מלחמת לבנון השנייה, כמו גם האיום המתמשך על עוטף עזה, חשפו שוב ושוב את תגובת הלחץ של אנשים הנתונים לאיום, ואת תגובת ההיחלצות, היוזמה והנדיבות של אנשי מקצוע לסייע לאלה מהם שביקשו להתמודד עם מצוקתם – תופעה אנושית מיוחדת שראוי לתת עליה את הדעת.

 

 

בפרוץ מלחמת לבנון השנייה וההפגזות על הצפון, יזם ג'וינט ישראל[2], בסיוע יהדות ארצות הברית ובתיאום עם גורמי הממשלה והרשויות המקומיות, את הבאת בני הגיל השלישי, אוכלוסיות נכים ומשפחות עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים מהאזורים המוכים, לנופשונים בני חמישה ימים בבתי מלון בירושלים. כך קרה גם עם גבור מכת הקסאמים על שדרות בקיץ 2007.

 

 

אנשי מקצועות מסייעים ביוזמה ובהנהגה של חברים ירושלמיים של אפק ובהשתתפות חברי האיגוד לפסיכותרפיה בעיר ומתנדבים אחרים, הפעילו למעלה מחמשים קבוצות תמיכה וחיזוק החוסן של הנופשים, בהשתתפות כוללת של למעלה מאלף נפש. לפי הצורך, וכשתנאי המקום אפשרו זאת, ניתן גם סיוע אישי  למי שביקשו זאת, וכשאי-אפשר היה, הופנו לשירותים בקהילה. מטרת התכנית הייתה לאפשר לאלה המעוניינים בכך להשתתף בשיח קבוצתי על מה שחוו במהלך המלחמה מהיבטים פיזיים, רגשיים, קוגניטיביים, חברתיים וכלכליים, תוך איתור וזיהוי הכוחות המאפשרים התמודדות קונסטרוקטיבית עם הלחץ והמצוקה. הייתה זו הזדמנות להסתייע בחברי הקבוצה לחיזוק חוסן אישי, לפיתוח סולידריות חברתית, להענקת משמעות אישית וחברתית לחוויות אלה וליצירת פרספקטיבה של תקווה ואופטימיות חרף המצוקה.

 

 

התארגנות נוכח ביטויי מצוקה, פתולוגיה או סיכונים לאדם ולרווחתו הנפשית, על מנת להעניק מכישוריהם לזקוקים לכך, זו תגובה מהותית למקצועות הטיפול המסייע ולאתיקה שלהם. במצב הכאוטי שנוצר במלחמת לבנון השנייה, וכעבור שנה, בהתקפת הקסאמים המסיבית על עוטף עזה, אנשי מקצוע ירושלמיים – פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ופסיכיאטרים – הגיבו באמצעות התארגנות כזו. הם יזמו מתן סיוע מקצועי לאנשים מאזורים מוכי טילים בצפון ובדרום – זקנים ובעלי צרכים מיוחדים, שזכו בנופש בבתי מלון בירושלים.

 

 

הרעיון נולד כאשר משפחה של נכים מחיפה הייתה זקוקה למוצרי יסוד שנבצר ממנה לקחתם בעת היציאה החפוזה לירושלים. דניאלה כהן[3] באה לבית המלון לסייע לה. תוך כדי כך, נחשפה למציאות שנוצרה במקום. ההתבוננות במציאות זו, וכן  שיחות עם נופשים, הביאו לזיהוי צורך של רבים מהם בתמיכה נפשית. לאחר התייעצות עם עמיתים בדבר הדרך לענות על צורך זה, דניאלה פנתה לחברי אפק באשר הם וגייסה מייד למשימה זו את הקבוצה להתבוננות, למידה ועשייה חברתית[4], שהיא שותפה להנחייתה במסגרת פעילות אפק בירושלים.

 

 

 

בשגרת החיים הרגילה יש התמד, שיווי משקל, יציבות, קביעות, ודאות וביטחון. אנשים יודעים למה לצפות ופועלים דרך שגרה, שאם יש בה רגיעה, זו עשויה לנבוע מהתאמה בין הגירויים הסובבים לבין המשאבים העומדים לרשות האנשים לתגובה. לעומת זאת, לחץ, מחולל חריגה משגרת רגיעה וודאות – ומערער את האיזון בין גירוי לבין תגובה ואת תחושת הביטחון. תחושת לחץ מופיעה כאשר הגירוי הוא בעל עוצמה שהאדם לא היה רגיל לה או כאשר הוא בעל זיקה לחוויה טראומטית קודמת שנחרטה בעולמו הפנימי. לחץ המשדר איום או סיכון בפועל של אדם, בטרם הצליח לגייס את גופו, את כוחותיו הנפשיים ואת האינטליגנציה שלו להתמודד עמו, מותיר עקבות המקשים על תפקודו התקין ועלולים לפגוע ב-well being שלו ברמות שונות.

 

 

אדם יכול להכיל מצב לחץ כשהוא נהנה ממשאבים גופניים, קוגניטיביים ורגשיים וממיומנויות התנהגות מועילות בתפקוד קיומי תכליתי ואוטונומי. גם אם הוא נאלץ להתמודד עם גירוי חריג עד קיצוני, עדיין משאביו אינם כלים, יש לו עתודות להמשך הקיום הנורמטיבי בחיי היומיום, יכולת להכיל אירועים טראומטיים נוספים ולהרגיש פוטנטי. אולם יש ומבנה זה מתמוטט תחת הלחץ, האיום מכריע והאדם מגיב בתגובת חרדה קשה. במקרה כזה דרושה התערבות חירום.

 

 

אין ברשימה זו משום כוונה להציע דרכים להתמודדות עם תגובות לחץ של אוכלוסיה אזרחית בעין הסערה בעת מלחמה. היא באה לתאר פעילות מקצועית בקרב קבוצות של אנשים קשי-יום אך מתפקדים, אשר הוצאו לזמן קצר מסביבה מאיימת בה הם חיים במצב חירום מתמשך. ההנחה היא שרגיעה בתנאים מוגנים בסביבה הרחוקה מאזור האיום, תתרום לגיוס הכוחות האישיים ותחזקם לקראת המשך ההתמודדות עם האיום והסכנה בשובם לביתם. קבוצות הנופשים שהובאו לירושלים בנסיבות החירום האמורות, הציבו אתגר לחברי אפק לעשות מעשה שיש בו שילוב של תרומה מקצועית ייחודית עם עשייה חברתית.

 

 

לכאורה אפשר לראות את שתי האוכלוסיות – קבוצת הבאים מאזורי הסכנה וקבוצת אנשי המקצוע – מגיבות על לחץ, גם אם שונה, כל קבוצה על-פי דרכה. האוכלוסייה הראשונה נתונה באיום קיומי של ממש ואילו השנייה בעיקרו של דבר חווה איום בכוח וכן אמפטיה עמוקה עם הקבוצה הראשונה החווה את האיום בפועל. שתי האוכלוסיות, כל אחת על-פי דרכה, מתמודדות במידה זו או אחרת עם איום ותגובת לחץ. ההבדל ביניהן, מן הסתם, הוא בכך שהראשונה היא בעת ובעונה אחת אובייקט של אלימות וסובייקט של התמודדות עמה, ואילו השנייה – סובייקט יוזם, הנוטל על עצמו שליחות חברתית לסייע לאוכלוסיה הראשונה בהתמודדותה.

 

 

התמודדותו של הנתון במצוקה עם מצבו היא קודם כל כורח קיומי. האפקטיביות של ההתמודדות משמעותית מבחינת איכות המשך הקיום. לתרומה להתמודדות זו נודעת חשיבות גדולה, שמחייבת לימוד. ההיחלצות של מי שאינו נתון במצוקה קיומית לסייע לזה שנתון בתוכה בפועל מזמינה עיון ודיון  היחלצות כזו מוכרת ברוב החברות האנושיות ובכללן בחברה היהודית, ואופיינית לחברה הישראלית. העזרה לזולת, במיוחד לחלש ולנתון במצוקה ובסבל, שכיחה בכל ימות השנה ורווחת בממדים גדולים יותר בעתות משבר וחירום בקרב האוכלוסייה בכלל, ובקרב אנשי מקצוע בתחום מומחיותם בפרט.

 

 

מניעיה של העזרה המושטת הוולונטרית של אנשי מקצועות מסייעים שאינם נתונים בסכנה ישירה, שונים: יש וזו נובעת מאמפטיה בסיסית עם מי שנתון במצוקה; יש וזו מעוגנת בקוד אתי; לעתים מקורותיה מסורתיים או אידיאולוגיים ולעתים מניעיה אישיים – מודעים או לא מודעים. איום שיש לו פוטנציאל התפשטות מעורר פחד, חרדה ותגובת לחץ. אחת מדרכי ההתמודדות זו פעילות המבוססת על המוכר והמזומן, המעניקה תחושת "עסקים כרגיל" – ביטחון ורוגע. בעלי מקצועות מסייעים, הרגישים לסבלו של הזולת, יכולים לנתב התמודדות כזו לאפיק הפעילות המקצועית שמוכרת להם. הדבר נכון במיוחד בשעת חירום. התופעה ידועה בקרב עובדים לשעבר בשירות הציבורי[5], שהתנסו בכך ומרגישים צורך לתרום מניסיונם, או בקרב אנשי מקצוע אחרים המתנדבים לתרום במקום שזקוקים להם. אולי יש בכך בעתות חרדה מענה על צורך בסולידריות או בהשתייכות לעושים, המעניקה תחושת פוטנטיות, ובמיוחד הרגשת שליטה ולקיחת אחריות.

 

 

להושטת עזרה מהסוג המתואר לעיל יש משמעות מיוחדת עבור אנשי מקצוע האמונים בפרקטיקה המקצועית שלהם על תפיסת עולם ותיאוריה המרחיבים את מושאי התייחסותם אל מרחבי הלא-מודע האישי והקולקטיבי. התבוננות, פעילה ככל שתהיה, קשב וסובלנות הדרושים לעליית תכנים הנוגעים להתנסות ולחוויות העבר – בין אם מודעים, מודעים חלקית או בלתי-מודעים, כל אלה מחייבים היערכות אישית שיש בה כוננות הכלה, ספיגה ועיבוד של למידה, הערכה, אבחון והחלטות התערבות במרחב הקליני. בראיה כזו, בסיטואציה אישית, זוגית או קבוצתית, המטפל חייב להיות ער למרחב הפנימי שלו ולהבטיח תגובה מקצועית העונה על צרכי הלקוח בראייה מיידית וארוכת טווח גם יחד. יישוג (reaching out) והתערבות פעילה במונחים של 'כאן ועכשיו' מחייבים היערכות אישית ומקצועית שונה. מטפל האמון על שליטה וביקורת עצמית קפדנית בגישה הדינמית, נזהר מפני העברה נגדית, ובמיוחד בסיטואציה אינטרסובייקטיבית התובעת ביטויי מעורבות. בקרה וזהירות כאלה בולמות לעתים את איש המקצוע והוא מגלה סימני ריסון עצמי גם במקום בו נדרשת מעורבות פעילה והתערבות תכליתית מיידית בסיטואציה קונקרטית. קשה להכיל ניגוד כזה בנקודת זמן ומרחב אחת, אך ניתן להתמודד עמו תוך גמישות תפקודית של אנשי מקצוע בעלי ניסיון רב, ביטחון בסיסי ועוצמה אישית.

 

 

ניגוד כזה מהווה גם מקור של התלבטות ושל בחינה בלתי-פוסקות בקרב מי שערכיהם האישיים והערכת המצב המקצועית שלהם תובעים מהם להמשיך בעיסוקם המקצועי הייחודי בגישה דינמית, ועם זאת, לתרום חברתית ומערכתית במרחב בעל מהות וייחוד הדורשים התמודדות בגישות שונות ולעתים מנוגדות. אין זה מקרה אפוא, שאפק נערכה במיוחד – תיאורטית  ומעשית – להתערבות מערכתית במרחב החורג מהקליניקה המסורתית. מציאות המחייבת התערבות כזו או אחרת שכוללת  מרכיבים של מיידיות והיערכות פעילה במרחב, היא לחם חוקם של אנשי מדעי ההתנהגות בפעילות מבצעית בצבא ובאסונות המוניים בעורף האזרחי. נושאה של רשימה זו הוא התנהלות דומה של  אנשי מקצוע המתארגנים כקבוצת משימה למתן עזרה לנזקקים במצב חירום על-ידי יישוג ועשיית שימוש גמיש בידע, במיומנויות ובחכמה המקצועית שלהם.

 

 

 

התכנית התפתחה בהדרגה תוך מודעות למורכבות זו. כל שלב חייב התייחסות לממד שונה. התהליך בו המחשבה הראשונית הפכה לממשות ארגונית ומקצועית התרחש בחמישה ממדים:

 

 

הממד הראשון – זיהוי הצורך, כינון צוות עמיתים לחשיבה ולעשייה כגלעין של פרקטיקה חוץ-קלינית, הגיית רעיון המענה וכיווני ההתערבות והתמרתם לתכנית פעולה.

 

הממד השני – התלכדות אנשי המקצוע שנענו לקריאה להתנדב כקבוצת עבודה מגויסת במצב חירום לסייע במקום בו נדרשה עזרה שלא ניתנה על-ידי אחרים.

 

הממד השלישי – גיבוש יישומן של שיטות עבודה המוכרות לחברי הקבוצה מעבודתם המקצועית בכלל ומהתנסותם באפק בפרט, והתאמתן לסיטואציה ולצרכים הקונקרטיים. סייעו לכך ההתנסות בקבוצה להתבוננות, למידה ועשייה חברתית[6] ובקודמתה את פתח[7]. ניתן להניח שהתנסויות אלה תרמו לניסיון להכניס סדר בעולם הכאוטי – הוויית המלחמה ממנה הגיעו אנשי הצפון ועוטף עזה לנופשונים. עם זאת, נראה שלממד האנושי האישי, החוץ-מקצועי, היה תפקיד מכריע הן בעצם ההתנדבות, הן בדרך העשייה והן בתכנה.

 

 

הנחת העבודה הייתה שרוב הנופשים חיו בדרך כלל חיים אישיים וחברתיים נורמטיביים לפני המלחמה. הסיוע המקצועי המתוכנן נועד: א) לזמן להם אפשרות ללמוד מניסיונם שלהם ושל זולתם בהתמודדותם עם מצבי לחץ ומשבר, ומהאופן שבו גייסו כוחות למטרה זו בעבר ובמלחמה הנוכחית. למידה זו אמורה הייתה לאפשר להם לחזור לבתיהם מחוזקים, בעלי יכולת לגייס את כוחותיהם מחדש ולהפעילם באורח מועיל בהתמודדות עם מה שציפה להם שם; ב) להעניק משמעות אישית וחברתית להתגייסות זו ולהתמודדותם ההרואית במרחבם הפרטי והקהילתי.

 

 

הממד הרביעי – איוש וארגון קבוצות הנופשים והמעטפת המקצועית המיועדת לכך בבתי-המלון, תוך יצירת מרחב מוגן המוגדר בזמן, במקום ובהרכב; התארגנות גרעין הפעלה ומנהיגות לתכנית; בניית רשת תקשורת ותיאום עם המארחים וגורמי סיוע אחרים; היערכות גמישה לענות על צרכים אישיים, קבוצתיים ומערכתיים בלתי-צפויים מראש.

 

הממד החמישי – עיצוב תהליך בקרה ולמידה שבו המסייעים לומדים מהתנסות חבריהם כקבוצה, תהליך שהעשיר את המשך עשייתם בשטח. רוב חברי הקבוצה שנטלו על עצמם לענות על צרכי מצב חירום לאומי חריג לא התנסו בכך בעבר. הם נעזרו בחבריהם הוותיקים ובמשאבי ידע וניסיון אחרים, הכינו את ההנחיה, קיימו שיחות להערכתה לאחר מעשה, תיעדוה לידיעת החברים לקבלת משוב מהם, והסתייעו במפגש השבועי לבקרה וללמידה קבוצתית.

 

 

כאן נדרש להבין את השליחות שחברי הקבוצה נטלו על עצמם. הם נחלצו לעשייה זו כבני אנוש וכאזרחים פעילים, המגייסים את כישוריהם המקצועיים לעזור לבני-אדם הנתונים במצוקה.  במצב זה, הם ממירים אסימטריה אופיינית בסיטואציה טיפולית רגילה במגע אנושי אינטר-סובייקטיבי בין שותפים לגורל, תוך שהם נושאים באחריות מקצועית לעשייתם. כאן, חשיבות מיוחדת להעמדת האישיות האותנטית לרשות הסיטואציה המסייעת והטבעת חותם אישי עליה. האישיות המוכללת מתאימה את עצמה למצב החריג בגמישות, פועלת תוך הסתגלות לדרישות המציאות באורח לא שגרתי, ויוצרת לעצמה אמצעי בקרה לשמר את שגרת נשיאתה בעול אחריות אישית ומקצועית לפעלה.

 

 

 

ראשית התהליך ביוזמה שהופצה בדואר אלקטרוני לחברי אפק בכלל, ולקבוצה להתבוננות, למידה ועשייה חברתית בפרט. בעקבות זאת, החל איסוף מידע על הצרכים, תוך מגע עם המארגנים מטעם הג'וינט ושיחות עם הנופשים הראשונים בבתי המלון ועם אנשי מקצוע בצפון. בעקבות המידע הראשוני הוחל בניסיונות לגייס סיוע תומך מהשירותים החברתיים הממלכתיים והמקומיים, שירותי הבריאות ובריאות הנפש. היכרות קודמת עם ממלאי תפקידים בכל המערכות סייעה לקצר הליכים. במהלך מגעים אלה נחשפה מציאות ארגונית שלא תאמה כלל את מה שגובש בעבודה שנעשתה בעקבות מלחמת המפרץ להכנת העורף למקרה חוזר שלחשיפה לירי טילים, בין השאר. עבודת המטה של ועדה בינמשרדית לתיאום הטיפול באוכלוסייה בשעת חירום, בחסות ועדת מל"ח העליונה והיערכות השירותים בעקבותיה – לא יושמו. על פי התוצאות בשטח, ניסיונות שנעשו בהנהגת מל"ח להיערך במצב החדש לא הניבו פירות. אפשר להניח שגורמים רבים תרמו לכך. לא הוכרז על שעת חירום, וייתכן כי להיעדר מסורת של העברת ידע, ניסיון וסדרי עבודה מדור לדור במינהל הציבורי בתחומים שיש בהם חריגה מהשגרה, יש תפקיד משמעותי בהתפתחותה של מציאות זו. משנחשפה, היה זה אך טבעי לחברה אזרחית היודעת לנהוג באחריות במצבי חירום חריגים, ליטול יוזמה, ולהתגייס למתן מענה לצורך שלא היה לו מענה.

 

 

מכאן, אין לתמוה על אווירת החירום ששררה בהתכנסות המתנדבים שנענו לקריאה. זו התקיימה בקליניקה של היוזמת, שבה התקיימו פגישות הקבוצה להתבוננות, למידה ועשייה חברתית בשגרת עבודתה הרגילה. במהלך הפגישה, שהונחתה על-ידי היוזמת, ניתן מקום לחשיבה קבוצתית, להתבוננות אישית, לגיבוש תכנית פעולה מעשית, לעיצוב תבנית עבודה, וכן, להזדמנות למידה מההתרחשות, שהייתה חדשה לחברי הקבוצה, כמו לחברי האיגוד לפסיכותרפיה שהצטרפו כשותפים לעשייה זו. כך גם נוצרה ההזדמנות לנסות לחזות התפתחויות ולצפות בעיות, לדון על צרכים, על מענים ועל דרכי התמודדות אפשריות. ברור היה שיהיה צורך להשתחרר מדפוסי העבודה המקצועית הרגילה ועם זאת לשאת באחריות מקצועית לגבי הפעולה. כך גובשה קבוצה חדשה ומוצבה המנהיגות של מי שיזמה אותה.

 

 

כבר למחרת היום הוחל בעשייה. הוסכם, שעל אף שעיקר המומחיות של רוב אנשי המקצוע היא טיפולית-פרטנית (מעבר למיומנויות הקבוצתיות שלהם), העבודה שתיעשה תהיה תמיכתית-קבוצתית בלבד. במקרה של צרכים פרטניים דחופים, הוחלט על הפנייה לאחד מחברי הקבוצה שקיבל זאת על עצמו. הוא גם שימש כמתאם עם השירותים המקומיים והממלכתיים.

 

 

 

הצוות בפגישות העבודה שלו דן בגישה ותכנן את הפעילות על-פי העקרונות הבאים:

 

 

 

התכנים שעלו נוגעים לעולם מתוכו הגיעו המשתתפים. באה לידי ביטוי שותפות הגורל של בני העדות והדתות השונות (יהודים, דרוזים, ערבים נוצרים ומוסלמים), שנפגעו והשתתפו יחדיו בקבוצות. הם ספרו על מה שחוו בקהילותיהם בטרם בואם לנופשון – הרס פיסי בסביבתם הירוקה; חלק מהם התנסו בפגיעות ישירות בבתיהם, ורבים בהתמוטטות משקיהם החקלאיים. כמה מהם ספרו על חוויות מעניינות מהתנהגות משק החי. מעבר לכל זה באו לידי ביטוי מרתק הרגשות המלווים את מה שהם ראו כנס ההצלה שלהם.

 

 

בסיטואציה כזו, טבעיות אסוציאציות ממלחמות קודמות, גם ממלחמת העולם השנייה, ומשמעות השואה והמאבק לתקומת ישראל ברצף האירועים ההיסטוריים עבורם, אישית וקבוצתית.

 

 

גילם הגבוה של המשתתפים העלה שאלות וחוויות הנוגעות לזקנה, לאלמנות ולחיים עריריים של מי שכל חייהם מלאו תפקיד ועשו למען אחרים, ועתה נעזרים וחשים שהם נטל על החברה. עם זאת, כאשר הם זוכים ליהנות מתמיכת משפחה מורחבת או הקהילה הקיבוצית, הם יודעים להעריכה ולהוקירה. זו קרן אור בחייהם. לא נעדרו גם סוגיות מגדר, שעלו באורח מגוון ביותר.

 

 

הכאב שביטאו חלוצי ההתיישבות, הוותיקים בעיקר, בצפון ובדרום, שחזו בהרס מעשי ידיהם, לווה ברגשות האופפים אותם נוכח מה שהם חווים כשבר אידיאולוגי וערכי בחברה הישראלית, לאו דווקא בהקשר אירועי השעה, אך כנראה בזיקה לאכזבתם מטיפול הממשל במצוקתם העכשווית, שהביאה עליהם המלחמה. במובחן מביטויים אלה, היו מלאי הכרת תודה למארגני הנופשון.

 

 

הפגישה המאוחרת יותר עם נכים משדרות העלתה מסע ייסורים בן שבע שנים תחת איום בלתי פוסק, פחד ותחושת בדידות ונבגדות מצד אחד, וגבורה ייחודית של אוכלוסייה מתמודדת בעוז-רוח, בהקרבה אישית, תוך סיוע לבני משפחה ולשכנים ועמידה מעוררת כבוד באיום המתמשך מצד אחר.

 

 

פעילות חברי הקבוצה בבתי המלון נתפסה על-ידי רוב נופשי הצפון והדרום כביטוי של סולידריות אנושית והזדמנות עבורם להעביר באמצעותם את מסר הסבל ואת משמעותו החברתית לישראל של מרכז הארץ.

 

 

 

אחד האירועים הקשים לקבוצת אנשי המקצוע היה פריצת השכול לתוכה. בנה של אחת מחברות הקבוצה נפל בלבנון. הייתה זו התרחשות שרוב החברים חוו באורח העמוק ביותר – מימוש של שותפות גורל בין מסייעים למסתייעים, אשר הוסיפה משמעות וגוון מיוחד לעבודתם.

 

 

העבודה יצרה חיבור משמעותי בין חברי הקבוצה הירושלמיים לבין תושבי הצפון והדרום כאחד. הנופשים התייחסו אל הירושלמים כבעלי ניסיון, לפחות בשל התנסותם שלהם כנפגעי אלימות. היה זה שיח סמוי, שעלה בעדינות ובמרומז, והעניק לירושלמיים לא רק הילה מקצועית אלא גם  מוניטין של ותיקי מלחמה. השותפות המיוחדת בין חלקי אוכלוסיה שונים הייתה בסיס, לא רק  לסולידריות, אלא גם להעלאת חלקים אפלים של הוויה בין-עדתית ופערים בין מרכז הארץ לבין הפריפריה,

 

 

עניין נוסף הוא מקומה של התערבות זאת במרחב הקהילתי של בתי המלון המארחים, הצוותים המלווים את הנופשים והמארגנים. נראה שהשתלבותם של אנשי מקצוע אמפטיים, מקבלים ומאפשרים לתת ביטוי לרגשות, מכילים ועם זאת מאירי פנים במרחב המשדר מצוקה, הוסיף לאווירה הכללית. היה זה כנראה נכון במישור הבין-אישי אך גם במישור הארגוני. לנוכחות חברי הקבוצה, שלחלק מהם ניסיון גם בתחום הייעוץ הארגוני, הייתה כנראה השפעה מרגיעה ומרככת. ולבסוף, חשוב לציין שהקריאה לסייע לנופשי הדרום במתקפת הקסאמים הקשה ביישוביהם, זכתה להיענות פחותה, מה שמחייב בחינה, לימוד והבנה.

 

 

 

לארגון המקצועי שהיוזמת והחברים שסייעו בידה גיבשו, הייתה חשיבות רבה בהצלחת הפעילות:

 

 

אפק, כמרחב להתבוננות ולמידה, פנה מטבע ייעודו הראשוני פנימה, אל תוך ההוויה האישית, הקבוצתית והארגונית של חבריו ומשתלמיו, גם כשהראייה מערכתית ורחבה יותר. חלוקת הקשב בין פנים לבין חוץ איננה פשוטה מבחינה מבנית. מורכבותה דורשת, מן הסתם, ערנות ובקרה טוטליים, תוך התמקדות בה בעת בעצמך ובמושאי התייחסותך אם ניתן ליצור עמם קשר בעל משמעות ולהכילם. ככל שמושאי ההתערבות הם ארגונים וקהילות בסיטואציות מורכבות יותר  כך הקושי לקיים קשב פנימי וחיצוני גם יחד גדול יותר. גם לאחר לימוד ואימון אינטנסיביים ביותר, עדיין אנו עלולים להתקשות בהתמודדות עם גורמי העברה נגדית, הדורשת התבוננות, קשב וערנות ליחסי סובייקט-אובייקט מתחלפים, ובמיוחד לאלה האינטר-סובייקטיביים. שלא כמו בתנאי מעבדה מוגנים של הקליניקה, המתבונן והלומד המתייחס אל חוץ אנונימי במרחב פתוח אינסופי כמעט על היחסים המתחוללים בו, עושה זאת בעיקר כמו היה זה מקור למידע רקע בשירות התערבויות במערכות ממוקדות במרחב ובזמן. התערבות במערכות גדולות דוגמת אוכלוסיות שלמות במצבי חירום, היא עניין לדיון שונה. גם סוגיות של התבוננות, למידה והתערבות חוץ-קלינית במרחב אנושי פתוח – על המניעים, ההתנהגות, המחשבות, והרגשות המופיעים בו- מכאן, והמתודה, המיומנויות והארגון המתוכננים בו משם – מחייבים עיון ודיון נוספים. אלה מקצת הרהורי הרקע לפעילות יזומה ולהתערבות המתוארות ברשימה זאת.

 

 

מאז לקחתי חלק בסדנה לחלימה חברתית בקבוצה, שבה ניתן היה לזהות בעליל את האימה השוררת בחברה הישראלית ערב רצח רבין, התנסיתי אישית, וכמוני אנשי מקצוע רבים, בהשתתפות בקבוצה במטרה ללמוד על החברה בחוץ באמצעות תכנים העולים ברמות תודעה שונות והאקלים שחווים בתוך הקבוצה פנימה. יותר מכל מעניין היה לזהות תהליכים בלתי-מודעים בעלי משמעות לגבי יחידים וקבוצות במרחב הציבורי.

 

 

טבעי היה אפוא שחברי אפק, כמו גם בעלי מקצועות מסייעים אחרים, הרגישים לתהליכים חברתיים מודעים ובלתי מודעים ובעלי הכרה חברתית אכפתית מפותחת, ירצו להשפיע על החברה ועל תהליכים המתחוללים בה לטובת חבריה, איכות חייהם ורווחתם.

 

 

מאז היווסד אפק הייתי עד לרצון העז של חברים לפעול למען החברה, בין כמתנדבים ובין כמשתלבים בתוכניות מקצועיות ממוסדות, לאו דווקא בהתאמה לחזון ולסדר היום המיוחדים לארגון זה. הערנות לצרכים אנושיים בקהילה ובחברה הפתוחה, המבקשים מענה קולקטיבי ממשי ולא רק ביטויי סולידריות, הניעה חברים לעשייה חברתית, בין באמצעות אפק ובין מחוצה לה, כשאפק היא מעין נמל בית מלמד, תומך ומעשיר בכלים המיוחדים לו. את פתח, הסדנאות בנושא אלימות מינית והתוכנית לייעוץ ארגוני חתרו לכך. היה זה מעבר מתהליכים צנטריפטליים לתהליכים צנטריפוגליים, המעידים על התבגרות ועל יכולת מסוג חדש להתייחס אל האחרות. כזו גם הייתה הפעילות שתוארה כאן. היה בה משהו מפריצת דרך מתודולוגית, חברתית וארגונית, המחייבת בחינה תיאורטית, מעשית ואתית כאחד. זו פריצת דרך החוצה, אל אחרות שונה מזו שהיסכנו לה, ושימוש בכלים מקצועיים לא שגרתיים בסיטואציה חוץ-קלינית הטעונה למידה. במובן מסוים, היה זה ניסיון לעבור מלמידה מעצמנו על החברה, ללמידה תוך עשייה חברתית, על עצמנו, על החברה שבחוץ, ובמיוחד על אוכלוסיות שבדרך כלל לא היו יעד העבודה המקצועית של רבים מתוכנו, ובוודאי לא בסיטואציה המיוחדת למצב חירום כפי שהיה. פתיחות אפק אל עבר אופקים חדשים אפשרה זאת.

 

 

 

תמיכה אנושית-מקצועית זו הייתה אחת משעותיהם היפות של חברי אפק ושל בעלי מקצועות מסייעים – פסיכותרפיסטים, עובדים סוציאליים, פסיכיאטרים ואחרים, בני החברה האזרחית, אשר התנדבו בשעת חירום לאומית לסייע למאמץ להתמודד עם המצוקה. הייתה זו הזדמנות להתבונן ולעשות, לתרום מתוך אחריות אנושית, מקצועית וחברתית ולגלות את הטוב שבאדם, הראוי להוקרה.

 

 

 

הרהור רטרוספקטיבי בהתנדבות אנשי מקצוע לסייע לאוכלוסיות במצוקה נפשית במצב חירום, החזיר אותי לעשייה יזומה של עובדים סוציאליים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים בשירותי בריאות הנפש ובשירותים חברתיים קהילתיים במלחמות ישראל מאז ערב מלחמת ששת הימים. בעקבות מלחמת יום הכיפורים, מלחמת לבנון הראשונה ומלחמת המפרץ, התפתחו יוזמות אזרחיות, במקביל לאלה שנקט הממשל ותוך שיתוף פעולה ביניהם, למתן סיוע ישיר – פרטני וקהילתי, ולכינון צוותי עבודה רב-מקצועיים ובין-מוסדיים לטיפול בנושאים הנוגעים להתנהגות האוכלוסייה בשעת חירום. הוקמו ועדות פעולה, הוצא חומר עיוני ואמפירי, והנושא הוכנס לתוכניות לימודים במוסדות להשכלה גבוהה.

 

 

התמודדות עם בעיות התנהגות האוכלוסייה האזרחית הפכה להיות נושא בעל עדיפות גבוהה במל"ח, בשירותי הרווחה ובמערכי הבריאות ובריאות הנפש. הניסיון שהצטבר בצה"ל בטיפול בהלם קרב, וזה שהתפתח בהג"א ואחר כך בפיקוד העורף, בטיפול באוכלוסייה האזרחית במלחמות לבנון והמפרץ ובעת הפיגועים בעורף, הפך להיות מושא ללמידה, להיערכות ולהשתלמות בצה"ל, במל"ח ובפס"ח. ואולם, התמונה השתנתה במהלך הזמן ומתן הדעת על הצורך להיערך ברגיעה לקראת מצב חירום פחת והלך, למרות המשך הפיגועים ולמרות התופעות שנבעו מפינוי גוש קטיף. האם רח"ל – "רשות החירום הלאומית" שהוקמה למטרה זו בעקבות מלחמת לבנון השנייה – תחולל את השינוי המיוחל?

 

 

ראוי להפנות את תשומת הלב לשתי תופעות: הראשונה –  יוזמת אנשי מקצוע בעלי פרקטיקה פרטית ושכירים, מחוץ לשעות ולמסגרת עבודתם, שהתנדבו ברמות שונות לתת סיוע לנזקקים בתוך ומטעם שירותים מקומיים וממלכתיים, לרבות צה"ל; והשנייה – היוזמה לפיתוח גישות מניעה וטיפול חדשות בתחומי בריאות הנפש עבור אוכלוסיות אלו במערכות השונות במצבי מלחמה וסיכון שונים. כך הוחל בתיאום בין-מערכתי ופותחו שירותים מיוחדים, כגון שירותי תמיכה למשפחות נפגעים או הכשרת הסגלים בצה"ל אחרי מלחמת יום הכיפורים, סיירת טיפול קדמי באסונות המוניים בזמן ואחרי מלחמת המפרץ והקמת הוועדה הבינמשרדית לתיאום הטיפול באוכלוסיה בשעת חירום. בעקבות הניסיון שהצטבר על רקע אסונות המוניים ועבודת יחצ"א (יחידת החילוץ הארצית של פיקוד העורף) במלחמת המפרץ, סיוע החוץ שניתן על-ידה בעקבות רעידות אדמה בחוץ לארץ, ההיערכות הישראלית לקראת אפשרות כזו בארץ וההכרה בצורך לאגור את הידע ולשמרו, הוקם האיגוד הישראלי לניהול אסונות המוניים שפעל תוך קשר עם גופים מקבילים בחוץ לארץ לפיתוח מודעות ולקידום ידע בתחומים אלה בציבור הרחב ובממסד ברמה המקומית והארצית, ונסגר חרף העניין הגדול בו בינתיים בשל היעדר מי שיהיה מוכן להמשיך ולקיימו.

 

 

פעילויות אלה שככו ונעלמו מהתודעה ומהפרקטיקה ככל שלא נצרכו להן. זו כנראה אחת הסיבות, בין השאר, להיעדר היערכות וזמינות שירותים למצבי חירום במלחמה האחרונה. בהעדר מיסוד תחזוקה שוטפת של מערכות, מסורת רענון, עדכון ותרגול – זו תוצאה צפויה. לעומת זאת, היוזמה הפרטית ומעשי ההתנדבות הם עדות חיה לחברה אזרחית חיונית ותוססת ששורה בה רמת אחריות גבוהה לשלום הציבור, ושהתפתחו בה מסורת ופרקטיקה של עזרה הדדית וולונטרית. שיתוף פעולה הולם בין החברה האזרחית לבין המדינה, כשהיא מוכנה היטב למצבי חירום המוניים גם בימי שלום, כרעידות אדמה לדוגמה, היה מגדיל את היעילות ואת איכות העשייה במציאות כזו.

 

 

מאז מלחמת השחרור, העורף האזרחי, פרט ליישובים בגבול הצפון לא היה לזירת מלחמה, כפי שאירע במלחמת לבנון השנייה. הלם קרב היה נחלתם של לוחמים בחזית. שנות התקפת הקטיושות על ישובי הצפון, ואפילו שש שנות קסאמים בשדרות לא נתפסו כטראומטיות באותה מידה, חרף האימה, ההרס, הפגיעות בנפש והסבל. מלחמת לבנון השנייה האירה באור חדש גם התנסות זו. התנסויות העורף בעבר היו בירי על הצפון, בפיגועי התאבדות נקודתיים, או בירי הטילים במלחמת המפרץ. המלחמה האחרונה הייתה אירוע פוקח עיניים, המעמיד באור חדש את הטיפול בעורף האזרחי במצבי חירום וההכנה להם ומחייב ללמוד לעומק את משמעות התנהלותם של מוסדות השלטון בכל רמותיו, למרות ההיערכות מהעבר.