המרחב המקוון
אמיר שרף
בסדנה המקוונת שימשתי, ביחד עם ליילה ג’מאל, כצוות טכנולוגיה ואדמיניסטרציה. אני שימשתי גם כאדמיניסטרטור וליילה שימשה גם כמשנה למנהל הסדנה.
במסגרת ההכנות לסדנה, עסקנו לא מעט (יחד עם אבי נוטקביץ’, מנהל הסדנה ומשה ברגשטיין, משנה למנהל הסדנה) במחשבות, באפשרויות ובתכנון המבנה הטכנולוגי של הסדנה מתוך הבנה שיהיו לדבר השפעות רבות על הפעילות בסדנה, על היכולת לחוות וללמוד בה ועל הדינמיקה בסדנה, שרק את חלקן נוכל לחשוב מראש.
בחלק הראשון של דברי רציתי לשתף מעט במבנים עליהם חשבנו, ובמבנה בו בחרנו בסוף. אני חושב שלמבנה הטכנולוגי יש חשיבות בהקשר למשימה המרכזית של הערב ולחקירה בקשר להשפעות המודעות והלא מודעות של העבודה במרחב המקוון. ראינו לכך כבר התייחסות בדבריו של אבי ואני חושב שזה יהיה גם רלוונטי לתוכן של הדוברים הבאים אחרי.
בחנו מספר אפשרויות ומספר סקיצות.
[הסבר על מודל ראשון] בתחילה חשבנו על מבנה שיהיו בו אזורים נפרדים לפונקציות השונות: אזור ראשי הכולל לובי, וממנו גישה לחלל הקבוצה הגדולה ולמליאות, וגישה ללאונג’ משתתפים. עם קישור זום נפרד לאזור שישמש לאירוע הבין-קבוצתי ולאירוע הארגוני, קישור נפרד לכל חלל עבודה של קבוצה קטנה, קישור נפרד לאזור הצוות וקישור נפרד לאזור האדמיניסטרציה. מחשבתנו הייתה שמבנה כזה יאפשר הבחנה וגבולות ברורים יותר בין אזורי המשתתפים והצוות, ויאפשר נפרדות פיזית ומדומיינת ביחס למבנים ולסוגי הקבוצות השונים בסדנה. כך למשל, בסקיצה זו, בקבוצות העבודה הקטנות, כל משתתף נכנס באופן אישי למרחב נפרד, ושאר המשתתפים אינם יודעים מי נמצא במרחבים האחרים ומה קורה בהם. כך נשאר מרחב גדול יותר לייחוסים, לפנטזיות ולמחשבות ביחס למתרחש בסדנה וביחס למבנים ולמשתתפים האחרים.
[הסבר על מודל שני] מבנה שני שחשבנו עליו היה שיתופי ופתוח יותר ובו כל המרחבים של המשתתפים ביחד, ורק אזורי הצוות בנפרד. עם לובי מרכזי – אזור כניסה. כך למשל, לא ניתן לעבור ב”טעות” לאזור הצוות ולהיפך, או לראות מי מאנשי הצוות נמצא, והיכן.
[הסבר על מודל סופי] לאחר התלבטות, בחרנו את המבנה האחיד, השטוח ביותר. המודל בו בחרנו לבסוף הוא מודל שטוח לחלוטין שבו כל חדרי הסדנה נמצאים באותו מרחב. לובי, משתתפים וצוות. כל המשתתפים וכל חברי הצוות יכולים לדעת בכל רקע נתון מי נמצא איפה, בכל אזורי הסדנה: אזורי משתתפים ואזורי צוות. מה שהפך משמעותי במהלך הסדנה והעלה מחשבות ותובנות רבות, בין היתר בתחושה בה מצאנו את עצמנו לעיתים, של צפייה פאסיבית, אולי אפילו בהייה, במסך המחשב ומעקב אחר תנועת האנשים בין החללים השונים (למשל באירוע הארגוני). אני מניח שירחיבו על כך הדוברים הבאים. עוד משמעות של המבנה שנבחר הייתה שניתן לעבור ישירות, בלחיצת כפתור אחת, תוך שניה, מכל מרחב לכל מרחב.
אני חושב שהמבנה שנבחר קידם באופן ברור אלמנט ומאפיין מרכזי בסדנה – אלמנט השטיחות, או ההשטחה, כמאפיין של טשטוש היררכיות ארגוניות. הטכנולוגיה במובן זה השתלבה והתכתבה עם תחושת ההשטחה, שהייתה מובנית כבר בסדנה בשל המבנה המקצועי שלה, כלומרהעובדה שהייתה פתוחה רק למשתתפים מנוסים, והעובדה שחברי אפק הרכיבו את החברים ואת הצוות כאחד.
המבנה הדגיש גם את האלמנט, שחשבנו עליו גם מראש, בדבר הקושי או החוסר במרחבי ביניים, במרחבי מעבר. למשל, בכניסה או בהצטרפות לחדר, במגע לא פורמלי בין משתתפים או בין משתתפים לצוות, או ביציאה מחדר. ניסינו ליצור כאלו. המחשבות על הקושי המוקדם הזה התחדדו והתבהרו מאוד במהלך הסדנה. ניסינו לתת לזה מענה מסוים במרחבים: לובי שדרכו תמיד (או לפחות פעמים רבות) יעברו בכניסה לתחילת יום הסדנה ובמעבר בין המרחבים השונים; מרחב משתתפים (לאונג’); מרחבי מפגש להפסקות (מסדרון א’ ומסדרון ב’); מרחבים להפסקות קפה ומוסיקה; מבואות לחדרי ההנהלה והיועצים בזמן האירוע הארגוני. דבר שעורר דינמיקות ותובנות לא מועטות אצל המשתתפים והצוות.
כשעברתי על הרשימות שלי מהסדנה לקראת הערב הזה, הופתעתי לראות שנושא המבנה לא העסיק והטריד אותנו רק מראש, לפני הסדנה, אלא גם במהלכה. בישיבות הצוות בכל בוקר קיימנו מעין מטריצת חלימה קטנה, ומרפרוף על תכני החלומות עתה ראיתי שחלק ניכר מהם עסקו במבנים, בבתים: בתים שקופים, בתים מזכוכית, בתים מבטון, מקלטים, דירות קטנות ובתים גדולים, מורכבים ולא מוכרים, בתים ישנים ובתים חדשים, בתים שלא ממלאים את הפונקציות שלהם ובתים מוצפים. כך שנראה שנושא המבנה והפונקציות הקיימות והנבחרות, והתאמתו של המבנה לצרכים, עבר איתנו פנימה עמוק לתוך הסדנה והיווה חומר גלם משמעותי לעבודה בסדנה וללמידה בה.
עד כאן בקשר למבנה הטכנולוגי.
אני רוצה להתייחס גם לחוויה חזקה שלי בהקשר למפגשים מקוונים, ובפרט המעבר בין פנטזיה למציאות במרחב המקוון. אבי דיבר על זה קצת. על פינטוז מפגשים (פיזיים) שלא מתקיימים באמת, ואני רוצה להתייחס להיפוך של זה: היזכרות לאחר מעשה במפגש שכן התקיים (במרחב המקוון), ותהייה בקשר לממשות שלו.
התחושות שלי בסדנה, שבזמן אמת נראו מאוד חיות ואמיתיות, דהו, התפוגגו ואפילו התמוססו עם סיום הסדנה, כשהאירוע הסתיים וכשחלף הזמן. די מהר נותר משקע רגשי וחוויתי דל למדי. זה עורר תחושה של תהיה וספק ביחס לממשות החוויה, אם הייתה או לא הייתה, ומה היה בעצם? מה קרה? זו תחושה לא נוחה, לא נעימה ומבלבלת, כי היא בקונטרסט די חד לאנרגיה, לכוונה, לתחושה ולמגע שהתקיימו בזמן אמת. זה נראה כאילו שכשהגוף לא נמצא, אין מיכל שיחזיק עבורי את החוויה.
זה הזכיר לי קצת את מה שקורה לי כשאני רואה סצנה חזקה בסרט שאחר כך מתבררת כחלום של הגיבור. סצנת אקשן עם מרדפים, מכוניות שמתהפכות, יריות, פיצוצים, מסוקים מתרסקים, בניינים קורסים, גיבורים שמתנהגים כמו גיבורים. ואני מתרגש, מתלהב, ואומר לעצמי “וואו. איזה יופי. כמה אנרגיה, איזה אקשן, איזו השקעה”. ואז הגיבור מתעורר, ואני מבין שזה היה רק חלום. והתחושה שאני נשאר איתה היא שכל מה שראיתי קודם הופך לחסר ערך, או בעל ערך פחות. זה לא אמיתי, זה רק חלום. מן פעולת undo שאני עושה להתרגשות ולחוויה הקודמת כשעוד חייתי תחת ההנחה שזה אמיתי (בקולנוע, כן?…). והרי הכל היה בסרט, אותם דולרים הושקעו בהפקת הסצנה, השחקנים, הפיצוצים, האפקטים המיוחדים – הכל היה. אבל המסגור של זה כחלום מבטל או מפחית מאוד את התחושה. זה פחות שווה, זה לא זה. ואני מצטער על כל הכסף והאנרגיה והיצירתיות שהושקעו ועכשיו נמחקו, ולא מקבלים את המקום שלהם. וזו לפעמים גם התחושה שלי ביחס לחוויותיי במרחב המקוון, בסדנה ומחוצה לה. הפער בין התחושה בזמן אמת, אל מול המשקע, התחושה, המשמעות, שנותרים בחלוף הזמן מהמפגש המקוון.
דימוי אחר למחשבה הזו, ובזה אסיים, גם הוא מעולם הסרטים – השעיית הספק (suspension of disbelief) שכה הכרחית לסרטים, למחזות ולספרים. הנכונות המכוונת של הצופים להתעלם בעת הצפייה ממידת הסבירות, המציאותיות או ההיגיון של הנחות יסוד או של פרטים בסיפור, כדי שיוכלו להנות מהסרט או המחזה, או כדי שיוכלו לחוות קתרזיס. ללא נכונות הצופים להשעיית הספק, לא יוכלו “להיכנס” לסיפור. כך הרגשתי במבט לאחור ביחס לסדנה המקוונת, וגם ביחס למפגשים אחרים, שאינם טכניים בעיקרם, שאני מקיים במרחב המקוון. אני נכון להתעלם בזמן המפגש מהשטיחות של המגע, מהיעדר הגוף, מהמלאכותיות של המפגש ושל החיבור, ובזמן אמת אני אפילו מאמין לזה – לקשר, למגע, לחיבור, לתחושה. אך כשאני יוצא מהמפגש המקוון, כשהסדנה מסתיימת, והזמן חולף (בשונה מהתחושה ביציאה מאולם הקולנוע, איני יודע מדוע), השעיית הספק הזו מתפוגגת לה בתוכי, וטבעו האמיתי, הלא מספק, המאכזב, של המפגש המקוון, צף ועולה.