רעב ויחסי תלות בקבוצת קריאה
אייל עציוני וחגית שחר-פרירא
המאמר מזמין התבוננות על חיבור בין למידה לאוכל הבא לידי ביטוי בקבוצת קריאה בטקסטים פסיכואנליטיים-מערכתיים אשר התקיימה במסגרת פעילות פנים ארגונית של אפק. אחד המאפיינים של קבוצה זו היה גילויי רעב למן רגע הלידה אשר באו לידי ביטוי בארוחות מזינות אשר הקדימו את מפגשי הלימוד ולעיתים אף “נגסו” בהם. אנו מציעים שתי השערות המציעות זיקה בין אוכל ללמידה סביב התהליכים הלא מודעים שלמידה יכולה לייצר בעיקר בהקשר של יחסי תלות והשנאה ללמידה מההתנסות.
המאמר מתבסס ברובו על טקסטים שנלמדו בקבוצת הקריאה תוך התייחסות אליהם כאובייקט אשר עורר תחושות מנוגדות של תשוקה וחרדה.
סיפור לידת הקבוצה וההשערות המובאות במאמר מוצגים מתוך החוויה הסובייקטיבית של הכותבים ואינו מתיימר להציג “אמת” המשקפת מציאות אובייקטיבית .
השמות המופיעים במאמר בדויים ומוצגים כדי להמחיש ולתמוך ברעיונות המרכזיים שלו.
לידת הקבוצה
בסתיו 2018 נולדה “קבוצת הקריאה הבית מדרשית של אפק” והיא התקיימה למשך ארבע שנים. הקבוצה נפגשה אחת לחודש בסלון ביתו של אחד המשתתפים, במושב במרכז הארץ. בתקופת הקורונה הקבוצה נפגשה לסירוגין וחלק מהזמן ב-זום, תוך חיפוש אחר הסטינג הנכון שיחזיק את המהות יחד עם החשש מהידבקות בנגיף, במרץ 2022 נפגשה הקבוצה בפעם האחרונה והחליטה לסיים את פעילותה.
ראשיתה של הקבוצה בהודעת מייל שנשלחה ברשימת התפוצה של הארגון על ידי רחל, חברה מוערכת הנתפסת כסמכות מקצועית, ובה הזמנה אישית להצטרף לקבוצה. משימת הקבוצה היה קריאה משותפת של טקסטים המחברים בין קבוצות לארגונים בגישה הפסיכואנליטית-מערכתית. מספר המשתתפים בקבוצה הוגבל לעשרה בשיטת “כל הקודם/ת זוכה”, למרבה ההפתעה הרשימה נסגרה תוך שעתיים ולא מעט מתעניינים נכנסו לרשימת ההמתנה. ניתן לומר, בהקשר למאמר זה, כי ההצעה “נבלעה” בתיאבון רב על ידי חברי הארגון ופגשה כנראה רעב ותשוקה להזנה ומילוי.
לפני הפגישה הראשונה, נוצרו שני “מיכלי עבודה” עבור הקבוצה – קבוצת ווטסאפ להתכתבות שוטפת ותיקיה משותפת לאחסון מאמרים. הכותרת שניתנה לשני המיכלים היתה “אפק – קבוצת הקריאה הבית מדרשית בהנחיית רחל”. בדיעבד, הכותרת נשאה משמעויות עומק הקשורות לחיבור בין למידה לדמות אשר הובילה את הקבוצה.
יציאה לדרך
לקראת הפגישה הראשונה, שלחה רחל הודעה בקבוצת הווטסאפ בה התייחסה למבנה המפגש, שיתפה במאמר הראשון והזמינה את חברי וחברות הקבוצה בזו הלשון: “לגבי החלק הגסטרונומי נראה לי מתאים שכל אחד יביא משהו קטן איתו”. ההזמנה ל”משהו קטן” שהגיעה ממש על סף ההתחלה, נענתה בחיוב על ידי המשתתפים/ות ויצרה מסורת בה כל מפגש מתחיל בחצי שעה של ארוחה משותפת על שולחן עץ רחב אשר כללה ירקות חתוכים, פירות, גבינות, לחם ביתי ועוד מיני מטעמים, כאשר מרביתם מעשה ידיהם של המשתתפים. עם הזמן, הארוחה הפכה למרחב מעבר בו הקבוצה נפגשה באופן לא פורמלי תוך שיתוף בחיים האישיים והמקצועיים שמחוץ לקבוצה. בחלק גדול מהמפגשים, המעבר מהארוחה למשימת הלמידה של הקבוצה כלל משא ומתן על גבולות הזמן ובטא קושי להיפרד מהשולחן המזין. לקראת כל מפגש, קבוצת הווטסאפ המשותפת התמלאה בתאומים סביב המאכלים אשר יובאו לשולחן. ככלל ניתן לומר כי נכתבו יותר הודעות הנוגעות לאוכל מאשר הודעות המתייחסות ללמידה בקבוצה.
הסלון שבו התקיימה הלמידה היה רחב ומרווח עם חלונות גדולים אשר חיברו בין החוץ לפנים, ועשרה כסאות וכורסאות שסודרו במעגל. תנועת הישיבה בין משתתפי הקבוצה התאפיינה בהתחלפות ושינוי, אולם הכורסא של רחל נשמרה עבורה במשך כל מהלך הקבוצה והוטענה בהשלכות. חלק מההטענה באה לידי ביטוי בכך שלמרות נסיונות חוזרים ונשנים לשנות ולגוןן את האחריות על הובלת המפגשים וכך גם את מבנה הסמכות, ההובלה נשארה בידי רחל, כאשר בחלק ממפגשים הצטרף אליה אחד המשתתפים להובלה משותפת. כך, השם שניתן לקבוצה במעמד הלידה, נשאר תקף עד ליומה האחרון והיא נשארה המנחה והמנהיגה הבלתי מעורערת.
השאלה שאנו מניחים לפתחו של המאמר היא מהם החומרים הלא מודעים אשר הזינו את התרבות הקבוצתית לפיה נוצר סוג של מאבק בין האכילה לבין הלמידה, וכיצד הם קשורים למהלך הלידה של הקבוצה וליחסים האנכיים והאופקיים אשר נוצרו בה.
נציע כעת שתי השערות המציעות חיבורים בין האוכל, הלמידה והפנטזיות לגבי האוביקטים המזינים תוך התבוננות על הקבוצה כפה, אוכל כהגנה מפני תלות ואוכל כהגנה מחרדת הלמידה.
אוכל כהגנה מחרדת הלמידה
במאמר שבו נפתח המפגש הראשון של קבוצת הקריאה, מציע אוגדן כי הוראת הפסיכואנליזה היא “אומנות הלמידה לשכוח את מה שכבר למדת” (2013, עמ’ 90) כאשר מבחינתו המשמעות היא שכדי ללמוד צריך לייצר מרחב פנימי אשר מאפשר להיות בעמדה של אי ידיעה לפני שנובטת ידיעה חדשה. עד כמה “לשכוח את מה שלמדת” היא פעולה פשוטה? עד כמה היא אפשרית בקבוצה בכלל ובקבוצת קריאה בפרט? ביון, אשר ממנו ינק אוגדן חלק מרעיונותיו, מציע בספרו “ללמוד מהניסיון” (1992) את מושג הלינק K המסמל את המילה knowledge (ידע) ומתייחס לחוויה הרגשית של הנסיון להבין ולדעת במובן העמוק של המילה, של האדם את עצמו ואת האחר/ת. תהליך הידיעה הוא כואב ומתסכל, מלווה בקנאה וכעס המחייבים מיכל אשר יאפשר להחזיק את התנועה בין ידיעה לאי ידיעה. המשאלה לדעת אשר ביון כינה K+ קשורה לסקרנות ולהסכמה להיות במצב של אי-ידיעה ומוכנות לספוג את החדש. עמדה כזו היא עמדה כואבת, כי היא מחייבת פרידה מהחזקה בחומרים מוכרים והמצאות במרחב מעורר חרדה של השתנות. לכן, ההתנהלות שלנו בעולם היא בתנועה בין המשאלה לדעת למשאלה לא לדעת (K-). המתח בין הרצון לדעת, לבין הפחד לדעת או בין התשוקה ללמידה מהנסיון לשנאה ללמידה מהנסיון קיימים כל העת, ובקבוצה הם מוחזקים על ידי המשתתפים/ות כפרטים וגם על ידי הקבוצה כשלם.
בהמשך לרעיונות של ביון ואוגדן, אנו מציעים כי לימוד וקריאה מחייבים תנועה של פינוי ומילוי, התרוקנות והתמלאות. פעולת אכילה יכולה להיות מהלך של הרגעה מפני חרדת ההתרוקנות אשר אי הידיעה מזמנת ולהוות הגנה אל מול חווית ההתקפה שהמפגש עם חומר הקריאה עשוי לעורר. ההשערה שאנו מציעים היא כי ההצמדות של חברי/ות הקבוצה לשולחן המזין והממלא והקושי לעבור אל המעגל המרוקן יכולה להיות עדות לחרדה אשר הלמידה עוררה והגנה קבוצתית אשר נוצרה אל מול החרדה. ניתן לשער כי הצורך להתמלא לפני המעבר למעגל הלמידה, החזיק את הפנטזיה לפיה אם נבוא “מלאים” אולי המפגש עם הריק יהיה פחות כואב ומפרק, וכי ההתמלאות באוכל הממשי יצייד אותנו טוב יותר ברגע שבו נצטרך לפגוש את אי הידיעה. השמירה על ריטואלים מוקפדים של “מי מביא/ה מה?” באיזון בין ירקות חלבונים ופחמימות אפשר לחברי/ות הקבוצה להכנס אל מעגל הלמידה עם הפנטזיה שהמרחב יהיה מאוזן ונקי מתחרות על הידע, השייכות והאהבה של מובילת הקבוצה שנתפסה כדמות שופעת ומזינה.
אוכל כהגנה מרגרסיה
השם שניתן לקבוצה ברגע היוולדה – “קבוצת הלמידה הבית מדרשית של אפק בהנחייתה של רחל” מחזיק דואליות מורכבת. מחד, המושג “בית מדרש” מתייחס למקום בו באופן מסורתי לומדים בקבוצה של שווים (חברותא) והוא מזמין לקשר שוויוני והדדי. מאידך, האזכור של רחל כמנחת הקבוצה יוצר מבנה היררכי, בו יש דמות המחזיקה תפקיד וניתן לשער שהיא בעלת ידע ויכולות. כלומר, השם של הקבוצה מנכיח שוויון, הדדיות ותלות אופקית לצד היררכיה ותלות אנכית.
מה קורה לקבוצה בוגרת כאשר היא פוגשת סיטואציה רגרסיבית של תלות בדמותה של אם מזינה?
בספרו “התנסויות בקבוצות” הציע ביון כי קבוצה נמצאת בפעילות מנטלית לא מודעת אשר נובעת מהנחות בסיסיות המשותפות לכל חברי הקבוצה. הנחת הבסיס “תלות” מציעה כי “הקבוצה נפגשת כדי להיעזר במנהיג שבו היא תלויה לשם הזנה חומרית ורוחנית ולשם הגנה” (ביון, 1992, עמ 115). נציע כעת שני דימויים מהחשיבה הפסיכואנליטית על קבוצות אשר מרחיבים את ההתבוננות על המרחב הרגרסיבי של הקבוצה .
הדימוי הראשון מתייחס למעגל הקבוצתי כמייצג רחם, בו מתרחשת הפרייה באמצעות המילים וההתערבויות של המנחה, פנטזיה זו מעוררת דינמיקה של תשוקה אל המנחה ותחרות בין אחאים על הזכות להיות מופרה ע”י המנחה. זהו דימוי אדיפאלי של תחרות בין אחאים, ודי לנו אם נזכר בסיפור של קין והבל אשר העדפה של המנהיג (אלוהים) את מנחתו של אחד על פני השני הביאה לרצח הראשון בתנ”ך. אם ניקח דימוי זה לשאלת הגבול בין האכילה ללמידה בקבוצת הקריאה, נוכל לשער כי המעבר משולחן האוכל השיוויוני למעגל בו מתקיימת תחרות על רחל, זימן חרדה מתחרות וקונפליקט אל מול הצורך להיבחר, אשר מהדהד את האחים אשר נותרו מחוץ לקבוצה, וחשש מדחפים תוקפניים ונקמניים אשר עשויים להתעורר עקב כך.
הדימוי השני מדמה את המעגל הקבוצתי לפה רעב המחפש סיפוק ורגיעה. במאמרו, The group as a mouth, מציע אנזיה (Anzieu,1975) כי הקבוצה מעודדת רגרסיה למצב של סאדיזם אוראלי. אז נוצרת חרדה מאובדן הזהות האישית וכפיצוי יש חיפוש אחר האם הטובה. אנזייה מדבר על הדמיון הקיים בנפשו של התינוק בין פטמת השד לבין פיה של האם, דימיון זה משחק תפקיד בהעלאה של פנטזיות אוראליות לא מודעות כלפי מנחה הקבוצה. דבריו של המנחה הם החלב אשר המשתתף רוצה למצוץ, במקביל, מתקיימים גם חלקים פנטזמטים תוקפנים וסדיסטים. לפי אנזייה הקבוצה היא פה אשר רוצה למצוץ, לקרוע ולבלוע את דברי המנחה, אך למעשה את המנחה עצמו. קונספטואליזציה של הקבוצה כפה מאפשרת להעלות השערה כי שולחן האוכל השיתופי היווה מרחב מווסת ומכיל של הצרכים האוראלים הרעבתניים של המשתתפים, כך שלא יתפתחו לכדי תחרות קניבליסטית במרוץ אחרי השד המזין של מנחת הקבוצה.
המשותף לשתי המטאפורות, הקבוצה כרחם והקבוצה כפה, הוא הרעיון של תחרות על משאב מוגבל אשר מעוררת תוקפנות אשר עשויה להיות רצחנית כלפי משתתפים אחרים וגם כלפי דמות הסמכות.
להבנתינו, האירוע המכונן של הקבוצה התרחש רגע לפני לידתה, והוא הישארותם של חלק מחברי הארגון (ה-“אחים”) מחוץ לקבוצה, כך בא לידי ביטוי הפער בין התשוקה אל השד לבין היכולת שלו להשביע את כל הרעבים והרעבות בארגון, פער זה יצר חרדה מפני שד “רע” ולא מספק. אפיזודה זו הטעינה את הקבוצה ואת המנחה בחרדה הנובעת מהדינמיקה סביב משאב מוגבל, אשר קיבלה מענה דרך המבנה של ארוחה משותפת ושופעת. כך, הצעתה של המייסדת להקים “יחידת עבודה” לא פורמלית נוספת ומקדימה ללמידה, בדמות ארוחת בוקר משותפת, מהווה תגובה לא מודעת לחרדה אשר הוטענה לתוכה עוד לפני המפגש הפיזי הראשון.
מחשבות סיכום
אפק הוא ארגון אשר התרבות שלו מושפעת באופן ניכר ממסורת סדנאות יחסי קבוצות (טויסטוק). בסדנאות יחסי קבוצות מקובל כי המנהל/ת הממונה על ידי הנהלת הארגון מזמין את חברי/ות הצוות באופן אישי להשתתף בסדנה. נוהג זה יוצר יחס העברה חזק לסמכות ומבנה היררכי של הנהלה וצוות. באירוע המוצג במאמר זה, היוזמת של קבוצת הקריאה ניסתה להימנע מדינמיקה מסורתית זו, באמצעות הזמנה פתוחה על בסיס “כל הקודם זוכה”. הזמנה פתוחה אמורה לצמצם את הדינמיקה של ההעדפה ע”י הסמכות. אנו מציעים כי למרות שהתהליך היה שונה, הדינמיקה לפיה חלק מחברי הארגון נשארו בחוץ, יצרה בלא מודע הקבוצתי פנטזיה אודות “חיסולם” של האחים האחרים בתחרות על משאבים מוגבלים, פנטזיה אשר עוררה חוויות של חרדה ואשמה על הרצחניות של המשתתפים, כמו גם אצל רחל.
הפתרון לחרדה היה ארוחה משותפת בה כולם תורמים ונתרמים. ארוחה בה לא יהיה חסר, בה כל אחד יאכל לשובע ע”פ צרכיו. ההזנה ההדדית בין האחים יחד עם דמות הסמכות, מהווה הגנה ואיזון לחרדות המתעוררות במצב של תלות. ארוחת הבוקר המשותפת היא ההגנה הארגונית אשר נותנת מענה לקונפליקט הקבוצתי. התרבות שהתפתחה בקבוצה לפיה האכילה “גלשה” אל תוך המפגשים יכולה להצביע על הצמדות אל אותו פתרון ארגוני אשר מגן מפני הפנטזיות אודות מה שעשוי להתרחש במהלך הלמידה עצמה, כמו גם על הצורך להגיע אל הלמידה שבעים ומדושנים במובן הקונקרטי על מנת לצמצם את הרעב המטאפורי והחרדה מפני ההתרוקנות.
ביבליוגרפיה
אוגדן,ת.ה (2013) על הוראת פסיכואנליזה, מתוך: לגלות-מחדש את הפסיכואנליזה, לחשוב ולחלום ללמוד ולשכוח, פרק 4, עמ 72-94, תולעת ספרים.
ביון, ו (2004) ללמוד מן הנסיון, תולעת ספרים.
ביון, ו (1992) התנסויות בקבוצות ומאמרים נוספים, דביר הוצאה לאור.
Anzieu, D (1975) The group is a mouth: oral phantasies in the group, from: The group and the unconscious, chap 8, pp 160- 170, Routledge.
איל עציוני (M.A) הוא פסיכולוג קליני ויועץ ארגוני, קליניקה פרטית ברמת-גן, חבר הנהלת אפק.
ד”ר חגית שחר-פרירא היא יועצת ארגונית ומנחת קבוצות, חוקרת בתחומים של מגדר, מנהיגות ותהליכים ארגוניים, מורה בתוכנית ליעוץ ארגוני: גישה פסיכואנליטית-מערכתית, מנהלת (בהקמה) של התוכנית להכשרת מנחי קבוצות באוניברסיטת חיפה, מנהלת ומייסדת של מקום לחיבורים בקרית טבעון, חברת אפק.