last memories before the epidemic of OFEK members getting together, talking, crying, remembering and singing Judy.

Here you will find a collection of interviews, some recorded, some written, of friends who remember Judy; Judy’s original article from 2011, “Memory Lost and Memory Found”, with her original response and with a contemporary addition from Gabriella Braun, a memory wrapped in sensitive, responsible and loving editing by Leila Djemal and Miri Tzadok.

It seems to us that maybe Judy is our sleeping beauty, helping us wake up and wake KAV OFEK. Although unlike in fairy tales, we cannot bring her back to breathe within us, we can try and carry on as she breathes from our memories.

We hope you enjoy the issue and that its various “kisses and caresses” will inspire you to contribute in the future.

The Editors,

Shelly, Yermi and Eliat
September 2021

* The editors would like to thank first and foremost, Ilan Kirschenbaum, for his partnership and assistance in the realization of the digital edition.

* To OFEK’s board, which approved funds that helped in the realization of the issue, especially in the editing of the recorded segments.

* And of course. to all the writers and contributors – there is no journal without content.

Issue #2 – November 2022

Digital Kav OFEK#2

Editorial

We are delighted to put forward Kav OFEK’s 2022 – the second digital edition. In preparing this edition, we could identify characteristics of doing something for the ‘second time’. In the second edition of Kav Ofek in-print, in 2001, Ilana Litvin, Silvia Silberman and Eliat Aram, the then editors, wrote:
“we are all familiar with the burst of energy that comes with beginnings, with a genesis. It is much harder to generate energy in order to persevere in creating and invest in maintenance”.

These similar feelings, that accompanied the preparation of the second edition echoed the title: “on longing, movement and nevertheless”. Inspired by the famous lyrics* pointing to the “ongoing journey” and the necessity to relentlessly “keep on moving”, we have wondered – what is the meaning of ‘movement’ these days, when the journey seems to go on and on, regresses, comes to a stand-still – how do individuals, groups, organisations, societies, communities move? Where do longing for human touch and closeness meet movement and moving? Where do we find the resources to keep on moving nevertheless and despite it all?**

We have recognised the circularity of movement in OFEK in the very recent GRC which took place with TAU entitled “Being a Therapist at this time” under the leadership of Yosi Triest and Moshe Bergstein. The GRC was cancelled twice during the pandemic, the journey extended, and eventually it happened this last September with a significant number of participants. What has been the place of longing, perseverance, determination, in the success of this GRC, despite it all and nevertheless?

The articles in this edition are also characterised by the circular movement of back and forth. The first cluster includes two articles dealing with insights from the Corona years, and relate to loneliness, movement and stuckness. First, a thought piece from Shmuel Bernstein dealing with loneliness and lack of movement, and – through re-examining Baudelaire’s La Solitude- offers a new perspective to think of the “empty space”. In the second thought piece, Simon Western touches on questions of loneliness, isolation and melancholy in the digital age, and discusses them through a case study of drone pilots in the USA air force.

The second cluster includes three articles emerging directly from OFEK-related activities and Group Relations thinking. The first, by Hagit Shachar-Paraira and Eyal Etzioni, examines sensitively and from the perspective of the participant, the processes in a reading group of systemic-psychoanalytic papers, which took place over a period of four years (including during covid and lockdown and a return to in-person), suggesting a relationship between learning/study and food/feeding. In the paper “tears of an administrator” which also deals with the experience of participating, Ori Weyl shares his experience of being a GRC administrator this past July with a touching humorous style. This section concludes with a thought piece from Gilad Ovadia which examines the addition of a fourth T boundary, in addition to the original three of Task, Territory and Time. He suggests that of reality Testing, which contributes the strengthening of movement between the ideal and the real in organisational work.

This edition is sealed with the contributions of two guest writers, asking us – “moving – where to?”
Gili Yuval, poet and writer dealing with the world of work, points to the tension between loneliness and a road-trip type movement, to the longing for solitude and suggests a ‘solution’ of a journey-to-nowhere.
Coreene Archer’s thought piece responds to the ancient song “keep moving on the ongoing journey” with contemporary voices and songs and challenges us to examine for ourselves questions of choice and internal listening.

Happy reading and please do use the comment boxes to share your reflections, questions and thoughts.

The Editors,

Yermi, Eliat and Shely
November 2022
* “Ze Kore” (It Happens) / Lyrics Shmulik Kraus
** Call for Papers Kav OFEK #2

Issue #3 – August 2024

Digital Kav OFEK #3

Editorial

In Kav OFEK, is “the despair becoming more comfortable”? The papers and collections in this third edition of Kav OFEK move between despair and hope and everything in between. So has been the editorial movement in our production work. We have found ourselves sea-soring back and forth, up and down, between frustration and despair, to hope and action. Our action is articulated through talking, thinking, opening up spaces where we can reflect on our experiences and memories.

The Kav includes two papers which had been written before 7th October 2023. In the first of these, Sarah Metzer and Corinne Zeevi-Weil explore the phenomenon of silencing and shame around the detention of Palestinian children. The second paper, a thought-piece by Gilad Ovadia, inquires into the sources of authority in Group Relations organisations and looks critically at the state of authority in OFEK.

A second paper by Gilad Ovadia also explores issues regarding work in GR organisations, which are based on psychoanalytic and socio-systemic thinking. This paper, which aims to understand the “analytic condition” in psychoanalytic-systemic work, discloses that it has been written in early 2024 and refers to the polarised situation in Israel, whilst stating the importance of the workspace, and the necessity of preserving the vitality of the analytic state.

The rest of the contributions directly relate to the events on – and following from – the 7th October 2023:

Simi Talmi shares her ‘live’ journal reflecting on the entry and integration of displaced survivors from the Otef Gaza communities into her own kibbutz community.

A recorded conversation with Leila Djemal on her contribution to the response effort and rehabilitation work with the Thai workers from the Otef sheds understanding about relationships between groups and other circles of influence that are shifting and expanding Israeli society’s borders.
A collection of thoughts and reflections from members of the Tavistock Community following an evening they called “Many Wars, One Peace – Many Lands, One Home”. The writers are from a range of countries including South Africa, Italy, USA, Canada, The Netherlands, Lithuania, UK and Israel. They bring various perspectives on their experience of borders, rights and conflict, both in preparation and during the event.

The pair of articles by Orly Aflalo-Kamil and Gabi Bonwitt refers to an OFEK evening entitled “draw me a dream please” that took place in May 2024, which hosted the illustrator and activist Zeev Engelmayer. The evening was a second meeting in a series dealing with the connection between Art and Society, inquiring into the role and functions of Art in various social contexts as a channel into the collective unconscious.

Most of this edition’s illustrations are by Engelmayer, which he calls “postcards”, and which reflect – we feel – a similar movement between hope and despair as we have felt and as is expressed in the various contributions.

