מאמרים נוספים בגיליון

גיליון מס. 1 - אוקטובר 2021

קו אפק מקוון 2021/1 – דבר המערכת

אנחנו שמחים להשיק את הגיליון הדיגיטלי הראשון של קו אפק.

בספטמבר 2000 יצא לאור הגיליון הראשון של קו אפק.
אבי נוטקביץ, שהיה אז יו"ר אפק, כתב בין השאר בדברי ברכתו:
"אפק כותבת" היא כמובן דרך נוספת לקדם את הרעיונות, אך היא בעיקר יצירת מרחב לייצור של רעיונות חדשים, להמשגות חדשות, לעיבוד נוסף של התנסויות; היא אפיק נוסף לתעל דרכו יצירתיות; היא גם אפיק נוסף של תקשורת ביננו לבין עצמנו, בינינו לבין העולם.

סילביה זילברמן ואילנה ליטוין בדבר המערכת כתבו:
אחרי לבטים שנעו בין צניעות מופרזת לשאפתנות גרנדיוזית, בין כוונה להוציא דף מידע אינפורמטיבי יבש, לבין רצון לגבש ז'ורנל מקצועי מהוקצע, החליטו חברי הוועדה להשיק עיתון שיעודד כתיבה חווייתית וספונטנית גם אצל אלה מאתנו שנרתעים מכתיבה עבור העיתונות המקצועית הממוסדת.

העיתון יצא כל שנה, עלה, התפתח והתרחב וגם חברי המערכת שלו התחלפו במהלך השנים. בדצמבר 2011 יצא גיליון מס' 12 שהיה גם האחרון. מאז הוא נרדם לעשר שנים. במערכת עלה הדימוי של 'היפיפייה הנרדמת' שמחכה לנסיך שיבוא, ייתן לה נשיקה, ויעיר אותה מתרדמתה.

המחשבות הראשונות לחדש את קו אפק במתכונת דיגיטלית, בעידודה של הנהלת אפק, עלו לפני למעלה משנתיים, עוד טרם פרוץ מגפת הקורונה, והתחילו במפגשים בין סיווני שירן ובין ירמי הראל. סיווני נאלצה לפרוש והוקמה מערכת חדשה הכוללת את אליאת ארם, ירמי הראל ושלי זוסמן: מי שהייתה מעורכות הגיליונות הראשונים, מי שהיה מעורכי הגיליונות האמצעיים ומצטרפת חדשה למערכת, בתקווה לשילוב של ישן וחדש, מסורת וחדשנות, נושא חשוב בפני עצמו בתחום של יחסי קבוצות.

נושא הגיליון, המפנה את המבט לארגון ולהתארגנות בימי מגיפה, מזמין התבוננות בהשפעות המגיפה על המערכת החדשה שקמה בתקופה זו. ההאצה הדיגיטלית בימי קורונה והשינוי הטרנספורמטיבי בתפיסת מיקום ומרחב, הסירו מגבלות לחברות גלובלית, שהפכה "טבעית". גם הכלים הטכנולוגיים הפכו "טבעיים", והמערכת נעזרה בטכנולוגיה הזמינה של זום, וואטסאפ, דוא"ל וקבצים משותפים לעבודה השוטפת ולתקשורת עם כותבי המאמרים ואנשים נוספים שלקחו חלק וסייעו בהפקת הגיליון. תוכניות למפגש מערכת בישראל בוטלו עם הטלת הסגרים ומגבלות התנועה, כך שלמעשה, כמו צוותים רבים בתקופה זו, המערכת פעלה במרחב המקוון ולא נפגשה פיסית מאז הקמתה ולאורך תקופת העבודה על הגיליון.

מגפת הקורונה נתנה משנה תוקף לחידוש כתב העת במתכונת מקוונת, כזו שנגישה וזמינה מעבר לגבולות של זמן, מרחב ושפה, ומזמינה ביטוי במגוון כלי תקשורת וסגנונות, כמו וידיאו ודימויים חזותיים. כמו בחוליות הקודמות בשרשרת קו אפק, גם במהדורה הדיגיטלית המחודשת מקופלת המשאלה לספק מרחב יצירתי ומשחקי לעיסוק בתחומי הדעת של אפק, מרחב לביטוי רעיוני וחווייתי, לאיסוף ועיבוד התנסויות ולתקשורת בתוך קהילת החברים ובינה לבין העולם.

משימה זו חברה לאתגר העכשווי של חיפוש אחר דרכים חליפיות וערוצים נוספים למפגש ולשיח. כך למשל, הפלטפורמה הדיגיטלית של קו אפק מאפשרת תגובות בדף המאמר, כערוץ מסוג זה. האם ניתן לחשוב על "מודל היברידי" באפק, שחלקו מפגשים פיזיים, חלקו מפגשים מקוונים וחלקו בקו אפק המקוון? ימים יגידו.

חלקו הראשון של הגיליון מכיל שלושה מאמרים העוסקים, מזוויות שונות, בחוויית הלמידה מסדנאות או על-סדנאות דיגיטליות. כולן התרחשו במשך חודשי המגיפה. נפתח עם מאמרן של רונית קרק ומרים שפירא הבוחנות את ניסיונן כמשתתפות בכנס החלוצי של eGRC ב 2020. התמה המרכזית, סביב השאלה או התחושה של שמיטת האינטימיות בכנס עם סמכות דיגיטלית, עורר במערכת חשיבה מיידית ואכן כללנו תגובה על נושא השמיטה מירמי הראל.

ה"מאמר" השני הוא למעשה מארג של תרומות מהמנהל, אנשי צוות ומשתתפים, של הסדנה המקוונת שהתרחשה פברואר 2021 ושהוקדש לה ערב אפק ביוני השנה, אותו הובילו סמדר אשוח ואמיר שרף, שאת תוכנו ניתן למצוא כאן.

החלק הזה של הגיליון נחתם עם מאמר מטה-למידה מסדנאות דרך סדרת ערבי למידה בזום. המאמר הוא פרי עריכתה של מירה ארליך-גינור שניהלה שלושה ערבי אפק בזום בסתיו 2020, בין גלי הקורונה, עם המשימה המרכזית – למידה מסדנאות.
החלק השני של הגיליון גם הוא מכיל שלושה מאמרים, שעוסקים בשאלה שהצגנו ב'קול קורא' על אפק כמתארגן ועל חוויית המנהיגות בצבעיה השונים בשנות המגיפה.
אנו פותחים במבט יושבת הראש, יעל שנהב שרוני, על ניהול אפק – הארגון כארגון – בימי מגיפה, ריחוק פיסי ואי וודאות.

ממשיכים במאמר חושב מחבר אפק, גבי בונויט, על הקבוצה מתוך חברי אפק לבחינת יחסי קבוצות וקורונה – בו הוא נוגע בנושאים שנחזור אליהם מאוחר יותר – זכרון, אחרות וזרות.

מסיימים בתרומתו של לזלי בריסט, מנהל התוכנית ליחסי קבוצות במכון טוויסטוק בלונדון, ששלח גם הוא מאמר חושב על זהות, השתייכות וחוויית הדיגיטאלי בימי מגיפה מזוויתו כמנהל. מאמר זה גם עורר תגובות עמוקות בקרב חברי המערכת ותמצאו כאן תגובה של שלי זוסמן לרעיון של "a person in a body".
החלק השלישי והאחרון של הגיליון מוקדש לזכרה של חברתנו היקרה ג'ודי לוי שהלכה לעולמה בטרם עת ובטרום המגיפה. ערב הזיכרון למותה באוגוסט 2019 בביתו של יגאל גינת בירושלים הוא לכשעצמו אולי אחד הזיכרונות האחרונים לפני המגיפה של חברי אפק בצוותא, מדברים, בוכים, זוכרים ושרים את ג'ודי.

כאן תמצאו מקבץ ראיונות, חלקם מוקלטים, חלקם כתובים, של חברים שזוכרים את ג'ודי; את המאמר המקורי של ג'ודי מ 2011, Memory Lost and Memory Found, עם תגובתה המקורית ועם תוספת עכשווית מגבריאלה בראון, זיכרון שנעטף בעריכה רגישה, אחראית ואוהבת בידיהן של ליילה ג'מאל ומירי צדוק.

נראה לנו שאולי ג'ודי היא היפהפייה הנרדמת שלנו, שעוזרת לנו להתעורר ולעורר את קו אפק. למרות שלא כמו באגדות, איננו יכולים להחזיר אותה לנשום בתוכנו, אנו יכולים לנסות ולהמשיך תוך שהיא נושמת מתוך זיכרונותינו.

מקווים שתהנו מהגיליון ושנשיקותיו השונות יעוררו אתכם לתרומות בעתיד.

להתראות,
המערכת.
שלי, ירמי ואליאת. ספטמבר 2021.

המערכת רוצה להודות בראש ובראשונה לאילן קירשנבאום, על שותפות הדרך והסיוע במימוש המהדורה הדיגיטלית.
להנהלת אפק, שאישרה כספים שעזרו במימוש הגיליון, בעיקר בעריכה של הקטעים המוקלטים.
וכמובן לכל הכותבים והתורמים – הרי אין עיתון בלי תוכן.

גיליון מס. 2 - נובמבר 2022

English follows the Hebrew

קו אפק המקוון #2

דבר המערכת
שמחים להניח לפניכם את הגיליון השני של קו אפק המקוון. בהכנת הגיליון יכולנו לזהות את המאפיינים של לעשות דבר "בפעם השנייה". בגיליון השני של קו אפק בשנת 2001, אילנה ליטוין, סילויה זילברמן ואליאת ארם כתבו בדבר המערכת:
"כולנו מכירים את פרץ האנרגיה המזין התחלה חדשה, ראשית יצירה. קשה הרבה יותר לגייס אנרגיה כדי להתמיד בעשייה ולהשקיע בתחזוקה".
תחושות אלה שליוו את הכנת הגיליון "בפעם השנייה" התלכדו עם נושא הגיליון, שכותרתו "על כמיהה, תנועה ואף-על-פי-כן". בהשראת מילות השיר הידוע* המצביעות על "הדרך המתמשכת" וההכרח "לנוע-לנוע" בהתמדה ובנחישות, תהינו מה משמעות התנועה בימים אלה, בהם הדרך מתמשכת, נסוגה, עומדת במקום – איך נעים הפרטים, הקבוצות, הארגונים, החברות, הקהילות? היכן נפגשים הכמיהה למגע אנושי וקרבה עם תנועה ותנועתיות? ומהיכן המשאבים להמשיך למרות הכל ואף-על-פי-כן?**
זיהינו את מעגליות התנועה באפק בקיומה של סדנת יחסי-קבוצות בשיתוף אוניברסיטת ת"א "להיות מטפל בעת הזו" בניהולם של יוסי טריאסט ומשה ברגשטיין. הסדנה בוטלה פעמיים בימי קורונה, הדרך התמשכה, ולבסוף התקיימה בספטמבר האחרון עם מספר משתתפים גבוה במיוחד. מה מקומן של הכמיהה, ההתמדה והנחישות בשגשוגה של הסדנה, למרות הכל ואף-על-פי-כן?
אף המאמרים בגיליון זה מתאפיינים בתנועה מעגלית של חזרה לאחור והליכה קדימה. האשכול הראשון, ובו שני מאמרים, עוסק בתובנות משנות הקורונה, הקשורות לבדידות, תנועה ואי-תנועה. תחילה, מאמר חושב מאת שמואל ברנשטיין העוסק במצוקות הבדידות וחוסר-התנועה, ובאמצעות חזרה ל-"La Solitude" של שארל בודלר מציע דרך חדשה לחשוב את "החלל הריק". לאחריו, סיימון ווסטרן נוגע בשאלות של בדידות, נתק ומלנכוליה בעידן הדיגיטלי, ודן בהן באמצעות מקרה בוחן של טייסי מל"טים בחיל האוויר האמריקאי.
האשכול השני בגיליון כולל שלשה מאמרים הנובעים ישירות מפעילות אפק וחשיבת יחסי-קבוצות. המאמר הראשון, מאת אייל עציוני וחגית שחר-פרירא חוקר ברגישות ומתוך חוויית ההשתתפות את התהליכים בקבוצת קריאה בטקסטים פסיכואנליטיים-מערכתיים שהתקיימה לאורך ארבע שנים, ומציע חיבור בין למידה לאוכל. במאמר "דמעות של מנהלן" העוסק אף הוא בחוויית ההשתתפות, אורי וייל פורש בהומור נוגע ללב את נקודת מבטו כמנהלן בצוות סדנת יחסי-קבוצות בחודש יולי האחרון. חלק זה מסיים במאמר חושב מאת גילעד עובדיה הבוחן הוספה של מארגן רביעי – Testing Reality – ל 3T המקוריים (Time, Task, Territory), שתרומתו חיזוק התנועה בעבודה ארגונית בין האידיאלי למציאותי.
הגיליון נחתם בתרומתן של שתי אורחות השואלות "תנועה לאן"?
גילי יובל, סופרת ומשוררת העוסקת בעולם העבודה, מצביעה על המתח שבין בדידות ותנועת-הדרך ועל הכמיהה לשימור הלבדיות, ומציעה פתרון לימינלי של נסיעה-לשום-מקום.
קורין ארצ'ר מגיבה לשיר הקדום המצווה "לנוע-לנוע בדרך המתמשכת" עם שירים וקולות עכשוויים ומציבה בפנינו שאלות של קשב פנימי ובחירת הדרך.
תודתנו לכל הכותבים והתורמים, ולאילן קירשנבאום על הנחת הגיליון באתר אפק החדש.
מאחלים קריאה מהנה,

להתראות,

המערכת.

ירמי, אליאת ושלי.

נובמבר 2022.

* "זה קורה" / מילים ולחן שמואל קראוס

** קול קורא לקו אפק המקוון #2

Digital Kav Ofek #2

Editorial

We are delighted to put forward Kav Ofek’s 2022 – the second digital edition. In preparing this edition, we could identify characteristics of doing something for the ‘second time’. In the second edition of Kav Ofek in-print, in 2001, Ilana Litvin, Silvia Silberman and Eliat Aram, the then editors, wrote:
“we are all familiar with the burst of energy that comes with beginnings, with a genesis. It is much harder to generate energy in order to persevere in creating and invest in maintenance”.
These similar feelings, that accompanied the preparation of the second edition echoed the title: “on longing, movement and nevertheless”. Inspired by the famous lyrics* pointing to the “ongoing journey” and the necessity to relentlessly “keep on moving”, we have wondered – what is the meaning of ‘movement’ these days, when the journey seems to go on and on, regresses, comes to a stand-still – how do individuals, groups, organisations, societies, communities move? Where do longing for human touch and closeness meet movement and moving? Where do we find the resources to keep on moving nevertheless and despite it all?**
We have recognised the circularity of movement in OFEK in the very recent GRC which took place with TAU entitled “Being a Therapist at this time” under the leadership of Yosi Triest and Moshe Bergstein. The GRC was cancelled twice during the pandemic, the journey extended, and eventually it happened this last September with a significant number of participants. What has been the place of longing, perseverance, determination, in the success of this GRC, despite it all and nevertheless?
The articles in this edition are also characterised by the circular movement of back and forth. The first cluster includes two articles dealing with insights from the Corona years, and relate to loneliness, movement and stuckness. First, a thought piece from Shmuel Bernstein dealing with loneliness and lack of movement, and – through re-examining Baudelaire’s La Solitude- offers a new perspective to think of the “empty space”. In the second thought piece, Simon Western touches on questions of loneliness, isolation and melancholy in the digital age, and discusses them through a case study of drone pilots in the USA air force.
The second cluster includes three articles emerging directly from OFEK-related activities and Group Relations thinking. The first, by Hagit Shachar-Paraira and Eyal Etzioni, examines sensitively and from the perspective of the participant, the processes in a reading group of systemic-psychoanalytic papers, which took place over a period of four years (including during covid and lockdown and a return to in-person), suggesting a relationship between learning/study and food/feeding. In the paper “tears of an administrator” which also deals with the experience of participating, Ori Weyl shares his experience of being a GRC administrator this past July with a touching humorous style. This section concludes with a thought piece from Gilad Ovadia which examines the addition of a fourth T boundary, in addition to the original three of Task, Territory and Time. He suggests that of reality Testing, which contributes the strengthening of movement between the ideal and the real in organisational work.

This edition is sealed with the contributions of two guest writers, asking us – “moving – where to?”
Gili Yuval, poet and writer dealing with the world of work, points to the tension between loneliness and a road-trip type movement, to the longing for solitude and suggests a ‘solution’ of a journey-to-nowhere.
Coreene Archer’s thought piece responds to the ancient song “keep moving on the ongoing journey” with contemporary voices and songs and challenges us to examine for ourselves questions of choice and internal listening.
Happy reading and please do use the comment boxes to share your reflections, questions and thoughts.

The Editors

Yermi, Eliat and Shely

November 2022

* “Ze Kore” (It Happens) / Lyrics Shmulik Kraus

** Call for Papers Kav OFEK #2

גיליון מס. 3 - אוגוסט 2024

English follows Hebrew

קו אפק המקוון #3

דבר המערכת

בקו אפק, הייאוש נעשה יותר נוח? המאמרים והאסופות בגיליון שלפניכם נעים בין ייאוש לתקווה וכל מה שביניהם. כך גם תנועת העורכים במהלך העבודה על הגיליון. מצאנו עצמנו מתנדנדים הלוך ושוב, מעלה ומטה, בין תסכול וייאוש, לתקווה ועבודה. במקרה שלנו עבודה מתבטאת בדיבור, בחשיבה, בפתיחה של מרחב בו נוכל להדהד את החוויות, ההתנסויות, הזיכרונות.
הגיליון מכיל שני מאמרים שנכתבו עוד לפני ה-7 באוקטובר, 2023. בראשון שבהם, שרה מצר וקורין זאבי וייל עוסקות במופעיה של השתקה ובושה סביב מעצרי ילדים פלסטינים. המאמר השני, מאמר דעת מאת גילעד עובדיה, שואל על מקורות הסמכות בארגון יחסי קבוצות ומפנה מבט ביקורתי לעבר מצב הסמכות באפק.
מאמר נוסף מאת גילעד עובדיה עוסק גם הוא בפענוח סוגיות הנוגעות לעבודה בארגוני יחסי קבוצות, המבוססים על יסודות פסיכואנליטיים וחשיבה מערכתית וחברתית. מאמר זה, המבקש להבין את "המצב האנליטי" בעבודה פסיכואנליטית-מערכתית, חותם בגילוי כי נכתב בראשית 2024, ומתייחס למצב המקוטב במדינה, תוך הצבת חשיבותו של מרחב העבודה ושימור חיוניותו של המצב האנליטי.
התרומות הנוספות מתייחסות באופן ישיר למאורעות שפקדו אותנו מאז ה-7 באוקטובר 2023.
שימי תלמי משתפת ביומן מחשבה חי המלווה את כניסתם של מפונים מקיבוץ בעוטף לתוך הקיבוץ שלה.
ראיון מוקלט עם ליילה ג'מאל על תרומתה למאמץ ההתמודדות והשיקום של עובדים תאילנדים מהעוטף מספק הבנה על יחסים בין קבוצות ומעגלי השפעה שמערערים ומרחיבים את גבולותיה של החברה הישראלית.
אסופת מחשבות של חברים בקהילת טוויסטוק בעקבות ערב שיזמו בשם "Many Wars, One Peace, Many Lands, One Home". הכותבים הם ממגוון ארצות ונקודות מבט באשר לסוגיות של גבולות, זכויות וקונפליקט בהן הם עוסקים בתיאור המהלך לקראת האירוע ובמהלכו. תרומות הטקסט הן מדרום אפריקה, איטליה, ארה"ב, קנדה, הולנד, ליטא, בריטניה וישראל.
צמד המאמרים של אורלי אפללו-קמיל וגבי בונויט מתייחס לערב אפק "צייר לי חלום" שהתקיים בחודש מאי 2024, ובו התארח המאייר והאקטיביסט זאב אנגלמאיר. הערב הוא המפגש השני בסדרה העוסקת בחיבור בין אמנות לחברה, ושואלת על תפקידיה ותפקודיה של האמנות בהקשרים חברתיים שונים, כערוץ אלא הלא מודע החברתי.
האיורים בגיליון זה הם ברובם של אנגלמאיר, אותם הוא מכנה "גלויות". טמונה בהן התנועה בין ייאוש לתקווה, כפי שבאה לידי ביטוי במאמרים ומשתקפת בעבודת המערכת.

תודתנו לכל הכותבים והתורמים, לזאב אנגלמאיר על האפשרות להשתמש בגלויות ולאילן קירשנבאום על הנחת הגיליון הדיגיטלי.

מאחלים לכם קריאה מהנה,
המערכת.
אליאת, שלי וירמי
אוגוסט 2024

In Kav OFEK, is “the despair becoming more comfortable”? The papers and collections in this third edition of Kav OFEK move between despair and hope and everything in between. So has been the editorial movement in our production work. We have found ourselves sea-soring back and forth, up and down, between frustration and despair, to hope and action. Our action is articulated through talking, thinking, opening up spaces where we can reflect on our experiences and memories.
The Kav includes two papers which had been written before 7th October 2023. In the first of these, Sarah Metzer and Corinne Zeevi-Weil explore the phenomenon of silencing and shame around the detention of Palestinian children. The second paper, a thought-piece by Gilad Ovadia, inquires into the sources of authority in Group Relations organisations and looks critically at the state of authority in OFEK.
A second paper by Gilad Ovadia also explores issues regarding work in GR organisations, which are based on psychoanalytic and socio-systemic thinking. This paper, which aims to understand the “analytic condition” in psychoanalytic-systemic work, discloses that it has been written in early 2024 and refers to the polarised situation in Israel, whilst stating the importance of the workspace, and the necessity of preserving the vitality of the analytic state.
The rest of the contributions directly relate to the events on – and following from – the 7th October 2023:
Simi Talmi shares her ‘live’ journal reflecting on the entry and integration of displaced survivors from the Otef Gaza communities into her own kibbutz community.
A recorded conversation with Leila Djemal on her contribution to the response effort and rehabilitation work with the Thai workers from the Otef sheds understanding about relationships between groups and other circles of influence that are shifting and expanding Israeli society’s borders.
A collection of thoughts and reflections from members of the Tavistock Community following an evening they called “Many Wars, One Peace – Many Lands, One Home”. The writers are from a range of countries including South Africa, Italy, USA, Canada, The Netherlands, Lithuania, UK and Israel. They bring various perspectives on their experience of borders, rights and conflict, both in preparation and during the event.
The pair of articles by Orly Aflalo-Kamil and Gabi Bonwitt refers to an OFEK evening entitled “draw me a dream please” that took place in May 2024, which hosted the illustrator and activist Zeev Engelmayer. The evening was a second meeting in a series dealing with the connection between Art and Society, inquiring into the role and functions of Art in various social contexts as a channel into the collective unconscious.
Most of this edition’s illustrations are by Engelmayer, which he calls “postcards”, and which reflect – we feel – a similar movement between hope and despair as we have felt and as is expressed in the various contributions.

Our deep gratitude to all the writers and contributors, to Ilan Kirschenbaum for placing so aptly this third digital edition, and to Zeev Engelmayer for allowing us to use his vivid postcards to connect our written words with Art.
Best wishes
Shely, Yermi and Eliat
The Editorial team
August 2024

גיליון מס. 4 - ינואר 2026

English follows Hebrew

דבר המערכת

"כשהבית ריק, לא משנה מי צודק" 

גיליון זה החל בריק גדול, בתחושה של חלל מדוכא – רגשית, אינטלקטואלית, חברתית ופוליטית. שלחנו קול קורא לחומרים לגיליון בזמן בו פיצולים גוברים מעל כל ניסיון של חיבור, ריפוי או שיקום. גם בתוך אפק תקופה זו התאפיינה בתכתובות מושחזות, והתחושה הישנה והמוכרת, לפיה הצורך להיות צודק.ת גובר על הצורך להתחבר ולהתפייס, זוחלת ומשתלטת. הגיליון הרביעי של קו אפק השתתק שוב. 

אף-על-פי-כן ולמרות הכל, המשכנו במלאכת התקנת הגיליון, בין שיתוק לתנועה. כותבים החלו לשלוח את תרומותיהם המובטחות; טקסטים ישנים נראו רלוונטים לפרסום מחודש בתוך ההקשר הנוכחי. הבית החל להתמלא שוב, והמכל האינטלקטואלי של אפק תפס צורה והתייצב לבסוף לגיליון הרביעי של קו אפק הדיגיטלי. 

מה תוכלו למצוא בגיליון הנוכחי? החומרים שונים מאוד זה מזה, גם בצורה וגם בתוכן. אך המשותף והמאחד הוא  העיסוק בזיכרון ובמוות; הניסיון ללמוד את העבר מתוך הבלחותיו בהווה, לרבות טראומה וטראומה בין-דורית;  וכן הקשב לכאב כמו גם לתקווה בדינמיקה הבין-דורית, המתגלמת דרך מופעים של ירושה ומורשת. 

הגיליון נפתח במכתבו של ד"ר מאני שר, דמות-אב באפק ובמכון טוויסטוק, העוסק בימים אלו במשמעות האישית של מורשת, שאף פרסם לאחרונה ספר בצורת מכתבים לילדיו ונכדיו. לבקשתנו, הוא כתב מכתב תבונה שכזה עבור הגיליון הנוכחי. לאחריו מופיע ראיון מצולם עם פרופ׳ יגאל גינת, מאבותיה הראשונים של אפק ודמות מופת ביישום החשיבה של יחסי-קבוצות בעבודה מערכתית וארגונית. בשיחה עמוקה עם ירמי הראל, יגאל פורש מסע חיים של עשייה בתחומי הבריאות והרווחה, כמו גם תובנות אישיות על אובדן ואבל. 

מאמרו של נימרוד הראל, ״הפגיעה הרביעית״, מציע מחשבה נועזת: ההתפתחויות המואצות בתחום הבינה המלאכותית עלולות לכונן פגיעה נרקיסיסטית נוספת באנושות, בהמשך לשלוש הפגיעות שזיהה פרויד (הקוסמולוגית, הביולוגית והפסיכולוגית). המאמר חוצה דורות במובן האנושי-התפתחותי ובוחן התפתחויות טכנולוגיות בתחום הAI, ועל כן כללנו שתי תגובות למאמר: אחת מאת ד"ר קובי תדמור ואחת מאת AI עצמו. המאמר חוצה דורות במובן נוסף ואישי: נימרוד הוא בנו של ד"ר ירמי הראל, חבר ותיק באפק ומעורכי קו אפק. מעשה זה מספק חוויה חיה לתוך ההיבטים היצירתיים, הפוריים והמספקים של המשכיות ושל שיח בין-דורי.

בת-אל פרידמן מציעה מבט כן ופגיע על חוויית האחרוּת באפק. זהו טקסט שמערער את ההנחה כי מרחבים פלורליסטיים וחוקרים – כפי שאפק מחשיבה את עצמה – חפים מדינמיקה של הדרה. בת-אל, חברה צעירה יחסית באפק מבחינת ותק וגיל, מביאה קול רגיש וחד, ועקב כך מספקת מבט נוסף לתוך העניין הדורי. 

גלי גורן כותבת על שתי סדנאות שהתקיימו ״תחת אש״ במהלך השנה החולפת. הסדנאות, אותן הנחתה יחד עם עמיתיה במסגרת הזמנה מעמותה לחיילי סדיר ומילואים, נועדו לעבד חוויות של פרידה ופירוק שנולדו מן המלחמה. מתוך עבודה זו עלה גם העיסוק ב״פגיעה מוסרית״ – פצע נפשי הנוצר כאשר אדם נחשף לאירועים הסותרים את ערכיו הבסיסיים, תופעה שכיחה במצבי מלחמה.

יעל שרוני ועמיתיה חוזרים אל אירוע שנערך לפני שמונה שנים, שעסק בשחיתות כסמפטום של מחלה חברתית עמוקה. הקריאה לאחור מטלטלת: הדברים שנאמרו אז מהדהדים היום כנבואה שלא נלמדה, כהיסטוריה החוזרת על עצמה ואף מקצינה.

שיחה אינטימית מלב אל לב, בין שני גברים, גילעד עובדיה – יו״ר אפק הנכנס – ויואב קירש – היו״ר היוצא ועכשיו מנכ"ל חברה – מתמקדת בפגיעוּת הכרוכה בתפקידי הובלה ומנהיגות. דרך התבוננות במעברי תפקיד עולה ההיבט האנושי במעברים בין-דוריים של פרידה והורשה. 

ולבסוף, אורלי אפללו-קמיל מובילה בדרכה הרגישה שיחה עם שבעה מחברי אפק, שתרמו פרקים לספר ״יושבים על מזוודה״. השיחה מבוססת על השערת הספר כי הזהות היהודית – כחוויה נפשית מתמשכת, המעוצבת על ידי רדיפות, הגירה וטראומה בין-דורית – השפיעה עמוקות על הבחירות המקצועיות והאישיות של הכותבים.

יצאנו לדרך עם הזמנה לחומרים ברוח הרוורי של ביון – ללא זיכרון וללא תשוקה. מתוך כך, מעל ומעבר לציפיות, התהווה מארג עשיר של זיכרונות חיים, חוויות שעובדו מחדש ונשזרו אל תוך הווה שמציע, למרות הכול, תקווה, חיוּת ואפשרוּת – דווקא בתוך נסיבות קודרות במיוחד.

אנו מקווים שתמצאו בקריאה, בצפייה ובהאזנה חוויה מחממת, מחברת ומעוררת מחשבה – בימים חורפיים אלה.

מערכת קו אפק

אורלי, שלי, ירמי ואליאת.

ינואר 2026


Editorial

Letting go to letting be/ “when the home is empty, it doesn’t matter who is right” 

This edition started from a big emptiness – a depressed void – emotional, intellectual, social and political. We sent the call out in a time where splits seem to persevere over any attempt at connecting, healing or rehabilitating. Inside OFEK too there were exchanges characterised by the sound of the pencils being sharpened, and that old, familiar feeling of the need to be right, toppling the need to connect and make peace, was creeping up on us. The fourth edition of Kav OFEK stalled again then into silence. 

And then, yet again and despite it all, the editorial board continued. People started sending their promised contributions, including some where the context made us feel right to revive them, or to publish them again, as part of another frame.   The house started to refill, OFEK’s intellectual home began to shape up into what would become its fourth offspring. 

What can you expect to find in this edition? The publications are very different from each other, in form as well as in content. But they do have something in common. In different ways, they all deal with memory, death and dying; the study of the past in the present, including trauma and inter-generational trauma; and the painful yet hopeful inter-generational dynamics including succession and legacy:

We have a letter from Dr Mannie Sher, an OFEK father-figure, and  a TIHR elder, who is positively busy with legacy and who has recently published his personal memoir in the form of letters to his children and grandchildren (in-person book launch on 25 January 2026). On our request, he has written one such letter of wisdom to the OFEK offspring. We have a video interview of Prof Yigal Ginat, one of OFEK’s first fathers and a role-model to the profundity of the model of GR into all systems and organisational understanding and work. Speaking poignantly to Yermi Harel, Yigal takes us through a tour-de-force of a life-long activity in health and social care informed by the GR principles and thought, and including reflections on personal loss, grief and solitude. 

A thoughtful and thought-provoking piece entitled ‘The Fourth Injury’ by Nimrod Harel suggests that technology, with the fast developments in AI, constitute the fourth injury, should Freud was alive today to have defined it (Freud identified three core narcissistic injuries to the Human species as offered through scientific developments over the centuries: cosmological, biological and psychological). This article swims across a couple of generational rivers: human development and the examination of AI – so we include two responses to Nimrod Harel’s paper, one by Dr Kobi Tadmor and one by AI itself. The other generation river is the personal one: Nimrod is the son of Dr Yermi Harel, one of OFEK’s senior members as well as one of Kav OFEK’s editors. Here, the creative, fruitful, satisfying and proud-making aspects of succession and generational discourse. 

The contribution from Batel Friedman is a self-reflection on the experience of being an Other, in OFEK, and the pain and vulnerability that accompany. It is a striking article that highlights that “even” in OFEK, that is supposed to be an inclusive and pluralistic society, the experience of Otherness, and othering is very alive. Bat-El is a younger member of OFEK both by age and by years of membership so here, again, the dynamic of the generations appears. 

Gali Goren (et al) describes and reflects on two workshops conducted ‘under fire’ during 2025 with the primary task of digesting experiences of separation and endings, as a result of war. The work was commissioned by a charity called ‘for tomorrow’ that asked the team to run further workshops on this issue as well as on ‘moral injury’, a traumatising experience that occurs when a person is exposed to events that challenge their  values and principles, an injury that often occurs in war and conflict situations, where persons are at risk of dying.  

Yael Sharoni (et al) returns to reflect and draw lessons from a workshop alerting that corruption is not only a social phenomenon but a symptom to a deep and problematic social disease. The event took place eight years ago and feels like a premonition to what was to come. An eerie reminder of how we do not learn from our history, or past, and repeat or even expand our mistakes. 

A conversation between Gilad Ovadia, incoming and current Chair of OFEK, and Yoav Kirsch, outgoing Chair of OFEK and current Company CEO, explores the vulnerability and potential injury as one reflects on the transitions between different leadership roles. In a heart-to-heart, a man-to-man reflection shows the humanness in succession and transition. 

And finally, Orly Aflalo-Kamil rounds up the contributions to the book Sitting on a Suitcase by seven OFEK members  in a gentle and sensitively led conversation based on the book’s main hypothesis which is that Jewish identity – being an ongoing psychological experience shaped by a history of persecution, migration, and intergenerational trauma – has shaped the professional choices of the writers. 

We called for contributions in the spirit of Bion’s reverie, without memory or desire, and what has emerged is that and more, a rich tapestry of memories, re-membered experiences re-thought and re-integrated into a present which has freshness, hope and possibility in a context which could have hardly been any darker. 

We trust you will enjoy reading, watching and listening, and feel the weaving together warming you up on these cold winter nights.   

 

Orly, Shely, Yermi and Eliat

The Editorial Team
January 2026

סדנה מקוונת

12 דקות על סדנה מקוונת

הקופים של הרלו, קהות חושים, מומולדת וכלומיות (Nothingness)

דפנה בהט

אפתח את דבריי, איך לא, בהסתייגות: הופתעתי כשראיתי את המשימה של הערב, לחקור את השפעות העבודה בזום על דינמיקה ארגונית. האם מסדנה אחת אנחנו יכולים כבר לגזור תובנות על ההשפעות המקוּונות על דינמיקה ארגונית? אני לא בטוחה. אני יכולה לדבר אולי על הלמידה בסדנה.
במשימה של הסדנה היה: "לחקור את ההשפעות המודעות והלא מודעות של עבודה מקוונת על סמכות, מנהיגות ודינמיקה ארגונית". נוכחנו בבלבול שהיה סביב המשימה הזו גם בהזמנות לערב אפק בנושא.
נראה לי שבסדנה היה אפשר לחקור את הסמכות, המנהיגות והדינמיקה, ואפשר היה להתבונן על השפעות העבודה המקוונת (אנשים דיברו על החוויה מול הזום) אבל יותר מכל היה קשה לחקור את השפעת העבודה המקוונת על סמכות, מנהיגות ודינמיקה ארגונית, וזאת, למרות המאמץ של אבי נוטקביץ' לעזור לכולנו להחזיק את המשימה הזו בראש, ולמרות שכמעט כל השמות של הקבוצות באירוע הארגוני עסקו לכאורה בנושא זה1. אולי כי הדברים עוד חדשים, שכן אנחנו בתוך מעבר ואין לנו מספיק נקודות להשוואה, ואולי בשל החרדה להסתכל על כך באמת.
לפעמים אפשר היה לחשוב שמשימת הסדנה הייתה להתגבר ולנצח את הזום, להצליח להיות קרובים ולהכחיש את השפעת המקוּוַנות עלינו (דובר על כמיהה לחיבורים), יותר מאשר לחקור מה היא עושה לנו בהקשר של סמכות ומנהיגות. ממש כמו היחס לרגשות, ואפילו ללא מודע – לפעמים יש מחשבה שצריך להתגבר עליו, להשתלט עליו ולא לחקור אותו. האם ייתכן שזה גם היחס לסמכות ולמנהיגות?
לפני יותר משנה, לאחר ששימשתי כיועצת באירוע מקוון2 פרסמתי בלינקדין3 שני עמודים שכותרתם הייתה: "אנשים הם אנשים הם אנשים, דינמיקה היא דינמיקה היא דינמיקה, ובכל זאת!", and yet…
אני חושבת שהכותרת הזו יפה גם לדברי היום (ואתייחס בדברי הן לאירוע במאי והן לסדנה המקוונת של אפק).
לפני האירוע ההוא לא הייתי בטוחה במסוגלות שלי לתת משמעות להתרחשויות. הרמזים שיש לנו בעבודה המקוונת הם פחותים מאשר במפגש פנים אל פנים – סדרי ישיבה, מבטים בין אנשים, גלגולי עיניים, התחושה הפיזית שבה הקבוצה עוטפת אותי כגוף או חודרת אל נימַי ושדרכה אני מרגישה – כל אלה חסרים. עבורי זה היה אתגר וגם הזדמנות לראות אם אני מצליחה להציע השערות משמעותיות מתפקיד היועצת.
אז כן – גם בזום – הדינמיקה הורגשה מיד ואפשר היה לעבוד4. מסתבר שכל ההנחות הבסיסיות יודעות 'להרים ראש' ולחצות את גבולות המעבר מתלת-הממד אל הדו-ממד. אז מה זה ה"בכל זאת"? ה"and yet"? מה שונה?
אתייחס לכמה נקודות:

  1. נקודה ראשונה – בחירת האוכלוסייה ושאלת ההחזקה והשליטה
    יש עוד היבט שהיה משותף לשני האירועים שאני מדברת עליהם: בשניהם הוזמנו אנשים שכבר השתתפו בסדנת יחסי קבוצות, ולא מעט מהם (כולם באירוע הראשון) היו מקהילת יחסי הקבוצות.
    מה אפשר לגזור מסדנאות שלא נוכחים בהן אנשים שזוהי להם הסדנה הראשונה? אפשר כנראה לגזור מזה לגבי ארגונים פחות זמניים, שזו שאלת החקירה לערב אפק, אבל לא בטוח שניתן לגזור מכך לגבי פוטנציאל הלמידה מסדנאות.
    אנחנו נוהגים לומר שהארגון הזמני של סדנה מדמה את הארגונים שבחוץ. על בסיס זה ניתן לשאול את שאלת החקירה של ערב אפק. אבל הסדנה שונה מהארגונים שבחוץ לפחות בממד אחד: הסדנה היא ארגון שמזמין רגרסיה באופן מודע ומכוּון ואילו ארגונים אחרים בדרך כלל לא. כדי שהרגרסיה תהיה בשרות הלמידה נדרשת החזקה טובה. אני מבינה את העובדה שאבי כמנהל הסדנה המקוונת וגם מנהל האירוע השני שאני מתייחסת אליו, הזמינו מלכתחילה רק אנשים מנוסים ביחסי קבוצות, כמשקפת את החרדה מקשיי ההחזקה וההכלה; כסוג של צורך בשליטה – מאנשים מנוסים שבוחרים להשתתף שוב בסדנה נדרשת מעט פחות negative capability מאשר ממי שזוהי להם הפעם הראשונה. לאנשים מנוסים, ובוודאי אלה מהמילייה של יחסי קבוצות, יש יותר מחויבות להצלחת הפרויקט, או כלפי הקולגות שלהם או כלפי מה יחשבו עליהם, במובן, למשל, של היעדרות מהסדנה או בריחה מוחלטת ממנה. עדות אחת לכך היא משתתף מהקהילה ששלח וואטצאפ למנהלני הסדנה לומר לי שאני בתוך מסגרת של 'גריל' מתוך, כנראה, צורך לשמור עליי5.
    אז מהבחירה של מנהלי הסדנאות לעבוד עם אנשים מנוסים אני מסיקה שלפחות עבור הדור שלנו (שם כללי, כנראה לכל מי שמעל לדור המילניום?) המקוּוַנות מעלה חרדה מפני חוסר שליטה, חוסר גבולות וקושי בהחזקה. אין מה לעשות, גם אם כבני אדם ננסה, בעזרת הטכנולוגיה, להכחיש את היותנו בני אדמה ואת תלותנו בגופני ופגיעותנו – הרי שאנחנו לא רק מחשבות שנפגשות דרך המסך וחוצות את המגבלות הפיסיות. התקווה שבקרוב נהיה בלי גוף מוקדמת מדי. כולנו הקופים של הרלו: מגע עם אמא אמיתית הכי טוב, פחות מזה בובה פרוותית, פחות מזה בובה מפלסטיק. לביטחון שמושג דרך נוכחות פיזית אין כנראה תחליף.
    לניסיונות לפצות על הקושי בהחזקה דרך אולי, שליטת יתר, היו עדויות נוספות בסדנה; למשל הבקשה להשתיק מיקרופונים של מי שאינו מדבר. למשל, דומני שמהר יותר מאשר בסדנאות פנים אל פנים היו התערבויות חד משמעיות ברמה האישית מול משתתפים ולא באופן פרשני (כמו משתתפת שנאמר לה מחוץ לגבולות הסדנה לדאוג לסודיות בחדר בו היא עובדת).
    דוגמא נוספת היא היחס למידע באירוע הארגוני. בסדנאות רגילות ישנה תמיד סכנה שהצורך לדעת את מצב המערכת (מי באיזה חדר) יהפוך לאקט של שליטה ויגבר על הצורך להבין. בסדנה המקוונת היה אפשר לראות בכל רגע נתון איפה כל אחד נמצא וזה הפך לממכר. במקום לחשוב, בהינו במסך וראינו את תנועת האנשים בין החדרים. זה היה נראה כמו התמכרות לגלישה באינטרנט בצרוף FOMO6 – המון מידע, שלא בטוח שיש בצידו חשיבה מרובה.
    בהצצה המוגבלת שלי לארגונים גלובליים – יש לי הרגשה שבחלקם, יש עיסוק רב בתכנון ברמה רבעונית, בהצגת היעדים והתוצאות – ופחות מזה בעבודה עצמה. מובן שאין קשר בין מה שתוכנן והוצהר לבין מה שהושג בפועל. האם ייתכן שצורכי השליטה המוגברים, שמושפעים מכך שלא רואים את העובדים פנים אל פנים, פוגעים בחשיבה?
  2. נקודה שניה – זיווג וכוח
    בשני האירועים נוכחנו בהופעה רבה יחסית של ההנחה הבסיסית זיווג (Ba Pairing). האם זה הושפע על ידי המדיום? דרך המחשב קשה יותר להרגיש את הקבוצתיות של הקבוצה, או במושגיו של ביון – קשה לפנטז את תכני גוף האם שהקבוצה מדמה במפגש פיזי7. האם בשל כך הקשב הולך לפנטזיה של היות קשור בכל פעם רק לריבוע אחד על המסך, מה שהופך את הנחת הזיווג לנגישה יותר?
    האם זה הושפע מהטראומה שכולנו חווים בהקשר של הקורונה במובן של הצורך בהנחה הבסיסית זיווג בשל התקווה הטמונה בה? (יחד עם חוסר האונים שאנו חשים ושמביא לפאסיביות המגולמת בזיווג)?
    האם זה הושפע מהמרכיב המציצני (וויאריסטי) שמעוּדַד על ידי המסך ושיכול למצוא מוצא יחסית סודי ונוח? (אנשים דיווחו שהם עושים Pin8 על תמונה של מישהו/י ומסתכלים עליו/ה מקרוב מבלי שהוא או היא יכולים לדעת זאת). פנטזיית הצצה זו עשויה להיות קשורה לסצנה הראשונית, Primal Scene, שקשורה אף היא להנחת הבסיס זיווג.
    האם זה הושפע על ידי הקבוצות המנוסות שנתקבצו בשני האירועים ועל ידי כובד האמביציה כלפי עולם יחסי הקבוצות שנתכנסה בהם? בשני האירועים ניכר הניסיון של המשתתפים להזדווג ולהתחבר לדמויות החזקות פוליטית בעולם יחסי הקבוצות שנכחו, וכמו לזכות בקרבה אליהן. בשני האירועים השמות של יחידים חזקים אלה הוזכרו לא מעט. אולי הפנטזיה היא שבזום אפשר יותר להסתיר את הנהייה שלך כלפי מישהו או מישהי מסוימים. האם ייתכן שלזה חבר ניסיון שלא להיכנס להנחות הבסיסיות הטריוויאליות יותר של תלות ולחימה בריחה, מה שיכול היה להיות מביך מעט לקבוצת משתתפים מנוסה המונחית על ידי יועצים שהם קולגות? ומשם הדרך לזיווג סלולה כמו השביל אל החופה?
    אולי ואולי לא. והאם נראה בארגונים בחוץ תופעה דומה של נטייה כלפי הנחת הבסיס זיווג? זה נראה לי כאחד הנושאים המרתקים להמשך חקירה.
  3. נקודה שלישית –מומולדת וכלומיות, Nothingness:
    באחד מהערבים משתתפת, שחשפה את פגיעותה לא מעט, יזמה מסיבה. היא פרסמה על לוח שלא היה בו שימוש רב. כל הערב חרדתי מ'הקיץ של אביה'. חששותיי התממשו. וראה זה פלא, כלת המסיבה הייתה כמעט אדישה לכך ביום שלמחרת, ושמה את תחושת הדחייה על הכשל הטכני.
    כן, בזום קל לומר, כמו בשירו של נתן זך, "כשהלכה ממני נערתי":
    "יֵשׁ רֶגַע כָּזֶה:
    אָדָם נִכְנָס וְיוֹשֵׁב
    וְאִלּוּ אַחֵר חוֹשֵׁב
    שֶׁרַק רוּחַ סוֹבְבָה אֶת הַדֶּלֶת
    אוֹ אֲפִלּוּ לֹא זֶה."
    במלים אחרות, יש נגישות רבה לשימוש בהנחה הבסיסית Nothingness9, כלומיות, שזיהיתי וטבעתי; אפשר לומר שכלום לא חשוב, הכל כרגיל, אין מה להרוויח ואין מה להפסיד מעבודת הקבוצה.
    במפגש הראשון של קבוצת הלמידה הגדולה פירשתי שהקבוצה הגדולה רוצה להתחסן מפני הרעב. נראה שהטכנולוגיה מאפשרת ואף מעודדת כניסה קלה ל- Nothingness כהגנה. אנחנו לא רעבים וממילא אין פה מה לאכול.
    התחושה היא קצת כאילו הכל שם, כל הרגשות והתהליכים, אבל הכל, רוב הזמן, קצת חיוור. לא שאין אפשרות להתחברות באמצעים מקוונים ואף להתרגשות, אבל קל מאד ללכת להגנה מאלחשת. אחד החלומות בסדנה היה על איש שפותחים את ארון הקבורה שלו והוא חי.
    ויש הרבה אמצעים שיכולים לעזור לכלומיות – אחד מהם הוא עצם החלשת הסדנה כארגון זמני אך טוטאלי (היעדר ההיבט של השהות של כמה ימים במלון מנותק), ואחד מהם הוא מִקבול שמשאיר אותך לא נוכח באף אחד מהדברים שאתה עושה. ברגע מסויים בסדנה חשבתי שאפילו המוות יכול להיות הגנה כנגד המוות – התחיל עיסוק במתים שהרגיש כמו ניסיון להעיר משהו ישֵן. באים לזום כדי לגעת ולהינגע (כך דיווחו), אבל קל לברוח ובורחים, קל לומר 'לכלום אין ערך' ואכן הכל קצת מאבד מערכו; אזי מגייסים את המוות על מנת לחיות.
    באופן אישי יכולתי להרגיש זאת גם לאחר הסדנה. בדרך כלל אחרי סדנה יש לי, מה שאני מכנה 'שינה צנטריפוגלית'. הרבה חלומות, שברי חלום ותמונות, רכיבי ביטא שכמו עפים החוצה ממני בתנועה סיבובית של התנקות מהשלכות והסרתן. גם בסדנה המקוונת היתה צנטריפוגה, אבל רבע כוח…
    כוח ההשטחה הוא עז ובעיניי אף מסוכן. לאחרונה היתה לי פגישה פנים אל פנים עם מטופלת שהתחילה את הטיפול פנים אל פנים ושמזה זמן מה, עקב המעבר שלה למקום מגורים מרוחק, אנחנו נפגשות באופן מקוון. כשהיא יכולה היא מגיעה לקליניקה. קלטתי שבתחילת הפגישה אני מרגישה כאילו לא קרה דבר, הרי נפגשנו בכל שבוע כל העת הזו, ורק אט אט במהלך הפגישה כמו הבנתי את הקרבה הפיסית והרשיתי לעצמי לחוש אותה ולהתרגש. נעשיתי ערה למשמעות החדר שעוטף את שתינו כמו ממברנה נעימה, לשני הגופים (הנשיים) שנמצאים בחדר ואולי מדברים אף הם זה עם זה, לנוכחות השלמה יותר שיש לכל אחת מאיתנו ולקרבה. לקרבה. המחשבה הזו שאנו עלולים לסגל, שבאמת אין הבדל בין מפגש פנים אל פנים למפגש מקוון נראית לי קשורה להגנה של ה- Nothingness ומסוכנת למין האנושי.

אז לסיכום, מה אני אומרת על השפעת המקוּוַנות על הדינמיקה הארגונית?
אולי יותר צרכי שליטה על חשבון חשיבה.
אולי יותר הנחה בסיסית זיווג (Pairing) על חשבון ההנחות הבסיסיות האחרות.
ללא ספק יותר קהות חושית על חשבון היכולת להרגיש ולחוות, או במלים אחרות שימוש מוגבר ב- Nothingness כהגנה.

סיפא:

אני רוצה לשתף במחשבה שלא היה זמן לעסוק בה בערב אפק. המעבר לזום איפשר לנו כצוות לחקור וללוש שוב את המודל עמו אנחנו עובדים, ולשאול עצמנו: מה אנחנו עושים בדרך-כלל מתוך הרגל, מסורת ומנייריזם ומה מהותי למודל יחסי קבוצות. דוגמא אחת לכך היא שאלת גבול הכניסה לקבוצה הגדולה. בדרך כלל בסדנה פנים אל פנים רוב היועצים נכנסים לפני שעת ההתחלה ויועץ/ת אחד/ת מסמן את גבול הזמן ונכנס לחדר בזמן. תהינו מה תהיה המקבילה לכך בזום, ובכלל איך נכנסים? מחשיכים קודם מסך ואחר כך פותחים את הווידאו כאקט הכניסה? נוחתים מבחוץ פנימה (כולל הדחייה בזמן שזה עלול לייצר)? השאלות הללו הביאו אותנו לשאול מחדש למה בדרך כלל אנחנו נכנסים כפי שאנחנו נכנסים. זה אחד היתרונות שבחידושים ובבניית מודלים לא מוכרים, הם יכולים להביא אותנו לחשוב מחדש על מה שנראה כמוכר, ידוע ואף לעוס.

סיפא נוספת (נגועה בשטחיות מה):

אני רוצה לשתף בחוויה שגם לה לא היה זמן בערב אפק. בזמן שעבר מאז שאבי הזמין אותי לסדנה ועד לפתיחתה הממשית, הזמן שבו מפנטזים, הייתי צריכה לעתים כמו להזכיר לעצמי, שאין לי מה לדמיין את עצמי פוסעת במסדרונות עדן-אין. אין מה לחשוב על אריזת המזוודה וכמעט אפילו לא על מה שאלבש (ההכנה היחידה הרלוונטית לסדנה זומית היא, אולי, ביקור אצל הסַפר)10.
אילו בגדים אנחנו בוחרים לסדנאות? ואיזה מסר אנחנו רוצים ולא רוצים שהם יעבירו? לפעמים יש קוד לבוש (פורמלי ולא פורמלי). מעניין שבסדנאות שיש בהן מן הניסיון לאפשר לסובייקטיביות להפציע בדמות הסמכות האישית, יש קוד לבוש שלעתים לא שייך למקום שבו פועלים. כמה גברים בארץ שנדרשו אל הארון של אבא שלהם בחיפוש אחר הז'קט היחידי שנמצא שם, ושגם הוא נקנה לחתונה ושמור ללוויות. מה אנחנו רוצים להעביר בקוד הלבוש? יש שיגידו שאנחנו רוצים לשדר רצינות, מקצועיות, וכבוד לעבודה (ובתוך כך גם למשתתפים). אבל האם אנחנו מנסים גם להשיג סמכות באמצעות הלבוש? האם אנחנו מנסים להעמיק את ההעברה אל הצוות כאל דמויות סמכות? האם אנחנו גם מעבירים את היותנו שייכים למעמד הצוות בסדנה ולמעמד סוציואקונומי מסוים בחברה בכלל? ומה לגבי הסובייקטיביות שלנו שאנחנו מעבירים דרך האופן בו אנחנו מתלבשים: מעודכנות אופנתית, 'מגניבוּת', עושר, יצירתיות, רצינות, קאז'ואליות, נועזות, מיניות, ספורטיביות, ניסיון לבלוט, ניסיון שלא לבלוט, השקעה בפרטים, צעירות, ותיקות, בכירות, נשיות וגבריות, רוך, קושי ועוד ועוד. ואולי רק שיהיה נוח? אנחנו ערים למקום שהלבוש תופס בשיחות, בדרך כלל הלא פורמליות, של הצוות. נראה שזה נושא שמותר לחשוב עליו רק כבדרך אגב, למרות שהוא מעסיק אותנו וגם את המשתתפים11.
בהמשך למחשבותיי על בגדים, הבנתי את משמעות התארגנות הגוף בתפקיד: כיצד אני נושאת את עצמי בתוך גופי וכיצד עצמי נושא את גופי, ואיך הדבר משתנה בתפקידים שונים ועל ציר הזמן. מה שמאיר אריאל קרא לו "טקס בישבן"12. איך אנחנו, בחיפוש אחר הסמכות הפנימית בתפקיד נעזרים בגוף ובנגזרותיו. בזום כמעט שאין לזה מקום. האם יש דרכים מקוונות באמצעותן אנו מחליפים את התמקמות הגוף והתארגנותו? אולי בקול? אולי באופן הניסוח? נראה לי מעניין ומסובך להמשך חקירה.

1 שמות כמו: יחסי אמון עם הסמכות בזום, מו"מ בזום, סמכות בזום ופנים אל פנים, כיצד בונים יחסי סמכות עם אמון בזום וכו'.

2 Learning from Experience: Small and Large Study Groups Online, May, 15 2020.

3 https://www.linkedin.com/pulse/people-dynamics-yet-some-reflections-from-staff-role-learning-bahat/?trackingId=nITTQPed%2BCFSWrf84EV%2Fzg%3D%3D

4 באירוע ההוא אגב, מהר מאד עלתה דינמיקה של תחרות על משאבים ושל 'קרבה לצלחת', שניתן היה לפרשה גם בכאן ועכשיו של קהילת יחסי הקבוצות (כולם רצו להיות עם מי שנתפסו כחזקים במילייה) וגם חברתית גלובלית, כמשקפת את התחרות בין מדינות על משאבים בהקשר של הקורונה (בדיקות, מכונות הנשמה וכו'). מה שאפשר לקרוא לו MeNess של הקבוצה.

5 להרגעת הרוחות ורוחו של אותו משתתף, אציין שהשהייה בתוך מסגרת ה'גריל' הייתה קשורה להחלטה של קבוצת היועצים לסמן ולהבחין עצמה במליאת הסיום של האירוע הארגוני כיועצים, באמצעות משחק עם הטכנולוגיה שהזום מאפשר לנו (כמקבילה לנסיון של קבוצה להבחין עצמה דרך סידורי ישיבה במליאה פנים אל פנים).

6 Fear Of Missing Out

7 "הקבוצה מתקרבת יותר מדי בתחושת האנשים המרכיבים אותה, לפנטזיות פרימיטיביות מאוד בנוגע לתכניו של גוף האם". ביון (1961), התנסויות בקבוצות, עמ' 127.

8 בהקשר זה איני יכולה להתעלם מדו-המשמעות העולה מהאסוציאציה של המונח הזומי Pin לעברית.

9 Bahat, (in press). Nothingness – A group phenomenon or a Seventh Basic Assumption: Does it really matter? Does anything matter at all? In: Archer, C. et al. (eds.) The Place where we Live: the space for Group Relations. Routledge: London.

10 דיון שלם אפשר כמובן לעשות בבחירת המיקום ממנו עושים את הזום, והרקע והתאורה שנבחרים.

11 ר' דיון בלבוש בדו"ח מנהלת הסדנה הישראלית 2012 (השמלה האדומה), ובדו"ח מנהלת הסדנה הבינלאומית 2016 (הז'קט הורוד).

12 טרמינל לומינלט, מאיר אריאל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *