ביום העיון ניסינו להעמיד לרשות המשתתפים מושגים ומלים, אשר יאפשרו לחשוב על סוגיית העיצוב של העתיד – באמצעות חזרתיות? על העבר? על ההווה? או באמצעות עצם החשיבה או הפנטזיה על העתיד?

בשנים האחרונות אני מספרת מדי פעם בדיה: הימים ימי שנות העשרים במאה העשרים. קבוצת המהפכנים הנעה בתוך ומחוץ לגבולות רוסיה נרדפת באכזריות על ידי משטרת הצאר. האיום גדול, החרדה עצומה, ומתוכה שואל לנין יום אחד: "האם לדעתכם טרוצקי אמין? אפשר לסמוך עליו? או שמא עלינו להתחיל למדר אנשים? להגלות? לאיים? ואולי… למעלה מזה?" ביום ההוא, גורסת הבדיה, נולד סטלין.

בבדיה אין שמץ 'אמת היסטורית'. מפתיע, אם כן, כל פעם מחדש, כיצד בכל עת שזו מסופרת, השומעים מבינים על מה מדובר, מסתכלים ומהנהנים, המשמעות – הם משדרים – ברורה. אם הנסיבות מאפשרות, ההערות והאסוציאציות שלהם מלמדות שאנו שותפים למועקה הנובעת ממשמעות הבדיה.

המאורעות – ובעיקר האופי שיעטו בבוא העתיד – למדנו, נקבעים זמן רב מראש, בהסח הדעת, בתהליך לא מודע כלל ועיקר. המחשבות והרגשות שהאנשים המעורבים יידעו ויוכלו לבטא במלים, שונים תכלית השוני מהתוצאות שהתהליכים יולידו בעתיד. בניהם, ממשיכיהם, מבקריהם, ולעתים הם עצמם, אנחנו, רואים זאת בבירור – בדיעבד.

המאה שעברה התאפיינה בהתפתחות אידיאולוגיות שבעודן מציעות פתרונות לאומיים וחברתיים, המיטו אסונות כבדים על האנושות, דהומניזציה ושואה.

לעומת זאת, בד בבד הופיעו גם ניסיונות לחשוב וליישם רעיונות שתכליתם להביא לשינוי מיטיב במבנים החברתיים או ביחסים בין אנשים וקבוצות בחברה, בדרך של מהפכה או של השתנות הדרגתית. עד היום אנו ממשיכים ומתמודדים עם הפערים המחרידים בין הכוונות לבין התוצאות. השאלה האם השתנות מיטיבה אפשרית עדיין נמצאת עמנו. יום העיון של אפק מבטא את הצורך לחזור ולעסוק בנושאים אלה מזווית מיוחדת.

יום העיון כלל שלוש הרצאות מפי הסופר אמיר גוטפרוינד, הפילוסוף פרופ' עדי אופיר וחברת אפק הפסיכולוגית דר' דורית שיקיירסקי. ביום העיון השתדלנו לתמוך בלמידה באמצעות שילוב של הרצאות ועבודה קבוצתית, ובאמצעות השילוב המתחייב מהנושא בין עיון, פילוסופיה וספרות. ההרצאות העמידו לרשותנו תובנות ומלים לבטא אותן. ההיווצרות של ההווה, העבר והעתיד בו בזמן, זו ההבנה החשובה והקשה ביותר. בהיווצרותם בו בזמן, הם מכתיבים את מה שיבוא בד בבד עם תיאור מסוים של מה שהיה. כל מרצה בדרכו האיר את הקשר הזה שאינו ניתן להתרה, ואת הקושי האדיר להישאר במערבולות ההווה משך זמן שיאפשר לחשיבה לזרום, לדימיון לצוף במחוזות האפשרי והבלתי אפשרי, ואם תרצו – ללמוד מההתנסות.

ההכרה בהיווצרות הסימולטנית של ההווה, העבר והעתיד מעמידה את הלמידה מההתנסות במרכז, וממילא מבהירה שכל למידה היא למידה בדיעבד. גם הפעם למדנו עד כמה אנו מחפשים אחרי נורמות וקריטריונים בניסיון לעצב את שיהיה מלכתחילה, לגרוף מידה של ביטחון, אחיזה במערבולת הסוחפת הווה-עבר-עתיד. כך, אנו מקריבים הרבה מהספונטניות ומיכולת היישום הטמונה במערכות המושגים העומדות לרשותנו, ומחזקים את החזרתיות של דרכי ההבנייה של השיח, כאשר גם כשאנו רוצים להיות חתרניים, אנו נשארים שמרניים. בניסיונות לשאת את חוסר הוודאות ולטפח פתיחות מחשבתית, אנו פוגשים את הנטייה האנושית כל כך לבנות קטגוריות בטרם עת ולעצב דרכים לבדל בין ראוי לבין לא-ראוי, אשר מקדשים מבנה חברתי שפוגע בגמישות הנחוצה לפתח יישומים והתנסויות.