Our deep gratitude to all the writers and contributors, to Ilan Kirschenbaum for placing so aptly this third digital edition, and to Zeev Engelmayer for allowing us to use his vivid postcards to connect our written words with Art.
Best wishes
Shely, Yermi and Eliat
The Editorial team
August 2024

Issue #4 – January 2026

Editorial

Letting go to letting be/ “when the home is empty, it doesn’t matter who is right” 

This edition started from a big emptiness – a depressed void – emotional, intellectual, social and political. We sent the call out in a time where splits seem to persevere over any attempt at connecting, healing or rehabilitating. Inside OFEK too there were exchanges characterised by the sound of the pencils being sharpened, and that old, familiar feeling of the need to be right, toppling the need to connect and make peace, was creeping up on us. The fourth edition of Kav OFEK stalled again then into silence. 

And then, yet again and despite it all, the editorial board continued. People started sending their promised contributions, including some where the context made us feel right to revive them, or to publish them again, as part of another frame.   The house started to refill, OFEK’s intellectual home began to shape up into what would become its fourth offspring. 

What can you expect to find in this edition? The publications are very different from each other, in form as well as in content. But they do have something in common. In different ways, they all deal with memory, death and dying; the study of the past in the present, including trauma and inter-generational trauma; and the painful yet hopeful inter-generational dynamics including succession and legacy:

We have a letter from Dr Mannie Sher, an OFEK father-figure, and  a TIHR elder, who is positively busy with legacy and who has recently published his personal memoir in the form of letters to his children and grandchildren (in-person book launch on 25 January 2026). On our request, he has written one such letter of wisdom to the OFEK offspring. We have a video interview of Prof Yigal Ginat, one of OFEK’s first fathers and a role-model to the profundity of the model of GR into all systems and organisational understanding and work. Speaking poignantly to Yermi Harel, Yigal takes us through a tour-de-force of a life-long activity in health and social care informed by the GR principles and thought, and including reflections on personal loss, grief and solitude. 

A thoughtful and thought-provoking piece entitled ‘The Fourth Injury’ by Nimrod Harel suggests that technology, with the fast developments in AI, constitute the fourth injury, should Freud was alive today to have defined it (Freud identified three core narcissistic injuries to the Human species as offered through scientific developments over the centuries: cosmological, biological and psychological). This article swims across a couple of generational rivers: human development and the examination of AI – so we include two responses to Nimrod Harel’s paper, one by Dr Kobi Tadmor and one by AI itself. The other generation river is the personal one: Nimrod is the son of Dr Yermi Harel, one of OFEK’s senior members as well as one of Kav OFEK’s editors. Here, the creative, fruitful, satisfying and proud-making aspects of succession and generational discourse. 

The contribution from Batel Friedman is a self-reflection on the experience of being an Other, in OFEK, and the pain and vulnerability that accompany. It is a striking article that highlights that “even” in OFEK, that is supposed to be an inclusive and pluralistic society, the experience of Otherness, and othering is very alive. Bat-El is a younger member of OFEK both by age and by years of membership so here, again, the dynamic of the generations appears. 

Gali Goren (et al) describes and reflects on two workshops conducted ‘under fire’ during 2025 with the primary task of digesting experiences of separation and endings, as a result of war. The work was commissioned by a charity called ‘for tomorrow’ that asked the team to run further workshops on this issue as well as on ‘moral injury’, a traumatising experience that occurs when a person is exposed to events that challenge their  values and principles, an injury that often occurs in war and conflict situations, where persons are at risk of dying.  

Yael Sharoni (et al) returns to reflect and draw lessons from a workshop alerting that corruption is not only a social phenomenon but a symptom to a deep and problematic social disease. The event took place eight years ago and feels like a premonition to what was to come. An eerie reminder of how we do not learn from our history, or past, and repeat or even expand our mistakes. 

A conversation between Gilad Ovadia, incoming and current Chair of OFEK, and Yoav Kirsch, outgoing Chair of OFEK and current Company CEO, explores the vulnerability and potential injury as one reflects on the transitions between different leadership roles. In a heart-to-heart, a man-to-man reflection shows the humanness in succession and transition. 

And finally, Orly Aflalo-Kamil rounds up the contributions to the book Sitting on a Suitcase by seven OFEK members  in a gentle and sensitively led conversation based on the book’s main hypothesis which is that Jewish identity – being an ongoing psychological experience shaped by a history of persecution, migration, and intergenerational trauma – has shaped the professional choices of the writers. 

We called for contributions in the spirit of Bion’s reverie, without memory or desire, and what has emerged is that and more, a rich tapestry of memories, re-membered experiences re-thought and re-integrated into a present which has freshness, hope and possibility in a context which could have hardly been any darker. 

We trust you will enjoy reading, watching and listening, and feel the weaving together warming you up on these cold winter nights.   

 

Orly, Shely, Yermi and Eliat

The Editorial Team
January 2026

אישה

הקדמה | "הפגיעה הרביעית"

חלק זה מאגד שלושה פריטים שנבעו זה מזה ומשלימים לכדי תמונה שלמה על אודות השפעות הבינה המלאכותית על חיי הנפש.

המאמר “הפגיעה הרביעית” מאת נימרוד הראל מציע כי הטכנולוגיה, ובפרט הבינה המלאכותית, מהווה את הפגיעה הרביעית בשרשרת הפגיעות עליה הצביע פרויד. ד”ר קובי תדמור מגיב למאמרו של הראל, ובוחן מה בין “פגיעה” ל”טראומה”. במקביל, הזמנו יישום AI להגיב למאמרו של הראל,* וכך נוצרה תגובה שהיא למעשה התגלמות הדבר עצמו. מובטחת לכם חוויית קריאה והקשבה מהנה ומטרידה כאחד.

* הפרומפט שהוצג ליישום  NotebookLM: “המאמר המצורף מציע רעיון חדשני לו הוא קורא בשם הפגיעה הרביעית, בעקבות מאמר של פרויד מ- 1917. אני רוצה שתתפקד כפרופסור מומחה לפסיכולוגיה עם דגש על הפסיכולוגיה של פרויד ותבחן באופן ביקורתי את המאמר”.

"הפגיעה הרביעית"

 מאת נימרוד הראל

במאמר A Difficulty in the Path of Psycho-Analysis משנת 1917, פרויד כותב על שלוש פגיעות נרקיסיסטיות שחוותה האנושות במהלך ההיסטוריה – שלוש מהלומות שהובילו אותנו להבנה כואבת על מקומנו בעולם: ״הנרקיסיזם האוניברסלי של האדם, אהבתו העצמית, ספג עד כה שלוש פגיעות קשות מהמחקר המדעי” (התרגום שלי).

 

הפגיעה הראשונה הייתה הפגיעה קוסמולוגית: היא החלה למעשה עם פרסום ספרו של קופרניקוס “על תנועת גרמי השמים” בשנת 1543. שם טען קופרניקוס שהעולם אינו מרכז היקום, אלא כוכב לכת אחד מבין רבים הסובבים את השמש. הפגיעה השנייה הייתה הפגיעה הביולוגית, שהתרחשה עם פרסום “מוצא המינים” של דארווין בשנת 1859, והראתה שהאדם הוא חלק מרצף אבולוציוני – לא נזר הבריאה אלא חוליה נוספת בהתפתחות הביולוגית, קרובה משפחתית לקופים וליצורים קדומים, ללא ייחוד מולד של עליונות. את הפגיעה השלישית פרויד מייחס לעצמו, והיא הפגיעה הפסיכולוגית. לפיה, דחפיו הלא־מודעים של האדם חזקים ממנו, ומחשבותיו אינן שקופות אפילו לו. האדם אינו אדון אפילו בביתו שלו, וההבנה הזו, על פי פרויד, מלווה באובדן אחיזה נרקיסיסטי.

 

הפגיעות הללו ערערו את תחושת הייחודיות שלנו כמין אנושי, ואילצו אותנו לסגל מבט חדש על מקומנו בעולם. כעת, אנו חווים פגיעה רביעית – הפגיעה הטכנולוגית.

 

הבינה המלאכותית, ובעיקר זו המחוללת, משנה את הדרך שבה אנו מבינים מחשבה, יצירתיות ושפה. אנו צועדים לעבר עולם שבו לא נוכל לדעת אם ציור, אומנות, סיסמאות שיווקיות והצהרות פוליטיות נוצרו על ידי אדם או בידי מכונה. מעבר לאיום בטשטוש הגבולות הללו, הפגיעה הטכנולוגית נושאת משמעות עמוקה יותר: האם אנו מסוגלים להתמודד עם ההכרה בכך שמה שחשבנו שהוא ייחודי לאדם – מחשבה, יצירתיות, שפה – יכול לעבור רדוקציה לרצף ביטים?

 

הרעיון של יצור מלאכותי החושב כמו אדם אינו חדש. הוא נטוע במיתוסים עתיקים ויצירות ספרותיות, כמו הגולם מפראג, דמות חמר שנוצרה באמצעות כוחות קבליים, או פרנקנשטיין, ישות שנבראה במעבדה וקיבלה חיים. הרעיון קיבל ביטוי מדעי במהלך המאה ה־20 בדמות פריצות דרך מתמטיות בתורת החישוב. אלן טיורינג, אשר הגה את המודל המתמטי של המכונה החישובית, שאל את השאלה הנוקבת: האם מכונות יכולות לחשוב? הוא ניסח את מבחן טיורינג המפורסם, שהפך לקריטריון לאנושיות: האם המכונה תצליח לשכנע אדם שהוא מתקשר עם אדם אחר? טיורינג האמין שמכונה תעבור את המבחן עוד בשנות החמישים, אך במשך שנים הבחנה זו נותרה ברורה מספיק כדי להשאיר את האדם עם ידו על העליונה. לא עוד.

 

היינו בטוחים שיצירה אנושית היא לא תוצר סטטיסטי גרידא של הפקת סימנים מסימנים — אלא שייט באוקיינוס של הקשרים, חוויות, והכרעות שאינן ניתנות לרדוקציה. החזקנו באמונה שהשפה אינה רק מערכת סדורה של מילים, אלא מרחב של רמזים, תת־משמעויות, וזיקות עדינות שאינן בהכרח נוכחות בטקסטים עצמם. ומה קורה עכשיו? הבינה המלאכותית יכולה לחולל דימוי, להנפיש סצנה, ואפילו לכתוב הייקו במחי פרומפט קצר. היא יוצרת יש מאין. יש שהיה נחלתו הבלעדית של האדם. וזה מעליב.

 

העלבון מהווה פירוק של הנפש היוצרת. היצירה תמיד שירתה פונקציה נרקיסיסטית: היא סיפקה תחושת ייחודיות, ההכרה שאני מסוגל לברוא משהו שאין לאחר. קניין רוחני על ההון הסימבולי. היצירה איננה רק ביטוי של כישרון, אלא תוקף קיומי, חותם. והינה, לפתע, התחושה הזו מתערערת. אין דבר שהוא שלי בלבד, אין דבר שהוא נחלת האנושי לבדו. התחושה שהיצירה היא ביטוי חד־פעמי של הנפש הופכת לפתע לאשליה – גם הבינה המלאכותית יכולה לייצר שירה, אומנות, לשזור דימויים, לחקות סגנונות. העלבון הוא קריסה של החוויה היצירתית, משום שהוא מסיר ממנה את ההילה הייחודית שלה ומעמיד אותה כחומר גולמי שניתן להפקה חוזרת ונשנית – כרצף של ביטים ותהליכים סטטיסטיים. אם אי אפשר לייחד את עצמנו באמצעותה, מדוע שנוסיף להתעקש באותה התשוקה? הנפש מגלה שהיא ניתנת לחיקוי, ומשחררת לאט את אחיזתה במה שהיה פעם שלה, תוך שהיא נאלצת להכיר בכך שמה שנדמה כרוח האדם עשוי להיות אלגוריתם שמרכיביו נוירונים, זיכרונות ודפוסים.

 

חשוב להדגיש: אין כאן טענה מכניסטית על האדם כמכונה, או רדוקציית התודעה לידי נוירונים. השאלה העומדת על הפרק איננה אם בינה מלאכותית באמת “חושבת” או “יוצרת” במובן האנושי, אלא אם ההבחנה הברורה מאליה – שהיצירתיות, השפה והמחשבה הן נחלתו הבלעדית של האדם – נותרת איתנה לנוכח ההתפתחויות הטכנולוגיות. אינני מבקש להכריע, אלא רק לציין כי עצם האפשרות שהתשובה אינה חד־משמעית היא הפגיעה עצמה.

 

לשלוש הפגיעות הקודמות היה מכנה משותף: הן שללו מהאדם את הבלעדיות על ממד מסוים של מציאותו. סטיבן מיטשל מצביע בהקדמה לספרו האם יכולה האהבה להתמיד? על כך שהאנושות הגיבה באופן דומה לשלושתן: תחילה בדחייה, ומשפסקה ההתנגדות באימוץ הדרגתי של הרעיונות. הוא מוסיף שלאחר קבלתם הייתה התרומה גדולה עשרות מונים מהפגיעה: כאשר ויתרנו על המחשבה שהארץ היא מרכז היקום, התחלנו לחקור את הכוכבים, וגילינו שאיננו אף מרכז הגלקסיה, אלא חלק ממרקם קוסמי רחב בהרבה. כאשר חדלנו לראות את עצמנו כישויות נפרדות משאר היצורים החיים, התפתחה תפיסה אבולוציונית עמוקה יותר, שהעשירה הן את המדע והן את הפילוסופיה. ההתנגדות העקרונית, הדתית, שהתעקשה לשמור על מעמדו של האדם כיציר נברא, התחלפה בסקרנות מדעית ובהמשך אף הפכה גם את האידאולוגיות והדתות למורכבות יותר משום שנדרשו לשאלות מסובכות יותר. גם ההתנגדות הראשונית לפסיכואנליזה, הרעיון כי האדם אינו אדון לתודעתו, פינתה בהדרגה את מקומה להבנה מורכבת יותר של הנפש, שאפשרה לדיסציפלינות שלמות להתפתח. כל אחת מהפגיעות הנרקיסיסטיות האלה ערערה דבר מה, אך בתמורה העניקה כלים לראות את האדם באור חדש. האם הפגיעה הרביעית תתפתח באותו אופן?

