נוכח החזרה העיקשת של מה שמוכר כבר מהעבר, גם כשנדמה שהמאמצים לחולל שינוי עלו יפה, יש מי שטוענים כי זה פשוט טבע האדם, בעוד אחרים מציעים הסברים שונים ליחסים המורכבים בין חדשנות לבין שמרנות בהתפתחות ההיסטוריה האנושית. כאשר הדברים אמורים ביחיד, התיאוריה הפסיכואנליטית מציעה הסבר להתפתחות אנושית שמצביע גם על הנטייה לחזור על דפוסים קודמים וגם על הכפייה לשחזר יחסים מוקדמים. על רקע המשגה זו, אקרא את התיאוריה של ביון לגבי קבוצות כטענה מורכבת הקובעת שטבע האדם כחיה חברותית מתבטא בתבניות פעולה חוזרות, המופיעות בהכרח בכל פעילות אנושית. אטען כי על בסיס הבנה זו של טבע האדם כחיה חברותית נוצרה קהילה של מי שמתעניינים בתיאוריה ובפרקסיס של יחסי קבוצות, קהילה שמתקיימת כמובלעת מפורזת, רשת רופפת של מוסדות המשתמשים בשיטות שנגזרות מתיאוריה זו. אנתח את השיח של קהילה זו כדוגמא להתמודדותה של קבוצה עם מורכבות המתחים בין שמרנות לבין חדשנות, כמו גם להשפעתה של התמודדות זו על הרעיונות שהקהילה מבטאת כיום לגבי אפשרות השימור ומגבלות השינוי.

"מה-שהיה הוא שיהיה, ומה-שנעשה הוא שיעשה, ואין כל-חדש תחת השמש" (קהלת א ט) אמר קהלת. ההיסטוריה – אומרים גם רבים אחרים – חוזרת; נראה שהכל כבר ידוע על החזרה העיקשת של מה שמוכר משכבר, ועם זאת, גם המאמצים לחולל שינוי חוזרים ונשנים, ולעתים נדמה אפילו ששינוי אפשרי. ניסוחים שונים של תופעה זו מופיעים במסורות אינטלקטואליות שונות; בסופו של דבר, תמיד מגיעים לטענה שההיסטוריה חוזרת בגלל מה שאינו משתנה כאשר הכל משתנה – בגלל טבע האדם; יש מי שטוענים זאת באמצעות טענה פשוטה מטעם השכל הישר, ויש מי שמציעים הסברים סבוכים של היחס בין חדשנות לבין שמרנות בהתפתחות ההיסטוריה.

ההתבוננות בחזרה העיקשת של המוכר משכבר מעוררת תחושות שנעות בין הייאוש המבוטא ב"מה-יתרון לאדם בכל-עמלו שיעמול תחת השמש" (קהלת א ג) לבין הנחמה הטמונה ב"דור הֹלך ודור בא והארץ לעולם עומדת" (קהלת א ד). למראית עין, התסכול שמעוררת חזרת ההיסטוריה גולש אמנם למלנכוליה, אולם בתוכה חבויה גם אנחת רווחה – שהרי בעוד החדש מאיים בהיותו אחר וזר, הישן מרגיע בהיותו מוכר משכבר.

כאשר הדברים אמורים ביחיד, ההבנה הפסיכואנליטית של הנפש מלמדת שבעצם, הזר אינו אלא מה שמוכר משכבר (Freud 1919), מה שהיה פעם מודע, הודחק והיה ללא-מודע, ועכשיו חוזר למודע בצורה סמלית, לכאורה מאיים משום שמופיע כזר ומוזר, אולם בעצם מאיים דווקא בגלל שמוכר. חזרת המודחק הסבירה תופעות שונות – סימפטומים וכשלים, חלומות ובדיחות – כל אלה מעידות אשר מעידות על פריצה של מחסום ההדחקה. הסבר זה גם ערער את התפיסה לגבי העקביות והלכידות של נפש האדם, ושרטט מתאר של סובייקט מפוצל בתוכו, ומסוכסך לא רק עם סביבתו, אלא גם עם עצמו.

נקודת המוצא של ההמשגה לגבי חזרת העבר בפסיכואנליזה של הפרט היתה ההבנה שחזרת המודחק משיבה אל המודע את מה שפעם הודחק ומאז נמצא בלא-מודע; זו חָזרה בהווה על מה שהיה בעבר, בעקבות החְזרה מן הלא-מודע אל המודע. בתחילה חשב פרויד שחזרת המודחק מלמדת על קיבעון לסיטואציה טראומטית בהתפתחות המיניות הילדית; מאוחר יותר שינה את טעמו, וסבר שחזרת המודחק אכן מלמדת על קיבעון – אבל לא לאירוע מיני טראומטי, אלא לשלב בהתפתחות הפסיכוסקסואלית. קיבעון הוגדר מחדש כרישום של התנסויות, פנטזיות, דימויים, אשר נותרים ללא שינוי בלא-מודע, בעוד הדחפים נותרים כבולים לרישום זה – משמע, סיפוק הדחפים נובע משחזור של נסיבות אלה. מושג הקיבעון מצביע על שמרנות הדחפים – משמע, האדם שומר על התקשרות נסתרת לצורות ארכאיות של סיפוק דחפים. לאחר מלחמת העולם הראשונה, בעקבות מה שנקרא אז נוירוזה טראומטית [וכיום מכונה הפרעה פוסט-טראומטית], הסתבר שחָזרה אינה מובילה בהכרח לסיפוק דחפים, ולעתים משחזרת שוב ושוב התנסויות מכאיבות; אז חזר פרויד (1920) לעסוק בחָזרה על הסיטואציה הטראומטית, וטבע את המונח כפיית חָזרה (repetition compulsion). כפיית חזרה מתארת אדם שמשחזר בהווה התנסות טראומטית מהעבר, אבל אינו זוכר זאת ולכן אינו מזהה זאת, אלא משוכנע שהמצב נקבע במלואו על ידי הנסיבות הנוכחיות; שחזור זה מוסבר כניסיון לרכוש שליטה במצבים טראומטיים, שבעבר גרמו תחושה קיצונית של חוסר-אונים (Laplanche & Pontalis 1988).

אפשר להציג את האבולוציה של מושגים אלה כהתפתחות ליניארית – כאשר כל המשגה נבחנת ביחס לראיות הקליניות, והפערים מובילים להבחנות מדויקות יותר. אולם לעניין חָזרת העבר בהווה מעניין יותר לתאר את האבולוציה הזו כמעין ספירלה, שראשיתה בחָזרה הסמלית של הטראומה המינית ואחריתה בשחזור הממשי של הטראומה המלחמתית; בעת התנועה מנקודת המוצא לנקודת הסיום נוצרת הבנה חדשה לגבי שמרנות הדחפים, שמרנות שמתבטאת בדבקות האדם בהתנסויות העבר, משמע – ברתיעה הפנימית מפני החדש והזר, בנסיגה המתבצרת במוכר משכבר, אפילו, ואולי דווקא כאשר מדובר בהתנסות טראומטית.

ההסבר שמציעה הפסיכואנליזה מצביע גם על הנטייה לחזור על דפוסים קודמים של סיפוק, שמופיעים באמצעות חזרת המודחק, וגם על הכפייה לשחזר יחסים מוקדמים או טראומטיים, שמתרחשים שוב ושוב באמצעות כפיית חזרה. אולם טענה זו של הפסיכואנליזה לגבי טבע האדם חלה על נפש היחיד; הקבוצה האנושית מופיעה בהמשגה זו רק באמצעות הרישום המנטלי של יחסים מוקדמים או אירועים טראומטיים, רישום שנותר בלא-מודע. כאשר פרויד (1921) ניסה לפענח את הפסיכולוגיה של הקבוצה, ההמשגה שפיתח לא חרגה מהבנה זו, והתבססה על הטענה שבחיים המנטליים של היחיד תמיד מעורב הזולת כאובייקט, כידיד או כיריב – מבחינת פרויד, הפסיכולוגיה של הפרט היא מלכתחילה גם פסיכולוגיה חברתית (שם: 69). לכן התרומה של הפסיכואנליזה לדיון בסוגיה של חזרת ההיסטוריה כתופעה חברתית אינה חורגת מהטענה של השכל הישר שחזרת ההיסטוריה נובעת מטבע האדם – הנטייה לחזור אל מה שמוכר והכפייה לשחזר את מה שעבר, אשר טבועות ביחיד, מופיעות בהכרח גם בקבוצה האנושית. אפילו הצטברות של חזרות אישיות כאלה, כאשר כל פרט חוזר לדפוסים מוקדמים של סיפוק או משחזר יחסים או אירועים טראומטיים, אינה מציעה הסבר משכנע לחזרה שמופיעה בהיסטוריה, משום שמפרספקטיבה זו הפסיכולוגיה של הקבוצה נבלעת בפסיכולוגיה של הפרט.

וילפרד [רופרכט] ביון, קצין במלחמת העולם הראשונה ופסיכיאטר במלחמת העולם השניה, עבד עם קבוצות בצבא ובאזרחות; בשנות החמישים הציע תיאוריה של יחסי קבוצות, שמושתתת על הבנה פסיכואנליטית של טבע האדם; אולם תיאוריה זו עוסקת בטבע האדם כחיה חברוּתית, משמע, כחיה שפועלת בקבוצות מטבעה. פרספקטיבה זו מציעה הבנה אחרת של תופעות חברתיות.

מבחינת ביון, משמעות הטענה שהאדם הוא חיה חברותית, היא שבכל פרט טבועים "המאפיינים 'הפוליטיים' של הגוף האנושי" (ביון 1992: 102); זאת אומרת, המרחב הפוליטי מעוצב בראש וראשונה במגבלות טבעו הביולוגי של האדם כחיה חברותית (שם: 103). פרספקטיבה זו גורסת שהבנה מלאה של פעילות האדם אפשרית רק בהקשר של הקבוצה: ביון טוען ש"איננו יכולים להבין נזיר מתבודד עד שלא נדע מהי הקבוצה שהוא חבר בה", וש"לא ניתן להתייחס לשום אדם, יהא מבודד בזמן ובחלל ככל שיהא, כאילו הוא מצוי מחוץ לקבוצה או נעדר גילויים פעילים של פסיכולוגיה קבוצתית" (שם: 103). הקבוצתיות שבטבע האדם אינה אינסטינקט נבדל, אלא תשתית ביולוגית הכרחית לשם הצטרפות הפרט לפעילות בקבוצות (Miller 1998).

לפי ביון, גילויים כאלה של פסיכולוגיה קבוצתית מופיעים בהתנהגות של אנשים בקבוצות, בשלושה דפוסים חוזרים המכונים 'הנחות בסיסיות', משום שהקבוצה פועלת כאילו יש הנחה בסיסית שמוסכמת על כל המשתתפים, וכל חריגה של הפרט מתבנית פעולה זו נתקלת בחוסר סובלנות של האחרים. דפוסי התנהגות בסיסיים אלה נועדו לקיים ולשמר את הקבוצה – משמע, הנחות בסיסיות משמשות כהגנות, מעין אסטרטגיות פרימיטיביות להתמודדות עם חרדות, תחושות ורגשות באמצעות התמרתם לפעולה של הקבוצה: הנחה בסיסית תלות מאזכרת את התלות המתמשכת של הילד בהורים, ומשחזרת יחסים אלה במסגרת הקבוצה בשביל להתמודד עם תחושות של חוסר-אונים; הנחה בסיסית לחימה-בריחה משתמשת בתוקפנות על מנת להתמודד עם חרדות מפני הסכנות שאורבות מבפנים או מבחוץ; הנחה בסיסית זוגיות מבטיחה סובלנות לפעילות מינית הנחוצה להישרדות, גם כדי להתמודד עם רגשות שנאה וייאוש באמצעות התקווה שכרוכה באהבה מינית. התנהגות קבוצתית לפי הנחות בסיסיות מבטאת את טבע האדם כחיה חברותית; כאשר אנשים בקבוצות פועלים בהתאמה להנחות בסיסיות, זה ביטוי בפעולה של הייצריות האנושית במרחב הציבורי של התרבות. התנהגות קבוצתית בהתאמה להנחות בסיסיות היא תמיד שמרנית, ותמיד נרתעת ממחשבה חדשה באמצעות פעולה אימפולסיבית.

אולם בשונה מחיות אחרות, האדם אינו חי בשלום עם טבעו כחיה חברותית; מה שמפריע את ההתנהגות האימפולסיבית לפי הנחות בסיסיות זו, כמובן, התבונה. משום קיומה של התבונה, אומר ביון, האדם שרוי בקונפליקט כפול: "האדם הוא חיה קבוצתית, השרוייה במלחמה הן עם הקבוצה והן עם אותם היבטים באישיותה שיוצרים את 'קבוצתיותו'." (שם: 131). קונפליקט כפול זה מעצב את הפעילות האנושית בקבוצות כתוצאה של מאבק מתמיד בין הדחפים לבין התבונה, בין התנהגות קבוצתית אימפולסיבית בהתאמה להנחות בסיסיות לבין קבוצת העבודה שעוסקת בפעילות רציונלית המבוססת על למידה מהניסיון. תרבות הקבוצה מעוצבת מתוך הקונפליקט המתמיד בין ההנחות הבסיסיות לבין קבוצת העבודה – מחד גיסא, ההנחות הבסיסיות תמיד פעילות, ותמיד חוזרות על אותם דפוסים אימפולסיביים; מאידך גיסא, קבוצת העבודה מתווכת פעילות זו ומתאימה אותה למציאות החברתית, יוצרת תרבות שמשתמשת בהנעה של הדחפים אבל מרסנת ומעדנת את האימפולסיביות הייצרית.

ובמלחמה כמו במלחמה – שנאה הדדית שוררת בין התבונה השלטת בקבוצת העבודה לבין הקבוצתיות שדוחפת את האדם לפעול בקבוצה הבסיסית. קולה של התבונה מסגיר תכופות שנאה למוצאה הגופני השפל. ביון טוען שאינו מופתע מקיומה של עוינות כלפי המקור הביולוגי של החשיבה: "אני, כמו אחיי ואחיותיי," אומר ביון, "שואף לעליונות משיחית על מקורותיי המוּעדים לטָעוּת. נדמה ששנאה למקורותינו אינה ניתנת להפרדה מכל התקדמות" (1991: 513). התלונה המשתוממת על חזרת ההיסטוריה נובעת משנאה זו, ומהפנטזיה הכרוכה בה – שאפשר לחרוג מטבע האדם כחיה חברותית, שאפשר להותיר מאחור את הייצריות האנושית ולצעוד קדימה ביעילות רציונלית, בלא להביט לאחור.

ועם זאת, אותו אדם המתעב את השפלות הגופנית של מוצא החשיבה, גם כמֵהַ לפעולה אחרת, ספונטנית, אימפולסיבית, שאינה מתווכת ומרוסנת על-ידי התבונה; ביון קובע ש"במסגרת הקבוצה מתברר כי תשוקה זו לצורת פעולה אחרת, מבטאת למעשה רצון להיות בעל כישורים של אדם מבוגר היודע אינסטינקטיבית וללא הכשרה או התפתחות, בדיוק כיצד לחיות, להתנהג, ולהתקיים בקבוצה. קיים רק סוג אחד של קבוצה וסוג אחד של אדם המתקרב לאידאל זה, והם, הקבוצה הבסיסית – הקבוצה המתנהגת על פי אחת משלוש ההנחות-הבסיסיות… והאדם המסוגל למזג את זהותו בזו של העדר" (1992: 71). משאלה זו מבטאת את השנאה ללימוד מהניסיון, שאפשר לראותה כמגבלה מתמדת על פעילות התבונה, מגבלה שאי-אפשר לחרוג ממנה.

ביון בוודאי אינו היחיד שהבחין בשנאה ללימוד מהניסיון. ג'ורג' ברנרד שאו, למשל, כבר אמר שאם ההיסטוריה חוזרת על עצמה, ועם זאת תמיד קורה מה שאינו צפוי, אפשר לראות עד כמה האדם אינו מסוגל ללמוד מהניסיון[1]. השנאה ללימוד מהניסיון שמעדיפה פעולה קבוצתית אימפולסיבית מסבירה, אם כן, מה חוזר בהיסטוריה – חוזרת התשתית של התנהגות העדר, שעוטה תחפושות שונות; אינטואיטיבית, השכל הישר מצביע על חזרה זו כנובעת מטבע האדם.

ביון ניסח תיאוריה זו כהמשגה של התנסויות שעבר בקבוצות בשנות הארבעים והחמישים; בדומה לפסיכואנליזה, גם כאן הבנה מלאה של התיאוריה מבוססת על התנסות בקבוצות, שמאפשרת התבוננות בתופעות הקבוצה. אף שלכאורה תיאוריה והתנסות כרוכות זו בזו מלכתחילה, שילוב זה אינו פשוט. הקשיים מופיעים משום שהפרדה בין תיאוריה לבין התנסות מוּנעת על-ידי השנאה ללימוד מהניסיון, ומוֹנעת התפתחות. הפרדה כזו אנלוגית לתהליכים שמוליכים לפילוג בקבוצה, אשר מונעים התפתחות משום ש"לא מתרחש כל מפגש בין היזום והבלתי יזום, הפרימיטיבי והמתוחכם, מפגש שהוא גרעין הקונפליקט ההתפתחותי" (שם: 100). אני סבורה שכמו בפילוג, הפיצול בין תיאוריה לבין התנסות משמש כהגנה שמהדהדת את הדילמה של הפרט בקבוצה, כפי שמתאר זאת ביון: "נסיוני עם קבוצות מלמד כי האדם מחוייב ללא מפלט לשני המצבים. בכל קבוצה אפשר לראות אדם המנסה בכל כוחו להזדהות עם ההנחה-הבסיסית, או עם נקודת-הראות המתוחכמת. כשהוא מזדהה עם ההנחה-הבסיסית – עם העדר, כביכול – הוא חש עצמו נרדף על-ידי מה שנראה לו האינטלקטואליזם הצחיח של הקבוצה, ובמיוחד של הפירושים. כשהוא מזדהה ככל יכולתו עם נקודת-הראות האינטלקטואלית הצרופה, הוא חש עצמו נרדף על-ידי … מודעוּת למסרים על תנועותיה הרגשיות של הקבוצה…" (שם: 71).

התיאוריה של ביון, יחד עם המשגות נוספות[2], משמשת את הקהילה של מי שעוסקים ביחסי קבוצות. הפעילות של הקהילה מבוססת על התנסות בקבוצות, משום שהבנה של התיאוריה נותרת עקרה ותלושה בלא התנסות כזו. קהילה זו מאורגנת בזירה הבינלאומית כרשת רופפת של ארגונים, שמשתמשים בטכניקות התערבות שונות הנגזרות מהתיאוריה, בראש וראשונה – בסדנאות יחסי קבוצות. סדנאות כאלה מציעות הזדמנות ללמידה מהתנסות בקבוצות, המכַוונת להכרה בהשפעה של מה שאינו מודע על פעילות בקבוצות. אולם הרחבת המודעות של היחיד למניעים שאינם מודעים אינה מתייחסת ללא-מודע האישי והפרטי, אלא לתשתית הקבוצתיות שאינה מודעת, שטבועה באדם מטבעו כחיה חברותית. הקהילה של יחסי קבוצות מאורגנת סביב סדנאות שעוצבו בעקבות תיאוריה הטוענת שהתנסות בקבוצות מאפשרת לכל פרט ללמוד כיצד טבע האדם כחיה חברותית משפיע על התנהגות אנשים בקבוצות (למשל, Miller 1998).

אני טוענת שהפיצול בין תיאוריה לבין התנסות מופיע ומשפיע על השיח של הקהילה העוסקת ביחסי קבוצות. אשתמש בשני טקסטים של ביון כדי להראות זאת: את הטקסט הראשון – מאמר שכתב ביון בשנת 1948 – אני קוראת כ"חזיונות מהעבר" באשר לתפקיד החברתי שהקהילה של יחסי קבוצות יכולה למלא; את הטקסט השני – ספר בשם A Memoir of the Future, דהיינו "זכרונות מהעתיד", שכתב ביון בשנות השבעים – אני קוראת כהצעה להבנה אחרת של היחס בין הסובייקט לבין הקבוצה, וטוענת שהבנה זו מוטמעת בעיצוב של סדנאות יחסי קבוצות. בשנת 2006 התפרסם ספר בעקבות כנס של אנשי צוות בסדנאות שנערך בבלג'ירטה שבאיטליה בשנת 2003. אקרא ספר זה באמצעות הפריזמה שנוצרת מהצטלבות שני הטקסטים של ביון, על מנת לתאר כיצד הפיצול בין תיאוריה לבין התנסות משרת את השמרנות וחוסם את החדשנות בקהילה של יחסי קבוצות.

בשנת 1948 פורסמו דברים שנשא ביון בפני החטיבה הרפואית של החברה הפסיכולוגית הבריטית תחת הכותרת "Psychiatry at a Time of Crisis" (Bion 1948). במאמר זה, אותו אני קוראת כ"חזיונות מהעבר", ביון מתאר משבר כולל של הציביליזציה המערבית, וטוען שבמחצית הראשונה של המאה העשרים התחוללה התקדמות טכנולוגית עצומה, במחיר שקיעה לתהום של ברבריות, וגידול אדיר של האומללות האנושית (שם: 82-81). כמה עשורים מאוחר יותר וודי אלן מתאר משבר זה במלים אחרות: "יותר מבכל זמן אחר בהיסטוריה, האנושות ניצבת על פרשת דרכים: האחת מובילה לייאוש וחוסר תקווה מוחלט; האחרת – להכחדה כוללת. הבה נתפלל שתהא לנו החוכמה לבחור נכונה"[3]. בניגוד לחוסר-אונים שמתאר וודי אלן, חוסר-אונים שמוכר לכל אזרח של המציאות הגלובלית כיום, לפני שישים שנה ביון חשב שיש מה לעשות; הוא טען ששורש המשבר נמצא בשיטות הקיימות להתמודדות עם המתחים הרגשיים שבבסיס היחסים האנושיים. בכל מצב בו מופיעים מתחים כאלה, מתעוררת התנגדות להתבוננות, ואנשים נסוגים לחיפוש אחַר ויסות חיצוני, באמצעות טכנולוגיות שליטה או טכניקות שיטור; חיפוש זה אינו אלא תוצָא לוואי של הכישלון להתמודד עם הבעיה העיקרית (שם: 83).

נקודת המוצא של ביון היא שבתהליך ההתפתחות, הפרט אינו יכול לפתור שום בעיה מבלי לעמוד מייד נוכח הכורח לפתור בעיות חדשות שעולות מפתרון הבעיה הקודמת: אם, למשל, למד ללכת או לדבר, הוא מייד ניצב בפני עולם חדש ומורכב יותר הדורש חקירה והתפתחות נוספת. אולם, מוסיף ביון, כל התפתחות, כולל זו המתחייבת מהתקדמות טכנולוגית, חוזרת אל התמודדות ראשונית באותו תחום, נסוגה זמנית אל דפוסים קודמים ומוקדמים של פעילות, אל התפתחות שכבר התרחשה בעבר, כמפלט מפני הדרישה להתמודדות נוספת; ייתכן שנרמז כאן ניסוח מוקדם של ביון לגבי השנאה ללימוד מהניסיון – ניסוח אחר של אותה רתיעה מהתפתחות מושכלת לפעילות אימפולסיבית.

אם כן, כל התפתחות מאלצת את האדם להתמודד שוב עם התפתחות נוספת, ובה בעת כרוכה בהכרח בחזרה להתמודדות המוקדמת ביותר. ביון מציע הבחנה בין יכולת חיקוי שמאפשרת רכישת כישורים טכניים לבין יכולת להתפתחות רגשית ואינטלקטואלית. הבחנה זו מדגישה שכישורים טכניים מתוקשרים בקלות יחסית, בניגוד להתפתחות רגשית – אדם המחונן ביכולת להמצאה מדעית יכול כמעט מייד לתת עוצמה רעננה בידי אלפים מְרֵעיו; לעומת זאת, כאשר הדברים אמורים בהתפתחות רגשית ואינטלקטואלית, חיקוי אינו מועיל ואפילו מסוכן משום שמייצר מראית-עין מטעה של גדילה. לפי ביון, ההתקדמות הטכנית נמצאת בידי המוכשרים טכנית, בעוד ההתפתחות הרגשית נמצאת בידי מי שאינם בהכרח מפותחים רגשית, אך מצוידים היטב לחיקוי (שם: 84-83).

מפרספקטיבה זו אפשר לראות את התפתחות הפסיכואנליזה ופרקטיקות אחרות של טיפול נפשי במאה השנים האחרונות, כמציעות טכניקה להתפתחות רגשית נוכח הדרישות שההתקדמות הטכנולוגית מציבה בפני הפרט. פונקציה זו, שסוכנויות חברתיות אחרות מילאו בעבר, עברה גם היא התמחות, והפכה לגורם פעיל בהגדרת הסתגלות למציאות כבעיה של הפרט ולא כבעיה של הקבוצה. כיוון שהגדרת הבעיה קובעת את האמצעים שישמשו לפתרונה, הגדרה כזו אינה רק פונקציונלית, אלא גם פוליטית.

ביון טוען שהפרט נאלץ להתמודד לא רק עם בעיות שעולות מטבע הדחפים הרגשיים שלו, אלא גם עם בעיות שנובעות מדרישות הקבוצה; יתרה מזאת, החברה מאורגנת בצורה שמגבילה את ההתפתחות הרגשית והאינטלקטואלית של רוב האנשים, והופכת אותם למה שביון מכנה 'מנושלים פסיכולוגית'. בשירותו כפסיכיאטר במלחמת העולם השניה התרשם שרוב המטופלים שייכים למעמד מנושל פסיכולוגית; הוא אינו מקבל את הטענה שמטופלים אלה נישלו את עצמם, וטוען שגם אם זה המקרה, זו עדיין בעיה שדורשת חקירה. אפילו אם הפרט משתתף ברצון בהימנעות ממלוא הטווח של יחסים אישיים, יש לזכור את מערכת החינוך בבית ובבית-הספר, שהתירה לו להתקדם בדרך של הגבלה פרוגרסיבית, בלא שיוכל להעלות בדעתו שזה מה שקורה. זאת אומרת, נישול פסיכולוגי מתבטא לא רק במצוקה סובייקטיבית של הפרט, אלא גם בהגבלה אובייקטיבית של הקבוצה; נישול פסיכולוגי מצמצם את היכולת של פרטים ושל קבוצות לפעול בחברה – משום שהם מנושלים מנגישות למשאבים של עוצמה ושל ידע (שם: 85-84).

נישול פסיכולוגי מבוסס על הנכונות של הפרט לוותר על דחפים שמתוסכלים חברתית; אולם ויתור כזה לעולם אינו יעיל, משום שכאשר מוותרים על סיפוק הדחפים, אלה חוזרים כפרובוקציות ברמה אחרת. בציביליזציה המערבית – אומר ביון – אנשים מופצצים על ידי גירויים ששום תגובה ישירה אליהם אינה אפשרית. כאשר העיתונים מדווחים על בעיות חברתיות והחלטות פוליטיות שנוגעות רגשית בקוראים, אלה אינם יכולים להגיב תגובה רגשית ישירה. התקשורת אינה עושה יותר מאשר להבטיח את המנה היומית של תחושת תסכול וחוסר-אונים. בעוד ייצוג המציאות מתסכל ומסרס, מנגנונים של ייצור סרטים וספרות זולה מזינים פנטזיות על עולם בו בעיות מוסריות אינן מציגות שום קושי אינטלקטואלי, ויחסים אישיים מופיעים במורכבות מינימלית. ביון סבור כי מצב עניינים זה גרוע מאסקפיזם משום שבאמצעות ייצור תחליף למציאות אפשר להכחיש את ההנאה והכאב של המציאות. כאשר יש חיים, יש בהכרח גם קושי וכאב; הכחשה של עובדה זו היא אכזריות, ומחירה של הכחשה זו – ברמת החברה כמו גם ברמת הפרט – משולם במעין 'חזרת המוכחש' באסונות מעשה ידי אדם (שם: 85).

למרות שלכאורה הכל השתנה בשישים השנים שחלפו מאז שנכתב מאמר זה, לרגע נדמה שדבר לא השתנה, ושה"חזיונות מהעבר" רלוונטיים להפליא או להחריד גם במציאות הנוכחית; כיום, יותר מאשר בעבר אפילו, המנושלים פסיכולוגית, שבהכרח מנושלים גם כלכלית ופוליטית – קובעים את סדר היום של הזירה הבינלאומית באמצעות 'חזרת המוכחש'; גם כשמתאפשרת התפתחות רגשית ואינטלקטואלית באמצעות ההתמחות המקצועית הפסיכולוגית בהסתגלות הפרט לסדר הקיים בעולם – הרי שזו מתמודדת עם הבעיה של הפרט ומתעלמת מהבעיה של הקבוצה. הקריאה במאמר זה מאפשרת, לדעתי, לראות עד כמה הפוטנציאל של הגישה שחוקרת יחסי קבוצות עוד לא מוּצָה – לא מבחינת הביקורת של הסדר הקיים, ולא מבחינת התערבויות ויישומים.

בשנות השבעים יצא לאור בשלושה כרכים הספר האחרון של ביון, A Memoir of the Future -ספר משעשע, סורר וקשה לסיווג, פנטזיה שפורעת את הסדר הקיים ומערערת על השכל הישר[4] – מעין אוטוביוגרפיה פסיכואנליטית או פסיכואנליזה אוטוביוגרפית. בספר זה נשמעים כל הקולות כמו "זכרונות מהעתיד" – נדמה שרגע הכתיבה הוא העתיד של הדמויות, אשר מגיחות מהעבר כזכרונות מדומיינים; הפנטזיה של ביון מציעה לדמויות אלה הזדמנות נוספת, זירה לפעולה, מרחב לשיחה שאינה אפשרית במציאות. במקום לשכתב את העבר בדיעבד בהתאמה לעתיד כפי שמקובל, ביון משׂרטט מסגרת עלילתית רופפת, ופורשׂ יריעה רחבה של דמויות ממשיות וספרותיות, הכוללת נשים וגברים, אדונים ומשרתות, גברות ומשרתים, רופאים, חיילים וכמרים, וגם כנופיה שלמה של עצמו בגילאים שונים – מעוּברוּת ועד זִקנה, ועוד כמה רוחות רפאים משוטטות. כל הקולות משוחחים, מתעלסים ומתקוטטים, ומשרטטים נפש שכוללת הכל – כל מה שהיה, כל מי שפגש, כל מה שהותיר חותם על אותם זכרונות מהעבר שנכתבים מהעתיד, בלא לשכתבם לכדי אחדות קוהרנטית; ביון כותב את עצמו באמצעות כל הקולות האלה כסובייקט מעורער, מפוצל לזכרונות מסוכסכים ולרשמים טראומטיים.

ספר זה מציע התבוננות שונה על היחס בין הסובייקט לבין הקבוצה – הסובייקט מכיל קבוצה שכוללת לא רק אחרים מופנמים, אלא גם ריבוי של העצמי; השפה העברית משמרת את הקוהרנטיות של האני או העצמי באמצעות היעדר צורת ריבוי לכינויי גוף אלה, אולם הפרספקטיבה של "זכרונות מהעתיד" מאפשרת לשמוע את כל הקולות של הקבוצה שבפנים. זאת, לעומת פרטים שפועלים בקבוצות, ותכופות מתבצרים ביחידותם ובאחדותם נוכח ריבוי הקולות של הקבוצה שבחוץ.

העיצוב של סדנאות יחסי קבוצות מאפשר למשתתפים לשמוע את כל הקולות[5] – לזהות בתוכם את הקולות שנשמעים בקבוצה שבחוץ, ולגלות בחוץ את הד הקולות שחבויים בקבוצה שבפנים. הסדנאות מציעות הזדמנות להתבוננות על היחסים בין הפרט לבין הקבוצה, באמצעות ערעור שליטתם של מנגנונים דוגמת פיצול, השלכה והפנמה, מנגנונים שמשמשים גם להכללה של קולות מרגיעים במוכרותם, וגם להדרה של קולות מאיימים באחרותם. האפשרות לשמוע את כל הקולות נוצרת באמצעות עמדה פרשנית של הצוות, אשר נשענת על השעיית השיפוט המוסרי והפוליטי[6]; אולם עמדה פרשנית כזו, שמאפשרת התבוננות אחרת במסגרת הסדנאות, אינה מסייעת לפעולה תכליתית בעולם בו כל ערעור על יחסי העוצמה הקיימים מעורר עוינות ואלימות.

יתר על כן, חשוב לזכור שגם הקהילה של יחסי קבוצות, כמו הפסיכואנליזה, מתקיימת בחברה כמובלעת מקצועית – רשת של ארגונים וולונטריים, שמקיימים קשרים שונים ומשתנים עם המדינה ועם האקדמיה. כתוצאה מהיעדר יחסי של משאבים, סדנאות יחסי קבוצות עומדות לרשות מי שיכולים לשלם את עלות התובנה; הגבלה כלכלית זו מגבילה במידה זו או אחרת גם את התודעה באשר למשמעות הפוליטית של הגישה.

אם הפסיכואנליזה ממלאת אחר פונקציה חברתית, אשר מניחה שהפתולוגיה נמצאת בנפש היחיד, הרי שהסדנאות של יחסי קבוצות לא עוסקות בפתולוגיה, אלא בקשיים השגורים והשכיחים של החיים החברתיים, וזאת, על מנת לסייע לאנשים בהתמודדות עם הקונפליקט הכפול של היחיד – עם הקבוצות שבחוץ ועם הקבוצתיות שבפנים; העיצוב של סדנאות אלה נועד להציע לפרט הזדמנות ללמוד מההתנסות בקבוצות כיצד להתמודד עם הקונפליקט הקבוע שקיים בכל קבוצה אנושית, הקונפליקט בין הנחות בסיסיות לבין קבוצת העבודה. כל אדם יכול ללמוד כיצד הנחות בסיסיות מאפשרות פעולה אימפולסיבית משותפת, ובה בעת מגבילות את התבונה ומשבשות את שיתוף הפעולה בפעילות קבוצת העבודה.

כמו כל תובנה לגבי מגבלות הדעת [mind], גם ההכרה במגבלות טבע האדם כחיה חברותית מאפשרת ליחיד פעולה מושכלת בעולם באמצעות התפתחות רגשית ואינטלקטואלית; אלמלא ההגבלות הכלכליות, התפתחות כזו היתה יכולה לעמוד גם לרשותם של המנושלים פסיכולוגית, כפי שאכן היה בעבר, כאשר ביון עצמו עבד בקבוצות – גם בצבא, בבית-החולים הפסיכיאטרי הצבאי נורת'פילד, וגם באזרחות, בקבוצות השונות שיזם במרפאת טוויסטוק.

כאמור, קהילת יחסי קבוצות מבוססת על למידה מהתנסות בקבוצות, משום שההבנה של התיאוריה נותרת עקרה ותלושה בלא התנסות כזו. אבל אין די בהכרה זו כדי למנוע את השפעת השנאה ללימוד מהניסיון על קהילה זו; בעוד דיסציפלינות אחרות נאחזות בהזדהות עם נקודת הראות האינטלקטואלית[7], מי שעוסקים ביחסי קבוצות מציעים הזדמנות ללמוד מההתנסות, ובהכרח נאבקים לא רק נגד השנאה ללימוד מהניסיון, אלא גם נגד נקודת הראות האינטלקטואלית הצרופה, המשמשת כהגנה נגד למידה מההתנסות בסדנאות יחסי קבוצות. עמדה זו אינה נותרת בד' אמות של הסדנאות, למרות שאלה מוגדרות מלכתחילה כארגונים זמניים; אני טוענת שמי שעוסקים ביחסי קבוצות מגיחים מהסדנאות אל העולם כשגרירים של מובלעת מפורזת שמתקיימת במסגרת התרבות של חברת הצריכה; דבקותם של שגרירים אלה בלמידה מההתנסות קוצצת מבלי משים את כנפי התיאוריה שעומדת לרשותם, ומגבילה בהסח הדעת את השימוש שביכולתם לעשות בתובנות שמעניקה ההתנסות בקבוצות.

אולם המשמעות של ההתנסות בסדנאות יחסי קבוצות ניתנת להבנה מלאה רק באמצעות התיאוריה, שיכולה לחלץ את המשמעות הפוליטית של ההתנסות האישית המיידית ב'כאן ועכשיו' להבנה אחרת של תופעות חברתיות ותרבותיות. הפיצול בין תיאוריה לבין התנסות פועל, כאמור, כמו פילוג, בשירות השנאה ללימוד מהניסיון, כהימנעות מהכאב הנפשי הנלווה להתפתחות. כתוצאה מהמאבק נגד מופע שכיח של השנאה ללימוד מהניסיון – ההתכחשות להתנסות הרגשית, הקהילה של יחסי קבוצות נוטה לעבר ההתכחשות להבנה האינטלקטואלית, שאינה אלא מופע אחר של אותה השנאה ללימוד מהניסיון. וכך, ההדגשה החוזרת ונשנית של הלמידה מההתנסות, כפי שזו מגולמת בסדנאות של יחסי קבוצות, הופכת גישה חדשנית לחקירה של יחסים בקבוצות, לחסימה שמרנית של יישומים אחרים של התיאוריה – להתערבות בחברה או לביקורת התרבות.

בשנת 2003 התקיים הכנס הראשון של אנשי צוות בסדנאות יחסי קבוצות בבלג'ירטה שבאיטליה. אתייחס לספר שפורסם בעקבות הכנס כמייצג את השיח של הקהילה העוסקת ביחסי קבוצות, וכמבטא את הבעיות שמופיעות כשקהילה זו מתמודדת עם המתחים בין שמרנות לבין חדשנות. בהקדמה לספר כותבים העורכים שהספר מבטא ערכים אינהרנטיים לעבודה ביחסי קבוצות (2006: xix); ואכן, מאמרה של אוליה חלילי, שפותח אסופת מאמרים זו, עוסק בהתנסויות האישיות שהוליכו אותה להכרה בעדיפות של למידה מהתנסות בקבוצות על למידה אינטלקטואלית (שם: 29-17); לדעתי, מאמר זה מייצג היטב את ליבת הקונפליקט של קהילה זו כיום – הדבקות המפורשת בלמידה מההתנסות שוללת במובלע אפשרויות אחרות של התפתחות באמצעות שיטות אחרות של למידה, כפי שאכן טוען אלן שייפר במאמר אחר בספר (שם: 136).

הסדנאות מציעות למשתתפים הזדמנויות ללמוד מההתנסות, למידה שממוקדת בפיתוח ערות להיבטים שהם אינם מודעים להם של התנהגות בקבוצות; שני מאמרים בספר על כנס בלג'ירטה מציינים שלמידה כזו אכן מסייעת לפרט בפיתוח ערות לתופעות הקבוצה בארגונים, אולם בה בעת מערערת את המוטיבציה לפעול במסגרות אלה, ולעתים נתפסת כחתרנית ביחס לנורמות הארגוניות (2006: 122-121, 125, 146).

משום שהשיח של קהילה זו מבוסס על ההתנסות בסדנאות, העמדה הרדיקלית נשמרת באמצעות מחויבות קנאית להתפתחות של כל פרט; אולם בה בעת ההתנסות בסדנאות גם חותרת תחת העמדה הרדיקלית, משום שאותה מחויבות לפרט נוטה להשתלב בשיח הפסיכולוגי השגור, שמזהה את השורש של כל בעיה בפתולוגיה של הפרט ולא בדינמיקה של הקבוצה. זאת אומרת, הפעולה בשירות הלמידה של הפרט מאפשרת לקהילה של יחסי קבוצות להתקיים כמובלעת רדיקלית, גם אם מי שפועלים בתוכה אינם תמיד ערים למשמעות החתרנית של התיאוריה או להשפעה המערערת של ההתנסות בסדנאות.

בספר זה נידונים בהרחבה היחסים המורכבים בין חדשנות לבין שמרנות; קבוצת הדוברים שקולם נשמע בספר מודעים היטב לחרדות שמעוררת חדשנות, כמו גם לסכנות שצופנת בחובה שמרנות (2006: 10-5, 43-30, 178-166). העריכה של הספר (מרדר 2007) כמו גם הבחירה של הדוברים והדברים בכנס באמצעות הזמנת המאמרים מראש, מלמדות על עוצמת החרדה מחוסר שליטה ברעיונות ובדיונים (שם: 174). אסטרטגיה כזו סותרת לכאורה את המורשת הרדיקלית של פתיחות לכל הקולות שנשמעים בסדנאות יחסי קבוצות, אבל התחימה של ההשתתפות למי שעבדו בצוות הסדנאות כמו גם הבחירה של הדוברים בכנס מחקה את הבחירה של צוות לסדנא; נדמה שבשני המצבים – גם בסדנאות וגם בכנס של אנשי צוות בסדנאות – השליטה בצוות ובמבנה נועדה להכיל את החרדות הפרימיטיביות שהגישה החוקרת של יחסי קבוצות מעוררת בהכרח.

אני טוענת שהדגם של סדנאות יחסי קבוצות כפי שעוצב בעיקר בשנות החמישים והשישים ראוי לשימור דווקא משום שמכיל מתח אינהרנטי בין שמרנות שמתבטאת בהקפדה על מבנה הסמכות לבין חדשנות שמתבטאת בפתיחות לכל הקולות; אפשר לומר שדגם זה מחולל הזדמנויות ללמידה באמצעות מפגש של "היזום והבלתי יזום, הפרימיטיבי והמתוחכם" (ביון 1992: 100). מבחינה זו, הדגם מעוצב כשחזור של סיטואצית חיים ממשית (ביון 1946) בה קיימים מתחים רגשיים בין המבנים של החברה והתרבות לבין ההתנסות של כל פרט בתוכם; המודעות לקיום מתחים אלה מעוררת חרדה אבל גם משמשת הזדמנות להתמודדות עם הקונפליקט ההתפתחותי שמופיע בהתנסות של הפרט. חשוב לזכור, שסדנאות יחסי קבוצות דורשות השקעה של כסף, זמן ומאמץ מכל המשתתפים; התבוננות כזו אינה סחורה שפשוט למכור בציביליזציה המבוססת על התקדמות טכנולוגית כחלופה להתפתחות רגשית ואינטלקטואלית, בתרבות שתרה ללא הרף אחר פתרונות מהירים ויעילים לבעיות, פתרונות קלים לשכפול ונוחים להעתקה.

כאמור, ההשתתפות בפעילות הקהילה של יחסי קבוצות מבוססת על ההתנסות בסדנאות יחסי קבוצות, ותשתית ארגונית זו קובעת את היחס האמביוולנטי של הקהילה כלפי התיאוריה שבבסיס ההתנסות. אמביוולנטיות זו מתבטאת בעמימות שמופיעה בשיח כאשר עוסקים בתיאוריה; בעקבות זאת, היחס בין התיאוריה לבין היישומים שנגזרים ממנה מתערפל, ואז מטשטשת ההכרה שאפשר לגזור מהתיאוריה יישומים שונים, בהתאם למשימה שעל סדר היום.

ייתכן שהדגם של סדנאות יחסי קבוצות הוא יישום מוצלח במיוחד של התיאוריה, אבל גם אם ניתָן לו מעמד מיוחס, זו עדיין אפשרות אחת מרבות אחרות. הזיהוי של יישום יחיד עם הגישה כולה מעורר תחושה כאילו רק הדגם הזה קיים, ורק את הדגם הזה אפשר לשנות. לדעתי, ההיעדר של מחקר שיטתי לגבי סדנאות יחסי קבוצות שמוזכר בספר (2006: 137-123, 150-138), נובע מחשש שהממצאים יחייבו שינויים בדגם זה. בעקבות זאת, במקום צמיחה של יישומים מרובים מופיעה חרדה שהיישום החדש יבוא במקום הדגם הקיים, מה שמגביר את החרדה מפני כל שינוי.

כתוצאה מחרדה זו, כל הצעה לשינוי או לפיתוח מייד מקבלת פרשנות – משום שחדשנות חשודה תמיד ברצח אב (שם: 32). בספר מופיעות פרשנויות שבדיעבד לתהליכים שהתרחשו בכנס בלג'ירטה עצמו – בהקדמה של העורכים כמו גם במאמרים המסכמים שנכתבו בעקבות הכנס (למשל – שם: 11, 165-160, 177-175); פרשנויות אלה מופיעות בניסוחים שונים, שכולם מתארים יריבות אחאים במסגרת מלחמות הירושה על המנהיגות בקהילה של יחסי קבוצות. בסדנאות יחסי קבוצות פרשנות כזו מסייעת למשתתפים לזהות דפוסים שמפעילים אותם או פנטזיות שמתעוררות בתוכם נוכח תופעות הקבוצה. אבל כאשר דנים במתחים הכרוכים בחדשנות ובשמרנות, אזי הבנה שמשתמשת באדיפוס כמטאפורה אחת ויחידה, מצמצמת את החיים הפוליטיים של הקהילה לפנטזיה על מתחים רגשיים במשפחה מדומיינת, ואינה מצע מועיל לפעולה חברתית או פוליטית מושכלת של קהילה זו.

בפועל, המאמרים שמופיעים בספר עוסקים ביישומים שונים (שם: xv): מסדנאות שחוקרות סיטואציות חברתיות או קונפליקטים פוליטיים (שם: 75-45) ועד התערבויות שונות בהשראת החשיבה של יחסי קבוצות (שם: 120-77). עם זאת, נראה שחדשנות מעוררת חרדה כי נדמה שזו דורשת הסתגלות למציאות חברתית שאינה מוכנה להקצות משאבים של זמן או כסף, ושאינה מכירה בכורח לשאת מידה של תסכול על מנת ללמוד מההתנסות (שם: xiv, 90). לדעתי, חרדה זו נובעת מהפיצול בין תיאוריה לבין התנסות; העמימות שנגרמת על ידי פיצול זה מוֹנעת מהמשתתפים בשיח לזהות בבהירות שאפשר להציע – בנוסף לדגם של סדנאות יחסי קבוצות – גם יישומים חדשים שאינם חותרים לקדם הסתגלות למציאות דווקא, אלא מצביעים על האפשרות למתוח ביקורת על המציאות החברתית, לערער על דרישותיה ולחתור תחת אושיותיה.

לסיכום, אני טוענת כי בתרבות שמתכחשת לכאב ולקושי שכרוכים בהתפתחות, בתרבות שנשלטת על ידי 'חזרת המוכחש' באסונות מעשי ידי אדם – בעת בה אפילו אסונות טבע הם אסונות מעשי ידי אדם, אולי השמרנות נמצאת דווקא בחדשנות לכאורה שמסתגלת לדרישות המציאות, בגישה שמתאימה עצמה לאופנות חולפות ולמגמות שליטות, בעוד החדשנות טמונה דווקא בשמרנות – בהתעקשות על ערכה של הלמידה מההתנסות, ודווקא עבור מי שמנושלים פסיכולוגית.

מקורות

ביון, ו. ר. (1992 [1961]) התנסויות בקבוצות ומאמרים נוספים. דביר.

מרדר, ח. (2007) סקירת ספרות: Group Relations Conferences: Reviewing and Exploring Theory, Design, Role-Taking and Application | קו אפק, 8, 112-106.

Bion, W. R. (1946) The Leaderless Group Project. Bulletin of the Menninger Clinic, 10(3), 77-81.

Bion, W. R. (1948) Psychiatry at a Time of Crisis. British Journal of Medical Psychology. XXI, 81-89.

Bion, W. R. (1961) Experiences in Groups and Other Papers. Karnac Books.

Bion, W. R. (1991) A Memoir of the Future. Karnac Books.

Brunner, L. D., Nutkevitch, A. & Sher, M. (2006) Group Relations Conferences: Reviewing and Exploring Theory, Design, Role-Taking and Application. London: Karnac Books.

Freud, S. The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud.

Vol. I-XXIV. Strachy, J. (ed.) London: The Hogarth Press, 1962.

– (1919) The 'Uncanny'. SE XVII, 217-252

– (1920) Beyond the pleasure principle. SE XVIII, 3-66

– (1921) Group Psychology and the Analysis of the Ego. SE XVIII, 67-143.

Laplanche, J. & Pontalis, J.-B. (1988) The Language of Psychoanalysis. Karnac Books & the Institute of Psychoanalysis. 78-80` 162-165.

Miller, E. (1998) A Note on the Proto-mental System and Groupishness: Bion's Basic Assumptions Revised. Human Relations, 51, 1495-1508.