12 דקות על סדנה מקוונת

מאמרים נוספים בגיליון

IN RESPONSE TO "BEYOND AN EYE FOR AN EYE…” BY LESLIE BRISSETT
| SHELY SUSSMAN |

מחשבות על קבוצה קטנה מקוונת
| אייל עציוני |

הסדנה המקוונת של אפק
| ירמי הראל |

מחשבות של משתתף בעקבות הסדנה המקוונת
| רועי מצר |

על תהליכים מודעים ולא מודעים בשדה הזום
| אבי נוטקביץ |

קו אפק מקוון 2021/1 – דבר המערכת

אנחנו שמחים להשיק את הגיליון הדיגיטלי הראשון של קו אפק.

בספטמבר 2000 יצא לאור הגיליון הראשון של קו אפק.
אבי נוטקביץ, שהיה אז יו"ר אפק, כתב בין השאר בדברי ברכתו:
"אפק כותבת" היא כמובן דרך נוספת לקדם את הרעיונות, אך היא בעיקר יצירת מרחב לייצור של רעיונות חדשים, להמשגות חדשות, לעיבוד נוסף של התנסויות; היא אפיק נוסף לתעל דרכו יצירתיות; היא גם אפיק נוסף של תקשורת ביננו לבין עצמנו, בינינו לבין העולם.

סילביה זילברמן ואילנה ליטוין בדבר המערכת כתבו:
אחרי לבטים שנעו בין צניעות מופרזת לשאפתנות גרנדיוזית, בין כוונה להוציא דף מידע אינפורמטיבי יבש, לבין רצון לגבש ז'ורנל מקצועי מהוקצע, החליטו חברי הוועדה להשיק עיתון שיעודד כתיבה חווייתית וספונטנית גם אצל אלה מאתנו שנרתעים מכתיבה עבור העיתונות המקצועית הממוסדת.

העיתון יצא כל שנה, עלה, התפתח והתרחב וגם חברי המערכת שלו התחלפו במהלך השנים. בדצמבר 2011 יצא גיליון מס' 12 שהיה גם האחרון. מאז הוא נרדם לעשר שנים. במערכת עלה הדימוי של 'היפיפייה הנרדמת' שמחכה לנסיך שיבוא, ייתן לה נשיקה, ויעיר אותה מתרדמתה.

המחשבות הראשונות לחדש את קו אפק במתכונת דיגיטלית, בעידודה של הנהלת אפק, עלו לפני למעלה משנתיים, עוד טרם פרוץ מגפת הקורונה, והתחילו במפגשים בין סיווני שירן ובין ירמי הראל. סיווני נאלצה לפרוש והוקמה מערכת חדשה הכוללת את אליאת ארם, ירמי הראל ושלי זוסמן: מי שהייתה מעורכות הגיליונות הראשונים, מי שהיה מעורכי הגיליונות האמצעיים ומצטרפת חדשה למערכת, בתקווה לשילוב של ישן וחדש, מסורת וחדשנות, נושא חשוב בפני עצמו בתחום של יחסי קבוצות.

נושא הגיליון, המפנה את המבט לארגון ולהתארגנות בימי מגיפה, מזמין התבוננות בהשפעות המגיפה על המערכת החדשה שקמה בתקופה זו. ההאצה הדיגיטלית בימי קורונה והשינוי הטרנספורמטיבי בתפיסת מיקום ומרחב, הסירו מגבלות לחברות גלובלית, שהפכה "טבעית". גם הכלים הטכנולוגיים הפכו "טבעיים", והמערכת נעזרה בטכנולוגיה הזמינה של זום, וואטסאפ, דוא"ל וקבצים משותפים לעבודה השוטפת ולתקשורת עם כותבי המאמרים ואנשים נוספים שלקחו חלק וסייעו בהפקת הגיליון. תוכניות למפגש מערכת בישראל בוטלו עם הטלת הסגרים ומגבלות התנועה, כך שלמעשה, כמו צוותים רבים בתקופה זו, המערכת פעלה במרחב המקוון ולא נפגשה פיסית מאז הקמתה ולאורך תקופת העבודה על הגיליון.

מגפת הקורונה נתנה משנה תוקף לחידוש כתב העת במתכונת מקוונת, כזו שנגישה וזמינה מעבר לגבולות של זמן, מרחב ושפה, ומזמינה ביטוי במגוון כלי תקשורת וסגנונות, כמו וידיאו ודימויים חזותיים. כמו בחוליות הקודמות בשרשרת קו אפק, גם במהדורה הדיגיטלית המחודשת מקופלת המשאלה לספק מרחב יצירתי ומשחקי לעיסוק בתחומי הדעת של אפק, מרחב לביטוי רעיוני וחווייתי, לאיסוף ועיבוד התנסויות ולתקשורת בתוך קהילת החברים ובינה לבין העולם.

משימה זו חברה לאתגר העכשווי של חיפוש אחר דרכים חליפיות וערוצים נוספים למפגש ולשיח. כך למשל, הפלטפורמה הדיגיטלית של קו אפק מאפשרת תגובות בדף המאמר, כערוץ מסוג זה. האם ניתן לחשוב על "מודל היברידי" באפק, שחלקו מפגשים פיזיים, חלקו מפגשים מקוונים וחלקו בקו אפק המקוון? ימים יגידו.

חלקו הראשון של הגיליון מכיל שלושה מאמרים העוסקים, מזוויות שונות, בחוויית הלמידה מסדנאות או על-סדנאות דיגיטליות. כולן התרחשו במשך חודשי המגיפה. נפתח עם מאמרן של רונית קרק ומרים שפירא הבוחנות את ניסיונן כמשתתפות בכנס החלוצי של eGRC ב 2020. התמה המרכזית, סביב השאלה או התחושה של שמיטת האינטימיות בכנס עם סמכות דיגיטלית, עורר במערכת חשיבה מיידית ואכן כללנו תגובה על נושא השמיטה מירמי הראל.

ה"מאמר" השני הוא למעשה מארג של תרומות מהמנהל, אנשי צוות ומשתתפים, של הסדנה המקוונת שהתרחשה פברואר 2021 ושהוקדש לה ערב אפק ביוני השנה, אותו הובילו סמדר אשוח ואמיר שרף, שאת תוכנו ניתן למצוא כאן.

החלק הזה של הגיליון נחתם עם מאמר מטה-למידה מסדנאות דרך סדרת ערבי למידה בזום. המאמר הוא פרי עריכתה של מירה ארליך-גינור שניהלה שלושה ערבי אפק בזום בסתיו 2020, בין גלי הקורונה, עם המשימה המרכזית – למידה מסדנאות.
החלק השני של הגיליון גם הוא מכיל שלושה מאמרים, שעוסקים בשאלה שהצגנו ב'קול קורא' על אפק כמתארגן ועל חוויית המנהיגות בצבעיה השונים בשנות המגיפה.
אנו פותחים במבט יושבת הראש, יעל שנהב שרוני, על ניהול אפק – הארגון כארגון – בימי מגיפה, ריחוק פיסי ואי וודאות.

ממשיכים במאמר חושב מחבר אפק, גבי בונויט, על הקבוצה מתוך חברי אפק לבחינת יחסי קבוצות וקורונה – בו הוא נוגע בנושאים שנחזור אליהם מאוחר יותר – זכרון, אחרות וזרות.

מסיימים בתרומתו של לזלי בריסט, מנהל התוכנית ליחסי קבוצות במכון טוויסטוק בלונדון, ששלח גם הוא מאמר חושב על זהות, השתייכות וחוויית הדיגיטאלי בימי מגיפה מזוויתו כמנהל. מאמר זה גם עורר תגובות עמוקות בקרב חברי המערכת ותמצאו כאן תגובה של שלי זוסמן לרעיון של "a person in a body".
החלק השלישי והאחרון של הגיליון מוקדש לזכרה של חברתנו היקרה ג'ודי לוי שהלכה לעולמה בטרם עת ובטרום המגיפה. ערב הזיכרון למותה באוגוסט 2019 בביתו של יגאל גינת בירושלים הוא לכשעצמו אולי אחד הזיכרונות האחרונים לפני המגיפה של חברי אפק בצוותא, מדברים, בוכים, זוכרים ושרים את ג'ודי.

כאן תמצאו מקבץ ראיונות, חלקם מוקלטים, חלקם כתובים, של חברים שזוכרים את ג'ודי; את המאמר המקורי של ג'ודי מ 2011, Memory Lost and Memory Found, עם תגובתה המקורית ועם תוספת עכשווית מגבריאלה בראון, זיכרון שנעטף בעריכה רגישה, אחראית ואוהבת בידיהן של ליילה ג'מאל ומירי צדוק.

נראה לנו שאולי ג'ודי היא היפהפייה הנרדמת שלנו, שעוזרת לנו להתעורר ולעורר את קו אפק. למרות שלא כמו באגדות, איננו יכולים להחזיר אותה לנשום בתוכנו, אנו יכולים לנסות ולהמשיך תוך שהיא נושמת מתוך זיכרונותינו.

מקווים שתהנו מהגיליון ושנשיקותיו השונות יעוררו אתכם לתרומות בעתיד.

להתראות,
המערכת.
שלי, ירמי ואליאת. ספטמבר 2021.

המערכת רוצה להודות בראש ובראשונה לאילן קירשנבאום, על שותפות הדרך והסיוע במימוש המהדורה הדיגיטלית.
להנהלת אפק, שאישרה כספים שעזרו במימוש הגיליון, בעיקר בעריכה של הקטעים המוקלטים.
וכמובן לכל הכותבים והתורמים – הרי אין עיתון בלי תוכן.

גיליון מס. 2 - נובמבר 2022 7

English follows the Hebrew

קו אפק המקוון #2

דבר המערכת
שמחים להניח לפניכם את הגיליון השני של קו אפק המקוון. בהכנת הגיליון יכולנו לזהות את המאפיינים של לעשות דבר "בפעם השנייה". בגיליון השני של קו אפק בשנת 2001, אילנה ליטוין, סילויה זילברמן ואליאת ארם כתבו בדבר המערכת:
"כולנו מכירים את פרץ האנרגיה המזין התחלה חדשה, ראשית יצירה. קשה הרבה יותר לגייס אנרגיה כדי להתמיד בעשייה ולהשקיע בתחזוקה".
תחושות אלה שליוו את הכנת הגיליון "בפעם השנייה" התלכדו עם נושא הגיליון, שכותרתו "על כמיהה, תנועה ואף-על-פי-כן". בהשראת מילות השיר הידוע* המצביעות על "הדרך המתמשכת" וההכרח "לנוע-לנוע" בהתמדה ובנחישות, תהינו מה משמעות התנועה בימים אלה, בהם הדרך מתמשכת, נסוגה, עומדת במקום – איך נעים הפרטים, הקבוצות, הארגונים, החברות, הקהילות? היכן נפגשים הכמיהה למגע אנושי וקרבה עם תנועה ותנועתיות? ומהיכן המשאבים להמשיך למרות הכל ואף-על-פי-כן?**
זיהינו את מעגליות התנועה באפק בקיומה של סדנת יחסי-קבוצות בשיתוף אוניברסיטת ת"א "להיות מטפל בעת הזו" בניהולם של יוסי טריאסט ומשה ברגשטיין. הסדנה בוטלה פעמיים בימי קורונה, הדרך התמשכה, ולבסוף התקיימה בספטמבר האחרון עם מספר משתתפים גבוה במיוחד. מה מקומן של הכמיהה, ההתמדה והנחישות בשגשוגה של הסדנה, למרות הכל ואף-על-פי-כן?
אף המאמרים בגיליון זה מתאפיינים בתנועה מעגלית של חזרה לאחור והליכה קדימה. האשכול הראשון, ובו שני מאמרים, עוסק בתובנות משנות הקורונה, הקשורות לבדידות, תנועה ואי-תנועה. תחילה, מאמר חושב מאת שמואל ברנשטיין העוסק במצוקות הבדידות וחוסר-התנועה, ובאמצעות חזרה ל-"La Solitude" של שארל בודלר מציע דרך חדשה לחשוב את "החלל הריק". לאחריו, סיימון ווסטרן נוגע בשאלות של בדידות, נתק ומלנכוליה בעידן הדיגיטלי, ודן בהן באמצעות מקרה בוחן של טייסי מל"טים בחיל האוויר האמריקאי.
האשכול השני בגיליון כולל שלשה מאמרים הנובעים ישירות מפעילות אפק וחשיבת יחסי-קבוצות. המאמר הראשון, מאת אייל עציוני וחגית שחר-פרירא חוקר ברגישות ומתוך חוויית ההשתתפות את התהליכים בקבוצת קריאה בטקסטים פסיכואנליטיים-מערכתיים שהתקיימה לאורך ארבע שנים, ומציע חיבור בין למידה לאוכל. במאמר "דמעות של מנהלן" העוסק אף הוא בחוויית ההשתתפות, אורי וייל פורש בהומור נוגע ללב את נקודת מבטו כמנהלן בצוות סדנת יחסי-קבוצות בחודש יולי האחרון. חלק זה מסיים במאמר חושב מאת גילעד עובדיה הבוחן הוספה של מארגן רביעי – Testing Reality – ל 3T המקוריים (Time, Task, Territory), שתרומתו חיזוק התנועה בעבודה ארגונית בין האידיאלי למציאותי.
הגיליון נחתם בתרומתן של שתי אורחות השואלות "תנועה לאן"?
גילי יובל, סופרת ומשוררת העוסקת בעולם העבודה, מצביעה על המתח שבין בדידות ותנועת-הדרך ועל הכמיהה לשימור הלבדיות, ומציעה פתרון לימינלי של נסיעה-לשום-מקום.
קורין ארצ'ר מגיבה לשיר הקדום המצווה "לנוע-לנוע בדרך המתמשכת" עם שירים וקולות עכשוויים ומציבה בפנינו שאלות של קשב פנימי ובחירת הדרך.
תודתנו לכל הכותבים והתורמים, ולאילן קירשנבאום על הנחת הגיליון באתר אפק החדש.
מאחלים קריאה מהנה,

להתראות,

המערכת.

ירמי, אליאת ושלי.

נובמבר 2022.

* "זה קורה" / מילים ולחן שמואל קראוס

** קול קורא לקו אפק המקוון #2

Digital Kav Ofek #2

Editorial

We are delighted to put forward Kav Ofek’s 2022 – the second digital edition. In preparing this edition, we could identify characteristics of doing something for the ‘second time’. In the second edition of Kav Ofek in-print, in 2001, Ilana Litvin, Silvia Silberman and Eliat Aram, the then editors, wrote:
“we are all familiar with the burst of energy that comes with beginnings, with a genesis. It is much harder to generate energy in order to persevere in creating and invest in maintenance”.
These similar feelings, that accompanied the preparation of the second edition echoed the title: “on longing, movement and nevertheless”. Inspired by the famous lyrics* pointing to the “ongoing journey” and the necessity to relentlessly “keep on moving”, we have wondered – what is the meaning of ‘movement’ these days, when the journey seems to go on and on, regresses, comes to a stand-still – how do individuals, groups, organisations, societies, communities move? Where do longing for human touch and closeness meet movement and moving? Where do we find the resources to keep on moving nevertheless and despite it all?**
We have recognised the circularity of movement in OFEK in the very recent GRC which took place with TAU entitled “Being a Therapist at this time” under the leadership of Yosi Triest and Moshe Bergstein. The GRC was cancelled twice during the pandemic, the journey extended, and eventually it happened this last September with a significant number of participants. What has been the place of longing, perseverance, determination, in the success of this GRC, despite it all and nevertheless?
The articles in this edition are also characterised by the circular movement of back and forth. The first cluster includes two articles dealing with insights from the Corona years, and relate to loneliness, movement and stuckness. First, a thought piece from Shmuel Bernstein dealing with loneliness and lack of movement, and – through re-examining Baudelaire’s La Solitude- offers a new perspective to think of the “empty space”. In the second thought piece, Simon Western touches on questions of loneliness, isolation and melancholy in the digital age, and discusses them through a case study of drone pilots in the USA air force.
The second cluster includes three articles emerging directly from OFEK-related activities and Group Relations thinking. The first, by Hagit Shachar-Paraira and Eyal Etzioni, examines sensitively and from the perspective of the participant, the processes in a reading group of systemic-psychoanalytic papers, which took place over a period of four years (including during covid and lockdown and a return to in-person), suggesting a relationship between learning/study and food/feeding. In the paper “tears of an administrator” which also deals with the experience of participating, Ori Weyl shares his experience of being a GRC administrator this past July with a touching humorous style. This section concludes with a thought piece from Gilad Ovadia which examines the addition of a fourth T boundary, in addition to the original three of Task, Territory and Time. He suggests that of reality Testing, which contributes the strengthening of movement between the ideal and the real in organisational work.

This edition is sealed with the contributions of two guest writers, asking us – “moving – where to?”
Gili Yuval, poet and writer dealing with the world of work, points to the tension between loneliness and a road-trip type movement, to the longing for solitude and suggests a ‘solution’ of a journey-to-nowhere.
Coreene Archer’s thought piece responds to the ancient song “keep moving on the ongoing journey” with contemporary voices and songs and challenges us to examine for ourselves questions of choice and internal listening.
Happy reading and please do use the comment boxes to share your reflections, questions and thoughts.

The Editors

Yermi, Eliat and Shely

November 2022

* “Ze Kore” (It Happens) / Lyrics Shmulik Kraus

** Call for Papers Kav OFEK #2

הקופים של הרלו, קהות חושים, מומולדת וכלומיות (Nothingness)

דפנה בהט

אפתח את דבריי, איך לא, בהסתייגות: הופתעתי כשראיתי את המשימה של הערב, לחקור את השפעות העבודה בזום על דינמיקה ארגונית. האם מסדנה אחת אנחנו יכולים כבר לגזור תובנות על ההשפעות המקוּונות על דינמיקה ארגונית? אני לא בטוחה. אני יכולה לדבר אולי על הלמידה בסדנה.
במשימה של הסדנה היה: "לחקור את ההשפעות המודעות והלא מודעות של עבודה מקוונת על סמכות, מנהיגות ודינמיקה ארגונית". נוכחנו בבלבול שהיה סביב המשימה הזו גם בהזמנות לערב אפק בנושא.
נראה לי שבסדנה היה אפשר לחקור את הסמכות, המנהיגות והדינמיקה, ואפשר היה להתבונן על השפעות העבודה המקוונת (אנשים דיברו על החוויה מול הזום) אבל יותר מכל היה קשה לחקור את השפעת העבודה המקוונת על סמכות, מנהיגות ודינמיקה ארגונית, וזאת, למרות המאמץ של אבי נוטקביץ' לעזור לכולנו להחזיק את המשימה הזו בראש, ולמרות שכמעט כל השמות של הקבוצות באירוע הארגוני עסקו לכאורה בנושא זה¹. אולי כי הדברים עוד חדשים, שכן אנחנו בתוך מעבר ואין לנו מספיק נקודות להשוואה, ואולי בשל החרדה להסתכל על כך באמת.
לפעמים אפשר היה לחשוב שמשימת הסדנה הייתה להתגבר ולנצח את הזום, להצליח להיות קרובים ולהכחיש את השפעת המקוּוַנות עלינו (דובר על כמיהה לחיבורים), יותר מאשר לחקור מה היא עושה לנו בהקשר של סמכות ומנהיגות. ממש כמו היחס לרגשות, ואפילו ללא מודע – לפעמים יש מחשבה שצריך להתגבר עליו, להשתלט עליו ולא לחקור אותו. האם ייתכן שזה גם היחס לסמכות ולמנהיגות?
לפני יותר משנה, לאחר ששימשתי כיועצת באירוע מקוון² פרסמתי בלינקדין³ שני עמודים שכותרתם הייתה: "אנשים הם אנשים הם אנשים, דינמיקה היא דינמיקה היא דינמיקה, ובכל זאת!", and yet…
אני חושבת שהכותרת הזו יפה גם לדברי היום (ואתייחס בדברי הן לאירוע במאי והן לסדנה המקוונת של אפק).
לפני האירוע ההוא לא הייתי בטוחה במסוגלות שלי לתת משמעות להתרחשויות. הרמזים שיש לנו בעבודה המקוונת הם פחותים מאשר במפגש פנים אל פנים – סדרי ישיבה, מבטים בין אנשים, גלגולי עיניים, התחושה הפיזית שבה הקבוצה עוטפת אותי כגוף או חודרת אל נימַי ושדרכה אני מרגישה – כל אלה חסרים. עבורי זה היה אתגר וגם הזדמנות לראות אם אני מצליחה להציע השערות משמעותיות מתפקיד היועצת.
אז כן – גם בזום – הדינמיקה הורגשה מיד ואפשר היה לעבוד⁴. מסתבר שכל ההנחות הבסיסיות יודעות 'להרים ראש' ולחצות את גבולות המעבר מתלת-הממד אל הדו-ממד. אז מה זה ה"בכל זאת"? ה"and yet"? מה שונה?
אתייחס לכמה נקודות:

נקודה ראשונה – בחירת האוכלוסייה ושאלת ההחזקה והשליטה
יש עוד היבט שהיה משותף לשני האירועים שאני מדברת עליהם: בשניהם הוזמנו אנשים שכבר השתתפו בסדנת יחסי קבוצות, ולא מעט מהם (כולם באירוע הראשון) היו מקהילת יחסי הקבוצות.
מה אפשר לגזור מסדנאות שלא נוכחים בהן אנשים שזוהי להם הסדנה הראשונה? אפשר כנראה לגזור מזה לגבי ארגונים פחות זמניים, שזו שאלת החקירה לערב אפק, אבל לא בטוח שניתן לגזור מכך לגבי פוטנציאל הלמידה מסדנאות.
אנחנו נוהגים לומר שהארגון הזמני של סדנה מדמה את הארגונים שבחוץ. על בסיס זה ניתן לשאול את שאלת החקירה של ערב אפק. אבל הסדנה שונה מהארגונים שבחוץ לפחות בממד אחד: הסדנה היא ארגון שמזמין רגרסיה באופן מודע ומכוּון ואילו ארגונים אחרים בדרך כלל לא. כדי שהרגרסיה תהיה בשרות הלמידה נדרשת החזקה טובה. אני מבינה את העובדה שאבי כמנהל הסדנה המקוונת וגם מנהל האירוע השני שאני מתייחסת אליו, הזמינו מלכתחילה רק אנשים מנוסים ביחסי קבוצות, כמשקפת את החרדה מקשיי ההחזקה וההכלה; כסוג של צורך בשליטה – מאנשים מנוסים שבוחרים להשתתף שוב בסדנה נדרשת מעט פחות negative capability מאשר ממי שזוהי להם הפעם הראשונה. לאנשים מנוסים, ובוודאי אלה מהמילייה של יחסי קבוצות, יש יותר מחויבות להצלחת הפרויקט, או כלפי הקולגות שלהם או כלפי מה יחשבו עליהם, במובן, למשל, של היעדרות מהסדנה או בריחה מוחלטת ממנה. עדות אחת לכך היא משתתף מהקהילה ששלח וואטצאפ למנהלני הסדנה לומר לי שאני בתוך מסגרת של 'גריל' מתוך, כנראה, צורך לשמור עליי⁵.
אז מהבחירה של מנהלי הסדנאות לעבוד עם אנשים מנוסים אני מסיקה שלפחות עבור הדור שלנו (שם כללי, כנראה לכל מי שמעל לדור המילניום?) המקוּוַנות מעלה חרדה מפני חוסר שליטה, חוסר גבולות וקושי בהחזקה. אין מה לעשות, גם אם כבני אדם ננסה, בעזרת הטכנולוגיה, להכחיש את היותנו בני אדמה ואת תלותנו בגופני ופגיעותנו – הרי שאנחנו לא רק מחשבות שנפגשות דרך המסך וחוצות את המגבלות הפיסיות. התקווה שבקרוב נהיה בלי גוף מוקדמת מדי. כולנו הקופים של הרלו: מגע עם אמא אמיתית הכי טוב, פחות מזה בובה פרוותית, פחות מזה בובה מפלסטיק. לביטחון שמושג דרך נוכחות פיזית אין כנראה תחליף.
לניסיונות לפצות על הקושי בהחזקה דרך אולי, שליטת יתר, היו עדויות נוספות בסדנה; למשל הבקשה להשתיק מיקרופונים של מי שאינו מדבר. למשל, דומני שמהר יותר מאשר בסדנאות פנים אל פנים היו התערבויות חד משמעיות ברמה האישית מול משתתפים ולא באופן פרשני (כמו משתתפת שנאמר לה מחוץ לגבולות הסדנה לדאוג לסודיות בחדר בו היא עובדת).
דוגמא נוספת היא היחס למידע באירוע הארגוני. בסדנאות רגילות ישנה תמיד סכנה שהצורך לדעת את מצב המערכת (מי באיזה חדר) יהפוך לאקט של שליטה ויגבר על הצורך להבין. בסדנה המקוונת היה אפשר לראות בכל רגע נתון איפה כל אחד נמצא וזה הפך לממכר. במקום לחשוב, בהינו במסך וראינו את תנועת האנשים בין החדרים. זה היה נראה כמו התמכרות לגלישה באינטרנט בצרוף FOMO⁶ – המון מידע, שלא בטוח שיש בצידו חשיבה מרובה.
בהצצה המוגבלת שלי לארגונים גלובליים – יש לי הרגשה שבחלקם, יש עיסוק רב בתכנון ברמה רבעונית, בהצגת היעדים והתוצאות – ופחות מזה בעבודה עצמה. מובן שאין קשר בין מה שתוכנן והוצהר לבין מה שהושג בפועל. האם ייתכן שצורכי השליטה המוגברים, שמושפעים מכך שלא רואים את העובדים פנים אל פנים, פוגעים בחשיבה?
נקודה שניה – זיווג וכוח
בשני האירועים נוכחנו בהופעה רבה יחסית של ההנחה הבסיסית זיווג (Ba Pairing). האם זה הושפע על ידי המדיום? דרך המחשב קשה יותר להרגיש את הקבוצתיות של הקבוצה, או במושגיו של ביון – קשה לפנטז את תכני גוף האם שהקבוצה מדמה במפגש פיזי⁷. האם בשל כך הקשב הולך לפנטזיה של היות קשור בכל פעם רק לריבוע אחד על המסך, מה שהופך את הנחת הזיווג לנגישה יותר?
האם זה הושפע מהטראומה שכולנו חווים בהקשר של הקורונה במובן של הצורך בהנחה הבסיסית זיווג בשל התקווה הטמונה בה? (יחד עם חוסר האונים שאנו חשים ושמביא לפאסיביות המגולמת בזיווג)?
האם זה הושפע מהמרכיב המציצני (וויאריסטי) שמעוּדַד על ידי המסך ושיכול למצוא מוצא יחסית סודי ונוח? (אנשים דיווחו שהם עושים Pin⁸ על תמונה של מישהו/י ומסתכלים עליו/ה מקרוב מבלי שהוא או היא יכולים לדעת זאת). פנטזיית הצצה זו עשויה להיות קשורה לסצנה הראשונית, Primal Scene, שקשורה אף היא להנחת הבסיס זיווג.
האם זה הושפע על ידי הקבוצות המנוסות שנתקבצו בשני האירועים ועל ידי כובד האמביציה כלפי עולם יחסי הקבוצות שנתכנסה בהם? בשני האירועים ניכר הניסיון של המשתתפים להזדווג ולהתחבר לדמויות החזקות פוליטית בעולם יחסי הקבוצות שנכחו, וכמו לזכות בקרבה אליהן. בשני האירועים השמות של יחידים חזקים אלה הוזכרו לא מעט. אולי הפנטזיה היא שבזום אפשר יותר להסתיר את הנהייה שלך כלפי מישהו או מישהי מסוימים. האם ייתכן שלזה חבר ניסיון שלא להיכנס להנחות הבסיסיות הטריוויאליות יותר של תלות ולחימה בריחה, מה שיכול היה להיות מביך מעט לקבוצת משתתפים מנוסה המונחית על ידי יועצים שהם קולגות? ומשם הדרך לזיווג סלולה כמו השביל אל החופה?
אולי ואולי לא. והאם נראה בארגונים בחוץ תופעה דומה של נטייה כלפי הנחת הבסיס זיווג? זה נראה לי כאחד הנושאים המרתקים להמשך חקירה.
נקודה שלישית –מומולדת וכלומיות, Nothingness:
באחד מהערבים משתתפת, שחשפה את פגיעותה לא מעט, יזמה מסיבה. היא פרסמה על לוח שלא היה בו שימוש רב. כל הערב חרדתי מ'הקיץ של אביה'. חששותיי התממשו. וראה זה פלא, כלת המסיבה הייתה כמעט אדישה לכך ביום שלמחרת, ושמה את תחושת הדחייה על הכשל הטכני.
כן, בזום קל לומר, כמו בשירו של נתן זך, "כשהלכה ממני נערתי":
"יֵשׁ רֶגַע כָּזֶה:
אָדָם נִכְנָס וְיוֹשֵׁב
וְאִלּוּ אַחֵר חוֹשֵׁב
שֶׁרַק רוּחַ סוֹבְבָה אֶת הַדֶּלֶת
אוֹ אֲפִלּוּ לֹא זֶה."
במלים אחרות, יש נגישות רבה לשימוש בהנחה הבסיסית Nothingness⁹, כלומיות, שזיהיתי וטבעתי; אפשר לומר שכלום לא חשוב, הכל כרגיל, אין מה להרוויח ואין מה להפסיד מעבודת הקבוצה.
במפגש הראשון של קבוצת הלמידה הגדולה פירשתי שהקבוצה הגדולה רוצה להתחסן מפני הרעב. נראה שהטכנולוגיה מאפשרת ואף מעודדת כניסה קלה ל- Nothingness כהגנה. אנחנו לא רעבים וממילא אין פה מה לאכול.
התחושה היא קצת כאילו הכל שם, כל הרגשות והתהליכים, אבל הכל, רוב הזמן, קצת חיוור. לא שאין אפשרות להתחברות באמצעים מקוונים ואף להתרגשות, אבל קל מאד ללכת להגנה מאלחשת. אחד החלומות בסדנה היה על איש שפותחים את ארון הקבורה שלו והוא חי.
ויש הרבה אמצעים שיכולים לעזור לכלומיות – אחד מהם הוא עצם החלשת הסדנה כארגון זמני אך טוטאלי (היעדר ההיבט של השהות של כמה ימים במלון מנותק), ואחד מהם הוא מִקבול שמשאיר אותך לא נוכח באף אחד מהדברים שאתה עושה. ברגע מסויים בסדנה חשבתי שאפילו המוות יכול להיות הגנה כנגד המוות – התחיל עיסוק במתים שהרגיש כמו ניסיון להעיר משהו ישֵן. באים לזום כדי לגעת ולהינגע (כך דיווחו), אבל קל לברוח ובורחים, קל לומר 'לכלום אין ערך' ואכן הכל קצת מאבד מערכו; אזי מגייסים את המוות על מנת לחיות.
באופן אישי יכולתי להרגיש זאת גם לאחר הסדנה. בדרך כלל אחרי סדנה יש לי, מה שאני מכנה 'שינה צנטריפוגלית'. הרבה חלומות, שברי חלום ותמונות, רכיבי ביטא שכמו עפים החוצה ממני בתנועה סיבובית של התנקות מהשלכות והסרתן. גם בסדנה המקוונת היתה צנטריפוגה, אבל רבע כוח…
כוח ההשטחה הוא עז ובעיניי אף מסוכן. לאחרונה היתה לי פגישה פנים אל פנים עם מטופלת שהתחילה את הטיפול פנים אל פנים ושמזה זמן מה, עקב המעבר שלה למקום מגורים מרוחק, אנחנו נפגשות באופן מקוון. כשהיא יכולה היא מגיעה לקליניקה. קלטתי שבתחילת הפגישה אני מרגישה כאילו לא קרה דבר, הרי נפגשנו בכל שבוע כל העת הזו, ורק אט אט במהלך הפגישה כמו הבנתי את הקרבה הפיסית והרשיתי לעצמי לחוש אותה ולהתרגש. נעשיתי ערה למשמעות החדר שעוטף את שתינו כמו ממברנה נעימה, לשני הגופים (הנשיים) שנמצאים בחדר ואולי מדברים אף הם זה עם זה, לנוכחות השלמה יותר שיש לכל אחת מאיתנו ולקרבה. לקרבה. המחשבה הזו שאנו עלולים לסגל, שבאמת אין הבדל בין מפגש פנים אל פנים למפגש מקוון נראית לי קשורה להגנה של ה- Nothingness ומסוכנת למין האנושי.

אז לסיכום, מה אני אומרת על השפעת המקוּוַנות על הדינמיקה הארגונית?
אולי יותר צרכי שליטה על חשבון חשיבה.
אולי יותר הנחה בסיסית זיווג (Pairing) על חשבון ההנחות הבסיסיות האחרות.
ללא ספק יותר קהות חושית על חשבון היכולת להרגיש ולחוות, או במלים אחרות שימוש מוגבר ב- Nothingness כהגנה.

סיפא:

אני רוצה לשתף במחשבה שלא היה זמן לעסוק בה בערב אפק. המעבר לזום איפשר לנו כצוות לחקור וללוש שוב את המודל עמו אנחנו עובדים, ולשאול עצמנו: מה אנחנו עושים בדרך-כלל מתוך הרגל, מסורת ומנייריזם ומה מהותי למודל יחסי קבוצות. דוגמא אחת לכך היא שאלת גבול הכניסה לקבוצה הגדולה. בדרך כלל בסדנה פנים אל פנים רוב היועצים נכנסים לפני שעת ההתחלה ויועץ/ת אחד/ת מסמן את גבול הזמן ונכנס לחדר בזמן. תהינו מה תהיה המקבילה לכך בזום, ובכלל איך נכנסים? מחשיכים קודם מסך ואחר כך פותחים את הווידאו כאקט הכניסה? נוחתים מבחוץ פנימה (כולל הדחייה בזמן שזה עלול לייצר)? השאלות הללו הביאו אותנו לשאול מחדש למה בדרך כלל אנחנו נכנסים כפי שאנחנו נכנסים. זה אחד היתרונות שבחידושים ובבניית מודלים לא מוכרים, הם יכולים להביא אותנו לחשוב מחדש על מה שנראה כמוכר, ידוע ואף לעוס.

סיפא נוספת (נגועה בשטחיות מה):

אני רוצה לשתף בחוויה שגם לה לא היה זמן בערב אפק. בזמן שעבר מאז שאבי הזמין אותי לסדנה ועד לפתיחתה הממשית, הזמן שבו מפנטזים, הייתי צריכה לעתים כמו להזכיר לעצמי, שאין לי מה לדמיין את עצמי פוסעת במסדרונות עדן-אין. אין מה לחשוב על אריזת המזוודה וכמעט אפילו לא על מה שאלבש (ההכנה היחידה הרלוונטית לסדנה זומית היא, אולי, ביקור אצל הסַפר)¹⁰.
אילו בגדים אנחנו בוחרים לסדנאות? ואיזה מסר אנחנו רוצים ולא רוצים שהם יעבירו? לפעמים יש קוד לבוש (פורמלי ולא פורמלי). מעניין שבסדנאות שיש בהן מן הניסיון לאפשר לסובייקטיביות להפציע בדמות הסמכות האישית, יש קוד לבוש שלעתים לא שייך למקום שבו פועלים. כמה גברים בארץ שנדרשו אל הארון של אבא שלהם בחיפוש אחר הז'קט היחידי שנמצא שם, ושגם הוא נקנה לחתונה ושמור ללוויות. מה אנחנו רוצים להעביר בקוד הלבוש? יש שיגידו שאנחנו רוצים לשדר רצינות, מקצועיות, וכבוד לעבודה (ובתוך כך גם למשתתפים). אבל האם אנחנו מנסים גם להשיג סמכות באמצעות הלבוש? האם אנחנו מנסים להעמיק את ההעברה אל הצוות כאל דמויות סמכות? האם אנחנו גם מעבירים את היותנו שייכים למעמד הצוות בסדנה ולמעמד סוציואקונומי מסוים בחברה בכלל? ומה לגבי הסובייקטיביות שלנו שאנחנו מעבירים דרך האופן בו אנחנו מתלבשים: מעודכנות אופנתית, 'מגניבוּת', עושר, יצירתיות, רצינות, קאז'ואליות, נועזות, מיניות, ספורטיביות, ניסיון לבלוט, ניסיון שלא לבלוט, השקעה בפרטים, צעירות, ותיקות, בכירות, נשיות וגבריות, רוך, קושי ועוד ועוד. ואולי רק שיהיה נוח? אנחנו ערים למקום שהלבוש תופס בשיחות, בדרך כלל הלא פורמליות, של הצוות. נראה שזה נושא שמותר לחשוב עליו רק כבדרך אגב, למרות שהוא מעסיק אותנו וגם את המשתתפים¹¹.
בהמשך למחשבותיי על בגדים, הבנתי את משמעות התארגנות הגוף בתפקיד: כיצד אני נושאת את עצמי בתוך גופי וכיצד עצמי נושא את גופי, ואיך הדבר משתנה בתפקידים שונים ועל ציר הזמן. מה שמאיר אריאל קרא לו "טקס בישבן"¹². איך אנחנו, בחיפוש אחר הסמכות הפנימית בתפקיד נעזרים בגוף ובנגזרותיו. בזום כמעט שאין לזה מקום. האם יש דרכים מקוונות באמצעותן אנו מחליפים את התמקמות הגוף והתארגנותו? אולי בקול? אולי באופן הניסוח? נראה לי מעניין ומסובך להמשך חקירה.

¹ שמות כמו: יחסי אמון עם הסמכות בזום, מו"מ בזום, סמכות בזום ופנים אל פנים, כיצד בונים יחסי סמכות עם אמון בזום וכו'.

² Learning from Experience: Small and Large Study Groups Online, May, 15 2020.

³ https://www.linkedin.com/pulse/people-dynamics-yet-some-reflections-from-staff-role-learning-bahat/?trackingId=nITTQPed%2BCFSWrf84EV%2Fzg%3D%3D

⁴ באירוע ההוא אגב, מהר מאד עלתה דינמיקה של תחרות על משאבים ושל 'קרבה לצלחת', שניתן היה לפרשה גם בכאן ועכשיו של קהילת יחסי הקבוצות (כולם רצו להיות עם מי שנתפסו כחזקים במילייה) וגם חברתית גלובלית, כמשקפת את התחרות בין מדינות על משאבים בהקשר של הקורונה (בדיקות, מכונות הנשמה וכו'). מה שאפשר לקרוא לו MeNess של הקבוצה.

⁵ להרגעת הרוחות ורוחו של אותו משתתף, אציין שהשהייה בתוך מסגרת ה'גריל' הייתה קשורה להחלטה של קבוצת היועצים לסמן ולהבחין עצמה במליאת הסיום של האירוע הארגוני כיועצים, באמצעות משחק עם הטכנולוגיה שהזום מאפשר לנו (כמקבילה לנסיון של קבוצה להבחין עצמה דרך סידורי ישיבה במליאה פנים אל פנים).

⁶ Fear Of Missing Out

⁷ "הקבוצה מתקרבת יותר מדי בתחושת האנשים המרכיבים אותה, לפנטזיות פרימיטיביות מאוד בנוגע לתכניו של גוף האם". ביון (1961), התנסויות בקבוצות, עמ' 127.

⁸ בהקשר זה איני יכולה להתעלם מדו-המשמעות העולה מהאסוציאציה של המונח הזומי Pin לעברית.

⁹ Bahat, (in press). Nothingness – A group phenomenon or a Seventh Basic Assumption: Does it really matter? Does anything matter at all? In: Archer, C. et al. (eds.) The Place where we Live: the space for Group Relations. Routledge: London.

¹⁰ דיון שלם אפשר כמובן לעשות בבחירת המיקום ממנו עושים את הזום, והרקע והתאורה שנבחרים.

¹¹ ר' דיון בלבוש בדו"ח מנהלת הסדנה הישראלית 2012 (השמלה האדומה), ובדו"ח מנהלת הסדנה הבינלאומית 2016 (הז'קט הורוד).

¹² טרמינל לומינלט, מאיר אריאל.