מגזין קו אפק

הרהורים בנושא גבולות - תיאוריה ויישומה

מאת גבי בונויט

הגבול, כמושג וכהוויה בתודעתנו, מלווה אותנו בחשיבה ובעשייה, הן בחיי היום-יום והן במסגרת הניסיון שלנו להבין את ההוויה האנושית. גם בתיאוריה ובפרדיגמה הפסיכואנליטית מושג הגבול הינו ציון דרך וציר מרכזי, בחשיבה ההתפתחותית והקלינית כאחת. אין מקום שבו הגבול, כמהות מרכזית, אינו משחק תפקיד משמעותי – מרגע היוולדנו עורנו משמש כגבול השומר ומחזיק את אברינו הפנימיים, ובכך מהווה סוג של מחיצה בינינו ואברינו לבין העולם החיצוני. הגבול הוא מהות בסיסית וחיונית בהפרדה ובסדר שעושה אדם בין המציאות הפנימית לבין המציאות החיצונית. בספרו של א. שמיסו "פטר שלומיאל" הגיבור מוכר את צילו ומאבד מייד גם את נשמתו. אובדן הצל, שהוא בין היתר ריאליזציה של קיומנו ושל הגבולות שלנו, גורם מייד לאובדן תחושת היותנו. מחשבה פסיכוטית מאופיינת בראש ובראשונה בטשטוש ובבלבול שבין המציאות החיצונית לבין זאת הפנימית. הגבול, אם כך, הוא ערך בסיסי וחיוני הן במשמעות הפיזיולוגית והן במשמעות הפסיכולוגית.
אומרת לי מטופלת שלומדת פיתוח קול: "כשאני נמצאת באזור הגבול זה כואב". היא מתכוונת לכך שכשהיא מאמצת את קולה עד קצה גבולותיו היא חשה כאב. אבל גם הלב כואב כשנמצאים באזור הגבול. למשל – פרידה שמתרחשת על גבול היחסים ומערבת כאב לא קטן. בהשאלה קטנה ניתן לומר שההתרחשות באזור הגבול משפיעה על ליבו של האדם כפי שהתרחשות באזור הגבול משפיעה על ליבה של כל מערכת אנושית.

תיאורית המערכות הפתוחות שאלה את הנחות היסוד האלה והשתמשה במושג הגבול כציר מרכזי בחקירת ארגונים ומערכות. ניתן לומר שליבה של סדנת יחסי קבוצות, המבוססת בין השאר על תיאוריה זו, שליבה הוא גבולותיה, ולכן טבעם של גבולותיה משפיע על ליבה ("והגבול הוא בלב כל חייל").

מושג הגבול בפרדיגמה זאת מניח כמה הנחות יסוד:
1. שרטוט גבולות הארגון ומשאביו חיוני לחקירת הארגון ולחקירת היחסים וההתייחסויות בין הארגון לבין הסביבה הקרובה כמו גם הרחוקה, במרחב בו פועל הארגון.

2. סימון הגבולות חיוני לחקירת המשאבים של הארגון, בעיקר בתחומים של זמן, משימה ומרחב, אבל גם לגבי כלל המשאבים העומדים לרשותו של הארגון.

3. מעבר לגבול הידיעה והחקירה מצויות הטריטוריות החדשות. מובן אם כך שהלמידה מתוך ההתנסות כרוכה בשהייה באזור הגבול, ולעיתים בחצייתו אל תוך טריטוריות אלה, ושם ניתן לחקור את הקשר וההתייחסות בין הארגון לבין סביבתו.

4. הגבול אינו קו אלא מרחב, או אזור בעל תכונות של מרחב פוטנציאלי שבו ניתן לשהות, והוא כולל לפחות שני צדדים. בתור שכזה הוא מהווה מהות בעלת תכונות משל עצמה ולא רק קו התוחם בין שתי טריטוריות.

5. הסמכות מתמקמת לעיתים באזור הגבול ואחד מתפקידיה המרכזיים הוא לנהל את הגבולות השונים של המערכת.

סדנאות יחסי קבוצות ניבנו סביב תפיסה זאת של הגבול: ארגון הלמידה הזמני בנוי סביב גבולות ברורים של כמה משאבים עיקריים: זמן, משימה ומרחב, או טריטוריה. המבנה ההירארכי הברור יוצר גם הוא גבול ברור בין הצוות על תפקידיו השונים, המהווה ומסמל את הסמכות, לבין המשתתפים. הפרשנות הנוקשה של מושג הגבול הופכת אותו לברור וחד ויוצרת מצבים מעוררי מחלוקת, לדוגמא – יועץ שעוזב את הטריטוריה במועד הסיום של המפגש, גם באמצע משפט של משתתף, או דוגמא נוספת – מצב בו אירוע או למידה המתבצעים על ידי המשתתפים מחוץ לגבולות הזמן והמרחב כפי נקבעו על ידי הצוות, כמו מפגש שמתנהל מחוץ לטריטוריה, נתפסים ומפורשים כסוג של ACTING OUT וכהתקפה על הסמכות.
ביון עצמו לא היה מודע לפרשנות זו של התיאוריה שלו והביע את מורת רוחו מ"תרבות" זו שנוצרה בעקבותיה, המתבטאת, בין השאר, בניסוח חותך ובוטה של יועצים, ניסוח שאין בו סימני שאלה, והמכוון אל הקבוצה ולא אל היחיד. ניסוח זה יוצר לעיתים תחושה של עלבון ופגיעה אצל המשתתפים. למתבונן מהצד יכול הדבר להראות כמו ריטואל דתי, שיותר מהיותו מאפשר עבודה מטפל בצרכים הנרציסיסטים ובחרדות של איש הצוות. זוהי מערכת יחסים אשר, במקום כיבוד מקומו של האחר, יוצרת תרבות של צייתנות וכניעה וגורמת לקונפורמיות מחשבתית.

ברצוני לטעון כמה טענות ביחס לתפיסה זאת של הגבול:

1. הגבול הינו מרחב המורכב משני צדדים לפחות. על מנת לחקור את הגבול חייבים לחצות אותו ולהכירו מכל צדדיו. לכן פריצת הגבול יכולה לנבוע ממניעים שונים, ולאו דווקא מרצון להתקיף את הסמכות ששרטטה אותו. למשל היא יכולה לנבוע מהצורך לאתגר את הסמכות ואת קביעתה לגבי טבעו ומיקומו של הגבול, או מתוך הדחף האנושי הטבעי לחקור טריטוריות חדשות ולאפשר למידה נוספת.

2. הגבול איננו חומה אטומה או איזור של בריקאדות בלתי עבירות שכל המנסה לפרוץ אותם מסתכן בחייו, אלא מרחב בעל תכונות אוסמוטיות המאפשר מעבר בררני לשני הכיוונים, כך שכל צד של הגבול משפיע על תכונותיו והתנהלותו של הצד האחר. הרי ברור שאנו נמצא בנפשנו עקבות של המציאות החיצונית, ואין ספק שמציאותנו הפנימית משפיעה על המציאות מסביבנו. במובן זה יש בגבול מרכיב אשלייתי, בכך שאנו מאמינים בקביעותו הנצחית וביכולתו לאטום ולחסום כל אובייקט לא רצוי. אגב, המילה 'גבול' מקורה במילה הערבית ג'בל – הר, שאמנם מפריד ותוחם תאי שטח אבל ניתן לעבור אותו, על אף שלעיתים אין הדבר קל.

3. הגבול הינו דינאמי ומשתנה כל הזמן ולכן גם חקירתו איננה מסתיימת לעולם.

4. תכונות הגבול תלויות בתרבות ובסובייקטיביות של אלה שיוצרים אותו ושל אלה שחוקרים אותו. לכן הגבול ייתפס על ידי גורמים שונים באופן שונה. אחד יראה את האספקט המגביל שלו, שני יראה את האספקט המכיל שלו ושלישי יסרב לקבל את הגבול כפי שנקבע. מה שייתפס על ידי אחד כ-ACTING OUT ייתפס על ידי השני כחקירה ולמידה. ומי צודק? ומה נכון? לכן בסיכומו של דבר הגבול הוא אוסף המשמעויות שמייחסים לו. במובן הזה הגבול הוא מקום המפגש בין ישויות אנושיות שמייחסות משמעויות שונות לטבעו של הגבול המשותף. מפגש זה, יחד עם התפיסות השונות, יוצרים איזור למידה המאפשר חקירה משותפת של טבעו ומשמעותו של הגבול, חקירה המתבצעת על ידי הסובייקטים הנמצאים משני צדדיו.

כדוגמא להבדלי תפיסה אלה אביא מקרה מסדנת יחסי קבוצות בלונדון בה השתתפתי לפני כשנה כאיש צוות. במסגרת תפקידי כראש קבוצת היועצים באירוע הארגוני בקשתי מאחד היועצים להביא לידיעת הקבוצות השונות השערת עבודה מסוימת. כשחזר היועץ דיווח שבאחת הטריטוריות היה פתק על הדלת שבו היה כתוב "נא לא להפריע" ולכן לא העביר את המסר לקבוצה זו. כששאלתיו למה לא דפק על הדלת במטרה לבדוק האם הפתק עדיין תקף, ענה לי שבתרבות שממנה בא לא נהוג לדפוק על הדלת במקרים כאלה. ברור שזהו מקרה מובהק שבו ההקשר התרבותי משפיע על תפיסת הגבול של הסובייקט, שהרי מי שחי בתרבות ממנה אני בא היה דופק על הדלת במקרה הטוב…

המסקנה מכך היא שהגבול הינו מפגש שבו הקצה שלי נפגש עם הקצה של האחר. קצות עצבי פוגשים את קצות עצביו של האחר. אלה אזורים בהם אנו חשופים יחסית ועל כן זהו מפגש טעון רגשית, שאנו חייבים להתייחס אליו "ברגישות ובנחישות", אחרת יהפוך למפגש אשר צבוע בצבעים חשדניים שאינם מאפשרים למידה.

5. תפיסת הגבול והגדרתו הינן תלויות תרבות ותפיסה חברתית. משתנים אלה משפיעים רבות על תפיסת הסמכות, מקומה וסוג הכוח שהיא מפעילה. התפיסה התיאורטית של יחסי קבוצות נבנתה לאחר מלחמת העולם השנייה והושפעה רבות מהאופן שבו נתפס מושג הסמכות בצבא, שהרי חלק ממניחי היסוד של תיאוריה זו שרתו כקצינים בצבא הבריטי. אתן דוגמא קטנה – יש דמיון רב בין תפיסת "חדר הצוות" ושולחן הצוות בחדר האוכל לבין התפיסה הצבאית שמפרידה בין חדר-אוכל-קצינים לבין חדר-אוכל-חיילים. ברור שמאז, בחלוף להם יותר מחמישים שנה, חל שינוי רב בתפיסה של הקשר בין סמכות ובין גבול. לכן לעיתים יש לי תחושה שחלק ממבנה הסדנה הוא יותר ריטואל שחוזר על עצמו מאשר מבנה שמאפשר למידה.

מכל הסיבות האלה עולה כי אין זה פלא שחלק מהמשתתפים בסדנה תופסים את מייצגי הסמכות בה כמשפילים וכמעוררים תחושות של כניעה, ככאלה שאינם מאפשרים ששיח ומפגש בין הצוות לבין המשתתפים יחוו כמפגשים בין מהויות סובייקטיביות שונות. לכן בתכנון ובניהול הסדנה אנו חייבים להישמר מיצירת חוויה של "הקיר האטום" או של חווית "הדיבור אל הקיר", חוויות שמייצרות תחושות של חוסר אונים, עוינות, ולעיתים גם אלימות, וזאת ללא כל סיבה עניינית.

התחלתי את דברי בקשר בין הגבול לבין הלב. האם ניתן לומר שגבול נוקשה, קר ולא קשוב יוצר לב בעל איכויות דומות?

יחד עם זאת, אם נחזור לתחילת דברי, הרי איזור הגבול הינו איזור חשוב ביותר שהרי בו מתבצעת הלמידה ובו מתאפשרים החידוש והמפגש עם הלא מודע, עם הסמוי ועם האחר. עולם ללא גבולות הוא עולם אלים וכאוטי. על כן השאלה מהם גבולות בטוחים וברי קיימא נשארת שאלה פתוחה. אחת האפשרויות להתמודד עם הפרדוכס הקיים לכאורה בין הצורך בגבולות ברורים ונוכחים לבין החשיבות ביצירת מרחבים המאפשרים דיאלוג סביב נושאי הגבול היא הבחנה שניתן לעשות בין שני סוגי גבול:
הגבול העבה
הגבול הדק

הגבול העבה הינו קו ברור שלא ניתן לחצות אותו. במובן הזה זהו מרחב שניתן לנוע לאורכו, אבל מי שחוצה אותו מפר את כללי ההתנהלות שנקבעו. זהו גבול שמדגיש את המשמעות המגבילה שלו. הדוגמא הבולטת לגבול כזה היא חוקי המדינה המבהירים מה מותר ומה אסור. בסוג גבול כזה מתקיימת חווית ה"לעומתיות" והבינאריות – משני צידי הגבול נמצאות שתי ישויות אשר מייצרות סתירה זאת לעומת זאת. מי שנמצא מעבר לגדר תמיד יהיה האחר שהוא לעומת עצמי והיותי. חוויה זאת יוצרת לעיתים קרובות קונפליקט סביב מקום, ה"לעומתיות" יוצרת חוויה שבה אם לי יש מקום אז כמעט בהכרח לשני אין מקום. זהו מרכיב מרכזי בחוויה הנרציסטית – האחר מהווה איום עלי ועל קיומי, ומתוך שכך גם מקומי מוטל בספק ונתון לסכנה. סוג כזה של גבול יוצר פיצול, אותו פיצול המתקיים בין זכאי לבין אשם, בין בן-ברית לבין אויב, בין נכון לבין לא נכון, ובין חיים ובין מוות. אינך יכול להיות חי ומת בעת ובעונה אחת ואינך יכול להיות זכאי ואשם בעת ובעונה אחת. "אתה או פה או שם תחליט!". כשהגבול העבה הופך להיות גבול דק נוצרת החרדה מכאוס והבלעות.

הגבול הדק איננו קו ברור והוא נתון לשינויים ולתנועה מתמדת המייצרת שני צדדים שהם זה ליד זה. מתוך אותה לידיות שני הצדדים דנים ומתבוננים במשותף בגבול שביניהם. באזור הגבול הדק אין צד שהוא "האחר". האחר איננו חיצוני, הוא פנימי. לעיתים יש להם, לשניים, "אחר" משותף, כמו למשל חקירת הלא מודע שהוא האחר הפנימי אצל כל אחד. זהו גבול ידידותי שאינו נמצא "על הקצה" אלא מהווה מרחב משותף לשיח ולדיאלוג. השפה (שפת השולחן, שפת הים) היא המרחב שבו קיים הגבול, מרחב בו מתקיים השיח באמצעות השפה המשותפת שהיא גם הגבול המשותף. שפה זאת מאפשרת תפיסה דיאלקטית של המציאות באזור הגבול. כשהגבול הדק הופך להיות גבול עבה נוצרים הפיצולים והפוזיציה הסכיזופרנואידית הופכת להיות מרכזית.

דוגמא לניסיון להפוך גבול עבה לגבול דק היא המרחב שיצרנו בסדנה הישראלית האחרונה, שנקרא "קבוצת יישום וסיום". יחידה זאת יצרה מרחב שאפשר לגעת פעם נוספת בחוויית חציית הגבולות מהסדנה הביתה. למעשה הייתה הזדמנות נוספת, לאחר מליאת הסיום, לאפשר למשתתפים להפוך "גבול עבה" ל"גבול דק", כך שמה שנחווה כ"לעומתי" יוכל אולי להחוות כ"לידי". לדעתי רק אחזקה והחזקה של שני האספקטים האלה של הגבול יוכלו לתת ביטוי לדבריו של המשורר האמריקאי רוברט פרוסט: "Good fences make good neighbors"

מקורות:
פון שאמיסו, א. הצל או המעשה המופלא בפטר שלמיל. עם עובד 1998

גורביץ', ז. על המקום. עם עובד 2007, (עמ' 184-223)

Bion, W.R. (1985) All My Sins Remembered: Another Part of a Life & the Other Side of Genius –family
letters. London; Karnac Books. 1991.

Harrison, T. (2000) Bion, Rickman, Foulkes and the Northfield Experiments: Advancing on a Different Front. London: Jessica Kingsley Publishers.

Mending Wall by Robert Frost 

חזרה לגליון