דליפה במרחב החברתי
תוכן העניינים
אורלי אפללו קמיל
ההחלטה לקיים את הערב הזה נולדה עוד לפני ה7/10 וסביב איום ההפיכה המשטרית, כאשר האומנות בכמות (ואיכות משתנה) הציפה את המרחב. האמנות הציעה עצמה כמיכל המאפשר לעכל את הבלתי ניתן לעיכול באמצעות ייצוגים לא מילוליים. היא אפשרה לחדור מבעד להגנות שאיומים קיומיים מחוללים לעיתים, וביתר שאת, בעת הזו :רגרסיה משתבללת, הדחקה של קונפליקטים שאי אפשר לשאת, וכניעה למציאות ההרסנית. על שאלתו שלו במאמר "מחשבות לעת מלחמה ומוות" ב 2015: "האם לא מוטל עלינו לוותר למלחמה ולהתאים את עצמנו אליה?" השיב פרויד בשלילה. גם אנחנו בעקבותיו בחרנו לענות "לא". אל לנו להיכנע. אקטיביזם במהותו הוא פעולה הקשורה בעמדה, ואנחנו נקטנו עמדה. בחרנו במשימה לחקור את הלא מודע החברתי גם במלחמה, כמו שבא לידי ביטוי באומנות. בחרנו במקום-תחנה מרכזית ישנה ובהגדרת הזמן – 3 שעות. אלה היו אמורים להוות מסגרת לכל תהליך שיתרחש. בפועל החוויה שלי היתה שהמסגרת לא היתה איתנה דייה.
שני נושאים ,נשארו איתי אחרי הערב:
האחד, התרחשות מאחורי הקלעים – דליפות ושיבושים: במקום בו התרחש הכנס היו לא מעט שיבושים אשר נחוו אצלי כוורסיה של "קיר נופל", מושג שטבעו בנדר ופושה, ויולנדה גמפל הרחיבה. המושג מתייחס למצב בו הסובייקט המטופל והסובייקט המטפל, חשופים לאותה התרחשות קשה במציאות החיצונית, והיא חודרת לחדר הטיפולים. הם אינם מסתפקים בפרשנות אינטרה-פסיכית שלה, אלא יוצאים ממיטת סדום האנליטית השמרנית לחקירה הדדית לא סימטרית שמטרתה לאפשר אוטנטיות והתפתחות. המפגש עם ה"קיר הנופל" באירוע גרם לי לתהות אודות מיטת הסדום של אפק בתוכי, ועד כמה מתאפשרת לי אוטנטיות פנימית וחיצונית.
חפשנו מקום שמדבר אקטיביזם, מקום רלוונטי ללמידה. נפרדנו ממכון מופת ה"בטוח" ועברנו למרחב החברתי ברחוב הנגב, מבנה נטוש שהוסב למוקד של עשייה חברתית. המבנה נמצא על הגבול בין שכונות נווה שאנן ללבונטין בתל אביב. זהו אזור מוזנח, מוכה פשע וזנות ואנחנו גילינו זאת על בשרנו: הייתה נזילה פיזית "במבנה הנטוש המשופץ". כבר בבוקר, בביקור ההכנה, הבחנתי בכך. הבטיחו שיתוקן, אך לא כך היה. הדליים בשני מוקדי הנזילה לא הפסיקו להדהד את קול המים המטפטפים ממערכת המיזוג ,שכשלה לספק אוויר ושקט באותה עת.
האורות לא היו תקינים. שלוש מנורות הבהבו לסירוגין ועצרו על אור מלא. מנהל המבנה מטעם המיזם, הבטיח לי שאם לא ניגע שוב במתג החשמל, הן יעבדו ואכן ההבהוב פסק. המנורות האירו במלוא עוצמתן ובמהלך הערב קרסו .החדר החשיך קלות.
במעבר מהחלק המרתק של ההרצאה של זאב אנגלמאיר וההרחבה האנליטית של גבי בונויט, לחלק של החקירה והעיבוד הקבוצתי, המים המשיכו לטפטף לדליים. במקום היו שני חדרים שחלונות הפרידו ביניהם. אחד כלל מערכת וידאו בה ניתן להקרין מצגות ,לטובת הפרזנטציה של זאב, ואחד היה מעין חלל להתכנסות והפסקה. כך, התעצבו שני מרחבים: אחד לעבודה ואחד ל"מנוחה".
את החלק הראשון שכלל מצגת היינו חייבים לקיים בחלל ה"חשוך" והמטפטף, כלומר בחלל ה"עבודה". את החלק השני, יכולנו לקיים בחדר הצמוד, ב"חלל המנוחה", חדר שהיה מואר ונעים. בפועל לא עברנו. אני לא הצלחתי לחשוב על מעבר למרחב הצמוד. מצאתי את עצמי יושבת ממש על הדליים. נלחמת להקשיב מבעד לרעשי ה"דליפה" של המים בחוץ, המתכתבים עם החוץ במדינה, המלחמה המשתוללת וכל מה שהיא מביאה עימה, ומבעד לזהירות ולתקיעות בחדר ובתוכי. כך, עד לרגע שאני מחליטה להזיז את הדליים ונותנת למים להציף את הרצפה. מדליפה להצפה.
הרגע שבו אני מתקשה לשמוע את הנאמר ע"י המשתתפים, הרגע בו המסרים הסמנטיים מוטבעים על ידי הרעש של המפגש בין המים לדלי, הוא גם הרגע בו אני מחליטה להסתכן בהצפה של החדר. מה יותר הגיוני מלאסוף מים לדלי, ובכל זאת: דחף החיים יוצא נגד הכפייה של הסדר, כי כפייה ממיתה. והסדר אכן מחזיק בחברה הישראלית: שואה מצדיקה מלחמה, מלחמה מצדיקה מוות של חיילים והרג של חפים מפשע, אסור למחות בזמן מלחמה ועוד. דחף החיים שלי מנצח את דחף המוות שהסדר, על ההפרדות והניתוקים שהוא כופה, מגלם. ההסכמה שלי לתת לחוץ לחדור עוזרת לי להתחבר ל"חיים בחדר".
החוויה הזו נשארת אצלי, לא ממושגת בערב. מיטת הסדום האפקית בתוכי של סטינג, מבנה, וותק ארגוני ותפקיד, לא מאפשרים לי לעשות את התנועה הפיזית לחדר השני. המחשבות שלי לא מתבהרות לאמירה .
הנושא השני שנשארתי איתו מהערב היה למידה מתוך התנסות. התוכן והשיח בחלק הראשון של זאב וגבי היה מרתק. בחלק השני עברנו לעיבוד וחשיבה. רוב האורחים נפרדו מאיתנו ובעיקר נשארנו חברי אפק. לבקשה לצייר את החברה הישראלית בעת הזו, ללא מילים, בטכניקה המוכרת של ציור משותף נענו החברים שנשארו, ממושמעים ומתנסים. העיבוד היה איטי, נוקשה וצפוי. עד לרגע שזאב, שהחליט להישאר במפתיע גם לחלק הזה, נכנס למפגש (אחרי 15 דק) והתחיל לתת פרשנויות לציורים. הפכנו למעין כיתת אמן. פרשנויות מרתקות ניתנו, כאלה שהרחיבו את החוויה. זאב גילם את המשאלה למנהיגות, שגם גאלה אותנו מהמשימה – חקירת הלא מודע החברתי.
נראה היה כי הפכנו בשמחה לקהל מאזינים נלהבים. הייתה הרבה זהירות באמירות ובציורים: השוליים של הציורים לא ננגעו ,כמו שולי המדינה הריקים: דרום וצפון ואלה שנותרו לא נשמעים ,שקופים ובודדים בהתמודדות שלהם עם הסכנה.
בלטו אסוציאציות שליליות לכלל הציורים. האחידות, גם אם שלילית, מבטיחה השתייכות והגנה. היא גילמה מעין השלמה או פיצול מהאופטימיות שזאב תאר בפרויקט הגלויה היומית, זו המחזיקה את התקווה גם מול המוות והאיום. ברגע מסוים נפתח פתח לפוליטי, אך הוא נחווה כמאיים מידי, והזמן גאל את פוטנציאל ההתלקחות הזו.
השאלה איך לומדים מתוך התנסות בזמן מוגבל, בנושאים טעונים, נשארת פתוחה עבורי. הלא מודע הופיע בכל הקצוות הפתוחים ,שהערב הזה השאיר אצלי. באי שקט שלקח לי זמן להרגיע.
הערב הסתיים בגניבה של קורקינט חשמלי של אחד המשתתפים ובתמונה של נפגעת זנות שלקחה בשמחה את מגש הכריכים שנותר והצענו לה, צועדת על עקביה, בלילה, חשופת חזה לכתובת לא ידועה. קיוויתי כי יהיו שם מי שזקוקים לאוכל הזה.
אני מודה לחבריי לצוות הערב: אלה מאור וגבי בונויט. לחבריי בוועדה המדעית: אייל עציוני,בועז גסטהלטר ורן כרמלי, על החשיבה והתמיכה וללילה ג'מאל על החשיבה המשותפת והעבודה התקשורתית .
גבי בונויט
קשה הייתה עלי ההתכוננות לערב הזה. מחשבות כבדות כמו סלעים. כל מילה היא אבן שאינני יכול להרים. יש סלעים לא מעטים שנשארו סלעים כיוון שלא הצלחתי להפוך אותם למילים
אני מקנא בכל מי שמצליח בזמנים אלה להישאר עם האג'נדה שלו לימי שגרה. אני רואה סדנאות ותיאוריות על המלחמה ועל המצב, ואני מרגיש תערובת של קנאה וכעס. מצד אחד אין רשות לעסוק בשום דבר מלבד המלחמה הארורה הזאת. מצד שני החכמים אומרים שהדרך היחידה לשמור על שפיות היא לשמור על הסדר הישן ולהקפיד בו קלה כחמורה. ומי שכן מצליח להיות יצירתי מעורר אצלי, כאמור, קנאה עזה
אבל עדיין כשהתותחים רועמים המוזות שותקות.
אנחנו נמצאים בתוך מרחב קטסטרופלי שאין לנו מושג מתי ואיך יסתיים וגם איננו יודעים את מימדיו. יתרה מכך, אחד מהמאפיינים של קטסטרופה הוא שהחוקיות והסדר החברתיים, התרבותיים והפוליטיים מתו אבל עדיין איננו יודעים מה תהיה החוקיות החדשה, מה יהיה הסדר החדש.
האנלוגיה השגורה במחשבתי היא השבר הסורי אפריקאי. אנחנו נמצאים בתוך השבר, השכבות הגאולוגיות עדיין זזות ואיננו יודעים כיצד כל זה יסתיים. זה מצב קיומי ששם אותנו במצב נפשי, בסטייט אוף מיינד שרדני, לעיתים ברמה של חיים ומוות. אני מתחיל לכתוב פוסט וכשאני מסיים אותו הוא כבר לא רלוונטי. המרחב הטראומתי הזה הוא כולו אבנים קשות שאינן ניתנות כרגע למטאפוריזציה ולהטמרה.
האמנות מושתתת על תהליכים של מטפוריזציה. במילים אחרות – האמן הופך רעיון, מציאות פנימית או חיצונית לאמנות דרך תהליכים של הטמרה וסימול, כל אמן לפי המדיום והחומרים שאיתם הוא עובד, שפתו האומנותית והחותם הסוביקטיבי שלו ליצירה אמנותית. היצירה פוגשת אותנו ואת הסובייקטיביות שלנו ובמפגש הזה מתהווה המשמעות של היצירה.
אני קורא לזאב אנגלמאיר המלאך המאייר.
נראה שהגלויות היומיות של זאב מצליחות להתגבר על המכשלה העצומה של יצירתיות בזמן מלחמה. מהבחינה הזאת יש לזאב תפקיד חשוב ומרכזי בנסיון להבין את המציאות המלחמתית שבה אנו נמצאים.
אני רוצה לרגע להתעכב על קטסטרופה נוספת שהיתה בעברנו והיא הטבח בסברה ושתילה.
הסרט החשוב ביותר שנעשה על הטבח הוא ואלס עם באשיר.
הסרט הוא מסע מצויר בנבכי התודעה של הבמאי והתסריטאי ארי פולמן, המנסה להתחקות אחר שלושה ימים במלחמת לבנון הראשונה שנמחקו מזיכרונו מבלי להשאיר עקבות. מה שמתחיל בעשרים ושישה כלבים משוגעים שרצים בהתקף זעם ברחוב רוטשילד בתל אביב, נמשך במפגשים חטופים עם חבר ילדות בהולנד המושלגת, תופס תפנית פסיכדלית במועדונים של חיפה מתחילת שנות השמונים, והולך ומתביית בביירות הסוראליסטית של ימי המלחמה. הזיכרון האנושי מתעתע, בוודאי אם יש בו ניחוחות טראומתיים. הבחירה של פולמן באנימציה על מנת לתאר את החוויה הטראומתית במלחמה בביירות כאילו מעבדת למעננו משהו שקשור לחוויה הטראומתית. הציור יוצר מרחק שמאפשר לצפות בסרט מבלי להיבלע לתוכו. זאת היתה הפעם הראשונה שיכולתי, כמי שנלחם במלחמת לבנון, לצפות בטראומה מבלי ללכת לאיבוד במפגש בין המסך לבין ההתנסות האישית שלי.
הז'אנר הזה של שימוש באנימציה אל מול תכנים קשים מכיל סרטים נוספים כמו הסרט האירני פרספוליס.
ובחזרה לזאב.
בשבעה באוקטובר זאב נטש את שושקה.
שושקה אנגלמאיר היא פיית מחאה שחיה מחוץ לגבולות הרשתות החברתיות, שממש קמה מהמקלדת ויוצאת לרחוב להפגין. היא ההיפך מטרול; היא נסיכה. שושקה נעלמה כאילו נבלעה אל תוך הקטסטרופה ואיננו יודעים אם תשוב. שושקה שייכת לעידן המחאה. העידן הזה גם הוא נעלם.
זאב לוקח את הסלעים הוולקנים תוצר של לבה טראומתית והופך אותן לגלויות יומיות, צבעוניות, קצת ילדותיות אבל גם מלאות תקווה. הילדים המתגלצ'ים מעזה לתל אביב על הקשת כאילו היתה מגלשה הם דוגמא טובה. אין בגלויה הכחשה של המציאות אבל היא מאפשרת להסתכל על המציאות הנוראית דרך עיניו של ילד שמפנטז על רגע החופש של הילדים החטופים בעזה. כשאנחנו מסתכלים על סבתא יפה חוזרת מהשבי וסביבה רוקדות כנראה נכדותיה לבושות בבגדי באלט מתגנב חיוך קטן בזווית הפה, לרגע קט המציאות הזאת אפשרית.
זאב הוא ההיפוך של הילד בבגדי המלך החדשים. אם בבגדי המלך החדשים הילד הוא היחידי שאיננו פוחד לומר שהמלך הוא עירום, ואילו זאב איננו פוחד לומר שבתוך כל הרוע, הנקמנות הרצחנות והשנאה נטועה גם תיקוותו של הילד. בבגדי המלך החדשים הילד רואה את מה שאין, זאב רואה בשבילנו את התקווה שחבוייה בתוך כל אחד מאיתנו גם כשאיננה.
אנו נמצאים בתקופה שבה מותקפת האמת על הפרספקטיבות השונות שלה. מותקפת האמת האוביקטיבית ומתוך כך מותקפת האמת הסוביקטיבית. עמדתו של הסוביקט, תחושותיו ועמדותיו, במיוחד אם הם אינן עולות בקנה אחד עם עמדותיה של הסמכות השולטת, מותקפות ומאופינות כבוגדניות וכאנארכיסטיות.
שירו של אברהם חלפי מהדהד את חווית העלמותו של הסוביקט:
"אני מצמצם את עצמי כדי נקודה אלמונית, שלא להטריד בגופי מלכויות".
והנה בא לו המלאך המאייר ומשתמש בעמדה הילדית, התמימה והראשונית כדי לסדוק את ליבנו שננעל, בעיקר כלפי פנים. בכך הוא מאפשר לנו להחזיר לעצמנו משהו מכל מה שהלך לאיבוד בשבעה באוקטובר. על כך אני מודה לו בכל ליבי.
אני מניח שחלק משמעותי מתוך אלה שמשתתפים בערב הזה צופים שחורות. המלחמה הזאת שנראה שאף פעם לא די לה, החטופים שנמקים בעזה, התושבים המפונים, החיילים הפצועים וההרוגים, ואת מי שכחתי? כי בעצם אנחנו חברה שדוויד גרוסמן הגדירה כחברה שהיא INTRAUMATIC, כלומר חברה שנעה מטראומה לטראומה, במסלול היסורים וההתרסקות, ואין לה שום פנאי או מרחב לקחת את סילעי הוולקנו הטראומתיים ולהפוך אותם לחלק בלתי ניפרד מהסוביקטיביות שלנו, ומהאופן שבו אנו תופסים את עצמנו. אין זמן ומקום לעבד את הטראומות וללמוד מהנסיון.
אבל הייתי רוצה להציע מסלול נוסף. מתחת לתנועה הטקטונית, ההרסנית והמורבידית יש אולי זרמים נוספים. הפסיכואנליזה כהגדרת יסוד מחפשת את מה שאין. יש את מה שאנחנו רואים – התנהגות, סימפטומים, ומאחוריהם נמצא מה שאין לו מקום – הלא מודע. האם ייתכן שישנם זרמים נוספים, סמויים מן העין שמאפשרים החזקה של התקווה שמתוך האסון הנורא הזה, שאנו נמצאים בעיצומו ובתוכו, יקרה משהו טוב. שכמו שאחרי שריפה ביער יתחילו חיים חדשים ואט אט יחזור הירוק, אולי גם כאן יצמח משהו חדש.
במסגרת עבודתי עם מלווי משפחות החטופים סופר על גבר שאחיו נחטף ושהתלונן באזני המטפל שממילא אחיו לא יעריך את המאמצים שהוא השקיע על מנת לקדם את החזרת החטופים. ובכלל, את אחיו אוהבים יותר ממנו, חייכתי קלות. כי בעיני הטענה הזאת היתה געגוע לנורמליות- שיח משפחתי על את מי אוהבים יותר ואת מי אוהבים פחות.
זאב אנגלמאיר מחזיק את התקווה הזאת שיהיו רבים שיגידו אולי בצדק, שהיא נאיבית ואינפנטילית אבל, ובזה אסיים, כמה חשוב שיהיה קול שכזה שמבטיח לנו סוף אחר, קשת בענן, מגרש משחקים, ילדות רוקדות באלט וכל הנורמליה הזאת שאנו מתגעגעים אליה עד בלי סוף.
חתרנות ואופוזיציה יכולים להיות כנגד הרוע האנושי, כנגד המשטר האיום, כנגד אי צדק (כמו שושקה), אבל מסתבר שחתרנות יכולה להיות גם כנגד התפיסה שהכל נגמר, שאין סיכוי, כשהעמדה החתרנית אומרת יש תקווה (הגלויות). כך או כך – החתרנות (או האופוזיציה) היא עמדה אוהבת. היא מוכנה לספוג את הביקורת וההתקפות שבהיות במיעוט, שבהיות לא חלק מהזרם המרכזי. בניגוד למה שמקובל לחשוב – יש בחתרנות אהבה.