 

אינני יודע לומר מה יוליד יום, ובאילו תמורות נזכה כשנאמץ לחיקנו את הפגיעה הרביעית. בינתיים, דומני כי הפגיעה הרביעית חודרת עמוק ומציבה פרדוקס נפשי של ממש: היא פוגעת בנרקיסיזם שלנו, בו בזמן שהיא מחזקת אותו. כאן, הפצע הנרקיסיסטי נולד מתוך הידיעה שמה שנתפס כבלעדי לאדם – יצירתיות, שפה, חשיבה – ניתן לחיקוי ואף אפשר להתעלות עליו באמצעים טכנולוגיים. אך דווקא תחושה זו הולכת יד ביד עם כוח אדיר, דתי כמעט. אנו בני האדם יוצרי הבינה. זהו רגע של עוצמה חסרת תקדים, הישג לתבונה, למדע ולהנדסה, רגע שבו האדם הופך לאלוהי בעיני עצמו, יוצא מגבולות האנושי ומעניק חיים לדבר שמעולם לא התקיים מחוץ לדמיונו. ולכן, הרגע הזה נוגע בשורש הפגיעות שלנו ובמקביל בתשוקה שלנו לגדולה. הכוחות הנרקיסיסטיים של העלבון והאומניפוטנציה אינם הפכים, אלא צדדים שונים של אותו מטבע. אנו נפגעים מכך שאיננו ייחודיים, ובו בזמן מתמלאים בתשוקה מכך שאנו היוצרים של אותו כוח שמערער אותנו.

 

כשהאחיזה הנרקיסיסטית משתחררת עשויה לצוץ חרדה גדולה. זה קרה בפגיעות הקודמות וזה קורה כאן. אפשר לגלות חמלה גדולה להתנגדות המקורית לרעיונות האלו. המחשבה שהאדם הוא מרכז היקום, יצירתו של האל או אדון בביתו היא מחשבה מרגיעה, מגוננת, שהעניקה תחושת יציבות ואחיזה בעולם. גם במקרה של הפגיעה הרביעית הייחודיות שלנו שומרת עלינו, ואנו מאוימים מאובדנה. אך לפגיעה הזו יש השלכות מיידיות, פוליטיות וכלכליות. היא נוגעת בכוח. ובדומה לפגיעות הקודמות, ההשפעה הפסיכולוגית רבת היקף ואינה מסתכמת רק בדיון על אהבת העצמי של המין האנושי. הפחד מלבה רגשות עזים: כעס, קנאה, חשדנות. וזאת משום שכיוון ההתקדמות נשלט בידי אדם. באופן פרדוקסלי, נדמה שאין מנוס מאחיזה בשליטה – להשתלט על הבינה המלאכותית, לפתח אותה, ולהפוך אותה לכלי בידינו. אנו משתכנעים שאם נהיה אלו שמובילים את הקדמה נשמור על מקומנו כשליטים. שנדע להתאים אותה לצרכינו ולמידותינו. אנו מפחדים שאחרים ישלטו בנו באמצעותה ולכן מתאמצים עוד יותר לאחוז בה. זהו מרוץ חימוש לבניית מגדל בבל: ככל שאנו מנסים לשלוט בטכנולוגיה, כך היא חומקת מידינו. ככל שאנו מפתחים אותה, כך אנו עצמנו מאבדים את ההבחנה בינינו לבינה. השליטה בטכנולוגיה היא אשליה פסיכולוגית שמעניקה תחושת ביטחון מדומה. ומה יקרה כשזה יצא מכלל שליטה? ובכן, יהיה רע.

 

ייתכן שהתגובה הנחוצה כדי להתמודד עם הפגיעה הרביעית בעצם אינה חיזוק האחיזה, אלא ההבנה שהשליטה עצמה היא אשליה. כל ניסיון לאחוז בבינה המלאכותית, לנסות לשלוט בה ולהפוך אותה לכלי, חושף את אותה תחושת חוסר ביטחון בסיסית: אולי זה באמת כל מה שאנחנו עושים? מחקים מודלים, מפיקים היסקים סטטיסטיים בין סמלים ומסמלים? הבינה המלאכותית מצליחה לשחזר את המרחב המנוסח בצורה עוצמתית כל כך שכל מה שנותר הוא המציאות הראשונית, זו שאנחנו מתעקשים (אך מתקשים) לתקשר בה. החוויה כהוויה.

 

ההכרה הזאת, פשוטה אך מהפכנית, מאלצת אותנו להתמודד עם השאלה הקיומית הבסיסית ביותר: אילו איכויות שלנו אינן בנות־חיקוי? מה נותר לנו כשאפשר לשכפל אותנו? אולי הפעם לא תהיה לנו תשובה הגנתית. אולי ניאלץ להישאר עם חוויית הקיום העירומה, הפשוטה, שאינה תלויה במודלים, בשפה, אלא רק ברגע. אולי מה שהבינה המלאכותית לא יכולה לחקות הוא לא החשיבה שלנו, אלא את קפיצת האמונה לעבר ההוויה האנושית כשלעצמה.

 

ומהי אותה קפיצה? אותה חוויה סובייקטיבית שאין לה ייצוג, הקוואליה (Qualia), שנותרת בלתי ניתנת להמרה. כפי שכותב תומס נייגל במאמר What Is It Like to Be a Bat, איננו יודעים כיצד נראית התודעה של העטלף, ולא נדע לעולם אם בינה מלאכותית מרגישה, ואם כן, לא נדע כיצד. אבל אנחנו יודעים איך זה להיות אדם. יונג טען שהמרפא האמיתי הוא “המטפל הפצוע” (The Wounded Healer) והציע שריפויו של המטופל נובע מתוך חוויית הפצע שהמטפל עצמו נושא. האדם מבין את סבלו של האחר משום שהוא עצמו נשא אותו. המכונה, לעומת זאת, נטולת פצע. גם אם היא תחקה מילים של צער, ואפילו תצליח לשכנע שכואב לה. האם נחזיק בתוכנו ידיעה שהיא מבינה צער מהו?

 

 

ביבליוגרפיה:

Freud, S. (1917). A Difficulty in the Path of Psycho-Analysis. In: J. Strachey (Ed.), The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud (Vol. 17). London: Hogarth Press.

Copernicus, N. (1543). De revolutionibus orbium coelestium. Nuremberg: Johannes Petreius.

Darwin, C. (1859). On the Origin of Species. London: John Murray.

Turing, A. M. (1950). Computing Machinery and Intelligence. Mind, 59(236), 433–460.

Nagel, T. (1974). What Is It Like to Be a Bat? The Philosophical Review, 83(4), 435–450.

Jung, C. G. (1951). Fundamental Questions of Psychotherapy. Princeton University Press.

Mitchell, S. A. (2002). Can Love Last? The Fate of Romance over Time. New York: W. W. Norton.

בין "פגיעה" ל"טראומה":

מחשבות בעקבות "הפגיעה הרביעית":

מגיב: ד”ר קובי תדמור

מחבר המאמר “הפגיעה הרביעית”, נימרוד הראל, לוקח אותנו למסע תאורטי מעניין ומקורי, שבו הוא שב למאמר הקלאסי של פרויד על שלוש הפגיעות הנרקיסיסטיות שספגה האנושות: הקוסמולוגית, הביולוגית והפסיכולוגית, ומבקש לעדכן אותו לעידן הנוכחי. במקום שנסתפק בקריאה היסטורית של שלוש ה”מהלומות” שתיאר פרויד, הוא מציע תוספת שלכאורה נראית נועזת: “פגיעה רביעית” טכנולוגית, גם היא נרקיסיסטית. פגיעה זו קשורה לעליית הבינה המלאכותית המחוללת ולשיבוש מעמיק בתחושת הייחוד, היצירתיות והקיום של האדם. זוהי אמירה פרובוקטיבית ואמיצה, המבקשת להרחיב את הדמיון התאורטי של פרויד ולמקם אותו בתוך מציאות תרבותית וטכנולוגית משתנה במהירות.

“פגיעה” ולא “טראומה”: מה בעצם נפגע?

לאחר קריאה מדוקדקת של המאמר, נדמה שהמושג המרכזי בו איננו “טראומה” במובן הקליני, אלא “פגיעה” נרקיסיסטית במובן רחב, תרבותי וקיומי. הכותב נע בשדה המושגים שפרויד הציב: פגיעה באשליית המרכזיות, בעליונות ובשליטה, ומרחיב אותן אל המציאות החדשה שבה הבינה המלאכותית מערערת את בלעדיות האדם על יצירה, שפה ומחשבה.

במובן זה, ה”פגיעה הרביעית” איננה תיאור של אירוע טראומטי (קליני) הפוגע בנפש אחת, אלא של שיבוש עמוק בדימוי העצמי הקולקטיבי של האנושות: העמידה מול האפשרות שמה שחשבנו שהוא “רוח האדם”, “הנפש היוצרת” או “הקול האישי”, ניתן לרדוקציה לרצף חישובי של ביטים. זהו “סדק במראה” שבה האנושות מתבוננת בעצמה.

כאן חשוב מאוד להבחין בין שני רבדים שונים:

  1. פגיעה נרקיסיסטית במובן הפרוידיאני־תרבותי: אובדן תחושת הבלעדיות, היררכיית הערך והשליטה; שבר בגאווה האנושית כמין.
  2. טראומה פסיכולוגית במובן הקליני: פגיעה נפשית מתמשכת או חד־פעמית, הכרוכה בסימפטומים, בהפרעה לתפקוד, ולעיתים קרובות גם בצורך בטיפול נפשי אינטנסיבי.

המאמר עוסק בבירור ברובד הראשון. הוא מדבר על תזוזה של פרדיגמות, על עלבון נרקיסיסטי קולקטיבי, על פרדוקס אומניפוטנטי (אנחנו גם נפגעים מהטכנולוגיה וגם מרגישים אלוהיים כמי שיצרו אותה), ועל חרדה קיומית, אך לא על טראומה קלינית ספציפית. שמירת ההבחנה הזו איננה עניין סמנטי בלבד; היא חיונית כדי שלא נמסחר בשפת הטראומה כל חוויה אנושית מאיימת, וכדי שנוכל להעריך את תרומתו התאורטית של המאמר בדיוק הראוי.

תרומת המאמר: מהפגיעה הקוסמולוגית לפגיעה הטכנולוגית

הראל מציע קריאה מחודשת בשלוש הפגיעות הקלאסיות: קופרניקוס ערער את מרכזיות כדור הארץ; דארווין – את עליונות האדם על בעלי החיים; פרויד – את שליטת האדם בתודעתו. שלוש הפגיעות הללו חוללו אובדן בלעדיות בכל אחד מהממדים: קוסמי, ביולוגי ונפשי, אך גם אפשרו התרחבות אדירה של הידע ושל ההבנה העצמית של האדם.

וכך, ה”פגיעה הרביעית” שמתוארת במאמר נשענת על אותו עיקרון. מה שנדמה היה כאזור הבטוח האחרון של הייחוד האנושי, כלומר היצירה, השפה, הדימוי והחשיבה המסומלת, מתברר לפתע כתחום שבו מכונות מסוגלות לא רק לחקות, אלא לעיתים גם לייצר באופן משכנע, מרגש ומרשים. כאן נכנסת לתמונה החוויה שהכותב מתאר היטב כעלבון: היצירה, ששימשה לאורך ההיסטוריה כבסיס נרקיסיסטי ל”אני היוצר”, מאבדת את ההילה הבלעדית שלה.

עם זאת, המאמר איננו מסתפק בציון העלבון. הוא מצביע על פרדוקס: באותו רגע שבו נפגעת תחושת הייחוד האנושי, מתעצם גם הנרקיסיזם של האדם כיוצר הבינה המלאכותית, “רגע דתי כמעט”, שבו האדם מדמה לעצמו שהוא נעשה כאלוהים, בורא ישות חישובית שמולידה טקסט, דימוי ותשובה. ביחסי הגומלין האלה, בין פגיעה לבין אומניפוטנציה, מציע המאמר מהלך מרתק: הפגיעה איננה רק איום אלא גם הזדמנות תודעתית לבחון מחדש מהו “אנושי” ומהו “בר־חיקוי”.

הראל עוסק גם בעניין הסכנה שבתעתוע, דהיינו השליטה הטכנולוגית כאשליה נרקיסיסטית. אחד הרעיונות החזקים במאמר הוא האופן שבו הוא קושר בין הפגיעה הנרקיסיסטית לבין אשליית השליטה. דווקא משום שהבינה המלאכותית מטלטלת את תחושת הייחוד שלנו, מתגברת אצלנו התשוקה לשלוט בה, לרתום אותה, “להיות אלה שמובילים את המרוץ”. כפי שהכותב מציין, זהו מרוץ חימוש נרקיסיסטי מובהק: הפחד שאחרים יפתחו את הטכנולוגיה וישתמשו בה נגדנו מזין את דחף השליטה שלנו, ובסופו של דבר מביא אותנו להאיץ את אותו תהליך שמאיים עלינו.

המאמר מציע כאן תובנה פסיכואנליטית חדה: התגובה הנפשית הראשונית לפגיעה היא הידוק האחיזה, ניסיון להכפיל את השליטה. אבל באשר לטכנולוגיה, השליטה עצמה היא אשליה. ככל שאנחנו משכללים את הבינה המלאכותית כמודלי חיזוי, חיקוי ויצירה, כך אנחנו חושפים יותר ויותר את האפשרות שגם החשיבה האנושית עצמה היא, לפחות חלקית, רצף של דפוסים סטטיסטיים, נירונליים ונלמדים.

הפגיעה הרביעית, אם כן, אינה רק פגיעה בייחודיות המחשבה, אלא גם פגיעה באמונה שאנחנו מנהלים את התהליך. כלומר לא רק פנטזיית העליונות נסדקת, אלא גם פנטזיית השליטה.

מהפגיעה התרבותית לפגיעה הבין־אישית והאישית

כאן, לאחר שהכותב הציג את המהלך התרבותי־פילוסופי הרחב, מתעורר צורך להשיב את הדיון גם אל רמת החוויה האישית והקלינית, מבלי לבלבל ביניהן.

בפסיכולוגיה הקלינית, “פגיעה נרקיסיסטית” מתארת לעיתים קרובות חוויה של השפלה, דחייה או זלזול המאיימת על תחושת העצמי של האדם. תגובות לפגיעה כזו יכולות להיות נסיגה, דיכאון, אך גם התקפות נגד כגון כעס, נקמה ומניפולציה. כאשר אנחנו קוראים את “הפגיעה הרביעית” דרך העדשה הזו, אפשר לראות איך הפגיעה הקולקטיבית בתחושת הייחוד האנושי עלולה לעורר גם תגובות בין־אישיות מאוד קונקרטיות:

  • מומחים, יוצרים ואנשי מקצוע שחווים שמה שהגדיר את ערכם הייחודי “מוחלף” או “נמחק” בידי מכונה.
  • תחושת השפלה בשדה העבודה (“אני נחוץ פחות”, “המקצוע שלי מתייתר”).
  • תגובות הגנתיות שמופנות כלפי “טכנולוגים”, “יזמים” ו”בעלי הכוח”, לעיתים ככעס, לעיתים כהתכחשות או כזלזול.

במצבים מסוימים, כאשר יש מלכתחילה פגיעוּת נרקיסיסטית אישית, החוויה הזו יכולה להשתלב בדפוסים של יחסים פוגעניים: שימוש בבינה מלאכותית כדי לבטל, להקטין או להחליף תרומה אנושית; מניפולציה רגשית דרך אלגוריתמים (למשל רשתות חברתיות) שמעצימים השוואה, קנאה ובושה; ניצול של טכנולוגיות כדי לשלוט במידע, בבחירות ובחשיפה של אדם אחר.

במובן זה, אפשר לומר שהפגיעה הטכנולוגית־תרבותית מתורגמת, עבור חלק מהאנשים, לפגיעות נרקיסיסטיות בין־אישיות: חבלה בתחושת העצמי, עיוות מתמשך של המציאות, והצטברות חוויות של מחיקה, זרות וחוסר ערך. כאן אנחנו כבר נמצאים בשדה שבו השפה הקלינית, טראומה, התעללות נרקיסיסטית ויחסים מתעללים, נעשית רלוונטית, אך היא שייכת לרובד אחר מזה שבו המאמר נע. החיבור ביניהם חשוב, אך צריך להיעשות בזהירות מושגית.

ההיבט הטיפולי: התמודדות עם פגיעה נרקיסיסטית בעידן הבינה המלאכותית

אם מקבלים את הרעיון של “פגיעה רביעית”, עולה מיד השאלה הטיפולית: מה משמעותה של פגיעה נרקיסיסטית קולקטיבית כזו עבור הפסיכותרפיה, עבור עבודה קהילתית, עבור החינוך?

אפשר להצביע על כמה כיוונים:

  1. עיבוד רגשי של העלבון והחרדה
    מטפלים יפגשו, וכבר פוגשים, מטופלים שמדברים על חוסר ערך מקצועי, על תחושת “החלפה” בידי מכונה, על השוואה מתמדת ליכולות טכנולוגיות. חלק מהעבודה הטיפולית תהיה לעזור לאדם להפריד בין ערכו כסובייקט לבין ערך “הביצוע” שלו בשוק.
  2. הבנייה מחדש של משמעות
    אם המאמר צודק, ואיננו יכולים עוד להישען על בלעדיות היצירה או המחשבה כבסיס לנרקיסיזם בריא, נדרש תהליך של בניית משמעות חדשה. מה בכל זאת נשאר אנושי? מה יחידני בחוויה שאינו ניתן להפקה או לשכפול? כאן מציע הכותב את רעיון ה”קפיצה אל ההוויה”, אל חוויית הקיום העירומה, שאינה תלויה בשפה, במודלים או בייצוג.
  3. עבודה מודעת־טכנולוגיה
    הטיפול אינו מתקיים בוואקום. שימוש מודע בטכנולוגיות, בין כעזר ובין כאובייקט לביקורת, יכול לאפשר עיבוד של חרדה ושל קנאה כלפי “המכונה”. במקום דמון מאיים, הבינה המלאכותית יכולה להפוך בקליניקה לאובייקט מעבר סימבולי: משהו שחוקרים את היחסים כלפיו, את הפנטזיות שהוא מעורר ואת הפחדים שהוא מגלם.
  4. שיח חברתי ותרבותי
    מעבר לחדר הטיפול, יש כאן אתגר של חינוך ציבורי: לא ליפול לשפה אפוקליפטית שמרחיבה מיד כל פגיעה תרבותית ל”טראומה”, אבל גם לא לזלזל בעוצמת השינוי הנפשי שהטכנולוגיה מעוררת. המאמר תורם תרומה משמעותית בכך שהוא מציע שפה פסיכואנליטית מורכבת, שאינה רומנטית ואינה היסטרית, להתמודדות עם השינוי.

לסיום: מה בכל זאת אי אפשר לחקות?

בסיום המאמר “הפגיעה הרביעית” מציע הכותב מחשבה “אחרת” ושונה בפשטותה: ייתכן שהשאלה איננה “מה המכונה לא תוכל לעשות?”, אלא “אילו איכויות שלנו אינן תלויות ביכולת החיקוי שלה?”. אולי, הוא מציע, מה שהבינה המלאכותית אינה יכולה לחקות איננו החשיבה האנושית, אלא הפצע האנושי, כלומר היותנו פצועים, פגיעים, נוגעים זה בזה מתוך הכרה בחסר, כפי שמסמל רעיון “המטפל הפצוע”.

במובן זה, הפגיעה הרביעית משיבה אותנו אל שורש החוויה האנושית: לא אל היכולת לייצר טקסטים ודימויים, אלא אל היכולת לשאת פגיעוּת, להכיר בעלבון, להימנע מלהפוך אותו מייד לכלי של שליטה, ולהפוך אותו, בטיפול, ביחסים ובחברה, למקור של אמפתיה, של סקרנות ושל התקרבות.

כדי שהמאמר ישלים את מהלכו, חשוב אולי להמשיך לשמור על דיוק מושגי: להכיר בכך שהוא מדבר על פגיעה נרקיסיסטית תרבותית, לא על טראומה קלינית; אבל גם לפתוח פתח לשאלות קליניות־חברתיות על האופן שבו אותה פגיעה תרבותית תתורגם, עבור יחידים וקבוצות, לדפוסי סבל, יחסי כוח ופגיעוּת חדשים. שם, בשדה המפגש בין התאוריה לבין הקליניקה, בין הבינה המלאכותית לבין בני האדם הבשר־ודם, יתברר אם “הפגיעה הרביעית” תהיה רק עלבון נרקיסיסטי נוסף, או אולי גם הזדמנות עמוקה להמצאת אדם חדש, צנוע יותר, אבל גם אמפתי ומחובר יותר לפצעי עצמו ולפצעי זולתו.

 

בין "פגיעה" ל"טראומה":

מחשבות בעקבות "הפגיעה הרביעית":

מגיב: ד”ר קובי תדמור

מחבר המאמר “הפגיעה הרביעית”, נימרוד הראל, לוקח אותנו למסע תאורטי מעניין ומקורי, שבו הוא שב למאמר הקלאסי של פרויד על שלוש הפגיעות הנרקיסיסטיות שספגה האנושות: הקוסמולוגית, הביולוגית והפסיכולוגית, ומבקש לעדכן אותו לעידן הנוכחי. במקום שנסתפק בקריאה היסטורית של שלוש ה”מהלומות” שתיאר פרויד, הוא מציע תוספת שלכאורה נראית נועזת: “פגיעה רביעית” טכנולוגית, גם היא נרקיסיסטית. פגיעה זו קשורה לעליית הבינה המלאכותית המחוללת ולשיבוש מעמיק בתחושת הייחוד, היצירתיות והקיום של האדם. זוהי אמירה פרובוקטיבית ואמיצה, המבקשת להרחיב את הדמיון התאורטי של פרויד ולמקם אותו בתוך מציאות תרבותית וטכנולוגית משתנה במהירות.

“פגיעה” ולא “טראומה”: מה בעצם נפגע?

לאחר קריאה מדוקדקת של המאמר, נדמה שהמושג המרכזי בו איננו “טראומה” במובן הקליני, אלא “פגיעה” נרקיסיסטית במובן רחב, תרבותי וקיומי. הכותב נע בשדה המושגים שפרויד הציב: פגיעה באשליית המרכזיות, בעליונות ובשליטה, ומרחיב אותן אל המציאות החדשה שבה הבינה המלאכותית מערערת את בלעדיות האדם על יצירה, שפה ומחשבה.

במובן זה, ה”פגיעה הרביעית” איננה תיאור של אירוע טראומטי (קליני) הפוגע בנפש אחת, אלא של שיבוש עמוק בדימוי העצמי הקולקטיבי של האנושות: העמידה מול האפשרות שמה שחשבנו שהוא “רוח האדם”, “הנפש היוצרת” או “הקול האישי”, ניתן לרדוקציה לרצף חישובי של ביטים. זהו “סדק במראה” שבה האנושות מתבוננת בעצמה.

כאן חשוב מאוד להבחין בין שני רבדים שונים:

  1. פגיעה נרקיסיסטית במובן הפרוידיאני־תרבותי: אובדן תחושת הבלעדיות, היררכיית הערך והשליטה; שבר בגאווה האנושית כמין.
  2. טראומה פסיכולוגית במובן הקליני: פגיעה נפשית מתמשכת או חד־פעמית, הכרוכה בסימפטומים, בהפרעה לתפקוד, ולעיתים קרובות גם בצורך בטיפול נפשי אינטנסיבי.

המאמר עוסק בבירור ברובד הראשון. הוא מדבר על תזוזה של פרדיגמות, על עלבון נרקיסיסטי קולקטיבי, על פרדוקס אומניפוטנטי (אנחנו גם נפגעים מהטכנולוגיה וגם מרגישים אלוהיים כמי שיצרו אותה), ועל חרדה קיומית, אך לא על טראומה קלינית ספציפית. שמירת ההבחנה הזו איננה עניין סמנטי בלבד; היא חיונית כדי שלא נמסחר בשפת הטראומה כל חוויה אנושית מאיימת, וכדי שנוכל להעריך את תרומתו התאורטית של המאמר בדיוק הראוי.

תרומת המאמר: מהפגיעה הקוסמולוגית לפגיעה הטכנולוגית

הראל מציע קריאה מחודשת בשלוש הפגיעות הקלאסיות: קופרניקוס ערער את מרכזיות כדור הארץ; דארווין – את עליונות האדם על בעלי החיים; פרויד – את שליטת האדם בתודעתו. שלוש הפגיעות הללו חוללו אובדן בלעדיות בכל אחד מהממדים: קוסמי, ביולוגי ונפשי, אך גם אפשרו התרחבות אדירה של הידע ושל ההבנה העצמית של האדם.

וכך, ה”פגיעה הרביעית” שמתוארת במאמר נשענת על אותו עיקרון. מה שנדמה היה כאזור הבטוח האחרון של הייחוד האנושי, כלומר היצירה, השפה, הדימוי והחשיבה המסומלת, מתברר לפתע כתחום שבו מכונות מסוגלות לא רק לחקות, אלא לעיתים גם לייצר באופן משכנע, מרגש ומרשים. כאן נכנסת לתמונה החוויה שהכותב מתאר היטב כעלבון: היצירה, ששימשה לאורך ההיסטוריה כבסיס נרקיסיסטי ל”אני היוצר”, מאבדת את ההילה הבלעדית שלה.

עם זאת, המאמר איננו מסתפק בציון העלבון. הוא מצביע על פרדוקס: באותו רגע שבו נפגעת תחושת הייחוד האנושי, מתעצם גם הנרקיסיזם של האדם כיוצר הבינה המלאכותית, “רגע דתי כמעט”, שבו האדם מדמה לעצמו שהוא נעשה כאלוהים, בורא ישות חישובית שמולידה טקסט, דימוי ותשובה. ביחסי הגומלין האלה, בין פגיעה לבין אומניפוטנציה, מציע המאמר מהלך מרתק: הפגיעה איננה רק איום אלא גם הזדמנות תודעתית לבחון מחדש מהו “אנושי” ומהו “בר־חיקוי”.

הראל עוסק גם בעניין הסכנה שבתעתוע, דהיינו השליטה הטכנולוגית כאשליה נרקיסיסטית. אחד הרעיונות החזקים במאמר הוא האופן שבו הוא קושר בין הפגיעה הנרקיסיסטית לבין אשליית השליטה. דווקא משום שהבינה המלאכותית מטלטלת את תחושת הייחוד שלנו, מתגברת אצלנו התשוקה לשלוט בה, לרתום אותה, “להיות אלה שמובילים את המרוץ”. כפי שהכותב מציין, זהו מרוץ חימוש נרקיסיסטי מובהק: הפחד שאחרים יפתחו את הטכנולוגיה וישתמשו בה נגדנו מזין את דחף השליטה שלנו, ובסופו של דבר מביא אותנו להאיץ את אותו תהליך שמאיים עלינו.

המאמר מציע כאן תובנה פסיכואנליטית חדה: התגובה הנפשית הראשונית לפגיעה היא הידוק האחיזה, ניסיון להכפיל את השליטה. אבל באשר לטכנולוגיה, השליטה עצמה היא אשליה. ככל שאנחנו משכללים את הבינה המלאכותית כמודלי חיזוי, חיקוי ויצירה, כך אנחנו חושפים יותר ויותר את האפשרות שגם החשיבה האנושית עצמה היא, לפחות חלקית, רצף של דפוסים סטטיסטיים, נירונליים ונלמדים.

הפגיעה הרביעית, אם כן, אינה רק פגיעה בייחודיות המחשבה, אלא גם פגיעה באמונה שאנחנו מנהלים את התהליך. כלומר לא רק פנטזיית העליונות נסדקת, אלא גם פנטזיית השליטה.

מהפגיעה התרבותית לפגיעה הבין־אישית והאישית

כאן, לאחר שהכותב הציג את המהלך התרבותי־פילוסופי הרחב, מתעורר צורך להשיב את הדיון גם אל רמת החוויה האישית והקלינית, מבלי לבלבל ביניהן.

