מאמרים נוספים בגיליון

גיליון מס. 1 - אוקטובר 2021

קו אפק מקוון 2021/1 – דבר המערכת

אנחנו שמחים להשיק את הגיליון הדיגיטלי הראשון של קו אפק.

בספטמבר 2000 יצא לאור הגיליון הראשון של קו אפק.
אבי נוטקביץ, שהיה אז יו"ר אפק, כתב בין השאר בדברי ברכתו:
"אפק כותבת" היא כמובן דרך נוספת לקדם את הרעיונות, אך היא בעיקר יצירת מרחב לייצור של רעיונות חדשים, להמשגות חדשות, לעיבוד נוסף של התנסויות; היא אפיק נוסף לתעל דרכו יצירתיות; היא גם אפיק נוסף של תקשורת ביננו לבין עצמנו, בינינו לבין העולם.

סילביה זילברמן ואילנה ליטוין בדבר המערכת כתבו:
אחרי לבטים שנעו בין צניעות מופרזת לשאפתנות גרנדיוזית, בין כוונה להוציא דף מידע אינפורמטיבי יבש, לבין רצון לגבש ז'ורנל מקצועי מהוקצע, החליטו חברי הוועדה להשיק עיתון שיעודד כתיבה חווייתית וספונטנית גם אצל אלה מאתנו שנרתעים מכתיבה עבור העיתונות המקצועית הממוסדת.

העיתון יצא כל שנה, עלה, התפתח והתרחב וגם חברי המערכת שלו התחלפו במהלך השנים. בדצמבר 2011 יצא גיליון מס' 12 שהיה גם האחרון. מאז הוא נרדם לעשר שנים. במערכת עלה הדימוי של 'היפיפייה הנרדמת' שמחכה לנסיך שיבוא, ייתן לה נשיקה, ויעיר אותה מתרדמתה.

המחשבות הראשונות לחדש את קו אפק במתכונת דיגיטלית, בעידודה של הנהלת אפק, עלו לפני למעלה משנתיים, עוד טרם פרוץ מגפת הקורונה, והתחילו במפגשים בין סיווני שירן ובין ירמי הראל. סיווני נאלצה לפרוש והוקמה מערכת חדשה הכוללת את אליאת ארם, ירמי הראל ושלי זוסמן: מי שהייתה מעורכות הגיליונות הראשונים, מי שהיה מעורכי הגיליונות האמצעיים ומצטרפת חדשה למערכת, בתקווה לשילוב של ישן וחדש, מסורת וחדשנות, נושא חשוב בפני עצמו בתחום של יחסי קבוצות.

נושא הגיליון, המפנה את המבט לארגון ולהתארגנות בימי מגיפה, מזמין התבוננות בהשפעות המגיפה על המערכת החדשה שקמה בתקופה זו. ההאצה הדיגיטלית בימי קורונה והשינוי הטרנספורמטיבי בתפיסת מיקום ומרחב, הסירו מגבלות לחברות גלובלית, שהפכה "טבעית". גם הכלים הטכנולוגיים הפכו "טבעיים", והמערכת נעזרה בטכנולוגיה הזמינה של זום, וואטסאפ, דוא"ל וקבצים משותפים לעבודה השוטפת ולתקשורת עם כותבי המאמרים ואנשים נוספים שלקחו חלק וסייעו בהפקת הגיליון. תוכניות למפגש מערכת בישראל בוטלו עם הטלת הסגרים ומגבלות התנועה, כך שלמעשה, כמו צוותים רבים בתקופה זו, המערכת פעלה במרחב המקוון ולא נפגשה פיסית מאז הקמתה ולאורך תקופת העבודה על הגיליון.

מגפת הקורונה נתנה משנה תוקף לחידוש כתב העת במתכונת מקוונת, כזו שנגישה וזמינה מעבר לגבולות של זמן, מרחב ושפה, ומזמינה ביטוי במגוון כלי תקשורת וסגנונות, כמו וידיאו ודימויים חזותיים. כמו בחוליות הקודמות בשרשרת קו אפק, גם במהדורה הדיגיטלית המחודשת מקופלת המשאלה לספק מרחב יצירתי ומשחקי לעיסוק בתחומי הדעת של אפק, מרחב לביטוי רעיוני וחווייתי, לאיסוף ועיבוד התנסויות ולתקשורת בתוך קהילת החברים ובינה לבין העולם.

משימה זו חברה לאתגר העכשווי של חיפוש אחר דרכים חליפיות וערוצים נוספים למפגש ולשיח. כך למשל, הפלטפורמה הדיגיטלית של קו אפק מאפשרת תגובות בדף המאמר, כערוץ מסוג זה. האם ניתן לחשוב על "מודל היברידי" באפק, שחלקו מפגשים פיזיים, חלקו מפגשים מקוונים וחלקו בקו אפק המקוון? ימים יגידו.

חלקו הראשון של הגיליון מכיל שלושה מאמרים העוסקים, מזוויות שונות, בחוויית הלמידה מסדנאות או על-סדנאות דיגיטליות. כולן התרחשו במשך חודשי המגיפה. נפתח עם מאמרן של רונית קרק ומרים שפירא הבוחנות את ניסיונן כמשתתפות בכנס החלוצי של eGRC ב 2020. התמה המרכזית, סביב השאלה או התחושה של שמיטת האינטימיות בכנס עם סמכות דיגיטלית, עורר במערכת חשיבה מיידית ואכן כללנו תגובה על נושא השמיטה מירמי הראל.

ה"מאמר" השני הוא למעשה מארג של תרומות מהמנהל, אנשי צוות ומשתתפים, של הסדנה המקוונת שהתרחשה פברואר 2021 ושהוקדש לה ערב אפק ביוני השנה, אותו הובילו סמדר אשוח ואמיר שרף, שאת תוכנו ניתן למצוא כאן.

החלק הזה של הגיליון נחתם עם מאמר מטה-למידה מסדנאות דרך סדרת ערבי למידה בזום. המאמר הוא פרי עריכתה של מירה ארליך-גינור שניהלה שלושה ערבי אפק בזום בסתיו 2020, בין גלי הקורונה, עם המשימה המרכזית – למידה מסדנאות.
החלק השני של הגיליון גם הוא מכיל שלושה מאמרים, שעוסקים בשאלה שהצגנו ב'קול קורא' על אפק כמתארגן ועל חוויית המנהיגות בצבעיה השונים בשנות המגיפה.
אנו פותחים במבט יושבת הראש, יעל שנהב שרוני, על ניהול אפק – הארגון כארגון – בימי מגיפה, ריחוק פיסי ואי וודאות.

ממשיכים במאמר חושב מחבר אפק, גבי בונויט, על הקבוצה מתוך חברי אפק לבחינת יחסי קבוצות וקורונה – בו הוא נוגע בנושאים שנחזור אליהם מאוחר יותר – זכרון, אחרות וזרות.

מסיימים בתרומתו של לזלי בריסט, מנהל התוכנית ליחסי קבוצות במכון טוויסטוק בלונדון, ששלח גם הוא מאמר חושב על זהות, השתייכות וחוויית הדיגיטאלי בימי מגיפה מזוויתו כמנהל. מאמר זה גם עורר תגובות עמוקות בקרב חברי המערכת ותמצאו כאן תגובה של שלי זוסמן לרעיון של "a person in a body".
החלק השלישי והאחרון של הגיליון מוקדש לזכרה של חברתנו היקרה ג'ודי לוי שהלכה לעולמה בטרם עת ובטרום המגיפה. ערב הזיכרון למותה באוגוסט 2019 בביתו של יגאל גינת בירושלים הוא לכשעצמו אולי אחד הזיכרונות האחרונים לפני המגיפה של חברי אפק בצוותא, מדברים, בוכים, זוכרים ושרים את ג'ודי.

כאן תמצאו מקבץ ראיונות, חלקם מוקלטים, חלקם כתובים, של חברים שזוכרים את ג'ודי; את המאמר המקורי של ג'ודי מ 2011, Memory Lost and Memory Found, עם תגובתה המקורית ועם תוספת עכשווית מגבריאלה בראון, זיכרון שנעטף בעריכה רגישה, אחראית ואוהבת בידיהן של ליילה ג'מאל ומירי צדוק.

נראה לנו שאולי ג'ודי היא היפהפייה הנרדמת שלנו, שעוזרת לנו להתעורר ולעורר את קו אפק. למרות שלא כמו באגדות, איננו יכולים להחזיר אותה לנשום בתוכנו, אנו יכולים לנסות ולהמשיך תוך שהיא נושמת מתוך זיכרונותינו.

מקווים שתהנו מהגיליון ושנשיקותיו השונות יעוררו אתכם לתרומות בעתיד.

להתראות,
המערכת.
שלי, ירמי ואליאת. ספטמבר 2021.

המערכת רוצה להודות בראש ובראשונה לאילן קירשנבאום, על שותפות הדרך והסיוע במימוש המהדורה הדיגיטלית.
להנהלת אפק, שאישרה כספים שעזרו במימוש הגיליון, בעיקר בעריכה של הקטעים המוקלטים.
וכמובן לכל הכותבים והתורמים – הרי אין עיתון בלי תוכן.

גיליון מס. 2 - נובמבר 2022

English follows the Hebrew

קו אפק המקוון #2

דבר המערכת
שמחים להניח לפניכם את הגיליון השני של קו אפק המקוון. בהכנת הגיליון יכולנו לזהות את המאפיינים של לעשות דבר "בפעם השנייה". בגיליון השני של קו אפק בשנת 2001, אילנה ליטוין, סילויה זילברמן ואליאת ארם כתבו בדבר המערכת:
"כולנו מכירים את פרץ האנרגיה המזין התחלה חדשה, ראשית יצירה. קשה הרבה יותר לגייס אנרגיה כדי להתמיד בעשייה ולהשקיע בתחזוקה".
תחושות אלה שליוו את הכנת הגיליון "בפעם השנייה" התלכדו עם נושא הגיליון, שכותרתו "על כמיהה, תנועה ואף-על-פי-כן". בהשראת מילות השיר הידוע* המצביעות על "הדרך המתמשכת" וההכרח "לנוע-לנוע" בהתמדה ובנחישות, תהינו מה משמעות התנועה בימים אלה, בהם הדרך מתמשכת, נסוגה, עומדת במקום – איך נעים הפרטים, הקבוצות, הארגונים, החברות, הקהילות? היכן נפגשים הכמיהה למגע אנושי וקרבה עם תנועה ותנועתיות? ומהיכן המשאבים להמשיך למרות הכל ואף-על-פי-כן?**
זיהינו את מעגליות התנועה באפק בקיומה של סדנת יחסי-קבוצות בשיתוף אוניברסיטת ת"א "להיות מטפל בעת הזו" בניהולם של יוסי טריאסט ומשה ברגשטיין. הסדנה בוטלה פעמיים בימי קורונה, הדרך התמשכה, ולבסוף התקיימה בספטמבר האחרון עם מספר משתתפים גבוה במיוחד. מה מקומן של הכמיהה, ההתמדה והנחישות בשגשוגה של הסדנה, למרות הכל ואף-על-פי-כן?
אף המאמרים בגיליון זה מתאפיינים בתנועה מעגלית של חזרה לאחור והליכה קדימה. האשכול הראשון, ובו שני מאמרים, עוסק בתובנות משנות הקורונה, הקשורות לבדידות, תנועה ואי-תנועה. תחילה, מאמר חושב מאת שמואל ברנשטיין העוסק במצוקות הבדידות וחוסר-התנועה, ובאמצעות חזרה ל-"La Solitude" של שארל בודלר מציע דרך חדשה לחשוב את "החלל הריק". לאחריו, סיימון ווסטרן נוגע בשאלות של בדידות, נתק ומלנכוליה בעידן הדיגיטלי, ודן בהן באמצעות מקרה בוחן של טייסי מל"טים בחיל האוויר האמריקאי.
האשכול השני בגיליון כולל שלשה מאמרים הנובעים ישירות מפעילות אפק וחשיבת יחסי-קבוצות. המאמר הראשון, מאת אייל עציוני וחגית שחר-פרירא חוקר ברגישות ומתוך חוויית ההשתתפות את התהליכים בקבוצת קריאה בטקסטים פסיכואנליטיים-מערכתיים שהתקיימה לאורך ארבע שנים, ומציע חיבור בין למידה לאוכל. במאמר "דמעות של מנהלן" העוסק אף הוא בחוויית ההשתתפות, אורי וייל פורש בהומור נוגע ללב את נקודת מבטו כמנהלן בצוות סדנת יחסי-קבוצות בחודש יולי האחרון. חלק זה מסיים במאמר חושב מאת גילעד עובדיה הבוחן הוספה של מארגן רביעי – Testing Reality – ל 3T המקוריים (Time, Task, Territory), שתרומתו חיזוק התנועה בעבודה ארגונית בין האידיאלי למציאותי.
הגיליון נחתם בתרומתן של שתי אורחות השואלות "תנועה לאן"?
גילי יובל, סופרת ומשוררת העוסקת בעולם העבודה, מצביעה על המתח שבין בדידות ותנועת-הדרך ועל הכמיהה לשימור הלבדיות, ומציעה פתרון לימינלי של נסיעה-לשום-מקום.
קורין ארצ'ר מגיבה לשיר הקדום המצווה "לנוע-לנוע בדרך המתמשכת" עם שירים וקולות עכשוויים ומציבה בפנינו שאלות של קשב פנימי ובחירת הדרך.
תודתנו לכל הכותבים והתורמים, ולאילן קירשנבאום על הנחת הגיליון באתר אפק החדש.
מאחלים קריאה מהנה,

להתראות,

המערכת.

ירמי, אליאת ושלי.

נובמבר 2022.

* "זה קורה" / מילים ולחן שמואל קראוס

** קול קורא לקו אפק המקוון #2

Digital Kav Ofek #2

Editorial

We are delighted to put forward Kav Ofek’s 2022 – the second digital edition. In preparing this edition, we could identify characteristics of doing something for the ‘second time’. In the second edition of Kav Ofek in-print, in 2001, Ilana Litvin, Silvia Silberman and Eliat Aram, the then editors, wrote:
“we are all familiar with the burst of energy that comes with beginnings, with a genesis. It is much harder to generate energy in order to persevere in creating and invest in maintenance”.
These similar feelings, that accompanied the preparation of the second edition echoed the title: “on longing, movement and nevertheless”. Inspired by the famous lyrics* pointing to the “ongoing journey” and the necessity to relentlessly “keep on moving”, we have wondered – what is the meaning of ‘movement’ these days, when the journey seems to go on and on, regresses, comes to a stand-still – how do individuals, groups, organisations, societies, communities move? Where do longing for human touch and closeness meet movement and moving? Where do we find the resources to keep on moving nevertheless and despite it all?**
We have recognised the circularity of movement in OFEK in the very recent GRC which took place with TAU entitled “Being a Therapist at this time” under the leadership of Yosi Triest and Moshe Bergstein. The GRC was cancelled twice during the pandemic, the journey extended, and eventually it happened this last September with a significant number of participants. What has been the place of longing, perseverance, determination, in the success of this GRC, despite it all and nevertheless?
The articles in this edition are also characterised by the circular movement of back and forth. The first cluster includes two articles dealing with insights from the Corona years, and relate to loneliness, movement and stuckness. First, a thought piece from Shmuel Bernstein dealing with loneliness and lack of movement, and – through re-examining Baudelaire’s La Solitude- offers a new perspective to think of the “empty space”. In the second thought piece, Simon Western touches on questions of loneliness, isolation and melancholy in the digital age, and discusses them through a case study of drone pilots in the USA air force.
The second cluster includes three articles emerging directly from OFEK-related activities and Group Relations thinking. The first, by Hagit Shachar-Paraira and Eyal Etzioni, examines sensitively and from the perspective of the participant, the processes in a reading group of systemic-psychoanalytic papers, which took place over a period of four years (including during covid and lockdown and a return to in-person), suggesting a relationship between learning/study and food/feeding. In the paper “tears of an administrator” which also deals with the experience of participating, Ori Weyl shares his experience of being a GRC administrator this past July with a touching humorous style. This section concludes with a thought piece from Gilad Ovadia which examines the addition of a fourth T boundary, in addition to the original three of Task, Territory and Time. He suggests that of reality Testing, which contributes the strengthening of movement between the ideal and the real in organisational work.

This edition is sealed with the contributions of two guest writers, asking us – “moving – where to?”
Gili Yuval, poet and writer dealing with the world of work, points to the tension between loneliness and a road-trip type movement, to the longing for solitude and suggests a ‘solution’ of a journey-to-nowhere.
Coreene Archer’s thought piece responds to the ancient song “keep moving on the ongoing journey” with contemporary voices and songs and challenges us to examine for ourselves questions of choice and internal listening.
Happy reading and please do use the comment boxes to share your reflections, questions and thoughts.

The Editors

Yermi, Eliat and Shely

November 2022

* “Ze Kore” (It Happens) / Lyrics Shmulik Kraus

** Call for Papers Kav OFEK #2

דליפה במרחב החברתי

 

תוכן העניינים

אורלי אפללו קמיל

כשירמי ביקש ממני לכתוב על הערב עם זאב אנגלמאיר, התעורר בי חיוך: רציתי לכתוב מחשבות אחרי הערב למשתתפים בו, ובהמשך החלטתי שלא. והנה בקשה לכתוב על הערב, לכלל קוראי קו אפק. הלא מודע האישי מתגלגל במרחב החברתי. מחשבות חיפשו חושב ו"בתות", אליבא דה ביון, ביקשו להפוך ל"אלפות"; והיו כאלה למכביר, בערב עצמו ולפניו.
ההחלטה לקיים את הערב הזה נולדה עוד לפני ה7/10 וסביב איום ההפיכה המשטרית, כאשר האומנות בכמות (ואיכות משתנה) הציפה את המרחב. האמנות הציעה עצמה כמיכל המאפשר לעכל את הבלתי ניתן לעיכול באמצעות ייצוגים לא מילוליים. היא אפשרה לחדור מבעד להגנות שאיומים קיומיים מחוללים לעיתים, וביתר שאת, בעת הזו :רגרסיה משתבללת, הדחקה של קונפליקטים שאי אפשר לשאת, וכניעה למציאות ההרסנית. על שאלתו שלו במאמר "מחשבות לעת מלחמה ומוות" ב 2015: "האם לא מוטל עלינו לוותר למלחמה ולהתאים את עצמנו אליה?" השיב פרויד בשלילה. גם אנחנו בעקבותיו בחרנו לענות "לא". אל לנו להיכנע. אקטיביזם במהותו הוא פעולה הקשורה בעמדה, ואנחנו נקטנו עמדה. בחרנו במשימה לחקור את הלא מודע החברתי גם במלחמה, כמו שבא לידי ביטוי באומנות. בחרנו במקום-תחנה מרכזית ישנה ובהגדרת הזמן – 3 שעות. אלה היו אמורים להוות מסגרת לכל תהליך שיתרחש. בפועל החוויה שלי היתה שהמסגרת לא היתה איתנה דייה.
שני נושאים ,נשארו איתי אחרי הערב:
האחד, התרחשות מאחורי הקלעים – דליפות ושיבושים: במקום בו התרחש הכנס היו לא מעט שיבושים אשר נחוו אצלי כוורסיה של "קיר נופל", מושג שטבעו בנדר ופושה, ויולנדה גמפל הרחיבה. המושג מתייחס למצב בו הסובייקט המטופל והסובייקט המטפל, חשופים לאותה התרחשות קשה במציאות החיצונית, והיא חודרת לחדר הטיפולים. הם אינם מסתפקים בפרשנות אינטרה-פסיכית שלה, אלא יוצאים ממיטת סדום האנליטית השמרנית לחקירה הדדית לא סימטרית שמטרתה לאפשר אוטנטיות והתפתחות. המפגש עם ה"קיר הנופל" באירוע גרם לי לתהות אודות מיטת הסדום של אפק בתוכי, ועד כמה מתאפשרת לי אוטנטיות פנימית וחיצונית.
חפשנו מקום שמדבר אקטיביזם, מקום רלוונטי ללמידה. נפרדנו ממכון מופת ה"בטוח" ועברנו למרחב החברתי ברחוב הנגב, מבנה נטוש שהוסב למוקד של עשייה חברתית. המבנה נמצא על הגבול בין שכונות נווה שאנן ללבונטין בתל אביב. זהו אזור מוזנח, מוכה פשע וזנות ואנחנו גילינו זאת על בשרנו: הייתה נזילה פיזית "במבנה הנטוש המשופץ". כבר בבוקר, בביקור ההכנה, הבחנתי בכך. הבטיחו שיתוקן, אך לא כך היה. הדליים בשני מוקדי הנזילה לא הפסיקו להדהד את קול המים המטפטפים ממערכת המיזוג ,שכשלה לספק אוויר ושקט באותה עת.
האורות לא היו תקינים. שלוש מנורות הבהבו לסירוגין ועצרו על אור מלא. מנהל המבנה מטעם המיזם, הבטיח לי שאם לא ניגע שוב במתג החשמל, הן יעבדו ואכן ההבהוב פסק. המנורות האירו במלוא עוצמתן ובמהלך הערב קרסו .החדר החשיך קלות.
במעבר מהחלק המרתק של ההרצאה של זאב אנגלמאיר וההרחבה האנליטית של גבי בונויט, לחלק של החקירה והעיבוד הקבוצתי, המים המשיכו לטפטף לדליים. במקום היו שני חדרים שחלונות הפרידו ביניהם. אחד כלל מערכת וידאו בה ניתן להקרין מצגות ,לטובת הפרזנטציה של זאב, ואחד היה מעין חלל להתכנסות והפסקה. כך, התעצבו שני מרחבים: אחד לעבודה ואחד ל"מנוחה".
את החלק הראשון שכלל מצגת היינו חייבים לקיים בחלל ה"חשוך" והמטפטף, כלומר בחלל ה"עבודה". את החלק השני, יכולנו לקיים בחדר הצמוד, ב"חלל המנוחה", חדר שהיה מואר ונעים. בפועל לא עברנו. אני לא הצלחתי לחשוב על מעבר למרחב הצמוד. מצאתי את עצמי יושבת ממש על הדליים. נלחמת להקשיב מבעד לרעשי ה"דליפה" של המים בחוץ, המתכתבים עם החוץ במדינה, המלחמה המשתוללת וכל מה שהיא מביאה עימה, ומבעד לזהירות ולתקיעות בחדר ובתוכי. כך, עד לרגע שאני מחליטה להזיז את הדליים ונותנת למים להציף את הרצפה. מדליפה להצפה.
הרגע שבו אני מתקשה לשמוע את הנאמר ע"י המשתתפים, הרגע בו המסרים הסמנטיים מוטבעים על ידי הרעש של המפגש בין המים לדלי, הוא גם הרגע בו אני מחליטה להסתכן בהצפה של החדר. מה יותר הגיוני מלאסוף מים לדלי, ובכל זאת: דחף החיים יוצא נגד הכפייה של הסדר, כי כפייה ממיתה. והסדר אכן מחזיק בחברה הישראלית: שואה מצדיקה מלחמה, מלחמה מצדיקה מוות של חיילים והרג של חפים מפשע, אסור למחות בזמן מלחמה ועוד. דחף החיים שלי מנצח את דחף המוות שהסדר, על ההפרדות והניתוקים שהוא כופה, מגלם. ההסכמה שלי לתת לחוץ לחדור עוזרת לי להתחבר ל"חיים בחדר".
החוויה הזו נשארת אצלי, לא ממושגת בערב. מיטת הסדום האפקית בתוכי של סטינג, מבנה, וותק ארגוני ותפקיד, לא מאפשרים לי לעשות את התנועה הפיזית לחדר השני. המחשבות שלי לא מתבהרות לאמירה .
הנושא השני שנשארתי איתו מהערב היה למידה מתוך התנסות. התוכן והשיח בחלק הראשון של זאב וגבי היה מרתק. בחלק השני עברנו לעיבוד וחשיבה. רוב האורחים נפרדו מאיתנו ובעיקר נשארנו חברי אפק. לבקשה לצייר את החברה הישראלית בעת הזו, ללא מילים, בטכניקה המוכרת של ציור משותף נענו החברים שנשארו, ממושמעים ומתנסים. העיבוד היה איטי, נוקשה וצפוי. עד לרגע שזאב, שהחליט להישאר במפתיע גם לחלק הזה, נכנס למפגש (אחרי 15 דק) והתחיל לתת פרשנויות לציורים. הפכנו למעין כיתת אמן. פרשנויות מרתקות ניתנו, כאלה שהרחיבו את החוויה. זאב גילם את המשאלה למנהיגות, שגם גאלה אותנו מהמשימה – חקירת הלא מודע החברתי.
נראה היה כי הפכנו בשמחה לקהל מאזינים נלהבים. הייתה הרבה זהירות באמירות ובציורים: השוליים של הציורים לא ננגעו ,כמו שולי המדינה הריקים: דרום וצפון ואלה שנותרו לא נשמעים ,שקופים ובודדים בהתמודדות שלהם עם הסכנה.
בלטו אסוציאציות שליליות לכלל הציורים. האחידות, גם אם שלילית, מבטיחה השתייכות והגנה. היא גילמה מעין השלמה או פיצול מהאופטימיות שזאב תאר בפרויקט הגלויה היומית, זו המחזיקה את התקווה גם מול המוות והאיום. ברגע מסוים נפתח פתח לפוליטי, אך הוא נחווה כמאיים מידי, והזמן גאל את פוטנציאל ההתלקחות הזו.
השאלה איך לומדים מתוך התנסות בזמן מוגבל, בנושאים טעונים, נשארת פתוחה עבורי. הלא מודע הופיע בכל הקצוות הפתוחים ,שהערב הזה השאיר אצלי. באי שקט שלקח לי זמן להרגיע.
הערב הסתיים בגניבה של קורקינט חשמלי של אחד המשתתפים ובתמונה של נפגעת זנות שלקחה בשמחה את מגש הכריכים שנותר והצענו לה, צועדת על עקביה, בלילה, חשופת חזה לכתובת לא ידועה. קיוויתי כי יהיו שם מי שזקוקים לאוכל הזה.
אני מודה לחבריי לצוות הערב: אלה מאור וגבי בונויט. לחבריי בוועדה המדעית: אייל עציוני,בועז גסטהלטר ורן כרמלי, על החשיבה והתמיכה וללילה ג'מאל על החשיבה המשותפת והעבודה התקשורתית .

גבי בונויט

קשה הייתה עלי ההתכוננות לערב הזה. מחשבות כבדות כמו סלעים. כל מילה היא אבן שאינני יכול להרים. יש סלעים לא מעטים שנשארו סלעים כיוון שלא הצלחתי להפוך אותם למילים
אני מקנא בכל מי שמצליח בזמנים אלה להישאר עם האג'נדה שלו לימי שגרה. אני רואה סדנאות ותיאוריות על המלחמה ועל המצב, ואני מרגיש תערובת של קנאה וכעס. מצד אחד אין רשות לעסוק בשום דבר מלבד המלחמה הארורה הזאת. מצד שני החכמים אומרים שהדרך היחידה לשמור על שפיות היא לשמור על הסדר הישן ולהקפיד בו קלה כחמורה. ומי שכן מצליח להיות יצירתי מעורר אצלי, כאמור, קנאה עזה
אבל עדיין כשהתותחים רועמים המוזות שותקות.
אנחנו נמצאים בתוך מרחב קטסטרופלי שאין לנו מושג מתי ואיך יסתיים וגם איננו יודעים את מימדיו. יתרה מכך, אחד מהמאפיינים של קטסטרופה הוא שהחוקיות והסדר החברתיים, התרבותיים והפוליטיים מתו אבל עדיין איננו יודעים מה תהיה החוקיות החדשה, מה יהיה הסדר החדש.
האנלוגיה השגורה במחשבתי היא השבר הסורי אפריקאי. אנחנו נמצאים בתוך השבר, השכבות הגאולוגיות עדיין זזות ואיננו יודעים כיצד כל זה יסתיים. זה מצב קיומי ששם אותנו במצב נפשי, בסטייט אוף מיינד שרדני, לעיתים ברמה של חיים ומוות. אני מתחיל לכתוב פוסט וכשאני מסיים אותו הוא כבר לא רלוונטי. המרחב הטראומתי הזה הוא כולו אבנים קשות שאינן ניתנות כרגע למטאפוריזציה ולהטמרה.
האמנות מושתתת על תהליכים של מטפוריזציה. במילים אחרות – האמן הופך רעיון, מציאות פנימית או חיצונית לאמנות דרך תהליכים של הטמרה וסימול, כל אמן לפי המדיום והחומרים שאיתם הוא עובד, שפתו האומנותית והחותם הסוביקטיבי שלו ליצירה אמנותית. היצירה פוגשת אותנו ואת הסובייקטיביות שלנו ובמפגש הזה מתהווה המשמעות של היצירה.
אני קורא לזאב אנגלמאיר המלאך המאייר.
נראה שהגלויות היומיות של זאב מצליחות להתגבר על המכשלה העצומה של יצירתיות בזמן מלחמה. מהבחינה הזאת יש לזאב תפקיד חשוב ומרכזי בנסיון להבין את המציאות המלחמתית שבה אנו נמצאים.
אני רוצה לרגע להתעכב על קטסטרופה נוספת שהיתה בעברנו והיא הטבח בסברה ושתילה.
הסרט החשוב ביותר שנעשה על הטבח הוא ואלס עם באשיר.
הסרט הוא מסע מצויר בנבכי התודעה של הבמאי והתסריטאי ארי פולמן, המנסה להתחקות אחר שלושה ימים במלחמת לבנון הראשונה שנמחקו מזיכרונו מבלי להשאיר עקבות. מה שמתחיל בעשרים ושישה כלבים משוגעים שרצים בהתקף זעם ברחוב רוטשילד בתל אביב, נמשך במפגשים חטופים עם חבר ילדות בהולנד המושלגת, תופס תפנית פסיכדלית במועדונים של חיפה מתחילת שנות השמונים, והולך ומתביית בביירות הסוראליסטית של ימי המלחמה. הזיכרון האנושי מתעתע, בוודאי אם יש בו ניחוחות טראומתיים. הבחירה של פולמן באנימציה על מנת לתאר את החוויה הטראומתית במלחמה בביירות כאילו מעבדת למעננו משהו שקשור לחוויה הטראומתית. הציור יוצר מרחק שמאפשר לצפות בסרט מבלי להיבלע לתוכו. זאת היתה הפעם הראשונה שיכולתי, כמי שנלחם במלחמת לבנון, לצפות בטראומה מבלי ללכת לאיבוד במפגש בין המסך לבין ההתנסות האישית שלי.
הז'אנר הזה של שימוש באנימציה אל מול תכנים קשים מכיל סרטים נוספים כמו הסרט האירני פרספוליס.
ובחזרה לזאב.
בשבעה באוקטובר זאב נטש את שושקה.
שושקה אנגלמאיר היא פיית מחאה שחיה מחוץ לגבולות הרשתות החברתיות, שממש קמה מהמקלדת ויוצאת לרחוב להפגין. היא ההיפך מטרול; היא נסיכה. שושקה נעלמה כאילו נבלעה אל תוך הקטסטרופה ואיננו יודעים אם תשוב. שושקה שייכת לעידן המחאה. העידן הזה גם הוא נעלם.
זאב לוקח את הסלעים הוולקנים תוצר של לבה טראומתית והופך אותן לגלויות יומיות, צבעוניות, קצת ילדותיות אבל גם מלאות תקווה. הילדים המתגלצ'ים מעזה לתל אביב על הקשת כאילו היתה מגלשה הם דוגמא טובה. אין בגלויה הכחשה של המציאות אבל היא מאפשרת להסתכל על המציאות הנוראית דרך עיניו של ילד שמפנטז על רגע החופש של הילדים החטופים בעזה. כשאנחנו מסתכלים על סבתא יפה חוזרת מהשבי וסביבה רוקדות כנראה נכדותיה לבושות בבגדי באלט מתגנב חיוך קטן בזווית הפה, לרגע קט המציאות הזאת אפשרית.
זאב הוא ההיפוך של הילד בבגדי המלך החדשים. אם בבגדי המלך החדשים הילד הוא היחידי שאיננו פוחד לומר שהמלך הוא עירום, ואילו זאב איננו פוחד לומר שבתוך כל הרוע, הנקמנות הרצחנות והשנאה נטועה גם תיקוותו של הילד. בבגדי המלך החדשים הילד רואה את מה שאין, זאב רואה בשבילנו את התקווה שחבוייה בתוך כל אחד מאיתנו גם כשאיננה.
אנו נמצאים בתקופה שבה מותקפת האמת על הפרספקטיבות השונות שלה. מותקפת האמת האוביקטיבית ומתוך כך מותקפת האמת הסוביקטיבית. עמדתו של הסוביקט, תחושותיו ועמדותיו, במיוחד אם הם אינן עולות בקנה אחד עם עמדותיה של הסמכות השולטת, מותקפות ומאופינות כבוגדניות וכאנארכיסטיות.
שירו של אברהם חלפי מהדהד את חווית העלמותו של הסוביקט:
"אני מצמצם את עצמי כדי נקודה אלמונית, שלא להטריד בגופי מלכויות".
והנה בא לו המלאך המאייר ומשתמש בעמדה הילדית, התמימה והראשונית כדי לסדוק את ליבנו שננעל, בעיקר כלפי פנים. בכך הוא מאפשר לנו להחזיר לעצמנו משהו מכל מה שהלך לאיבוד בשבעה באוקטובר. על כך אני מודה לו בכל ליבי.
אני מניח שחלק משמעותי מתוך אלה שמשתתפים בערב הזה צופים שחורות. המלחמה הזאת שנראה שאף פעם לא די לה, החטופים שנמקים בעזה, התושבים המפונים, החיילים הפצועים וההרוגים, ואת מי שכחתי? כי בעצם אנחנו חברה שדוויד גרוסמן הגדירה כחברה שהיא INTRAUMATIC, כלומר חברה שנעה מטראומה לטראומה, במסלול היסורים וההתרסקות, ואין לה שום פנאי או מרחב לקחת את סילעי הוולקנו הטראומתיים ולהפוך אותם לחלק בלתי ניפרד מהסוביקטיביות שלנו, ומהאופן שבו אנו תופסים את עצמנו. אין זמן ומקום לעבד את הטראומות וללמוד מהנסיון.
אבל הייתי רוצה להציע מסלול נוסף. מתחת לתנועה הטקטונית, ההרסנית והמורבידית יש אולי זרמים נוספים. הפסיכואנליזה כהגדרת יסוד מחפשת את מה שאין. יש את מה שאנחנו רואים – התנהגות, סימפטומים, ומאחוריהם נמצא מה שאין לו מקום – הלא מודע. האם ייתכן שישנם זרמים נוספים, סמויים מן העין שמאפשרים החזקה של התקווה שמתוך האסון הנורא הזה, שאנו נמצאים בעיצומו ובתוכו, יקרה משהו טוב. שכמו שאחרי שריפה ביער יתחילו חיים חדשים ואט אט יחזור הירוק, אולי גם כאן יצמח משהו חדש.
במסגרת עבודתי עם מלווי משפחות החטופים סופר על גבר שאחיו נחטף ושהתלונן באזני המטפל שממילא אחיו לא יעריך את המאמצים שהוא השקיע על מנת לקדם את החזרת החטופים. ובכלל, את אחיו אוהבים יותר ממנו, חייכתי קלות. כי בעיני הטענה הזאת היתה געגוע לנורמליות- שיח משפחתי על את מי אוהבים יותר ואת מי אוהבים פחות.
זאב אנגלמאיר מחזיק את התקווה הזאת שיהיו רבים שיגידו אולי בצדק, שהיא נאיבית ואינפנטילית אבל, ובזה אסיים, כמה חשוב שיהיה קול שכזה שמבטיח לנו סוף אחר, קשת בענן, מגרש משחקים, ילדות רוקדות באלט וכל הנורמליה הזאת שאנו מתגעגעים אליה עד בלי סוף.
חתרנות ואופוזיציה יכולים להיות כנגד הרוע האנושי, כנגד המשטר האיום, כנגד אי צדק (כמו שושקה), אבל מסתבר שחתרנות יכולה להיות גם כנגד התפיסה שהכל נגמר, שאין סיכוי, כשהעמדה החתרנית אומרת יש תקווה (הגלויות). כך או כך – החתרנות (או האופוזיציה) היא עמדה אוהבת. היא מוכנה לספוג את הביקורת וההתקפות שבהיות במיעוט, שבהיות לא חלק מהזרם המרכזי. בניגוד למה שמקובל לחשוב – יש בחתרנות אהבה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *