״למידה מן הסדנאות, מבט לרוחב״
קירבה חברתית בעת ריחוק פיזי
מירה ארליך-גינור
הו דיווח ותיעוד על סדרה של שלשה ערבי למידה באפק שהתקיימה בזום מספטמבר עד דצמבר 2020. ברקע המפגשים סוערת הקורונה בגלים עולים ויורדים: כולנו מתכנסים אל בתינו בסגרים ומשתחררים מהם תוך זהירות רבה. כל ׳אחר׳ נחווה כמסוכן להדבקה – מצווים על ריחוק פיזי, המכונה ״ריחוק חברתי״. המפגשים בסדרה היו מקום של קירבה חברתית בעת הריחוק הפיזי.
בתקופה זו הוקמה לראשונה באפק ועדה מדעית במטרה: ״לאסוף, להמשיג ולשמר את הידע הנרכש״, וסדרת המפגשים היוותה את הפעילות הראשונה שלה. הובלת הסדרה ניתנה למירה ארליך-גינור וצוות הסדרה כלל את שלי זוסמן ויעל שנהב שרוני. תנאי הקורונה חייבו שהמפגשים יתקיימו בזום. בצד המגבלות של הפורמט, הדבר אפשר השתתפותם הפעילה של חברי אפק מחו״ל.
בסקירה זו אביא את תהליך בניית המפגשים, את דברי הפתיחה והמצגות לכל אחד מהמפגשים, נקודות שעלו בזמן הפגישה ע״י משתתפים ואסכם במחשבות בדיעבד.
פרסום ראשון של סדרת הסדנאות
בניית הסדרה
לפני כחמש שנים, התקיימה סדרה של שבעה מפגשים בהובלתן של ג׳ודי לוי (ז״ל), חנה מרדר ואיריס סגל, תחת הכותרת: ״סדנת יחסי קבוצות, מבט לעומק״. סדרת המפגשים הייתה מאירת עיניים ופותחת ראש.
״סדנאות יחסי הקבוצות״, נאמר בפתח הסדרה ההיא, ״הן ליבת קיומה ופעילותה של אפק״. ואכן, כאז כן עתה, פוטנציאל הלמידה מהסדנאות רחוק ממיצוי, והן מקור לא אכזב ללמידה בחזקת: ״הֲפָךְ בָּהּ וַהֲפָךְ בָּהּ, דְּכֹלָּא בָהּ״– אולי לא הכל בהן, אבל הרבה.
מתוך ההנחה שחשוב וניתן ללמוד מן הסדנאות, לא רק תוך כדי אלא גם בדיעבד, התקיימו שני ערבי אפק במתכונת ״ישיבת הנהלה פתוחה״ שהוקדשו לדוחות המנהל.ת: ב- 2018 דו״ח הסדנה הבינ״ל שניהל משה ברגשטיין וב- 2019 דו״ח הסדנה הבינ״ל שניהלה ג׳ודי לוי (ז״ל).
מאז התקיימו עוד סדנאות, בשל מצב המגפה חלקם היו סדנאות ואירועים וירטואליים. הוועדה המדעית החליטה על סדרה של שלושה מפגשים שמשימתה הייתה: “לספק הזדמנות להתבוננות רוחב של הסדנאות באופן שתאפשר שאלות השוואתיות של מודלים, של אוכלוסיות, של מרחבים. סדרה בה יתאפשר לברר: מה ׳יחסי קבוצות׳ בסדנאות? מה ישראלי בסדנאות״, מה ׳אפקי׳ בסדנאות? מה מהמתודה של יחסי קבוצות עובד באירועים וירטואליים ומה לא מתאפשר, ומה היה עבורנו, כחברי אפק, בסדנאות בהן השתתפנו שהיווה חוויה מעצבת שהביאה אותנו להצטרף לאפק?
מפגש ראשון: סדנאות בישראל, המקום והזמן
דברי פתיחה
אנחנו נפגשים בזום, מסביב תהום הקורונה, באפק (הכללי) ׳סגר שלם׳ או ׳סגר מהודק׳, מרי אזרחי או כאוס. בתוך זה אנחנו כאן, בקרבה חברתית תוך מרחק פיזי מצער. כשבנינו את הסדרה קיווינו, האמנו, שספטמבר יבשר טוב – שתהיה פגישה פיזית. לא כך קרה. לגבי המפגשים הבאים כבר אין אפילו המותרות של האשליה.
לא נהיה רק ״חמוצים״ ונבכה את מה שאין – טוב שיש זום, טוב שיש אפשרות להיפגש באופן שמאפשר אפילו ליותר חברים מכרגיל להיות נוכחים. על המסך כרגע 42 משתתפים.
הסדרה הזו מתכתבת, ואולי גם ממשיכה, את הסדרה שהובילו לפני 5 שנים ג׳ודי לוי (ז״ל) וייבדלו: איריס סגל וחנה מרדר: ״מבט עומק לסדנאות״, סדרה שזכורה מאד לטובה.
הסדרה הנוכחית עוסקת במבט לרוחב. השאלות שלה שונות אבל נקודת המוצא משותפת: הלמידה בסדנאות מתרחשת ב’כאן ועכשיו’ של הארגון הזמני אבל לנו, כארגון מתמשך, יש את הזכות להמשיך ולכרות מן הידע שנאגר בסדנאות, ידע שנמצא בתוכנו ומחכה להזדמנויות להתבונן בו, כמו גם ידע שמרוכז בדוחות המנהלים והמנהלות. מכרה עתיר משאבים.
הסדרה מונה שלשה מפגשים, המפגש הנוכחי מוקדש לסדנאות המתקיימות בישראל (הישראלית והבינ״ל), המפגש הבא מוקדש לסדנאות הווירטואליות שחברינו לקחו בהן חלק לאחרונה והמפגש השלישי מחכה לצורה שתיקבע בהמשך למה שנגלה בשני המפגשים הראשונים.
היו באפק 33 סדנאות בינ״ל ו 13 סדנאות ישראליות. בנוסף לאלמנטים המהותיים השונים כמו שפת העבודה, המשתתפים והצוותים השונים שהשפה מכתיבה, אציין כמה דברים יותר שוליים בהם נתקלתי.
הסדנאות הבינ״ל ממוספרות באופן בולט כחלק מהכותרת, ואילו הסדנאות הישראליות לא ממוספרות; לסדנאות הבינ״ל פעימה קבועה של אחת לשנה, ובסדנאות הישראליות הפעימה לא קבועה – בהתחלה התקיימו אחת לשנה ואחר כך באינטרוולים שונים של פעם בשנתיים, פעם בשלש שנים ואפילו אי שם בשנות ה 90 הפסקה של 5 שנים; בסדנאות הבינ״ל התורה שבע״פ היא שמנהל מנהל שתי סדנאות ברצף, ובסדנאות הישראליות לא כך. אעצור עם ההשוואות, אבל שווה לחשוב על מה ההבדלים אומרים.
דרך הפגשת שתי הסדנאות, הישראלית והבינ״ל, זו הפעם הראשונה, מתאפשרת/מתבקשת השאלה: האם יש משהו ישראלי בסדנאות ואם כן, מהו? את הסדנאות ייבאנו ממכון טוויסטוק. בשנתיים הראשונות לכינון פרויקט הסדנאות ייבאנו גם את המנהל (אריק מילר). האם במהלך 33 השנים פיתחנו מהות וארומה משלנו?
בשנים האחרונות הסדנאות מושכות משתתפים רבים מהארץ ומחו״ל, מייק טפליץ כתב על רשימת המתנה, ליילה ג׳מאל כתבה שלולא ביטולי הקורונה היו הפעם בסדנה הבינ״ל יותר משתתפים מחו״ל ממשתתפים ישראלים. שאיפה רבת שנים מתממשת.
מצאתי שלקרוא שני דוחות אחד ליד השני זו חוויה בפני עצמה: שיקולים דומים/שונים בבחירת השם, בחירת הצוות, הארכיטקטורה של האירועים, תמהיל החדש מול המסורתי ועוד ועוד. כל אלה מאד מושקעים, מאד אישיים – ומהווים מקומות חופש בתוך הסכמה הנתונה של ״מודל לסטר״.
מה שבלט לי בשני הדוחות היתה העובדה שבניגוד לנטען הרבה פעמים, הסדנאות אינן בועה בחלל/זמן אלא מתרחשות במציאות מקומית, פוליטית, בריאותית נוכחת ומשפיעה.
גם נוכחנו שיש מקום ל״אזהרת מסע״: סדנה היא לא פיקניק, דברים קורים והם מטלטלים. כלי העבודה של הפרשנות המערכתית מאומצים עד תום, ולא תמיד הם חזקים דיים.
עד כאן דברי הפתיחה למפגש. מייק טפליץ הציג מחשבות בעקבות הסדנה הישראלית שניהל ביולי 2019: ״הקול מתחיל מבפנים: חיבורים לסמכות, מנהיגות ותפקיד״, ליילה ג׳מאל הביאה מחשבות בעקבות הסדנה הבינ״ל: ״בין חוץ לפנים, לנווט סמכות ומנהיגות״ שהתקיימה בפברואר 2020 ממש רגע לפני שהקורונה צפה על פני השטח. לאחר מכן התחלקנו לשלוש קבוצות שהמשימה שלהן הייתה לדון במה ישראלי ומה אפקי בסדנאות. המפגש הסתיים בדיון במליאה ובריוויו.
להלן נקודות שעלו במפגש
מדובר על ׳למידה׳ כאילו זה משהו אחיד ולמעשה מתרחשים בסדנאות סוגי למידה שונים.
אובחנו 4 סוגי למידה:
למידה חווייתית: ״ נפילת האסימון״
למידה על החשיבות של התבוננות פנימה והחוצה
למידה על המצב החברתי
למידה על מערכת לרבות האספקטים המודעים והלא מודעים שלה
הסדנאות מאפשרות הזדמנויות למידה, במקרה הטוב ההזדמנות אכן נלקחת, פעמים רבות הלמידה מתרחשת לאחר זמן, כשוך סערת החוויה.
צוין כי ישנה סכנה במיסוד הלמידה: ידיעה מראש של מה צריך ללמוד. הוזכרה שוב האמת החשובה של האסימטריה בין חברי צוות למשתתפים במובן שגם אם עבור איש הצוות פירוש מסוים כבר נאמר, עבור המשתתף זו פעם ראשונה.
נושא הרגרסיה עלה שוב ושוב בדיונים. כאשר הקואורדינטות המוכרות נעלמות במרחב שהסדנה יוצרת, מתעוררת חרדה. למידה מסוג זה כרוכה בחרדה.
הניסיון הוא שבסדנאות הישראליות החוץ חודר פנימה, “הבועה” אינה אטומה.
עלתה ההשערה שהישראליות היא זו שמביאה משתתפים מחו״ל. בסדנה בינ”ל ניתן לראות איך ישראל נתפסת בעיניים בינ”ל.
ובאופן יותר כללי – התהליכים שמתרחשים בסדנה מאפשרים לעיתים להתייחס למה שקורה בחברה לפני שעולה על פני השטח. ניתן לראות בכך את הכוח ״המנבא״ של המודל.
מתוך קבוצות החלוקה: מה ישראלי, מה אפקי?
שפת הדיבור: האנגלית (כל שפה זרה) מגינה ומרחיקה, העברית חושפת עולם האסוציאציות יותר ישראלי ומאפשרת לגבולות להיות יותר חדירים.
בכל ארץ יש תרבות מקומית. המבט מבחוץ מאפשר לאפיין את הייחודי.
נאמר שבישראל ניתן לראות יותר תוקפנות, הומור, ישירות, מאבק על משאבים מצומצמים וחידוד קונפליקטים.
המשיכה הגוברת של סדנאות אפק הבינ״ל למשתתפים מחו״ל: במשך שנים רבות הרגשנו שהתואר ״סדנה בינ״ל״ הוא תואר ריק כי מספר המשתתפים מחו״ל היה קטן. מאז אירוע השלושים שנה לאפק, המגמה היא של מספר גדל והולך של משתתפים מחו״ל. בעוד המגמה ברורה, ההסבר לה לא ברור.
עלתה מחשבה שההתייחסות לסדנאות אפק היא כאל ״סדנה קלאסית״ עמוקה, כזו שעוסקת בשפת הלא מודע. ישראל בהיותה ״מרכז וולקני״ משלבת את החיוניות עם המסורת. התמונה שעלתה היא שאפק קיבלה על עצמה ברשת הבינ״ל להיות ״עם כיפה על הראש״.
מפגש שני: כמה יחסי קבוצות יש בסדנת יחסי קבוצות וירטואלית?
דברים שלמדנו בימי קורונה
דברי פתיחה
שלום למפגש השני בסדרה של ״למידה מן הסדנאות, מבט לרוחב״. והפעם על המרחב הווירטואלי ומה שניתן ללמוד ממנו . מתוך מה שניתן ללמוד על המרחב הווירטואלי נוכל ללמוד על המרחב ה״רגיל״, זה שממנו הפלגנו למקום החדש.
אנחנו נפגשים במרחב וירטואלי לדון בסדנאות וארועים וירטואליים. מבחינה מסוימת כולנו בעלי ניסיון במרחב הווירטואלי, שהרי אנחנו כאן.
כולנו חיים בחצי השנה האחרונה בזום, מחצית מהנוכחים התנסו ספציפית באירועים/סדנאות וירטואליים במרחבי יחסי הקבוצות ( 23 מתוך 43 מהנוכחים), המרחב הווירטואלי הוא נושא החקירה של הערב: מה הוא היצור הזה, איך פועל ולאן מוביל?
אכן, הזדמן לנו, בתוך כל הרע הזה להיות שותפים למעבדות ענק שפותחות פתח לשאול שאלות בסיסיות על מה שיש ועל מה שהיה. אחריותנו, בעיני, ללמוד ולהפיק את מה שניתן מן ההזדמנות הזו.
נשאל: האם מה שמתפתח והולך בזמן אמת מול עיננו כמוצר, כשיטה כבשורה – שווה אותו דבר? שווה יותר? שווה פחות?
קיבצנו פאנל בו ניסיון מצטבר עצום. כל אחד מהפאנליסטים השתתף באירוע וירטואלי אחד לפחות, ולרב ביותר.
ההתנסויות מגוונות, ננסה כאן להפיק תמצית לקחים ומחשבות מכולן. במערב הפרוע אוספים זהב בחתיכות קטנות.
מה היה לנו?
מבחינת סוגי האירועים ההתנסויות של חברי הפאנל כלולים מספר אירועים של חלימה חברתית, מספר סדנאות של יחסי קבוצות ולפחות שתי התנסויות של יישומי יחסי קבוצות.
וגם אולי – מה לא היה ולמה: סדנת אפק בתוכנית לפסיכותרפיה שלא הפכה לאירוע וירטואלי ובוטלה, והסדנה הבינ״ל של אפק שבוטלה.
איך היה לנו?
פרמטרים של ׳איך׳ שחותכים את ה׳מה׳ כמו: האם האירוע הוא מקומי או בני״ל? על כמה אזורי זמן יכול להתפרש אירוע (מימד סינכרוני ואסינכרוני) והאם האירוע מתרחש ברצף או במפגשים לאורך שבועות ואף חודשים.
זו הזדמנות לדון בשאלה: מה הופך GR לכזה? מהם התנאים ההכרחיים ומהם התנאים המספיקים, והאם המרחב הווירטואלי מאפשר אותם? האם מתאפשרת רגרסיה? איך עובדים עם הלא מודע? האם יש תחליפים לאלמנטים שלמדנו לעבוד אתם כמו: היכן מתיישבים, מה מחזיק זה שאיננו ועוד שאלות.
שקף סיום:
אז לאן אנחנו הולכים ומה יהיה ביום שאחרי? האם נחזור להיכן שהיינו או ניפתח לאפשרויות חדשות?
מה נרוויח ומה נפסיד? והאם אפשר להרוויח מכל העולמות, הישן והחדש?
לאחר דברי הפתיחה התקיים פאנל, בהנחיית אליאת ארם במתכונת ״סליחה על השאלה״. המתכונת היא של שאלות לחברי הפאנל ותשובות קצרות. השאלות התכתבו עם הכותרות של קבוצות החלוקה. לאחר הפאנל התפצלנו לחמש קבוצות. המשימה הראשונית של קבוצות החלוקה הייתה “לספק הזדמנויות לחקור אספקטים נבחרים של מרחב העבודה הווירטואלי בגישת יחסי הקבוצות
כותרות קבוצות החלוקה
כשרותֿ
השילוש הקדוש
מה צריך כדי לנהל GR וירטואלי
הלא מודע והגוף
קבוצה ללא כותרת
נקודות שעלו במפגש, בפאנל ובקבוצות החלוקה
הדיון היה ערני ומרובה פנים. מפגשים וירטואליים נעשים יותר ויותר חלק ממציאות חיינו. האדם והתהליכים שפוגשים בעת הזאת, מאפשרים לנו הצצה אל אדם עתידי שהזיקה שלו לגוף ולגופם של אחרים שונה.
כשמדובר על אירועים/סדנאות וירטואליים השאלה המכרעת היא איך ועד כמה ניתן לעבוד במודל יחסי הקבוצות המוכר לנו במרחב וירטואלי.
היו שאלות שהוגדרו כמדומות: האם אפשר לעבוד בלי גוף? שהרי הגוף תמיד קיים.
האם ׳כשר׳ ׳לא כשר׳, מושגים הלקוחים מתחום הדת והאמונה.
הובעו שתי עמדות קיצוניות בשאלה המכרעת: האחת שאפשר לעשות סדנת יחסי קבוצות וירטואלית ולהפיק ממנה הרבה; השנייה גרסה שאי אפשר ולא נכון לפעול במרחב המקוון, כיון שמאבדים בו את העיקר, לא מתקיימים תנאים נחוצים לחקירה של תהליכים לא מודעים. התרחשויות קורות בכל תנאי, אך כדי לחקור את ההתרחשות צריך מרחב שאינו מוכל ב flat land, כלומר צריך מרחב בו אנשים עם גופם שלהם ועם גופם של אחרים, כיון שמשמעות של מגע מתעצמת לנוכח איסור המגע כאשר המגע אפשרי. והיו כמובן גם עמדות ביניים.
אם המרחב הווירטואלי הוא מציאות קיימת, אנחנו חייבים לחקור את גבולות אפשרויות העבודה בו. על מנת לחקור חייבים להתנסות, רק לאחר התנסויות נוכל לחשוב אם שווה פחות או יותר, לא אם כשר.
גם אם סדנה וירטואלית נראית אותו דבר על הדף, בפועל צורת העבודה היא אחרת, קריאת הסימנים היא אחרת, ניואנסים אחרים במתן משמעות וההבנות מתפתחות אחרת. למשל, כשחתול עובר מול מסך או כשהמסך קופא. המכונה והאדם מתערבבים לישות אחת, הלא מודע מדבר דרך המכונה.
״זה זה באדרת אחרת״ – אין זה כנס יחסי קבוצות במובן שהכרנו אותו.
שאלת ה- qua non sine, התנאים בלעדיהם אין סדנת יחסי קבוצות, היא שאלה כללית לגבי GR, מעבר לשאלת האפשרות לעבוד במרחב וירטואלי.
התרומה הייחודית של גישת יחסי הקבוצות היא האפשרות לגעת ברובד הלא מודע של מה שמתרחש בתוך/בין קבוצות וארגונים. אם לא עובדים עם רובד זה נעלמת התרומה הייחודית. התנאי להגעה לרובד הזה היא עבודה המאפשרת רגרסיה. הגם שרגרסיה אפשרית בכל מצב אנושי השאלה היא אם ניתן לעבוד עם הרגרסיה באופן משמעותי במרחב וירטואלי.
לשאלת ״השילוש הקדוש״ (TTT – זמן, טריטוריה ותפקיד): לטריטוריה יש משמעות חדשה במרחב הווירטואלי. גם אם המשימה מוגדרת באותו אופן, הצורה בה מתקיימת המשימה היא אחרת. חציית הגבולות מתרחשת באופן שונה. אנשים נמצאים במחוז המחיה שלהם, עם המשפחה, אין לבד, והמעברים המיידיים לא קלים להכלה.
מרחב וירטואלי מקשה על החזקה והכלה, או לפחות מצריך התאמה. לא ניתן לראות מה שלום אנשים ויש קושי להחזיק את השלם. יש בכך סכנה במרחב שמזמין רגרסיה.
בצד המחשבות על האפשרות והחשיבות של עבודה במרחב וירטואלי עלתה קינה על מה שהלך לאיבוד. המרחב הווירטואלי פוגש את האדם בן התקופה הזו כי זה המקום בו חיים, יש להכיר בכך שזה לא אותו דבר. עם זאת, חומרי הגלם זהים: החוויות האישיות, היכולת להסתכל פנימה, המוכנות להביא התנסויות. דרכי ההתחמקות רבים יותר במרחב וירטואלי.
לא היתה תשובה לשאלה האם חוויות שנצרבות בתודעה אפשריות במרחב וירטואלי. האם הריגושים האופייניים לסדנת GR מתרחשים במרחב וירטואלי?
אם אפשר לדבר על מסקנה מערב כזה ניתן לסכם אותה כך: כיון שזה עולמם העכשווי של הרבה אנשים, חשוב, ואף מוסרי, להבין את העולם הזה. עבודת יחסי קבוצות מתאימה עצמה לתנאים הנוכחיים מתוך חשיבות לחקור את המציאות בה אנשים חיים.
מצד שני, עלתה מחשבה שדווקא בעולם מבוזר ומנוכר חשובה פגישה אמיתית. האם עלינו להחזיק משהו בשביל החברה בעולם שטוח, ע״י העמידה על כך שהסדנאות תהיינה פיזיות?
אנחנו חווים את מה שהעתיד צופן בחיקו במעין “פרומו”. מיומנות שלנו בכלי תאפשר להעריך אם מה שאנחנו מציעים הוא מספיק טוב.
מפגש שלישי: מה למדתי מהסדנה שהביא אותי הלום, להיות חבר/ה אפק?
דברי פתיחה
הגענו למפגש השלישי והאחרון בסדרה: ״למידה מן הסדנאות, מבט לרוחב״.
המפגשים שלנו מלווים את הקורונה, מתקיימים בין גלים ובין סגרים. ספירה מיוחדת בתקופה מיוחדת.
המפגש הראשון התקיים על סף הכניסה לסגר השני, עסקנו בו בסדנאות של אפק בישראל, הבינ”ל והישראלית, ושאלנו: “מה ישראלי בסדנאות ומה, אם בכלל, אפקי בהן?”
במפגש השני, שהיה על סף היציאה מן הסגר, עסקנו בסדנאות וירטואליות ושאלנו כמה יחסי קבוצות יש בסדנאות אלה.
המפגש הנוכחי פוגש את התממשותו של גל שלישי ותחזית לחיסון קרוב.
בעוד שהנושאים של שני המפגשים הראשונים היו ברורים לי מהתחלה, המפגש השלישי נשאר עלום עבורי. חיכיתי לשני המפגשים כדי שיצוף בי נושא שיבקש להידון, בחזקת ״נושא מחפש מפגש״ על משקל ״מחשבות מחפשות חושב״ או ״חלום מחפש חולם״.
וכך היה. אחרי המפגש השני הופיע נושא שהציע עצמו בעוצמה כזו שדחק כל נושא אפשרי אחר – הלמידה של חברי אפק כמשתתפים בסדנאות. חזרה אל ההתחלה, אל המקום בו למדנו, אל המצב בו היינו משתתפים בסדנה – מה הייתה הדרך שהובילה מן הסדנה/אות לכאן ועכשיו, להיות חברי אפק. מה חווינו שעיצב את חיינו המקצועיים ואיך והיכן יישמנו את מה שלמדנו?
הסדנה הראשונה שלי, שהייתה גם הסדנה הראשונה של IASGOP (לימים אפק), התקיימה בערד בשנת 1987, והיא זכורה לי לפרטי פרטים. הייתה זו חוויה מדהימה שבדיעבד אפשר לראות ששינתה ועיצבה את חיי המקצועיים.
הייתי אז בשנה השמינית באנליזה שלי, חוויתי רגרסיה והעברה, אבל היה זה בסדנה בערד ש״ההבנה נחתה עלי״, שיכולתי להעריך מה משמעותה של רגרסיה וכיצד ההעברה מעוורת. הסיפור הוא כזה – לפני הסדנה התקיימה בביתנו פגישה של IASGOP, בה השתתפו אריק מילר ואוליה כלילי. אוליה הייתה היועצת בקבוצה הקטנה שלי. אחרי יום או יומיים בסדנה, התחלתי לתהות אם אכן הייתה אצלנו בבית, האם אכן היא אשתו של אריק, מה בכלל הקשר בין האישה שפגשתי לפני כמה ימים והנסיכה המזרחית שהתמזל מזלי לעבוד אתה. החוויה הזו של הליכה לאיבוד היתה מטלטלת עבורי, ואידך זיל גמור – אני כאן.
אנחנו, חברי אפק, שכולנו היינו משתתפים בשתי סדנאות לפחות, ולעתים ביותר מחמש סדנאות, חווינו משהו ולמדנו משהו, שהביא אותנו ׳להידלק׳ ולמצוא דרכנו לאפק. כקהילה אנחנו תיבת אוצרות של למידה, חוויות ומחשבות. כל אחד והלמידה שלו על עצמו, על העולם ועל השיטה.
הלמידה הזו באה לידי ביטוי ברור כשעובדים כצוות; כשמנהלים סדנה; כשמפתחים אירועי למידה יישומיים וייעוציים. אבל גם בחיי היומיום שלנו, במקומות לעיתים לגמרי לא צפויים, נשלפת הלמידה ומנכיחה את עצמה.
מה היה בסדנה שהתגלגל לחברותינו באפק ולכך שאנחנו יושבים פה יחד הערב?
מטרתו של הערב היא שנצא עם הבנה טובה יותר לשאלה למה אנחנו כאן. מהו הגורם העלום הזה, אותו “אקס פקטור” עליו הצביע ג’ים קרנץ כשאמר ״מה שלא יהיה הדבר הזה, אני צריך לדעת עליו יותר״. מה הוא ה״זה״ של הסדנאות?
אם כן, המשימה הראשונית של הערב היא “לחקור את הקשר בין הלמידה/החוויה בסדנה ובין יישום הלמידה באפק ובחיינו המקצועיים”.
הרבה שאלות נשאלות, והן מתכתבות עם השאלות ששאלנו במפגשים הקודמים: למה סדנאות מסוימות (לעיתים הסדנה הראשונה, ולפעמים אחרת) נחרטות באופן בלתי מחיק ואילו אחרות לא. מה הופך סדנת יחסי קבוצות לבעלת יכולת טרנספורמטיבית?
אחת השאלות שעלו כשקיימנו מפגש מקדים עם חברי הפאנל הייתה: ״רק עכשיו? למה עכשיו?״ – איך זה שנושא זה לא עלה עד כה באפק, ואיך זה שאיננו חולקים מחשבות על התנסויותינו בסדנאות בהן השתתפנו, הרי זה נושא מתבקש כל כך? בהמשך לשאלה זו, הבאה הייתה: אם הנושא הזה כה מתבקש, איך זה שלא היה תור של פונים להיות בפאנל? משמע, יש סיבה טובה שלא נגענו בנושא עד כה. עוד שאלנו, אם הנושא עולה עכשיו באפק, מדוע עכשיו? האם ימי הקורונה מייצרים צורך בהמשכיות, בהתבוננות במה שיש, במה שמשותף? או שהקורונה לא קשורה בכלל וצריך לחשוב על סיבות אחרות.
יורי גלי “נכנס לבוידעם” והוציא את החוברת של הסדנה הראשונה בערד, ואיתה מן הסתם גם ערמת זיכרונות שלא מצטלמים.
43 (!) שנים עברו בין הסדנה הראשונה של ג׳ים קרנץ וזו של אמיר שרף. האם זו אותה ״סדנה״? האם העובדה שעכשיו שניהם חברי אפק מצביעה על כך שעם כל ההבדלים, יש גורם משותף שהולך ונמשך גם עם השנים?
חזרה לגורם העלום/הקסום ברכיבים השונים – בחוויה, בלמידה, בניסוח בלמידה וביישום. נשמע על כל אלה.
בשנים הראשונות נהגתי להתקשר למשתתפי סדנאות ולראיין אותם על הסדנה. הייתי מתאכזבת כשהיו אומרים לי בנוסח זה או אחר: ״הייתה חוויה אדירה״ ולא היו מתייחסים למה שלמדו. לימים למדתי שקל יותר להתייחס לחוויה מאשר ללמידה ולשתף בה, ושהקושי בתמלול הלמידה לא שולל שהייתה למידה.
אז איך לומדים ומה לומדים, מה סוד הקסם?
באופן פורמלי, להלן האירועים השונים שמאפשרים התנסויות מהן נגזרת הלמידה:
עולה גם שאלה מה במפגש הוא בלתי צפוי או צפוי, אבל כזה שלא ניתן להכחיש אותו?
ויש עוד הרבה שאלות שטרם הוזכרו ויעלו בפאנל ובקבוצות.
את הפאנל הנחתה שלי זוסמן. השתתפו בו אמיר שרף, בעז גסטהלטר, ג׳ים קרנץ, לואיזה ברונר, מרים שפירא ורונית קרק. הפאנל נערך גם הפעם במתכונת של ״סליחה על השאלה״.
לאחר הפאנל התחלקנו לקבוצות עם המשימה “להתחבר לאספקט של הלמידה שהיה המשמעותי ביותר בדרכך לאפק”.
כותרות הקבוצות
-
למה לא דיברנו עד עכשיו? למה עכשיו?
-
“שאריות שמחפשות עיבוד/איבוד”: אפק כהמשך וכתיקון
-
המפץ הגדול (הסדנה הראשונה)
-
לעבוד בסביבת רגרסיה
-
מאחורי הדלת הסגורה של הצוות. תהליכים מקבילים
-
במגרש המשחקים
נקודות שעלו במפגש
-
האם העובדה שמעט חברים התנדבו להשתתף קשורה לתרבות הארגונית בה ״היות מוזמן״ הוא מניע חשוב? האם קשור לחשיפת ״עמדת המשתתף״ כעמדה פגיעה של ״להיות קטן״? עלתה השערה שהזיכרונות על המצב הרגרסיבי מביישים.
-
העובדה היא שכחברי אפק לא חלקנו חוויות מהסדנאות בהן היינו משתתפים. לא חלקנו מה למדנו כיחידים, לא התבוננו מה למדנו כקבוצה, כארגון, על עצמנו, על השיטה, על הארגון.
-
הסתבר שזו לא למידה פשוטה.
-
חברים דיווחו על זיכרונות מציפים שגרמו לחוויה להיות חוויה מעצבת.
-
הסדנה נחרטת באמיגדלה כמו טראומה. שנים אחרי יודעים לספר אירועים ורגעים מן הסדנה הראשונה.
-
קישרנו את העובדה שעכשיו מתאפשר העיסוק בשאלה של כל אחד כמשתתף בסדנה בהשפעת אפקט הזום, תחושת האבדן ותהליך האבל.
-
המפגש השלישי והאחרון אפשר לחזור על נושאים שעלו במפגשים הקודמים: מהי הלמידה בסדנאות, נפילת האסימון לאחר המפץ הגדול, העובדה שלא כל אחד לומד מסדנאות ולא כל אחד יכול ללמוד מסדנאות. עלינו להכיר בכך ולהיות צנועים בהתאמה. הלמידה מצריכה יכולת לעמוד במצב של חרדה אישית וקולקטיבית. רמת החרדה צריכה להיות כזו שתאפשר למידה.
-
אפק נתפס כהמשך לעבודה בסדנאות ופעמים רבות כתיקון למה שהתרחש בהן – ״שאריות שמחפשות עיבוד״ .
-
קבוצת הפיצול שמשכה הכי הרבה משתתפים הייתה ״במגרש המשחקים״. בקבוצה דובר על הסדנה כמשחק רציני ועל אפק כמשכן הגעגועים לשכונה של הילדות.
מבט אחרי שוך הסדרה
המפגשים היו מעניינים, מערבים ומרובי משתתפים. נוכחנו שוב שהלמידה מן הסדנאות היא מכרה עתיר מרבצים, ושאין כמו אפק, כקבוצת אנשי מקצוע, לעסוק בכריית המשאב כדי להתבונן ולעבד את מה שהיה ולפתח את מה שיהיה ובכך לקדם את התחום הן בארץ והן ברשת העולמית של יחסי קבוצות.
נשארתי עם התהייה – האם אותם מפגשים, לו היו נערכים במפגש פיזי, היו משאירים משקע ארוך טווח יותר? האם טיבם של מפגשים וירטואליים, ״חיים״ ככל שיהיו, להתפוגג מהר יותר?