בפסיכולוגיה הקלינית, “פגיעה נרקיסיסטית” מתארת לעיתים קרובות חוויה של השפלה, דחייה או זלזול המאיימת על תחושת העצמי של האדם. תגובות לפגיעה כזו יכולות להיות נסיגה, דיכאון, אך גם התקפות נגד כגון כעס, נקמה ומניפולציה. כאשר אנחנו קוראים את “הפגיעה הרביעית” דרך העדשה הזו, אפשר לראות איך הפגיעה הקולקטיבית בתחושת הייחוד האנושי עלולה לעורר גם תגובות בין־אישיות מאוד קונקרטיות:

  • מומחים, יוצרים ואנשי מקצוע שחווים שמה שהגדיר את ערכם הייחודי “מוחלף” או “נמחק” בידי מכונה.
  • תחושת השפלה בשדה העבודה (“אני נחוץ פחות”, “המקצוע שלי מתייתר”).
  • תגובות הגנתיות שמופנות כלפי “טכנולוגים”, “יזמים” ו”בעלי הכוח”, לעיתים ככעס, לעיתים כהתכחשות או כזלזול.

במצבים מסוימים, כאשר יש מלכתחילה פגיעוּת נרקיסיסטית אישית, החוויה הזו יכולה להשתלב בדפוסים של יחסים פוגעניים: שימוש בבינה מלאכותית כדי לבטל, להקטין או להחליף תרומה אנושית; מניפולציה רגשית דרך אלגוריתמים (למשל רשתות חברתיות) שמעצימים השוואה, קנאה ובושה; ניצול של טכנולוגיות כדי לשלוט במידע, בבחירות ובחשיפה של אדם אחר.

במובן זה, אפשר לומר שהפגיעה הטכנולוגית־תרבותית מתורגמת, עבור חלק מהאנשים, לפגיעות נרקיסיסטיות בין־אישיות: חבלה בתחושת העצמי, עיוות מתמשך של המציאות, והצטברות חוויות של מחיקה, זרות וחוסר ערך. כאן אנחנו כבר נמצאים בשדה שבו השפה הקלינית, טראומה, התעללות נרקיסיסטית ויחסים מתעללים, נעשית רלוונטית, אך היא שייכת לרובד אחר מזה שבו המאמר נע. החיבור ביניהם חשוב, אך צריך להיעשות בזהירות מושגית.

ההיבט הטיפולי: התמודדות עם פגיעה נרקיסיסטית בעידן הבינה המלאכותית

אם מקבלים את הרעיון של “פגיעה רביעית”, עולה מיד השאלה הטיפולית: מה משמעותה של פגיעה נרקיסיסטית קולקטיבית כזו עבור הפסיכותרפיה, עבור עבודה קהילתית, עבור החינוך?

אפשר להצביע על כמה כיוונים:

  1. עיבוד רגשי של העלבון והחרדה
    מטפלים יפגשו, וכבר פוגשים, מטופלים שמדברים על חוסר ערך מקצועי, על תחושת “החלפה” בידי מכונה, על השוואה מתמדת ליכולות טכנולוגיות. חלק מהעבודה הטיפולית תהיה לעזור לאדם להפריד בין ערכו כסובייקט לבין ערך “הביצוע” שלו בשוק.
  2. הבנייה מחדש של משמעות
    אם המאמר צודק, ואיננו יכולים עוד להישען על בלעדיות היצירה או המחשבה כבסיס לנרקיסיזם בריא, נדרש תהליך של בניית משמעות חדשה. מה בכל זאת נשאר אנושי? מה יחידני בחוויה שאינו ניתן להפקה או לשכפול? כאן מציע הכותב את רעיון ה”קפיצה אל ההוויה”, אל חוויית הקיום העירומה, שאינה תלויה בשפה, במודלים או בייצוג.
  3. עבודה מודעת־טכנולוגיה
    הטיפול אינו מתקיים בוואקום. שימוש מודע בטכנולוגיות, בין כעזר ובין כאובייקט לביקורת, יכול לאפשר עיבוד של חרדה ושל קנאה כלפי “המכונה”. במקום דמון מאיים, הבינה המלאכותית יכולה להפוך בקליניקה לאובייקט מעבר סימבולי: משהו שחוקרים את היחסים כלפיו, את הפנטזיות שהוא מעורר ואת הפחדים שהוא מגלם.
  4. שיח חברתי ותרבותי
    מעבר לחדר הטיפול, יש כאן אתגר של חינוך ציבורי: לא ליפול לשפה אפוקליפטית שמרחיבה מיד כל פגיעה תרבותית ל”טראומה”, אבל גם לא לזלזל בעוצמת השינוי הנפשי שהטכנולוגיה מעוררת. המאמר תורם תרומה משמעותית בכך שהוא מציע שפה פסיכואנליטית מורכבת, שאינה רומנטית ואינה היסטרית, להתמודדות עם השינוי.

לסיום: מה בכל זאת אי אפשר לחקות?

בסיום המאמר “הפגיעה הרביעית” מציע הכותב מחשבה “אחרת” ושונה בפשטותה: ייתכן שהשאלה איננה “מה המכונה לא תוכל לעשות?”, אלא “אילו איכויות שלנו אינן תלויות ביכולת החיקוי שלה?”. אולי, הוא מציע, מה שהבינה המלאכותית אינה יכולה לחקות איננו החשיבה האנושית, אלא הפצע האנושי, כלומר היותנו פצועים, פגיעים, נוגעים זה בזה מתוך הכרה בחסר, כפי שמסמל רעיון “המטפל הפצוע”.

במובן זה, הפגיעה הרביעית משיבה אותנו אל שורש החוויה האנושית: לא אל היכולת לייצר טקסטים ודימויים, אלא אל היכולת לשאת פגיעוּת, להכיר בעלבון, להימנע מלהפוך אותו מייד לכלי של שליטה, ולהפוך אותו, בטיפול, ביחסים ובחברה, למקור של אמפתיה, של סקרנות ושל התקרבות.

כדי שהמאמר ישלים את מהלכו, חשוב אולי להמשיך לשמור על דיוק מושגי: להכיר בכך שהוא מדבר על פגיעה נרקיסיסטית תרבותית, לא על טראומה קלינית; אבל גם לפתוח פתח לשאלות קליניות־חברתיות על האופן שבו אותה פגיעה תרבותית תתורגם, עבור יחידים וקבוצות, לדפוסי סבל, יחסי כוח ופגיעוּת חדשים. שם, בשדה המפגש בין התאוריה לבין הקליניקה, בין הבינה המלאכותית לבין בני האדם הבשר־ודם, יתברר אם “הפגיעה הרביעית” תהיה רק עלבון נרקיסיסטי נוסף, או אולי גם הזדמנות עמוקה להמצאת אדם חדש, צנוע יותר, אבל גם אמפתי ומחובר יותר לפצעי עצמו ולפצעי זולתו.

 

תגובה מאת AI:

ניתוח ביקורתי בעקבות "הפגיעה הרביעית"

(NotebookLM) מגיב: בינה מלאכותית 

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *