מאמרים נוספים בגיליון

גיליון מס. 1 - אוקטובר 2021

קו אפק מקוון 2021/1 – דבר המערכת

אנחנו שמחים להשיק את הגיליון הדיגיטלי הראשון של קו אפק.

בספטמבר 2000 יצא לאור הגיליון הראשון של קו אפק.
אבי נוטקביץ, שהיה אז יו"ר אפק, כתב בין השאר בדברי ברכתו:
"אפק כותבת" היא כמובן דרך נוספת לקדם את הרעיונות, אך היא בעיקר יצירת מרחב לייצור של רעיונות חדשים, להמשגות חדשות, לעיבוד נוסף של התנסויות; היא אפיק נוסף לתעל דרכו יצירתיות; היא גם אפיק נוסף של תקשורת ביננו לבין עצמנו, בינינו לבין העולם.

סילביה זילברמן ואילנה ליטוין בדבר המערכת כתבו:
אחרי לבטים שנעו בין צניעות מופרזת לשאפתנות גרנדיוזית, בין כוונה להוציא דף מידע אינפורמטיבי יבש, לבין רצון לגבש ז'ורנל מקצועי מהוקצע, החליטו חברי הוועדה להשיק עיתון שיעודד כתיבה חווייתית וספונטנית גם אצל אלה מאתנו שנרתעים מכתיבה עבור העיתונות המקצועית הממוסדת.

העיתון יצא כל שנה, עלה, התפתח והתרחב וגם חברי המערכת שלו התחלפו במהלך השנים. בדצמבר 2011 יצא גיליון מס' 12 שהיה גם האחרון. מאז הוא נרדם לעשר שנים. במערכת עלה הדימוי של 'היפיפייה הנרדמת' שמחכה לנסיך שיבוא, ייתן לה נשיקה, ויעיר אותה מתרדמתה.

המחשבות הראשונות לחדש את קו אפק במתכונת דיגיטלית, בעידודה של הנהלת אפק, עלו לפני למעלה משנתיים, עוד טרם פרוץ מגפת הקורונה, והתחילו במפגשים בין סיווני שירן ובין ירמי הראל. סיווני נאלצה לפרוש והוקמה מערכת חדשה הכוללת את אליאת ארם, ירמי הראל ושלי זוסמן: מי שהייתה מעורכות הגיליונות הראשונים, מי שהיה מעורכי הגיליונות האמצעיים ומצטרפת חדשה למערכת, בתקווה לשילוב של ישן וחדש, מסורת וחדשנות, נושא חשוב בפני עצמו בתחום של יחסי קבוצות.

נושא הגיליון, המפנה את המבט לארגון ולהתארגנות בימי מגיפה, מזמין התבוננות בהשפעות המגיפה על המערכת החדשה שקמה בתקופה זו. ההאצה הדיגיטלית בימי קורונה והשינוי הטרנספורמטיבי בתפיסת מיקום ומרחב, הסירו מגבלות לחברות גלובלית, שהפכה "טבעית". גם הכלים הטכנולוגיים הפכו "טבעיים", והמערכת נעזרה בטכנולוגיה הזמינה של זום, וואטסאפ, דוא"ל וקבצים משותפים לעבודה השוטפת ולתקשורת עם כותבי המאמרים ואנשים נוספים שלקחו חלק וסייעו בהפקת הגיליון. תוכניות למפגש מערכת בישראל בוטלו עם הטלת הסגרים ומגבלות התנועה, כך שלמעשה, כמו צוותים רבים בתקופה זו, המערכת פעלה במרחב המקוון ולא נפגשה פיסית מאז הקמתה ולאורך תקופת העבודה על הגיליון.

מגפת הקורונה נתנה משנה תוקף לחידוש כתב העת במתכונת מקוונת, כזו שנגישה וזמינה מעבר לגבולות של זמן, מרחב ושפה, ומזמינה ביטוי במגוון כלי תקשורת וסגנונות, כמו וידיאו ודימויים חזותיים. כמו בחוליות הקודמות בשרשרת קו אפק, גם במהדורה הדיגיטלית המחודשת מקופלת המשאלה לספק מרחב יצירתי ומשחקי לעיסוק בתחומי הדעת של אפק, מרחב לביטוי רעיוני וחווייתי, לאיסוף ועיבוד התנסויות ולתקשורת בתוך קהילת החברים ובינה לבין העולם.

משימה זו חברה לאתגר העכשווי של חיפוש אחר דרכים חליפיות וערוצים נוספים למפגש ולשיח. כך למשל, הפלטפורמה הדיגיטלית של קו אפק מאפשרת תגובות בדף המאמר, כערוץ מסוג זה. האם ניתן לחשוב על "מודל היברידי" באפק, שחלקו מפגשים פיזיים, חלקו מפגשים מקוונים וחלקו בקו אפק המקוון? ימים יגידו.

חלקו הראשון של הגיליון מכיל שלושה מאמרים העוסקים, מזוויות שונות, בחוויית הלמידה מסדנאות או על-סדנאות דיגיטליות. כולן התרחשו במשך חודשי המגיפה. נפתח עם מאמרן של רונית קרק ומרים שפירא הבוחנות את ניסיונן כמשתתפות בכנס החלוצי של eGRC ב 2020. התמה המרכזית, סביב השאלה או התחושה של שמיטת האינטימיות בכנס עם סמכות דיגיטלית, עורר במערכת חשיבה מיידית ואכן כללנו תגובה על נושא השמיטה מירמי הראל.

ה"מאמר" השני הוא למעשה מארג של תרומות מהמנהל, אנשי צוות ומשתתפים, של הסדנה המקוונת שהתרחשה פברואר 2021 ושהוקדש לה ערב אפק ביוני השנה, אותו הובילו סמדר אשוח ואמיר שרף, שאת תוכנו ניתן למצוא כאן.

החלק הזה של הגיליון נחתם עם מאמר מטה-למידה מסדנאות דרך סדרת ערבי למידה בזום. המאמר הוא פרי עריכתה של מירה ארליך-גינור שניהלה שלושה ערבי אפק בזום בסתיו 2020, בין גלי הקורונה, עם המשימה המרכזית – למידה מסדנאות.
החלק השני של הגיליון גם הוא מכיל שלושה מאמרים, שעוסקים בשאלה שהצגנו ב'קול קורא' על אפק כמתארגן ועל חוויית המנהיגות בצבעיה השונים בשנות המגיפה.
אנו פותחים במבט יושבת הראש, יעל שנהב שרוני, על ניהול אפק – הארגון כארגון – בימי מגיפה, ריחוק פיסי ואי וודאות.

ממשיכים במאמר חושב מחבר אפק, גבי בונויט, על הקבוצה מתוך חברי אפק לבחינת יחסי קבוצות וקורונה – בו הוא נוגע בנושאים שנחזור אליהם מאוחר יותר – זכרון, אחרות וזרות.

מסיימים בתרומתו של לזלי בריסט, מנהל התוכנית ליחסי קבוצות במכון טוויסטוק בלונדון, ששלח גם הוא מאמר חושב על זהות, השתייכות וחוויית הדיגיטאלי בימי מגיפה מזוויתו כמנהל. מאמר זה גם עורר תגובות עמוקות בקרב חברי המערכת ותמצאו כאן תגובה של שלי זוסמן לרעיון של "a person in a body".
החלק השלישי והאחרון של הגיליון מוקדש לזכרה של חברתנו היקרה ג'ודי לוי שהלכה לעולמה בטרם עת ובטרום המגיפה. ערב הזיכרון למותה באוגוסט 2019 בביתו של יגאל גינת בירושלים הוא לכשעצמו אולי אחד הזיכרונות האחרונים לפני המגיפה של חברי אפק בצוותא, מדברים, בוכים, זוכרים ושרים את ג'ודי.

כאן תמצאו מקבץ ראיונות, חלקם מוקלטים, חלקם כתובים, של חברים שזוכרים את ג'ודי; את המאמר המקורי של ג'ודי מ 2011, Memory Lost and Memory Found, עם תגובתה המקורית ועם תוספת עכשווית מגבריאלה בראון, זיכרון שנעטף בעריכה רגישה, אחראית ואוהבת בידיהן של ליילה ג'מאל ומירי צדוק.

נראה לנו שאולי ג'ודי היא היפהפייה הנרדמת שלנו, שעוזרת לנו להתעורר ולעורר את קו אפק. למרות שלא כמו באגדות, איננו יכולים להחזיר אותה לנשום בתוכנו, אנו יכולים לנסות ולהמשיך תוך שהיא נושמת מתוך זיכרונותינו.

מקווים שתהנו מהגיליון ושנשיקותיו השונות יעוררו אתכם לתרומות בעתיד.

להתראות,
המערכת.
שלי, ירמי ואליאת. ספטמבר 2021.

המערכת רוצה להודות בראש ובראשונה לאילן קירשנבאום, על שותפות הדרך והסיוע במימוש המהדורה הדיגיטלית.
להנהלת אפק, שאישרה כספים שעזרו במימוש הגיליון, בעיקר בעריכה של הקטעים המוקלטים.
וכמובן לכל הכותבים והתורמים – הרי אין עיתון בלי תוכן.

גיליון מס. 2 - נובמבר 2022

English follows the Hebrew

קו אפק המקוון #2

דבר המערכת
שמחים להניח לפניכם את הגיליון השני של קו אפק המקוון. בהכנת הגיליון יכולנו לזהות את המאפיינים של לעשות דבר "בפעם השנייה". בגיליון השני של קו אפק בשנת 2001, אילנה ליטוין, סילויה זילברמן ואליאת ארם כתבו בדבר המערכת:
"כולנו מכירים את פרץ האנרגיה המזין התחלה חדשה, ראשית יצירה. קשה הרבה יותר לגייס אנרגיה כדי להתמיד בעשייה ולהשקיע בתחזוקה".
תחושות אלה שליוו את הכנת הגיליון "בפעם השנייה" התלכדו עם נושא הגיליון, שכותרתו "על כמיהה, תנועה ואף-על-פי-כן". בהשראת מילות השיר הידוע* המצביעות על "הדרך המתמשכת" וההכרח "לנוע-לנוע" בהתמדה ובנחישות, תהינו מה משמעות התנועה בימים אלה, בהם הדרך מתמשכת, נסוגה, עומדת במקום – איך נעים הפרטים, הקבוצות, הארגונים, החברות, הקהילות? היכן נפגשים הכמיהה למגע אנושי וקרבה עם תנועה ותנועתיות? ומהיכן המשאבים להמשיך למרות הכל ואף-על-פי-כן?**
זיהינו את מעגליות התנועה באפק בקיומה של סדנת יחסי-קבוצות בשיתוף אוניברסיטת ת"א "להיות מטפל בעת הזו" בניהולם של יוסי טריאסט ומשה ברגשטיין. הסדנה בוטלה פעמיים בימי קורונה, הדרך התמשכה, ולבסוף התקיימה בספטמבר האחרון עם מספר משתתפים גבוה במיוחד. מה מקומן של הכמיהה, ההתמדה והנחישות בשגשוגה של הסדנה, למרות הכל ואף-על-פי-כן?
אף המאמרים בגיליון זה מתאפיינים בתנועה מעגלית של חזרה לאחור והליכה קדימה. האשכול הראשון, ובו שני מאמרים, עוסק בתובנות משנות הקורונה, הקשורות לבדידות, תנועה ואי-תנועה. תחילה, מאמר חושב מאת שמואל ברנשטיין העוסק במצוקות הבדידות וחוסר-התנועה, ובאמצעות חזרה ל-"La Solitude" של שארל בודלר מציע דרך חדשה לחשוב את "החלל הריק". לאחריו, סיימון ווסטרן נוגע בשאלות של בדידות, נתק ומלנכוליה בעידן הדיגיטלי, ודן בהן באמצעות מקרה בוחן של טייסי מל"טים בחיל האוויר האמריקאי.
האשכול השני בגיליון כולל שלשה מאמרים הנובעים ישירות מפעילות אפק וחשיבת יחסי-קבוצות. המאמר הראשון, מאת אייל עציוני וחגית שחר-פרירא חוקר ברגישות ומתוך חוויית ההשתתפות את התהליכים בקבוצת קריאה בטקסטים פסיכואנליטיים-מערכתיים שהתקיימה לאורך ארבע שנים, ומציע חיבור בין למידה לאוכל. במאמר "דמעות של מנהלן" העוסק אף הוא בחוויית ההשתתפות, אורי וייל פורש בהומור נוגע ללב את נקודת מבטו כמנהלן בצוות סדנת יחסי-קבוצות בחודש יולי האחרון. חלק זה מסיים במאמר חושב מאת גילעד עובדיה הבוחן הוספה של מארגן רביעי – Testing Reality – ל 3T המקוריים (Time, Task, Territory), שתרומתו חיזוק התנועה בעבודה ארגונית בין האידיאלי למציאותי.
הגיליון נחתם בתרומתן של שתי אורחות השואלות "תנועה לאן"?
גילי יובל, סופרת ומשוררת העוסקת בעולם העבודה, מצביעה על המתח שבין בדידות ותנועת-הדרך ועל הכמיהה לשימור הלבדיות, ומציעה פתרון לימינלי של נסיעה-לשום-מקום.
קורין ארצ'ר מגיבה לשיר הקדום המצווה "לנוע-לנוע בדרך המתמשכת" עם שירים וקולות עכשוויים ומציבה בפנינו שאלות של קשב פנימי ובחירת הדרך.
תודתנו לכל הכותבים והתורמים, ולאילן קירשנבאום על הנחת הגיליון באתר אפק החדש.
מאחלים קריאה מהנה,

להתראות,

המערכת.

ירמי, אליאת ושלי.

נובמבר 2022.

* "זה קורה" / מילים ולחן שמואל קראוס

** קול קורא לקו אפק המקוון #2

Digital Kav Ofek #2

Editorial

We are delighted to put forward Kav Ofek’s 2022 – the second digital edition. In preparing this edition, we could identify characteristics of doing something for the ‘second time’. In the second edition of Kav Ofek in-print, in 2001, Ilana Litvin, Silvia Silberman and Eliat Aram, the then editors, wrote:
“we are all familiar with the burst of energy that comes with beginnings, with a genesis. It is much harder to generate energy in order to persevere in creating and invest in maintenance”.
These similar feelings, that accompanied the preparation of the second edition echoed the title: “on longing, movement and nevertheless”. Inspired by the famous lyrics* pointing to the “ongoing journey” and the necessity to relentlessly “keep on moving”, we have wondered – what is the meaning of ‘movement’ these days, when the journey seems to go on and on, regresses, comes to a stand-still – how do individuals, groups, organisations, societies, communities move? Where do longing for human touch and closeness meet movement and moving? Where do we find the resources to keep on moving nevertheless and despite it all?**
We have recognised the circularity of movement in OFEK in the very recent GRC which took place with TAU entitled “Being a Therapist at this time” under the leadership of Yosi Triest and Moshe Bergstein. The GRC was cancelled twice during the pandemic, the journey extended, and eventually it happened this last September with a significant number of participants. What has been the place of longing, perseverance, determination, in the success of this GRC, despite it all and nevertheless?
The articles in this edition are also characterised by the circular movement of back and forth. The first cluster includes two articles dealing with insights from the Corona years, and relate to loneliness, movement and stuckness. First, a thought piece from Shmuel Bernstein dealing with loneliness and lack of movement, and – through re-examining Baudelaire’s La Solitude- offers a new perspective to think of the “empty space”. In the second thought piece, Simon Western touches on questions of loneliness, isolation and melancholy in the digital age, and discusses them through a case study of drone pilots in the USA air force.
The second cluster includes three articles emerging directly from OFEK-related activities and Group Relations thinking. The first, by Hagit Shachar-Paraira and Eyal Etzioni, examines sensitively and from the perspective of the participant, the processes in a reading group of systemic-psychoanalytic papers, which took place over a period of four years (including during covid and lockdown and a return to in-person), suggesting a relationship between learning/study and food/feeding. In the paper “tears of an administrator” which also deals with the experience of participating, Ori Weyl shares his experience of being a GRC administrator this past July with a touching humorous style. This section concludes with a thought piece from Gilad Ovadia which examines the addition of a fourth T boundary, in addition to the original three of Task, Territory and Time. He suggests that of reality Testing, which contributes the strengthening of movement between the ideal and the real in organisational work.

This edition is sealed with the contributions of two guest writers, asking us – “moving – where to?”
Gili Yuval, poet and writer dealing with the world of work, points to the tension between loneliness and a road-trip type movement, to the longing for solitude and suggests a ‘solution’ of a journey-to-nowhere.
Coreene Archer’s thought piece responds to the ancient song “keep moving on the ongoing journey” with contemporary voices and songs and challenges us to examine for ourselves questions of choice and internal listening.
Happy reading and please do use the comment boxes to share your reflections, questions and thoughts.

The Editors

Yermi, Eliat and Shely

November 2022

* “Ze Kore” (It Happens) / Lyrics Shmulik Kraus

** Call for Papers Kav OFEK #2

סדנה מקוונת בימי קורונה

על זיכרון, אחרות וזרות

הקבוצה ליחסי קבוצות וקורונה

גבי בונויט

פרולוג

"יצאתי הבוקר לצעידה היומית שלי. מין סדר בסיסי שכזה ששומר על שפיותי. תל-אביב ריקה לגמרי. יכולתי לצעוד באמצע רחוב דיזנגוף מבלי לסכן את חיי. העיר חדלה להיות עיר. כאילו הפכה להיות מראַה עוצמתית של האירוע הטראומתי הגלובלי בו אנו שרויים. הכל קפא. הרעש הלבן שמהווה תעודת זהות ווקאלית של חיי העיר חדל לגמרי. אין בה תנועה אינסופית, מפגש בין בני אדם, מגע, אינטראקציה, ריחות שונים של עיר. כלום. העיר הראשונה נקייה כפי שלא היתה אף פעם, אבל השקט והניקיון אינם תוצר של חיים, זוהי דמותו של מלאך המוות שניבט מעל גגות העיר. הלב הפועם של העיר חדל באבחת רגע.
ברגע מסוים הלכה מולי אשה. כשראתה אותי סטתה הצידה והפנתה את מבטה ממני והלאה. נכון, זה לא אישי, היא רק ממלאה הוראות של שמירת מרחק. הקרבה הפכה להיות מתכון לאסון, עלינו לשמור על מרחק של שני מטר איש מרעהו. המרחב הפרטי השתנה לבלי הכר. כמה שיותר רחוק יותר טוב. ההוראה הזאת, משמעויותיה חורגות בהרבה מההיבט הבריאותי. היא משפיעה ותשפיע על חיי משפחותינו ועל חיי הקהילה שלנו, היא יכולה לשנות ערכים בסיסיים בחברה ובתרבות שלנו. אנחנו, כחברי דיסציפלינות החוקרות את טבע האדם, מחויבים להתבונן ולשאול שאלות שלעיתים אינן פשוטות, משום שההוראות מהוות סוג של איום – גם עלינו, גם על חיינו גם על אמונותינו וגם על ערכינו. ייתכן שניאלץ לשנות עמדות והתנהגויות שהאמנו בהן והתנהגנו לאורן. הנחות יסוד על מושגי יסוד כמו אינטימיות, בטחון, עור, קרבה אנושית ועוד עניינים הקשורים להנחות יסוד לגבי טבע האדם – כולן יבחנו מחדש.
אצל מטופליי, עימם אני ממשיך להיפגש, פוגשת הטראומה הגלובאלית גם את הטראומה האישית. לעיתים זה עצוב ומפחיד, אבל זאת גם הזדמנות גדולה. באישי כמו במשותף/בגלובלי/בציבורי/בחברתי, היו משברים וקטסטרופות שהיוו נקודות ציון חשובות בהתפתחות האנושות. נכון, היו שברים בהתפתחות האנושית שלא נלמד מהם דבר, ונאלצנו לא פעם לשחזר שוב ושוב את אותו המשבר, בעיקר משום שחששנו להסתכל 'לתוך הלבן שבעיניים' וללמוד מהקטסטרופה את מה שמתחייב ללמוד. מרחב השבר הוא גם מרחב שיש בו פוטנציאל. כמו בשבר גאולוגי שמתגלות בו שכבות שלא ידענו על קיומן, כך גם השבר הנוכחי מביא אתו אספקלריה חדשה להתבוננות על מערכות יחסים בינינו כבודדים, בין קהילות שונות, וגם בינינו, בני האדם, לבין הטבע הסובב אותנו. מימוש ההזדמנות מותנה בהחזקת ובאחזקת הקשר שבין הטראומה הגלובלית לטראומות האישיות שלנו. אין לנו שום דרך להבין את מהותה הרגשית של הטראומה הגלובלית מבלי לחבר אותה לחווית הטראומה או הקטסטרופה האישית. בלמידה מהטראומה נוכל לעשות שינוי שאינו היפוך של המצב הקודם (ובכך אינו שונה ממנו למעשה) כי אם שינוי שעושה אינטגרציה ומפנים את מה שיש ללמוד מהטראומה.
הביטוי "למידה מן הניסיון" של ביון מקבל משמעות חזקה וחדשה.
לאונרד כהן בשירו The Crack אומר:

Ring the bells that still can ring
Forget your perfect offering
There is a crack, a crack in everything
That's how the light gets in.

משבר נגיף הקורונה יכול להיות נקודת ציון חשובה בשינוי מערכות היחסים שהזכרתי אבל גם יכול להיות משבר ממנו לא נלמד כלום. האידאליזציה של העבר היא מתכונת בדוקה לשנאת ההווה, שנאה שיש בה לא יותר מאשר געגוע למה שהיה וציפייה לחזור אל עברנו. משבר הקורונה יחלוף, איננו יודעים מתי, ומה יהיה מצב האנושות אז. חברי אמנון קורא לתקופה שלאחר הקורונה התקופה 'הפוסט-קורוניאלית'. אם כך, נשאלת השאלה, האם ההזדמנות הזאת שעומדת לצידנו תמומש? האם נשכיל להוביל את הדיסציפלינה שלנו למחשבות חדשות?
כמי שאמונים על הניסיון להבין את נפש האדם מוטלת עלינו אחריות גדולה. קיר אחד במרחב הטיפולי קרס. נכנסו פנימה פיסות מציאות לא מוכרות. האם ניתן להם מקום כדי שנוכל להכירם וללמוד עליהם ומהם?
ימים יגידו."
זהו פרק מתוך יומן שניהלתי בו כתבתי את מחשבותיי ואת רישומי הקורונה עלי.
תוך כדי צעידות הבוקר, אותן ניהלתי במשמעת פרוסית, כאילו אם אפסיק יתמוטט העולם, חשבתי על האפשרות של בניית קבוצה שתעקוב אחרי החוויות של חבריה בכל מה שקשור למגפה.
פניתי למספר חברי אפק והזמנתי אותם לקחת חלק בקבוצה. בדרך כלל היתה הענות חיובית. היה קול אחד שסרב להשתתף וכתב לי: "תודה על ההזמנה. נראה מסקרן אבל לא בטוח שמרגיש נוח עם השתייכות לקבוצה סודית בתוך אפק".
הפנטזיה על קבוצה סודית באפק היתה כמובן רחוקה מן המציאות. אחת הפעולות הראשונות שעשיתי היה לכתוב ליעל שנהב שרוני, יושבת ראש אפק, על כוונתי להקים את הקבוצה.
יעל ענתה: "הי גבי, נשמעת יוזמה ברוכה ומעניינת. תודה שאתה מידע אותי. אשמח לשמוע תוצרים מהלמידה המשותפת שלכם, בהצלחה".

הקבוצה, שמנתה 10 חברים, נפגשה אחת לשבועיים ובמכתב שנשלח אליהם נכתב:

"משבר נגיף הקורונה הוא לדעתי אירוע טראומתי גלובלי בשלושה מימדים:

  1. המציאות החיצונית פלשה פנימה לתוך המציאות הפנימית – האישית, הארגונית, הלאומית והגלובלית – באלימות, כך שהיכולת 'לעכל את האירוע' היא נמוכה.

  2. נוצר שבר התפתחותי גלובלי שיצר פיצול בין העבר לעתיד, באופן שמקשה על האינטגרציה.ֿ

  3. האירוע יצר "קפאון" – העולם קפא על שמריו; הפעילויות הכלכלית, הפוליטית והתרבותית נעצרו, כפי שקורה כשאירוע טראומתי שמשתלט על מציאות מסוימת.

השבר המבני מהווה התקפה על ערכים, הגדרות ותאוריות שהיו כאן מאז ומעולם. מושגים כמו אינטימיות, גבולות, תלות הדדית, סמכות, ואחריות מאותגרים.
תיאוריית יחסי קבוצות נהגתה ותוכננה לאחר מלחמת העולם השנייה. מלחמה זו היתה גם היא שבר התפתחותי, אשר שינה אידאות, מבנים ותהליכים פוליטיים ותרבותיים (שבר זה הביא לעולם את מות התנועות האוטופיסטיות, והוליד את התנועות לשחרור השחורים, הנשים, ההומו לסביים, את תנועות השלום ועוד).
עומדת מולנו הזדמנות יחידה במינה לבחון את עמדותינו ואת התאוריה וההשלכות המעשיות שלה, לאור השינויים שאנו חווים עתה.
אני מזמין אותך להצטרף לקבוצה שמטרתה היא להתבונן, לחשוב, ולשאול שאלות, שהרי אינני מאמין שקיימות כרגע תשובות. המפגשים יתנהלו באופן כך שכל מפגש יהיה סביב מושג מרכזי בתיאוריה. המושגים שבחרתי כרגע הם:

לא מודע
הנחות יסוד
גבולות
סמכות ואחריות
ייחוסים וזיקות

מדובר כרגע בשבעה מפגשים בני שעה וחצי שיתקיימו אחת לשבועיים, במפגשים זומיים או מפגשים בפועל. המטרה היא להוציא בסיכומו של דבר מסמך שיהיה תוצר של המפגשים הללו.
המשימה, אם כן, תהיה כדלקמן:
לאפשר התבוננות, מחשבה, ושאלה על מושגי יסוד בתיאוריית יחסי קבוצות לאור משבר נגיף הקורונה, ולהוציא מסמך/ים שישקפו את המחשבות שעלו במפגשי הקבוצה.
שיטת העבודה של הקבוצה:

  1. העבודה איננה ניסיון להמשיג את השינויים אלא יותר הבאת חומר גולמי ומחשבות הקשורות להתנסות של חברי הקבוצה במהלך המגפה.

  2. כל מפגש ייסוב סביב מושג אחד הקשור ליחסי קבוצות או למושגים פסיכואנליטיים הקשורים ליחסי קבוצות. כל משתתף יקח על עצמו מושג ויתן דברי פתיחה קצרים לגביו.

  3. כל מפגש יסוכם על ידי אחד מחברי הקבוצה. הסיכום איננו פרוטוקול אלא סיכום סובייקטיבי המתייחס לדברים שעלו במהלך הפגישה.

  4. החומר הכולל יהיה קניין של כל משתתף והוא יוכל לעשות בו כראות עיניו."

קיימנו תשעה מפגשים בני שעה וחצי כל אחד. כל פגישה התחלקה ל:

  1. חציית גבולות ומחשבות על הפגישה האחרונה.

  2. עבודה על מושג, כשאחד מחברי הקבוצה מקדים כמה מילים על המושג הנבחר.

  3. רוויו.

חלק מהנושאים נקבעו מראש וחלקם עלו מתוך העבודה המשותפת. למשל, אחד המפגשים עסק בתיעוד וזיכרון. הנושא עלה בעקבות תחושה שבכל מפגש, מי שבתפקיד המתעד חש מודר ולא שייך. עלתה השאלה האם בכלל יש צורך בתיעוד, ומחשבה כי הצורך עולה מתוך תחושת הקטסטרופה ופחד ההתאיינות. מאוחר יותר אדון בהרחבה בנושא הזיכרון והתיעוד.
כמה מילים על הגבול בין הקבוצה לבין אפק. כשחשבתי מי מחברי אפק הייתי רוצה שיקחו חלק בקבוצה חשבתי גם על כאלה שאינם בהכרח מי שבחלוקה הפוליטית באפק משויכים ל'מחנה' שלי. בסופו של דבר, מלבד משתתף אחד בקבוצה, למעשה לא היה אף חבר אפק שמשויך באופן מובהק ל'מחנה' אחר שהוזמן ונענה.

יתרה מזאת. לקבוצה היו כל מיני כינויים ושמות: "הקבוצה הסודית", "הקבוצה המחתרתית" ועוד. המכנה המשותף הוא ההתייחסות לקבוצה כאל קבוצה חתרנית ששמה לה למטרה לקעקע את היסודות עליהם מושתת אפק כארגון, שיש בו מוסדות משל עצמו ובעלי תפקידים אשר הוסמכו על פי תקנון הארגון למלא את תפקידם. כאמור, הקבוצה לא היתה סודית, אבל ראוי לציין כי קבוצות סודיות נוצרות במרחבים חברתיים שבהם יש דה-לגיטימציה לעמדות שאותן מייצגת הקבוצה הסודית. תפקיד וערכיות 

(Valency) של תת קבוצה בארגון מבטאים דינמיקות גלויות וסמויות בארגון.
ללא ספק, הייתה חוויה של עוינות ושל ניסיון למקם את הקבוצה כגוף הרסני אשר לא מקבל את הסמכות של בעלי התפקידים, כולל לא את סמכותה של יושבת הראש של הארגון. לפני שנים רבות יצאתי לטיול רגלי בגבעות החושניות (voluptuous) של דרום אנגליה. ממרומי אחת הגבעות ראיתי בעמק עדר גדול של כבשים לבנות. במרכז העדר הייתה כבשה אחת שחורה. חלפה במוחי המחשבה שהכבשה היחידה עליה העדר איננו יכול לוותר היא הכבשה השחורה. הכיצד יוכלו כל הכבשים הלבנות לתקף את היותן לבנות? אילולא קיומה של הכבשה השחורה, חלק משמעותי בזהותן היה נשאר לא מפוענח, שהרי הלבן יכול להיקרא לבן רק מול היפוכו השחור. הבנה זאת מופיעה בכתבים של אוגדן (כל מילון מתחיל לפחות בשתי מילים), של ויניקוט, שמדבר על הצורך של התינוק באם כדי לברוא את הסובייקטיביות שלו וכן אצל לווינס ובובר בדברם על אחרות.

אפק זקוק לכבשה השחורה, לאופוזיציה, על מנת להתקיים. הניסיון להתייחס אל האופוזיציה כאל רעה חולה ("הם לא נחמדים") לוקה בחוסר הבנה בסיסי של הליכים דמוקרטיים בארגון. יתרה מזאת, אפק, כארגון ששם לו למטרה לחקור את הלא מודע, איננו יכול להתקיף את הקול האופוזציוני שמתפקד קצת כמו הלא מודע אצל כל אחד מאיתנו. השימוש במילים כמו מחתרת סודית, קבוצה אלימה, וקבוצה טרוריסטית היו קשים לאזניי, אבל תמיד גרסתי ששנאה טובה בהרבה מהתעלמות.
מי שחשב, אגב, שהיותנו קבוצה 'לעומתית' שחרר את הקבוצה מהדינמיקות של אפק, התבדה. שוב ושוב מצאנו את עצמנו, מנהלים קונפליקטים, מתחים ואי הסכמות, בדינמיקה שמזכירה במידה רבה את הדינמיקה של אפק. למשל, המתח והתחרות הבין דוריים היו נוכחים לפחות בחלק מהמפגשים. ייתכן שהמשיכה אל העיסוק בדינמיקה המוכרת באפק הייתה, בין היתר, הגנה מפני שהייה במרחב המוקפא והמפחיד של הטראומה הגלובלית. גם הניסיון להישאר עם החומר הגולמי הצליח רק באפן חלקי. הכוח שדוחף אותנו אל הקונבנציה המושגית היה לעיתים גדול יותר מכל כוח אחר, עד כדי צמצום הלמידה וצמצום האפשרות של התחדשות.

לסיכום:
הקבוצה הזאת גילתה שגם במצבי טראומה, אולי אפילו קיצוניים, בני אדם מתקשים להיפרד ולהתרומם מעל עמדותיהם המסורתיות. הם ימשיכו לדבוק בהן כמו בתפקידים אליהם הם הורגלו. יש בהבנה הזו משהו פסימי, כי הרי כולנו מקווים שהעולם יתיישר אחרת במהלך ובעקבות טראומה גלובלית. נראה שהסיכויים לכך קטנים ויכולים לנבוע רק מעבודה תודעתית אינטנסיבית. אני מניח שהמסקנה הקשה היא שהעולם ילמד מעט מאוד מהקיפאון הטראומתי הגלובלי. כדי לראות זאת, מספיק להתבונן סביב ולראות איך הנושאים שעל הפרק נשארים אותם נושאים שהיו גם קודם למשבר. הייתי מצפה שמנהיגי העולם יתאחדו סביב הסכנה האקלימית ההולכת ונוכחת בחיינו, אבל עדיין איראן ומאבקים פוליטיים כוחניים בין מעצמות על שליטה, הם הדברים שבהם עוסקים. הרי לכולנו ברור, גם מתוך ההתמודדות עם הקורונה, שהמשבר הגלובלי האקלימי מצריך שיתוף פעולה בין כל הכוחות הפוליטיים הגלובליים. התלות ההדדית אינה משאירה אופציה אחרת.

ועוד מילה על זיכרון ותיעוד. בראיון שנערך לזכרה של ג'ודי לוי ז"ל התייחסתי למאמר של ג'ודי שבו שאלה מדוע ארגוני יחסי קבוצות בעולם אינם מצליחים לבסס קורפוס של זיכרון ארגוני שעל פיו וממנו ניתן לגדול ולהתפתח. אחת התשובות האפשריות, לדעתי, היא שהזיכרון מהסדנאות הוא זיכרון אסוציאטיבי, ואילו הזיכרון ההיסטורי חייב להיות זיכרון סדרתי. הטרנספורמציה מסוג זיכרון אחד לשני היא מורכבת, ובדרך הולכת לאיבוד לא מעט אינפורמציה גלויה וסמויה כאחד.

סיבה נוספת טמונה בכך שאין זיכרון ארגוני אחד. אנחנו מכירים למשל, בסדנאות יחסי קבוצות, כיצד כל משתתף בונה לעצמו זיכרון משל עצמו, כך שמספר ההיסטוריות בסדנה הוא לפחות כמספר המשתתפים. זיכרון ארגוני אם כן, כמו Organisation in the mind, הוא אינטגרציה של כל הזיכרונות של כל מי שחבר בארגון, ולעיתים גם של כאלה שאינם חברים בארגון. אחת הדוגמאות הבולטות באפק היא הזכרון הארגוני של ההיסטוריה של 'התכנית לייעוץ אירגוני' שלגביה יש כמה וכמה גרסאות. האם ניתן באפק לבנות היסטוריה אחת? אני בספק. גם לגבי הקבוצה קשה, אם כן, לספר מה היה במפגשים, למרות שלעניות דעתי הם היו מעניינים, מלאי חיים ולעיתים, כאמור, היו בהם קונפליקטים לא פשוטים.
גם הסיכום שלי כאן, הוא בוודאי חלקי ומוטה לאופן שבו אני זוכר את הפגישות, כפונקציה של אישיותי ושל תפקידי בקבוצה.

בשנים האחרונות הרגשתי לא פעם זר באפק. התנועה הזאת בין היות אחר להיות זר היא קריטית. האחר הוא חלק מהרקמה הארגונית. הזר הוא מי שאינו חש חלק מהארגון, כמו מהגר שנתון כל הזמן בסכנת גירוש. אני מציע לשים לב לקשר שקיים בין זר למוזר, (strange, stranger). על פי הקשר הלשוני, הזר הופך למוזר על ידי הסביבה. הוא איננו אקטיבי. הסביבה מדירה אותו על ידי הפיכתו למוזר. באופן מוזר, דווקא הקבוצה הזאת חיברה אותי חזרה לאפק, אמנם כאחר, אבל כמי שאיננו חש זרות כלפי הארגון.
מעניין איך תיזכר, אם בכלל, הקבוצה שקמה עמוק בתוך משבר הקורונה. אני מאחל לאפק עוד קבוצות רבות שכאלה: אחרות, דווקאיות, אגרסיביות, שמוכנות להשמיע קול אחר מתוך ידיעה שהקול הזה יהיה קול של מיעוט.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *