הרהוריו של גבי בנושא גבולות יוצרים עבורי מרחב עם שפע של הזדמנויות למחשבות חדשות: הן מתוך הזוויות, המחשבות וההמשגות המעניינות שגבי מתאר בנושא הגבולות, הן מתוך הראייה השונה שלי במקרים מסוימים, הן מתוך המחשבות שמגיחות ממרחבי הגבול שבין המוכר והחדש, או ממרחבי הגבול שבין ההסכמה לאי ההסכמה, או מהמרחב שנוצר על ידי הקנאה המבצבצת מול רעיונות חדשים שיכולה מחד גיסא "להרבות חכמה", אך מאידך גיסא להגביל את החופש לחשוב וליצור.

 

הרעיון המרכזי – הנמצא בתוך דבריו של גבי גם אם לא מנוסח בדיוק כך – המבטא מבחינתי את התיאוריה והיישום בנושא גבולות ושעליו אני מדבר בהזדמנויות שונות כמעין אקסיומה הינו: "גבול אינו קו אלא תחום. גבול לא שומרים אלא מנהלים"

 

האומנם גבול לא שומרים? האומנם גבול לעולם אינו קו? האם למשל גם לגבי מימד הזמן לא ניתן לומר שאנחנו מקפידים ושומרים על גבולות הזמן של "קבוצת הלמידה הקטנה" או "קבוצת הלמידה הגדולה"? אני טוען שגם גבולות שניתן לראותם כקוויים, כגון "גבול הזמן", הם רק "שואפים" לגבול המוגדר פורמלית, כפי שגרף במתמטיקה יכול לשאוף לציר ה-X או לציר ה-Y או כל ישר אחר במערכת הצירים. אנחנו יודעים היטב בתוכנו שגם אם פגישה טיפולית או "קבוצת למידה קטנה" מסתיימת נאמר ב-15:00, הרי קשה יהיה לומר שהיועץ סיים בדיוק ב-15:00. האם סיום הקבוצה משמעו ההחלטה הפנימית של סיום, או "להתרומם מהכסא", או הסיום מתקיים לו בצעידה לעבר הדלת? או חציית פתח החדר? ניתן אולי לחשוב שזו התייחסות אובססיבית – ואני יכול להיות כזה – אבל אני טוען ששאלות אלו קיימות בתוכנו באופן מודע ולא מודע כל אימת שאנחנו בתפקיד ומסיימים אירוע כלשהו שבו תפקידנו "לשמור" – כמובן נאמר "לנהל" – את גבולות הזמן. הרעיון שגבול הינו תחום וכי גבול מנהלים יש לו משמעויות רבות. ראשית הוא מטיל עלינו כבעלי תפקידים אחריות רבה: לא ניתן להסתתר מאחורי האמירה "אני שומר על הגבול". ניהול גבול משמעו קבלת החלטה, ובתפקידנו כיועצים בסדנא – או בכל פעילות תפקידית אחרת שלנו – אנחנו כל הזמן מקבלים החלטות: להיכנס לקבוצה ברגע מסוים, לסיים פגישה, להשאיר את הדלת פתוחה או רק "קצת" פתוחה ביושבנו בתחילת האירוע הארגוני בחדר ריק ומחכים למשתתפים "שיבחרו" להיכנס אלינו, או לומר פירוש מסוים בדרך מסוימת – כל אילו הן החלטות ועלינו לכן לקחת עליהן אחריות. לקיחת אחריות זו משמעה לדעתי לקבל את העובדה שההחלטה שקיבלנו מכילה בתוכה תמיד גם דינמיקה לא מודעת, ולקיחת אחריות הינה לא רק להכיר בעובדה זו אלא לנסות ולהתחקות אחר אותם היבטים לא מודעים אשר חלקם קשורים בתהליכים פנימיים שלנו וחלקם בתהליכים השלכתיים לא מודעים של הקבוצה והארגון, ולקחת בעלות על חלקינו הלא מודעים.

 

גבי מאתגר את האופן שבו יועצים פועלים בסדנאות יחסי קבוצות. הוא מדבר על התנסחויות חותכות ובוטות של יועצים שאין בהן סימני שאלה, ואף יכולות לייצג "ריטואל דתי, שיותר מהיותו מאפשר עבודה הוא מטפל בצרכים הנרקיסיסטיים וחרדות של איש הצוות". נראה לי שנימה מאתגרת ומבקרת זו מכילה בתוכה צלילים של "ידיעה חד משמעית". אני מסכים עם העובדה שלא פעם צרכים נרקיסיסטיים וחרדות מכתיבים התערבויות ופעולות של היועץ, ואת האופן שבו הוא מנהל גבולות של זמן או משימה. אולם בו בזמן ניתן גם לטעון שהתנהלות "חותכת ובוטה" מסוימת של יועץ – למשל יציאה מקבוצה באמצע משפט של משתתף – יכולה דווקא לבטא את יכולתו של היועץ להכיל את ההשלכות עליו המייחסות לו נוקשות, חוסר אנושיות, אובססיביות או העדר גמישות. גם כאן הגבול בין "צרכים נרקיסיסטיים" לבין צורך ורצון של יועץ לנהל – ואולי באומץ – גבול של זמן ומשימה על פי הבנתו, אינו חד וברור. המצב מסתבך אף יותר כאשר חרדות של היועץ אינם רק פרי אישיותו אלא פרי דינמיקה השלכתית של קבוצת המשתתפים או אף של צוות הסדנא. במובן זה התערבות "נוקשה" של יועץ מייצגת תערובת של דינמיקה של אישיותו, של תפיסת התפקיד שלו לגבי אופן הפעולה הרצוי של יועץ בסדנת "טוויסטוק", של דינמיקה ארגונית, ושל הקונטקסט החברתי-לאומי-פוליטי בו היועץ חי ופועל; וכל אילו לא בקלות ניתנים להפרדה. בשפה פסיכואנליטית נאמר שההעברה וההעברה הנגדית באינטראקציה שבין יועץ לקבוצה או הארגון הינו מארג שלא בקלות ניתן לפרימה. במושגי הדיון הנוכחי: הגבול בין העברה והעברה נגדית, בין הדינמיקה הסובייקטיבית של היועץ לבין הזדהות השלכתית חודרנית של הקבוצה או צוות הסדנא אינו חד וברור כלל ועיקר. בתוך המארג הסבוך הזה עלינו להתנהל. פוזיציה ייעוצית כזו של יועץ בודד או של הצוות כולו "עלולה" "להקשות עלינו את החיים". כך, מתוך פוזיציה כזו יקשה עלינו למשל להגדיר מפגש של משתתפים בטריטוריה שאינה פורמלית רק כהתקפה על הסמכות או כ-acting out, שזה ביטוי שיש בו לא פעם ביקורת והטלת אשמה על הזולת, אלא יחייב את הצוות לבחון בפתיחות ובאומץ את מה שהתרחש בפעולה זו של המשתתפים כפרי של אינטראקציה מודעת ולא מודעת בין משתתפים לבין עצמם ובין הצוות למשתתפים. אני מסכים עם גבי שקיימת נטייה לראות זאת כהתקפה על הסמכות וכ-acting out ושזו ראייה צרה וחלקית שאין בה את המוכנות לזהות את תרומתנו הלא מודעת כצוות. אני לכן לא משתמש בביטוי acting out אלא בביטוי enactment. אני מתייחס ל-enactment כפעולה החורגת מגבולות מוגדרים או מהתנהלות רגילה החושפת בפנינו דינמיקה לא מודעת סיסטמית שבה באים לידי ביטוי חלקים מוכחשים ומפוצלים השייכים למשתתפים ולצוות כאחד.

 

וכעת אפנה להמשגה של גבי ביחס ל"גבול עבה" ול"גבול דק" שהיא המשגה חדשה ומורכבת ולא תמיד בהירה, אך יחד עם זאת עוררה אצלי מחשבות רבות.

 

כל הגדרה פורמלית של זמן, משימה, טריטוריה, תפקיד, סמכות וכו' יוצרת גבול. רעיון "הגבול העבה" לעומת "הגבול הדק" יש בו את הקריאה של גבי לדיאלוג ולעבודה משותפת שאני מאוד מסכים לה, אבל המשגותיו אלו של גבי עלולות להיות מפורשות כהתנגדות לקביעת גבולות מגבילים, כמו חוקי מדינה, המייצגים לדעת גבי "גבול עבה", וניתן לרגע אף לחשוב שעצם ההגדרה של גבול או ניהול מוקפד של גבול תיצור "גבול עבה" שהוא גבול שלילי, פוגעני ולא מקדם למידה כדברי גבי. זאת בעוד ש"הגבול הדק" הינו "גבול ידידותי" לדבריו. אולם כאן חשוב לומר שהגדרה של גבול, כל גבול, מהווה הגבלה, והגבלה בדרך כלל אינה "ידידותית למשתמש", ולכן ניהול גבולות בתפקיד ניתפס לא פעם על ידי הסביבה וגם על ידי בעל התפקיד עצמו "כשמירה נוקשה של גבול" וכפעולה תוקפנית שאשמה בצידה.

 

ארצה להתייחס לרעיונות של גבי ביחס ל"גבול עבה" ו"גבול דק" בהקשר של העמדה הפנימית של היועץ ביחס לגבולות. עמדה פנימית המבוססת על כך "שאני שומר על הגבול" ולא "מנהל את הגבול" יש לה את הפוטנציאל של ראייה של השלכות חד צדדיות של המשתתפים על היועץ ולא השלכות בשני הכיוונים. זוהי עמדה פנימית אשר עלולה ליצור "גבול עבה", היוצר "לעומתיות" כפי שגבי מתאר אותה; עלולה ליצור חוויה של פגיעה אצל המשתתף בסדנא, עלולה לפגוע בלמידה, עלולה להותיר את ההזדמנות ל-learning from experience ללא experience of learning. "גבול עבה" שיוצר יועץ אינו טמון לדעתי בדרך כלל בעצם ההגדרה של גבול, או בניסיון בניהול מוקפד של גבולות על פי הבנתו של היועץ, אלא נובעת במידה רבה מהקושי של היועץ להכיר במורכבות ההתנהלות שלנו ביחס לגבולות הקשורים לעבודתנו ותפקידנו, קושי להכיר בהשפעה שלנו, שבחלקה אינה מודעת, על המתרחש באינטראקציה בינינו כיועצים לבין המשתתפים, בקושי "לקחת בעלות" על תרומתנו הלא מודעת למתרחש, בהתייחסות הטוענת – כמובן בהשפעתם של מלאני קליין וביון – שמה שאנו חשים "הושלך לתוכנו". כל אילו יוצרים "גבול עבה", יוצרים אצל המשתתף חוויה של "הקיר האטום" או "דיבור אל הקיר" כדבריו של גבי. זו חוויה שמתקיימת לא מעט, ואני יכול לראות את מקורות הזדעקותו של גבי. אך היווצרותה אצל משתתף או אצל חבר צוות ביחס למנהל אינה תלויה רק בנו אלא גם – ובמידה לא קטנה – בתהליך הרגרסיה וההעברה שהם אינהרנטיים בקבוצה ובארגון. גבי קובע נחרצות שאנו "חייבים להישמר מיצירת חוויה של הקיר האטום". אני לא סבור שניתן להימנע מיצירת חוויה כזו. אולם מצב שבו חוויה זו הינה כרונית ומתמשכת מייצג בעיני "גבול עבה" כפי שגבי מתאר זאת. במצב כזה אנחנו נקראים לבחון את עצמנו ואת ההתנהלות שלנו, לבחון את הדינמיקה הלא מודעת שנקלענו אליה, לבחון את האפשרות לקחת בעלות – to own – על החלקים המוכחשים והמושלכים שלנו. האתגר שבפניו אנו ניצבים ביחס למה שניבחר לומר או לעשות מול משתתפים או גם בישיבות הצוות השונות, הינו להתנהל במרחב הגבול שבין "פתיחות נחוצה" לבין "פתיחות מוגזמת ולא מועילה", בין "הכרה בחלקינו" לבין "הלקאה על חטא", בין אותנטיות ופתיחות הלוקחים בעלות על החלקים הלא מודעים שלנו לבין פתיחות חלקית או אף מדומה. כך למשל, יועץ "המודה" בקבוצה שטעה במספר הכיסאות שסידר בחדר וטוען שבזה לקח אחריות על טעותו, עושה רק חצי עבודה במקרה הטוב. במקרה הגרוע הוא ממשיך להתכחש ולכן גם להשליך את אותה דינמיקה לא מודעת ואת חלקו בה אשר הביאה "לטעות". התייחסות פנימית "לטעות" זו כ-enactment המגיחה מתוך מארג ההשלכות ההדדיות בין היועץ למערכת שסביבו עשויה להוות תנאי חשוב להתקיימותו של תהליך דיאלוגי ולמידה יצירתית ומשמעותית שאותם מנסה גבי לקדם בהמשגתו את "הגבול הדק" ובהרהוריו על נושא הגבולות בכלל.