שמחה היא לי לכתוב מלים אלו של קבלת פנים לספרה של דורית שיקיירסקי הוועדה הסודית של פרויד: חקירה בעקבות תיאוריית הקבוצות של ביון (שראה אור בהוצאת רסלינג). שמחה – כיוון שלא בכל יום מזדמן לאדם לקרוא סיפור בלשי טוב, שמחה כפולה כיוון שלא בכל יום יכול אדם להתברך בחברות עם המחברת – חברות שאנו כולנו, אנשי אפק, רשאים להתגאות בה, ושמחה כפולה ומכופלת – כיוון שלא בכל יום זוכה אדם לקרוא מסמך מלומד ומלמד, רהוט ואינטליגנטי כספרה של דורית. ואם לא די בכל אלה – הנה מהווה מחקרה של דורית עדות תומכת לכך שכלינו הפסיכואנליטיים עשויים, בשימוש מושכל, לתרום תרומה של ממש לחקר ההיסטוריה של הרעיונות בניסיונותיה למפות את נתיבי התפתחות הידע – במקרה זה רעיונותיו של פרויד. ההתייחסות לתהליכים לא מודעים עשויה – כך סברתי זה מכבר – להעשיר עד מאוד תרומות כמו אלו של קון[1], למשל, בהבנת המטריצה שמתוכה נובעות מהפכות מדעיות.

נדמה שנקודה זו עשויה לקסום לנו, כאנשי אפק, במיוחד. מחשבות מחפשות חושב (כפי שאמר ביון), והפסיכואנליזה בחרה לה את פרויד כאביה מולידה. לא פעם הפסיכואנליזה מוזכרת (בהתפעלות, בביקורת, בביטול) כפרי רוחו של איש אחד, כמו היתה One-Person-Theory. והרי דווקא הכלים בהם ציידה אותנו הפסיכואנליזה יש בהם כדי לקרוא תגר על קביעה זו. האדם הוא תבנית נוף מולדתו, והשאלה מהי מולדתו של פרויד בכל הנוגע למפעלו האינטלקטואלי – משמע, איזה כוחות שדה השפיעו על האיש ועל יצירתו המתהווה, היא שאלה הראויה בהחלט לעיון מדוקדק. ואכן המחקר הפסיכואנליטי בחן את מקורות השראתו של פרויד בהקשרים שונים ומגוונים – מזווית ההיסטוריה המשפחתית, מכיוונה של פילוסופיית המדע הדומיננטית (הפוזיטיביזם של שלהי המאה התשע-עשרה), מנקודות הראות של הרפואה, הביולוגיה, הנוירו-פיזיולוגיה, הפיסיקה של התקופה, וכמובן גם מפרספקטיבה תרבותית-אתנית (מצבם של היהודים ו/או הבורגנים בווינה) וכן הלאה. עם זאת, ניסיונות להתחקות אחר התהליכים הדינמיים המנתבים את התפתחות החשיבה הפסיכואנליטית הם מטבע הדברים נדירים יותר. לשם המחשה – עמנואל ברמן, במבוא לספר שערך אודות פרנצי[2] מייחס את פריצות הדרך של הפסיכואנליזה לפועלם של "זוגות פוריים" ("דיאדה גנרטיבית") המהווים לדעתו את יחידת היסוד הדינמית שיש בה כדי להסביר את מסלול התפתחותה של התיאוריה. ברמן מונה זוגות של מטפלים ומטופלים כמו גם של עמיתים למקצוע. בקטגוריה הראשונה הוא מזכיר את יוזף ברוייר וברתה פפנהיים (אנה או); זיגמונד פרויד ואנה פון ליבן (ססילי); שנדור פרנצי ואליזבט סוורן, וילפרד ביון וסמואל בקט. בקטגוריה השנייה מצויים פרויד וברוייר; פרויד ופליס, ולבסוף – פרויד ופרנצי, שמערכת יחסיהם התפרשה על פני רבע מאה (1933-1908) וכן מלני קליין ודונלד ויניקוט, ואחרים (2003: 12).

אלא שברמן אינו מעגן את תצפיתו ברקע תיאורטי כלשהו (ביון, למשל) – כפי שעושה דורית. מחקרה של דורית הוא במובן זה פורץ-דרך – כמעט אפשר לומר נועז (ולטעמי, המחברת הצטנעה מדי בהדגשת נקודה זו בספרה). הסכנות האורבות לפתחו של מחקר מעין זה לא נעלמו כמובן מעיניה, וזוכות לאזכור נרחב. מדובר בעיקר בסכנת הרדוקציה המאיימת לרדד את הבנתנו ההיסטורית דווקא כאשר המשאלה היא להעשירה באמצעות הפרשנות הפסיכואנליטית. מצד אחד, קשה לוותר על הניסיון השאפתני לזהות את הכוחות התת-קרקעיים הרוחשים בבטן האדמה, מתוך תקווה לזהות את תנועת הלוחות הטקטוניים של הידע האנושי, עוד בטרם תתחולל אותה רעידת אדמה שיש בה כדי לשנות פני תבל, או לפחות את תפיסת האדם המערבי את עצמו. מצד שני, הנה הקוץ שבאליה: ברוב המקרים, נוטה פרשנות פסיכואנליטית מעין זו להסביר תופעות חברתיות סבוכות ומורכבות במונחי מבנה האישיות ונסיבות חייו של פרט, מנהיג, המזוהה עימם – ונמצא שרקחנו גרסה פשטנית ומוטה של תהליכים שהם מעצם טבעם מורכבים מאוד; כותבת דורית (2009: 17):

מחד גיסא, פרשנות פסיכואנליטית כושלת [בנסיבות אלו] עקב הקשיים הכרוכים ביישום התיאוריה הפסיכואנליטית להיסטוריוגרפיה; מאידך גיסא, היסטוריוגרפיה שאינה עושה שימוש מושכל ומודע בתיאוריה פסיכואנליטית הולמת, גולשת בהיסח הדעת לפרשנות פסיכולוגית הנסמכת על השכל הישר, ומחמיצה מניעים סמויים ותהליכים חבויים.

מאמצי המחברת מכוונים אפוא להציע תיקון למכשלה בסיסית זו. אין היא חוקרת את אישיותו של פרויד אלא את התהליכים הקבוצתיים של אותה "ועדה מסדרת" שנוצרה סביבו באופן ספונטני כביכול. לשם כך היא רותמת למשימתה את כליה של הפסיכואנליזה הקבוצתית מבית מדרשו של ביון, בהנחה שמושגיה ומונחיה מותאמים יותר להבנת תהליכים היסטוריים-חברתיים-תרבותיים מאשר 'One-Person-Psychology', שבמתכונתה התעצבה התיאוריה הקלסית.

הספר עוסק, אם כן, רובו ככולו, בניתוח התנהלותה של אותה חבורה שהקיפה את פרויד ופעלה בין השנים 1927-1912 וכללה לבד מפרויד גם את שאר נושאי טבעת החותם שהעניק להם (דמות יופיטר היתה חקוקה על הטבעת שלו) הלא הם ארנסט ג'ונס, הוגה רעיון הוועדה ומקימה, קרל אברהם, הנס זקס, שנדור פרנצי, אוטו ראנק ומאוחר יותר גם מקס אייטינגון – האיש שהקים את המכון הפסיכואנליטי בירושלים. אפשר שהשלכות קיומה של הוועדה הסודית על עיצוב הרעיונות של הוגה הפסיכואנליזה גדול מכפי שניתן היה לשער מלכתחילה.

למקרא החומר אין מנוס מלרשום לפנינו את עיוורונו של פרויד להיבטים לא מודעים של תהליכים קבוצתיים וארגוניים – מסורת שהמכון הפסיכואנליטי הישראלי (וכנראה רוב המכונים הפסיכואנליטיים בעולם) מקפיד לשמר בקנאות עד עצם היום הזה.

הספר בנוי ברובו כפולמוס חריף (לעתים אולי חריף שלא לצורך) עם גרוסקורת, שכתבה את ההיסטוריה של הוועדה הסודית ומנתחת אותה מנקודת מבט פרטנית לרוב. לטענת המחברת, גרוסקורת בוחנת את השתלשלות סיפור מיסודה של הפסיכואנליזה בעיקר כפועל יוצא של ניתוח אישיותו של פרויד, לצד אישיותם של שאר גיבורי הסיפור – חברי הוועדה הסודית. בכך, לדעת דורית, היא מחמיצה את משמעותם האמיתית של התהליכים המערכתיים ונופלת בשבייה של 'היקסמות פנטזמטית' – קרי, נלכדת בשבי קסמיה של פנטזיה שממוקדת בעלילות המנהיג, פרויד – עניין המוצג כהגנה פסיכולוגית מפני הבנת תהליכים קבוצתיים והיסטוריים לעומקם.

הניתוח של גרוסקורת משמש את דורית בין השאר כאסמכתא להתבוננות מחודשת על היבטים קבוצתיים-דינמיים, שאת השלכותיהם היא בוחנת הן כתופעות בעלות משמעות פנים-קבוצתית והן כתופעות בעלות משמעות חוץ-קבוצתית; דהיינו כפונקציה שממלאה תת-קבוצה אחת (הוועדה הסודית) עבור מערכת רחבה יותר ('הקבוצה העיקרית' – התנועה הפסיכואנליטית הבינלאומית, ההולכת ומתהווה, הולכת ומתמסדת באותה תקופה).

החומר ברובו נקרא כסיפור מתח היסטורי מרתק, ולא אגלה לכם את הסוף. אומר רק זאת: דורית מנסה לאפיין את טיפוס הפנטזיה (הלא-מודעת) השלטת, המכתיבה הן את תפיסת המציאות של הוועדה הסודית והן את דפוסי העבודה וההתמודדות של קבוצה זו עם מתחיה וחרדותיה (במונחים של תלות, לחימה-בריחה או זוגיות). במאמציה לגשר על פני המתח המתקיים בין הפרט והקבוצה מפתחת הוועדה תרבות (group culture אליבא ד'ביון) המתחזה לדיון מדעי, שחיפתה לא פעם על תהליכים ראשוניים, כדוגמת אלו המוכלים במנטליות הקבוצה (ראו ההתייחסות לתרומותיהם של אדלר, יונג, ראנק ועוד). אם נוסיף לכך גם את רעיון כושר ההשתלבות (valency) – דהיינו המרכיב המייצג את נטייתו של כל פרט ופרט להנחה בסיסית כזו או אחרת – הרי שהמחברת יוצאת למשימתה כשהיא מצוידת כהלכה. ואכן, הניסיון להתחקות אחר הפונקציות השונות והמתחלפות שממלאה הוועדה הסודית עבור התנועה הפסיכואנליטית הבינלאומית בשלבים שונים של התפתחותה זוכה בספר לטיפול יסודי. תרומותיהם הייחודיות של חברי הוועדה, כמו גם הדינמיקה המתפתחת ביניהם נבחנים בדקדקנות רבה שאינה באה על חשבון היצירתיות והמקוריות בהן נחונה דורית בשפע. זאת ועוד – בניתוחיה מקפידה דורית לחקור את קשרי הגומלין המרתקים שבין תכני התיאוריה הפסיכואנליטית המתהווה (לדוגמא, הדיון בהתקבלות הרעיון של 'טראומת הלידה', תרומתו של ראנק) לבין התהליכים הדינמיים המתרחשים בתנועה הפסיכואנליטית. ברוח זו היא מזהה בין השאר, את תפקידיה הכפולים והנסתרים של הוועדה הסודית. למשל, בעודם רואים עצמם כמנגנון פיקוח סמוי שנועד למנוע עריקות, בגידות והשתלטות של כוחות עוינים על התנועה – מסתבר כי חברי הוועדה עסוקים לא פחות בפיקוח הדדי זה על זה, למניעת השתלטות של מי מהם על ירושתו של פרויד – האב הקדמון של שבט האנליטיקאים (כל דמיון ל… מקרי בלבד, מקרי לגמרי).

דורית רואה בכך עדות כי הוועדה הסודית פעלה כקבוצת עבודה מתמחה(specialized work group) על פי הגדרתו של ביון. קבוצות מעין אלו נועדו להבטיח את המשך תפקודה של הקבוצה העיקרית (הגדולה) באמצעות הבטחה שהנחה בסיסית זו או אחרת לא תמומש (דיאלקטיקה הכרחית – שהרי התקווה המשיחית של קבוצת הזוגיות, למשל, יכולה להתקיים רק כל עוד בוששו פעמיו של זה להגיע). הצורה היעילה יחסית, בה מנעו חברי הוועדה מינוי מי מהם ליורש, עשויה להעיד כי הנחה בסיסית זוגיות טמונה בבסיס המנטליות הדומיננטית של התנועה הפסיכואנליטית, כפי שטען ביון. מעניין לדון בכך בחוגנו. למקרא ספרה של דורית נעורה בי המחשבה כי הנחה בסיסית זוגיות נוצקה בעיקר אל תוך המבנה המכונן של התנועה הפסיכואנליטית כמו גם של הסיטואציה האנליטית – הדיאדה הפסיכואנליטית מטפל-מטופל. במובן זה ניתן לראות את התנועה הפסיכואנליטית לכשעצמה (כלומר את עצם הצורך בקיומה) כקבוצת עבודה מתמחה שנועדה להבטיח את אי-מימושה של המיניות שבזוגיות בדיאדות הטיפוליות. בראיה זו, תרבות התלות והכניעות לכאורה של חברי הוועדה הסודית, הרואים עצמם כתלמידיו של פרויד, לצד הפעילות הכפייתית למדי של סילוק מורדים, עשויה להעיד על יצירת קבוצת עבודה מיוחדת המשמרת תרבות של תלות – דווקא כדי להבטיח את המשך קיומה של הנחה בסיסית לחימה-בריחה. בין אם כך ובין אם כך, ספרה של דורית הוא חומר קריאה מרתק ומעורר מחשבה, ואני ממליץ בחום לכל מי שעניינו בכך לקרוא את הספר עצמו.

כמי שהיה לו הכבוד לסקור את כתב היד מטעמה של הוצאת רסלינג אני מחזיק בידי עתה את המוצר המוגמר, הספר הכרוך, ומלטף את עטיפתו הירוקה בתערובת של מעט קנאה והרבה פרגון והערכה. אפשר, שברבות הימים (בעבודת מחקר על יצירותיה של דורית) יתגלה אפק ככור המחצבת וכתבנית נוף המולדת שמתוך רגביה צמחה משנתה ונמצאנו ראויים לזקוף קומתנו בגאווה (לפחות עד האסיפה הכללית הבאה שתבוא עלינו כמו תמיד – לטובה).