מאמרים נוספים בגיליון

גיליון מס. 1 - אוקטובר 2021

קו אפק מקוון 2021/1 – דבר המערכת

אנחנו שמחים להשיק את הגיליון הדיגיטלי הראשון של קו אפק.

בספטמבר 2000 יצא לאור הגיליון הראשון של קו אפק.
אבי נוטקביץ, שהיה אז יו"ר אפק, כתב בין השאר בדברי ברכתו:
"אפק כותבת" היא כמובן דרך נוספת לקדם את הרעיונות, אך היא בעיקר יצירת מרחב לייצור של רעיונות חדשים, להמשגות חדשות, לעיבוד נוסף של התנסויות; היא אפיק נוסף לתעל דרכו יצירתיות; היא גם אפיק נוסף של תקשורת ביננו לבין עצמנו, בינינו לבין העולם.

סילביה זילברמן ואילנה ליטוין בדבר המערכת כתבו:
אחרי לבטים שנעו בין צניעות מופרזת לשאפתנות גרנדיוזית, בין כוונה להוציא דף מידע אינפורמטיבי יבש, לבין רצון לגבש ז'ורנל מקצועי מהוקצע, החליטו חברי הוועדה להשיק עיתון שיעודד כתיבה חווייתית וספונטנית גם אצל אלה מאתנו שנרתעים מכתיבה עבור העיתונות המקצועית הממוסדת.

העיתון יצא כל שנה, עלה, התפתח והתרחב וגם חברי המערכת שלו התחלפו במהלך השנים. בדצמבר 2011 יצא גיליון מס' 12 שהיה גם האחרון. מאז הוא נרדם לעשר שנים. במערכת עלה הדימוי של 'היפיפייה הנרדמת' שמחכה לנסיך שיבוא, ייתן לה נשיקה, ויעיר אותה מתרדמתה.

המחשבות הראשונות לחדש את קו אפק במתכונת דיגיטלית, בעידודה של הנהלת אפק, עלו לפני למעלה משנתיים, עוד טרם פרוץ מגפת הקורונה, והתחילו במפגשים בין סיווני שירן ובין ירמי הראל. סיווני נאלצה לפרוש והוקמה מערכת חדשה הכוללת את אליאת ארם, ירמי הראל ושלי זוסמן: מי שהייתה מעורכות הגיליונות הראשונים, מי שהיה מעורכי הגיליונות האמצעיים ומצטרפת חדשה למערכת, בתקווה לשילוב של ישן וחדש, מסורת וחדשנות, נושא חשוב בפני עצמו בתחום של יחסי קבוצות.

נושא הגיליון, המפנה את המבט לארגון ולהתארגנות בימי מגיפה, מזמין התבוננות בהשפעות המגיפה על המערכת החדשה שקמה בתקופה זו. ההאצה הדיגיטלית בימי קורונה והשינוי הטרנספורמטיבי בתפיסת מיקום ומרחב, הסירו מגבלות לחברות גלובלית, שהפכה "טבעית". גם הכלים הטכנולוגיים הפכו "טבעיים", והמערכת נעזרה בטכנולוגיה הזמינה של זום, וואטסאפ, דוא"ל וקבצים משותפים לעבודה השוטפת ולתקשורת עם כותבי המאמרים ואנשים נוספים שלקחו חלק וסייעו בהפקת הגיליון. תוכניות למפגש מערכת בישראל בוטלו עם הטלת הסגרים ומגבלות התנועה, כך שלמעשה, כמו צוותים רבים בתקופה זו, המערכת פעלה במרחב המקוון ולא נפגשה פיסית מאז הקמתה ולאורך תקופת העבודה על הגיליון.

מגפת הקורונה נתנה משנה תוקף לחידוש כתב העת במתכונת מקוונת, כזו שנגישה וזמינה מעבר לגבולות של זמן, מרחב ושפה, ומזמינה ביטוי במגוון כלי תקשורת וסגנונות, כמו וידיאו ודימויים חזותיים. כמו בחוליות הקודמות בשרשרת קו אפק, גם במהדורה הדיגיטלית המחודשת מקופלת המשאלה לספק מרחב יצירתי ומשחקי לעיסוק בתחומי הדעת של אפק, מרחב לביטוי רעיוני וחווייתי, לאיסוף ועיבוד התנסויות ולתקשורת בתוך קהילת החברים ובינה לבין העולם.

משימה זו חברה לאתגר העכשווי של חיפוש אחר דרכים חליפיות וערוצים נוספים למפגש ולשיח. כך למשל, הפלטפורמה הדיגיטלית של קו אפק מאפשרת תגובות בדף המאמר, כערוץ מסוג זה. האם ניתן לחשוב על "מודל היברידי" באפק, שחלקו מפגשים פיזיים, חלקו מפגשים מקוונים וחלקו בקו אפק המקוון? ימים יגידו.

חלקו הראשון של הגיליון מכיל שלושה מאמרים העוסקים, מזוויות שונות, בחוויית הלמידה מסדנאות או על-סדנאות דיגיטליות. כולן התרחשו במשך חודשי המגיפה. נפתח עם מאמרן של רונית קרק ומרים שפירא הבוחנות את ניסיונן כמשתתפות בכנס החלוצי של eGRC ב 2020. התמה המרכזית, סביב השאלה או התחושה של שמיטת האינטימיות בכנס עם סמכות דיגיטלית, עורר במערכת חשיבה מיידית ואכן כללנו תגובה על נושא השמיטה מירמי הראל.

ה"מאמר" השני הוא למעשה מארג של תרומות מהמנהל, אנשי צוות ומשתתפים, של הסדנה המקוונת שהתרחשה פברואר 2021 ושהוקדש לה ערב אפק ביוני השנה, אותו הובילו סמדר אשוח ואמיר שרף, שאת תוכנו ניתן למצוא כאן.

החלק הזה של הגיליון נחתם עם מאמר מטה-למידה מסדנאות דרך סדרת ערבי למידה בזום. המאמר הוא פרי עריכתה של מירה ארליך-גינור שניהלה שלושה ערבי אפק בזום בסתיו 2020, בין גלי הקורונה, עם המשימה המרכזית – למידה מסדנאות.
החלק השני של הגיליון גם הוא מכיל שלושה מאמרים, שעוסקים בשאלה שהצגנו ב'קול קורא' על אפק כמתארגן ועל חוויית המנהיגות בצבעיה השונים בשנות המגיפה.
אנו פותחים במבט יושבת הראש, יעל שנהב שרוני, על ניהול אפק – הארגון כארגון – בימי מגיפה, ריחוק פיסי ואי וודאות.

ממשיכים במאמר חושב מחבר אפק, גבי בונויט, על הקבוצה מתוך חברי אפק לבחינת יחסי קבוצות וקורונה – בו הוא נוגע בנושאים שנחזור אליהם מאוחר יותר – זכרון, אחרות וזרות.

מסיימים בתרומתו של לזלי בריסט, מנהל התוכנית ליחסי קבוצות במכון טוויסטוק בלונדון, ששלח גם הוא מאמר חושב על זהות, השתייכות וחוויית הדיגיטאלי בימי מגיפה מזוויתו כמנהל. מאמר זה גם עורר תגובות עמוקות בקרב חברי המערכת ותמצאו כאן תגובה של שלי זוסמן לרעיון של "a person in a body".
החלק השלישי והאחרון של הגיליון מוקדש לזכרה של חברתנו היקרה ג'ודי לוי שהלכה לעולמה בטרם עת ובטרום המגיפה. ערב הזיכרון למותה באוגוסט 2019 בביתו של יגאל גינת בירושלים הוא לכשעצמו אולי אחד הזיכרונות האחרונים לפני המגיפה של חברי אפק בצוותא, מדברים, בוכים, זוכרים ושרים את ג'ודי.

כאן תמצאו מקבץ ראיונות, חלקם מוקלטים, חלקם כתובים, של חברים שזוכרים את ג'ודי; את המאמר המקורי של ג'ודי מ 2011, Memory Lost and Memory Found, עם תגובתה המקורית ועם תוספת עכשווית מגבריאלה בראון, זיכרון שנעטף בעריכה רגישה, אחראית ואוהבת בידיהן של ליילה ג'מאל ומירי צדוק.

נראה לנו שאולי ג'ודי היא היפהפייה הנרדמת שלנו, שעוזרת לנו להתעורר ולעורר את קו אפק. למרות שלא כמו באגדות, איננו יכולים להחזיר אותה לנשום בתוכנו, אנו יכולים לנסות ולהמשיך תוך שהיא נושמת מתוך זיכרונותינו.

מקווים שתהנו מהגיליון ושנשיקותיו השונות יעוררו אתכם לתרומות בעתיד.

להתראות,
המערכת.
שלי, ירמי ואליאת. ספטמבר 2021.

המערכת רוצה להודות בראש ובראשונה לאילן קירשנבאום, על שותפות הדרך והסיוע במימוש המהדורה הדיגיטלית.
להנהלת אפק, שאישרה כספים שעזרו במימוש הגיליון, בעיקר בעריכה של הקטעים המוקלטים.
וכמובן לכל הכותבים והתורמים – הרי אין עיתון בלי תוכן.

גיליון מס. 2 - נובמבר 2022

English follows the Hebrew

קו אפק המקוון #2

דבר המערכת
שמחים להניח לפניכם את הגיליון השני של קו אפק המקוון. בהכנת הגיליון יכולנו לזהות את המאפיינים של לעשות דבר "בפעם השנייה". בגיליון השני של קו אפק בשנת 2001, אילנה ליטוין, סילויה זילברמן ואליאת ארם כתבו בדבר המערכת:
"כולנו מכירים את פרץ האנרגיה המזין התחלה חדשה, ראשית יצירה. קשה הרבה יותר לגייס אנרגיה כדי להתמיד בעשייה ולהשקיע בתחזוקה".
תחושות אלה שליוו את הכנת הגיליון "בפעם השנייה" התלכדו עם נושא הגיליון, שכותרתו "על כמיהה, תנועה ואף-על-פי-כן". בהשראת מילות השיר הידוע* המצביעות על "הדרך המתמשכת" וההכרח "לנוע-לנוע" בהתמדה ובנחישות, תהינו מה משמעות התנועה בימים אלה, בהם הדרך מתמשכת, נסוגה, עומדת במקום – איך נעים הפרטים, הקבוצות, הארגונים, החברות, הקהילות? היכן נפגשים הכמיהה למגע אנושי וקרבה עם תנועה ותנועתיות? ומהיכן המשאבים להמשיך למרות הכל ואף-על-פי-כן?**
זיהינו את מעגליות התנועה באפק בקיומה של סדנת יחסי-קבוצות בשיתוף אוניברסיטת ת"א "להיות מטפל בעת הזו" בניהולם של יוסי טריאסט ומשה ברגשטיין. הסדנה בוטלה פעמיים בימי קורונה, הדרך התמשכה, ולבסוף התקיימה בספטמבר האחרון עם מספר משתתפים גבוה במיוחד. מה מקומן של הכמיהה, ההתמדה והנחישות בשגשוגה של הסדנה, למרות הכל ואף-על-פי-כן?
אף המאמרים בגיליון זה מתאפיינים בתנועה מעגלית של חזרה לאחור והליכה קדימה. האשכול הראשון, ובו שני מאמרים, עוסק בתובנות משנות הקורונה, הקשורות לבדידות, תנועה ואי-תנועה. תחילה, מאמר חושב מאת שמואל ברנשטיין העוסק במצוקות הבדידות וחוסר-התנועה, ובאמצעות חזרה ל-"La Solitude" של שארל בודלר מציע דרך חדשה לחשוב את "החלל הריק". לאחריו, סיימון ווסטרן נוגע בשאלות של בדידות, נתק ומלנכוליה בעידן הדיגיטלי, ודן בהן באמצעות מקרה בוחן של טייסי מל"טים בחיל האוויר האמריקאי.
האשכול השני בגיליון כולל שלשה מאמרים הנובעים ישירות מפעילות אפק וחשיבת יחסי-קבוצות. המאמר הראשון, מאת אייל עציוני וחגית שחר-פרירא חוקר ברגישות ומתוך חוויית ההשתתפות את התהליכים בקבוצת קריאה בטקסטים פסיכואנליטיים-מערכתיים שהתקיימה לאורך ארבע שנים, ומציע חיבור בין למידה לאוכל. במאמר "דמעות של מנהלן" העוסק אף הוא בחוויית ההשתתפות, אורי וייל פורש בהומור נוגע ללב את נקודת מבטו כמנהלן בצוות סדנת יחסי-קבוצות בחודש יולי האחרון. חלק זה מסיים במאמר חושב מאת גילעד עובדיה הבוחן הוספה של מארגן רביעי – Testing Reality – ל 3T המקוריים (Time, Task, Territory), שתרומתו חיזוק התנועה בעבודה ארגונית בין האידיאלי למציאותי.
הגיליון נחתם בתרומתן של שתי אורחות השואלות "תנועה לאן"?
גילי יובל, סופרת ומשוררת העוסקת בעולם העבודה, מצביעה על המתח שבין בדידות ותנועת-הדרך ועל הכמיהה לשימור הלבדיות, ומציעה פתרון לימינלי של נסיעה-לשום-מקום.
קורין ארצ'ר מגיבה לשיר הקדום המצווה "לנוע-לנוע בדרך המתמשכת" עם שירים וקולות עכשוויים ומציבה בפנינו שאלות של קשב פנימי ובחירת הדרך.
תודתנו לכל הכותבים והתורמים, ולאילן קירשנבאום על הנחת הגיליון באתר אפק החדש.
מאחלים קריאה מהנה,

להתראות,

המערכת.

ירמי, אליאת ושלי.

נובמבר 2022.

* "זה קורה" / מילים ולחן שמואל קראוס

** קול קורא לקו אפק המקוון #2

Digital Kav Ofek #2

Editorial

We are delighted to put forward Kav Ofek’s 2022 – the second digital edition. In preparing this edition, we could identify characteristics of doing something for the ‘second time’. In the second edition of Kav Ofek in-print, in 2001, Ilana Litvin, Silvia Silberman and Eliat Aram, the then editors, wrote:
“we are all familiar with the burst of energy that comes with beginnings, with a genesis. It is much harder to generate energy in order to persevere in creating and invest in maintenance”.
These similar feelings, that accompanied the preparation of the second edition echoed the title: “on longing, movement and nevertheless”. Inspired by the famous lyrics* pointing to the “ongoing journey” and the necessity to relentlessly “keep on moving”, we have wondered – what is the meaning of ‘movement’ these days, when the journey seems to go on and on, regresses, comes to a stand-still – how do individuals, groups, organisations, societies, communities move? Where do longing for human touch and closeness meet movement and moving? Where do we find the resources to keep on moving nevertheless and despite it all?**
We have recognised the circularity of movement in OFEK in the very recent GRC which took place with TAU entitled “Being a Therapist at this time” under the leadership of Yosi Triest and Moshe Bergstein. The GRC was cancelled twice during the pandemic, the journey extended, and eventually it happened this last September with a significant number of participants. What has been the place of longing, perseverance, determination, in the success of this GRC, despite it all and nevertheless?
The articles in this edition are also characterised by the circular movement of back and forth. The first cluster includes two articles dealing with insights from the Corona years, and relate to loneliness, movement and stuckness. First, a thought piece from Shmuel Bernstein dealing with loneliness and lack of movement, and – through re-examining Baudelaire’s La Solitude- offers a new perspective to think of the “empty space”. In the second thought piece, Simon Western touches on questions of loneliness, isolation and melancholy in the digital age, and discusses them through a case study of drone pilots in the USA air force.
The second cluster includes three articles emerging directly from OFEK-related activities and Group Relations thinking. The first, by Hagit Shachar-Paraira and Eyal Etzioni, examines sensitively and from the perspective of the participant, the processes in a reading group of systemic-psychoanalytic papers, which took place over a period of four years (including during covid and lockdown and a return to in-person), suggesting a relationship between learning/study and food/feeding. In the paper “tears of an administrator” which also deals with the experience of participating, Ori Weyl shares his experience of being a GRC administrator this past July with a touching humorous style. This section concludes with a thought piece from Gilad Ovadia which examines the addition of a fourth T boundary, in addition to the original three of Task, Territory and Time. He suggests that of reality Testing, which contributes the strengthening of movement between the ideal and the real in organisational work.

This edition is sealed with the contributions of two guest writers, asking us – “moving – where to?”
Gili Yuval, poet and writer dealing with the world of work, points to the tension between loneliness and a road-trip type movement, to the longing for solitude and suggests a ‘solution’ of a journey-to-nowhere.
Coreene Archer’s thought piece responds to the ancient song “keep moving on the ongoing journey” with contemporary voices and songs and challenges us to examine for ourselves questions of choice and internal listening.
Happy reading and please do use the comment boxes to share your reflections, questions and thoughts.

The Editors

Yermi, Eliat and Shely

November 2022

* “Ze Kore” (It Happens) / Lyrics Shmulik Kraus

** Call for Papers Kav OFEK #2

English follows the Hebrew
קו אפק המקוון #2
דבר המערכת
Digital Kav Ofek #2
Editorial

סדנה מקוונת

מחשבות על קבוצה קטנה מקוונת

אייל עציוני

אתחיל בכמה אסוציאציות שנשארתי איתן לאחר הסדנה המקוונת ועליהן התחלתי לעבוד –

  • אבי (מנהל הסדנה) כתב בדו"ח שלו על זוג יועצים שניהלו שיחה (דרך זום) שנדמה היה שקרתה במציאות הממשית. הייתי חלק מהאינטראקציה הזו וזה באמת היה מפגש מלא נוכחות ומגע רגשי.
  • בקבוצת הלימוד הקטנה
    • בפגישה הראשונה, אחת המשתתפות חוותה קשיים בחיבור לרשת, ניתוקים רבים וכו' – מאוחר יותר תאמר "הזום יוצר התקשרות לא בטוחה".
    • דובר על פער בין החוויה בקבוצה הקטנה לעומת המליאה – בה הזום הורגש פחות.
    • התברר כי אחת המשתתפות משתמשת במסך ירוק כך שנראה כי היא יושבת בסלון מעוצב לעילא, ההתייחסות הייתה כאילו היא בתמונה מז'ורנל.
    • משתתפת ציינה כי משתתפים אחרים המרכיבים משקפיים (אולי גם היועץ ביניהם) נראים לה כרובוטים, וביקשה להסירם על מנת לראות את העיניים.
    • פגישה 4 מתוך 5, אחד המשתתפים לא מדבר כלל, לאורך פגישות, גם כאשר פונים אליו, הוא אינו מגיב. מאוחר יותר, מופנית אלי השאלה – אתה עם אוזניות? אתה מקשיב לנו? למוזיקה? אתה איתנו בכלל?

עולה בקבוצה חשד כי משתתפים בקבוצה נוכחים בגופם אך לא בתודעתם, פנטזיה לגבי היעדר מנטאלי של משתתפים ואולי אף היועץ.
שאלתי את עצמי למה? למה זה קורה? והתשובה האינטואיטיבית שעלתה היא – כלב מלקק לעצמו את הביצים – למה? כי הוא יכול, יש לו טכנולוגיה שמאפשרת את זה.

הרעיון של הכלב שמלקק לעצמו שלח אותי לקרוא על טכנולוגיה –
מילון אבן-שושן מגדיר טכנולוגיה כ-"מכלול האמנויות התעשייתיות והשימושיות, כלל המדעים השימושיים השונים, העוסקים בדרכים ובאמצעים של עיבוד חומרים למיניהם".
אבל גם שפה, כתב, ואפילו חושים ואיברי גוף הם טכנולוגיה.

לפי היידגר, הטכנולוגיה יוצרת חיץ בין האדם לבין עולם הטבע והופכת את הצורך בשליטה ובניצול משאבים למוטיב מרכזי.
זמינות ונגישות הופכים לקריטריונים מרכזיים. והרי זו הבשורה שהביא הזום אל חיינו.
על-פי תפיסה זו, דמות האדם וגבולות עולמו מוגדרים על-פי הכלים, המכונות וצורות הארגון שהוא מפתח.
היער – הופך למכרה עצים, הים – לאתר תיירות, וכך מאבדים את משמעותם הקודמת.
הטכנולוגיה, מייצרת תמונת עולם שלפיה כל דבר בטבע הוא אובייקט שתכליתו להיות מנוצל בידי האדם.
יש שיאמרו כי הטכנולוגיה משרתת את צרכי האדם, וכי "הצורך הוא אבי ההמצאה". אך זהו כביש דו-סיטרי, כדאי ואפשר לשאול על איזה צורך עונה כיום הטלפון הסלולארי? מכשיר אשר החל את דרכו כאמצעי תקשורת, והיום הוא מהווה אמצעי להפוך את האדם למוצר בו סוחרות חברות ענק כמו גוגל ופייסבוק.
ננסה להפעיל את תהליך החשיבה אותו הפעלנו על היער. על איזה צורך עונה הזום? התשובה תהיה קרובה לתשובה בהקשר לסלולארי – תקשורת מרחוק. אך מה לגבי הצורך המהותי של חיבור אנושי? האם הנגישות והזמינות מחליפות את איכויות הקשר המהותיות והיסודיות? כפי שקרה עם הסלולארי, דרך ווטסאפ וכו' (הרי אף אחד כבר לא מדבר בטלפון).
בתיווך הטכנולוגי של הזום, מה קורה לדמות האדם המתבוננת בנו דרך המסך? מה מהאנושיות שורד את הטכנולוגיה?
ובחזרה ליער, מה מערכי היער והטבע שורד את הצורך לנצל את היער כמשאב? נראה שלא הרבה.

הזום מכניס את השיח האנושי למסגרת כמו טלוויזיונית.
ז'ן בודריאר (Baudrillard) ממשיג את עולם הדימויים אותם יוצרת ה-TV כעידן חדש – עידן הסימולקרה. הסימולקרה מייצרת מציאות, שהיא פרי שעתוק של דימויים. שעתוק ושכפול דימויים אלה מייצר בדיה הנחווית כמציאות והופכת לקנה מידה חדש לממשי.
אנו יודעים יותר על נושאים מסוימים דרך הדימוי שאנו מכירים דרך TV מאשר דרך התנסות ממשית. לדוגמה – סדרות משטרה ובלשים, סדרות טבע, תקופות היסטוריות, וגם לגבי מצבים בינאישיים ורגשיים כמו אובדן והתאהבות.
על-פי בודריאר, הטכנולוגיה של המדיה, בשילוב עם טכנולוגיית הצריכה, מייצרת מציאות חדשה המרחיקה אותנו מן האותנטי.
האדם מתעצב בצלם המכונות שהוא מייצר. הטכנולוגיה מַבְנָה את המציאות. כל מהפכה טכנולוגית משנה את דמות האדם, את התייחסותו לזמן ולמרחב, את מיומנויותיו ואת צורות הארגון של העולם החברתי.

אחד האיומים המרכזיים אשר מתעוררים בנו במפגש עם טכנולוגיה היא השאלה האם הטכנולוגיה יכולה להחליף אדם? האם נוכל להבחין בין אדם ומכונה ומה בעצם אנושי?

  • הסרט HER בו אדם מקיים מערכת יחסים עם מערכת הפעלה בעלת אינטליגנציה מלאכותית.
  • טיורינג הגדיר מבחן לאינטליגנציה מלאכותית בו איננו מצליחים להבדיל בין אדם למכונה בשיחה.
  • הסרט 'בלייד ראנר' המבוסס על הספר 'האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?' יצירת המופת של פיליפ קיי דיק, אשר חוקר את ההבדל בין אדם לרובוט.

מושג נוסף שיעזור לנו להבין את התופעות בזום הוא האלביתי ועמק האלביתי – הרעיון כי העתקים מלאכותיים אשר דומים באופן כמעט מושלם, אולם לא לחלוטין, לבני אדם, גורמים לאנשים הצופים בהם תחושה מטרידה ולא נוחה.
לפי טענה זאת, כאשר הרובוט לחלוטין לא דומה לאדם, יהיה קושי לאנשים לתקשר איתו, ומצד שני אם החיקוי יהיה מושלם לחלוטין אז לא תהיה שום רתיעה. אולם טווח הביניים, שבו הרובוט דומה מאוד לאדם, אולם עדיין ניתן להבחין שאיננו אדם לחלוטין, מהווה את "עמק האלביתי".
ההתייחסות של המשתתפת בקבוצה למשקפיים כרובוטיים הדהדה עבורי ברעיון זה.
לובן העין (סקלרה) הינו תופעה ייחודית לבני אדם, ביונקים אחרים – החלק הנראה של לובן העין מתאים לצבע הקשתית, ולרוב לא ניתן לראות את החלק הלבן עצמו.
בספרו "החיה האנושית" סוקר דסמונד מוריס את איברי גוף האדם, התפתחותם ותכליתם. מסתבר כי לובן העין משמש אמצעי ראשון במעלה לתקשורת לא מילולית שכן הוא מאפשר להבחין במדוייק לאן מופנה מבטו של הזולת.
אבי דיבר על הזום אשר מצמצם את התקשורת מ-5 חושים ל-2.
אני מעלה השערה כי חוש הראיה עושה את ההבדל האיכותי בין שיחה 1 על 1 שנפגמת בזום רק במעט, לבין שיחה קבוצתית – לה יש איכות שונה לגמרי.
המצב הזומי בו קשר העין אינו מובחן, יוצר את עמק האלביתי. דרך המסך, אדם מתבונן בי אך איני יודע לאן מופנה המבט. אין אישונים והמבט הופך רובוטי, לא מובחן.
בפגישת מליאה הציפייה לקשר עין מופחתת, עקב סידור הכסאות הידוע, כך גם בקבוצה גדולה. אך בקבוצה הקטנה – מאפיין זה של קשר עין לא מובחן מעכב את תהליכי היווצרות האמון, אליו התייחסה המשתתפת כאשר דיברה על התקשרות לא בטוחה. הנוכחות עם אנשים נוספים בחדר היא חלקית, לא רואים את כולי, ואני לא רואה את כול הגוף של המשתתפים האחרים. אין דרך למקם את תשומת הלב של המשתתפים האחרים ולמעשה אין דרך לומר האם משתתף מתבונן בי או באחד האחרים? או במייל? או בווטסאפ?
תופעה זו קיימת כמובן גם במפגש פנים אל פנים, אך היכולת להבחין במידת הנוכחות של זולת גבוהה בהרבה.

"המדיום הוא המסר" – מרשל מקלוהן נחשב לסנדק תחום לימודי המדיה ואחד ההוגים החשובים של טכנולוגיה במאה העשרים, מקלוהן המשיג טכנולוגיות כשלוחות של הגוף ושל התודעה שלנו.
מקלוהן תיאר טכנולוגיות כשלוחות או הארכות של האיברים הביולוגים שלנו. פטיש לדבריו הוא שלוחה של היד, ביגוד ומגורים הם שלוחה של העור, התקשורת האלקטרונית היא שלוחה של מערכת העצבים. על פי מקלוהן, כל איבר חדש כזה משנה את האיזון של מערכת העצבים שלנו, מפתח אצלה רגישויות חדשות, מקהה אחרות ומשנה את תפיסת העולם. האדם של עידן הדפוס מפתח רגישויות שונות מאלו של האדם השבטי, והאדם האלקטרוני תופס את העולם בצורה שונה מזו שבה תפס אותו האדם של העידן התעשייתי.
טכנולוגיה תמיד עיצבה את התודעה אנושית – כבר בדיאלוג 'פיידרוס' של אפלטון, דובר על הסכנות של הכתב כטכנולוגיה שתשנה את האופן שבו אנחנו חושבים. אפלטון חשש שמי שיסתמך על הטכנולוגיה של הכתב יאבד את היכולת לזכור דברים.
מקלוהן זיהה את האופנים שבהם הסתמכות על איברים טכנולוגיים חדשים יכולה להוביל לניוון ודגנרציה של האיברים הישנים שלנו. אנשים שמשתמשים בגוגל מאבדים את היכולת לזכור; וככל שאנחנו מסתמכים יותר על הווייז, כך אנחנו מאבדים את היכולת לנווט.
למה כלב מלקק את הביצים? כי הוא יכול, לכלב יש טכנולוגיה שמאפשרת לו לעשות את זה, מבנה שלד ועמוד שדרה מסויימים. כך, המבנה של הכלב יוצר תודעה מסויימת.

אז בפראפרזה על אד שפירו – למה אני צריך לעשות את זה? אפשר לשאול – מה אני יכול לעשות?
הטכנולוגיה משנה את האפשרויות האלה.
הטכנולוגיה והתודעה נמצאים במעגל הדדי, נוצרות ויוצרות זו את זו.
האינטראקציה האנושית במדיות חברתיות וירטואליות שונה וקיצונית יותר.
בתקופה שאנשים התרגלו לבדוק את הטלפון הנייד שלהם כל כמה דקות – גם הסובייקטיביות שלנו מתעצבת מחדש.
כך, דפוסי התודעה שיצרו בנו צורות קודמות יותר של טכנולוגיה. למשל, הטכנולוגיה של הדפוס שקידמה מחשבה לינארית, רציונלית ומעמיקה מפנה את מקומה לטובת חשיבת אינטרנט – תזזיתית, קופצנית, בהיפר-לינקים, בחתיכות קצרות וקלות לעיכול של פוסטים וטוויטים.
גם האיברים הביולוגים שלנו הם טכנולוגיות שפותחו לאורך מיליוני שנה וההתפתחות שלהן היא מה שמגביל או מאפשר את צורות התודעה הזמינות לנו. פרוייד עשה שימוש באיברי הגוף כבסיס למצבים מנטאליים, אוראלי, אנאלי, גניטאלי וכו'.
בהמשך ל- מקלוהן "המדיום הוא המסר" – הממשק הוא האיבר הדומיננטי של תקופתינו והמעצב המרכזי של התודעה.
הסופר ותיאורטיקן הטכנולוגיה סטיבן ג'ונסון טוען כי הצורה התרבותית החשובה ביותר של זמננו היא הממשק, זהו עידן תרבות הממשק. אלמנטים ממשקיים כמו הלינק, הדסקטופ או החלון – מגדירים את תקופתנו כפי שהסימפוניה או הרומן עיצבו את המאה התשע עשרה.
כך אנו נשארים עם השאלה – מהי תודעת זום? אילו יכולות ומיומנויות יאבדו עם הזמן? אילו יכולות ייווצרו?

ובהקשר לסדנת יחסי קבוצות מקוונת, תהליך יצירת האמון בקבוצה קטנה הוא הדרגתי ועדין, ומבקש לשמור על פנטזיה של קשב והתכווננות טוטאלית, ממשק הזום, על חוסר היציבות שלו, ניתוקיו והקושי לבסס נוכחות דרך קשר עין מציף את החרדה הקיימת ממילא של קשב שאינו מלא לעולם – אתה יודע שהאדם האחר לא 100% איתך אבל מכחיש זאת. הזום מערער את האמון השביר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *